11: "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך"

  • הרב יהודה עמיטל

"כדלים וכרשים דפקנו דלתיך"[*] / הרב יהודה עמיטל

כתב המחבר בסעיף הראשון בהלכות ראש השנה: "נוהגים לקום באשמורת הבוקר לומר תחנונים". בעל "שערי תשובה" (בשם החיד"א ב"ברכי יוסף" ואחרים) יוצא נגד האומרים סליחות בערבית לפני חצות, ואומר: "...אבל במוצ"ש אסור עד אחר חצות משום קדושת שבת". והדברים תמוהים: מצויים אנו אחר הבדלה, כל המלאכות מותרות, ומדוע זה תיאסר דווקא אמירת הוידוי הגם שקדושת השבת חלפה-עברה לה זה מכבר?

דומני שיש להבין דברים אלה על רקע דברי המדרש:

"שחורה אני ונאוה בנות ירושלים" (שיר השירים א, ה), 'שחורה אני' - בימות החול, 'ונאוה אני' - בשבת; 'שחורה אני' - כל ימות השנה, 'ונאוה אני' - ביום הכיפורים; 'שחורה אני' - בעולם הזה, 'ונאוה אני' - בעולם הבא.

משמעות הדברים היא שיש בנו יסודות "שבתיים". יש בנו יסודות "יום כיפוריים", ויש באישיותנו יסודות של "מעין עולם הבא". לא הכל שחור. יש הרבה נקודות אור באישיותנו, יש בנו ערכיות, רוחניות, שאיפה לטוהר, יש בנו "מעין עולם הבא". אבל, לעומת זה, אומרים חז"ל, יש בנו גם הרבה חולין, חילוניות, חומריות, קנאה, שנאה, תאווה, אנוכיות, ראוותנות. לעומת השבת והאור שבה יש בנו גם נקודות של חושך ואפילה. בשבת אסור להתוודות כיוון שהיא נועדה להאדיר את היסודות השבתיים שבנו.

הבעיה שלנו היא שאנו נוטים לראות יותר מדאי את נקודות האור שבנו, ולא את נקודות האפילה. כל עניין הוידוי בא להצביע דווקא על אותן נקודות שעליהן עלינו להתוודות. כשאנו שרויים עדיין בתוך קדושת היום, בו משוררים אנו "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ", משטעמנו טעמה של שבת, קיים חשש שלא נוכל לראות כראוי אותן נקודות שעליהן עלינו להתוודות.

מסיבה זו, אומר ה"שערי תשובה", אין לומר וידוי במוצאי שבת אלא אחר חצות, שמא נהא מושפעים מאותה בחינה של "נאוה אני" - בשבתות, ולא נראה את ה"שחורה אני" של כל ימות השבוע.

אחד המוטיבים המרכזיים בסליחות הוא צורת עמידתנו לפני הקדוש ברוך הוא. "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך". כדלים וכרשים.

חסידים מספרים שפעם בא עני מרוד לאחר האדמו"רים בטרוניה, ואמר לו: רבינו, כלום משוא פנים יש בדבר? כשאני באים אליך אתה מקבל אותי לכמה דקות ופוטרני לשלום, ואילו גביר פלוני שוהה אצלך שעתיים ויותר? אמר לו הרבי: בני היקר, כשאתה בא אלי אני נוכח לדעת בתוך דקות ספורות שקבצן אתה, אותו גביר שנדמה לך שגביר הוא יושב אצלי שעתיים ואחרי שעתיים מתברר לחי שהוא קבצן כמוך.

יש שאדם רואה עצמו מיד כדל ורש, ויש לפעמים שצריך הוא להתבונן ולחפש שעה ארוכה עד אשר מתברר לו שאכן דל ורש הוא. כלפי חוץ הרי עשינו הרבה מצוות במשך השנה. איננו רוצים לבוא לפני הקב"ה בשקט, חז"ל אומרים שדניאל לא רצה לומר "נוראות" רק משה אמר "האל הגדול הגבור והנורא", וכל כך למה? לפי שידעו בריבונם שאיננו סובל כזב.

אנחנו אומרים: כדלים וכרשים באנו לפניך? אנחנו רואים את המצוות, אך הערך והמשקל שלהן נמדד לפי המיטען של היראה והאהבה שהן טעונות בו. זוהי נשמת כל מצווה. ואם נבדוק את המעשים לפי המיטען הפנימי שלהם מתקבל חשבון לגמרי אחר. או אז מתברר, כדברי הנביא, ש"ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה". עשינו מצוות, אך מהו תוכנן?

