דילוג לתוכן העיקרי

כזה ראה וחדש

יהודה עציון (מחזור ב')*

"זיל לעין טב וקדשיה לירחא – ושלח לי סימנא: 'דוד מלך ישראל חי וקיים'" (ראש השנה כה, ע"א)

כך, מבקש רבינו הקדוש מרבי חייא, לרדת אצל בית הועד המיוחד לקידוש החודש בעין-טב, ולקדש את החודש בראייה ובעדות