הננו משולים לאותו אדם שיש לו הרבה כסף, אך כספו איבד את ערכו, ונשאר עם חבילת ניירות חסרות כל ערך. "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך". איננו מתעלמים מן המצוות, אך סך כולן - "כדלים וכרשים".

במוסף של ימים נוראים, בברכת הזכרונות, אנו אומרים: "כי זכר כל המעשים לפניך בא, מעשה איש ופקודתו". מה זו "פקודתו"? מילה זו צריכה לזעזע אותנו. פירושה, כמו שנתבארה בפסוק "ופקדת אלעזר ובני אהרן הכהן שמן המשחה וקטורת הסמים", מעשה איש ותפקידו. תפקידו של כל אחד בעולם בא לפני הקב"ה, ועלינו להתבונן האמנם עשינו את שמצווה עלינו מכוח תפקידנו?

השנה עלו מאה אלף יהודים לארץ ישראל כשהם דלים ורשים מבחינה יהודית. האם התביעה אליהם שווה לתביעה המופנית אלינו? האם מאתנו תובעים את שתובעים מהם?

הרמב"ם כותב: "ואין שוקלים אלא בדעתו של אל דעות והואר היודע איך עורכים זכויות נגד עוונות". זכינו וינקנו, תורה ויראת שמים, אמונה וחבילי מצוות. הורגלנו לקיום מצוות מכוח הסביבה בה גדלנו וצמחנו. בכפיות של זהב הגישו לנו תורה, ואחרי השקעה אדירה זו עלינו לשאול: מהו שוויה האמתי?

קראתי השבוע שפורסם מאזנו השנתי של אחד המפעלים הגדולים בארץ. הרווח התפעולי היה 12 מיליון, אבל המאזן הכולל הגיע להפסד של 19 מליון. מהיכן הגיע ההפסד למאזן? החשבון הוא פשוט: המפעל היה צריך לשלם חובות. כך גם אצלינו. אכן, אנו מקיימים מצוות, אך כמה מן ההשקעה אנו חייבים לאחרים? כמה שכר מגיע לנו? כמה מכל זה פרי עמלנו הוא? למשה רבינו, העניו מכל האדם על פני האדמה, היו לבטים: אפשר ואותו יהודי פשוט, הזועק למנת הבשר שלו, נמצא בדרגה גבוהה יותר ממנו, כיוון שלא זכה למה שמשה זכה לו. משה גדל בבית פרעה, לא היה משועבד. ייתכן ואם אותו יהודי היה גדל בנסיבות בהן גדל משה היה גם הוא הופך להיות משה רבינו.

עם כל המעשים הטובים שעשינו, האם לא כדלים וכרשים אנחנו? "מעשה איש ופקודתו": מי יודע מה תפקיד הטיל הקדוש ברוך הוא עליו, אם זכה להתחנך כאן בארץ ישראל ולא ברוסיה, מה הקב"ה תובע ממנו?

אכן, אין לנו ספקות. אנחנו פותחים את סדר הסליחות בהכרזה: כדלים וכרשים דפקנו דלתיך. לך ה' הצדקה - ולנו בושת הפנים.

אכן, אותם דלים ורשים יכול שיהיו גם מקור לחסדי הקב"ה. בתנאי שנהא מודעים לכך שדלים ורשים אנו, ונוציא מכך את המסקנות הראויות. המדרש (שמות רבה מה, ו) מספר:

"ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך, וקראתי בשם ה' לפניך, וחנתי את אשר אחן" - באותה שעה הראה לו הקב"ה כל האוצרות של מתן שכר שהם מתוקנים לצדיקים. אמר לפניו: רבונו של עולם, האוצר הזה של מי הוא? אמר לו: של עושי מצוות. והאוצר הזה של מי הוא? אמר לו: של מגדלי יתומים. אוצר זה של מי הוא? של בעלי תורה. ואוצר זה של מי הוא? של מכבדיהם. וכן לכל אוצר ואוצר. ראה אוצר גדול מכולם, ושאל: אוצר גדול זה של מי? אמר לו: מי שיש לו מעשים טובים אני נותן לו בשכרו, ומי שאין לו - חינם אני נותן לו, שנאמר: "וחנתי את אשר אחן".

מי שבא לפני כסא הכבוד בתחושה שאין לו, שבודק את עצמו ועושה את כל החשבונות, "מעשה איש ופקודתו", ובא לפני הקב"ה ואומר: רבונו של עולם, אין בידי כלום, אין לי כל, זהו מקור של חסד. ועם זאת, הכרתנו צריכה להיות אמתית. אם אמנם אין בידנו מעשים עלינו לעשות. לא להסתפק במה שאין. מהן המסקנות, מהן ההשלכות של תחושה זו של "אין לי"? אם התחושה היא אמתית, ואדם מסיק אותה מדעתו, אז יכולה היא להוות מקור של חסד.

אתן לכם עצה קלה לקראת יום הדין: מצוות נמדדות לפי ערך של "לשם שמים", לפי יראת השמים הטבועה בהן, לפי מטענן הפנימי. ישנם מעשים שאין בודקים אחריהם אם נעשו לשם שמים אם לאו. הם כשלעצמן בעלי ערך. מצוות שבין אדם לחבירו אין בודקין מה כוונתן. "האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור".

הגמרא במסכת סוטה (מו, ע"ב) עוסקת בעניין עגלה ערופה ובזקנים המצהירים "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו":

וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא לא בא לידנו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה. תניא היה ר' מאיר אומר: כופין ללוויה, ששכר הלוויה אין לה שיעור, שנאמר (שופטים א) "ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד" וכתיב "ויראם את מבוא העיר". ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו.

סופו של הסיפור בספר שופטים, שאותו אדם שהראם את מבוא העיר ושילחו אותו, זכה לבנות עיר ואם בישראל:

"וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה". תניא: היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המוות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים. והלא דברים קל וחומר: ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לוויה ברגליו על אחת כמה וכמה.

במה הראה להם? חזקיה אמר: בפיו עקם להם. רבי יוחנן אמר: באצבעו הראה להם. תניא כוותיה דרבי יוחנן: בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.

מה פירוש הדברים? חז"ל מבקשים ללמדנו שכשאדם מזדמן לסביבה זרה לו, חדשה, ומישהו עוזר לו, אפילו בדבר קטן ביותר, בעקימת שפתיים, בעיקום צוואר, אין דבר גדול מזה.

מהי מצוות לוויה? מגיע לכאן אדם שאינו בן המקום, ומצפה לעזרה כלשהיא, ועל כך אומרים חז"ל: לוויה - אין לה שיעור".

אנו נמצאים היום בזמן שהרבה מאד אנשים הם בבחינת "הלך", עוברי אורח. הם נמצאים בסביבה חדשה להם, ולפעמים מצפים רק לעיקום צוואר.

"ולבן שניים מחלב" - המלבין שיניים לחברו כאילו משקהו חלב. מבקשים התייחסות. הדברים יפים גם בישיבה, וגם מחוצה לה. כמה תלמידים יש שסביבה זו חדשה להם, שטרם מרגישים את עצמם בני בית בישיבה, עושים את צעדיהם הראשונים בה. תלמידים חדשים מן הארץ ומחוצה לה. אומרים חז"ל: ההתייחסות, העזרה, לכל אלה אין שיעור. עיקום צוואר, הוריה באצבע - ותו לא מידי.

איננו יודעים מעשה איש ופקודתו, מהו תפקידנו. כל אחד צריך לחפש. אבל כיום הזה, אין ספק שעל תפקידינו נמנית החובה לסייע לאותם "חדשים מקרוב באו", מגיעים לסביבה חדשה.

אם מחפשים אנו זכויות ליום הדין, אחת הזכויות שבקלות ניתן להשיג. לא נדרשת מאתנו כאן כוונות עילאיות, אפילו אדם מקבל על עצמו מצווה זו כדי שיזכה ליום הדין - יש לו זכות גדולה.

"כדלים וכרשים" אנו ניגשים, מתדפקים לפני כסא הכבוד. עלינו לעשות כל מאמץ להצטייד במשהו. כל אחד יצטייד באותה תחושת אמת של "דלים ורשים", תחושת אמת של "אין לי", ויקבל להבא להשלים במשהו.

קודם אמירת "לך ה' הצדקה" אנו אומרים פרק תהלים, "תהלה לדוד" בגלל פסוק אחד: "קרוב ה' לכל קראיו, לכל אשר יקראהו באמת". עם אמונה זו, עם הביטחון הזה שהקדוש ברוך הוא קרוב לכל קוראיו, לכל אשר יקראהו באמת, אנו ניגשים לעמוד לפניו.

אנחנו ניגשים לסליחות, מבקשים רחמים, לנו ולכל ישראל בכל מקום שהם, במיוחד לארצנו הקדושה, שיגזור עלינו הקדוש ברוך הוא שנת חיים ושלום, כתיבה וחתימה טובה, בגשמיות ורוחניות, שלום מן האויבים בחוץ ושלווה פנימית, לנו ולכל ישראל אמן.

 


* שיחת ליל ראשון של סליחות, תש"ן. כתב וערך: אביעד הכהן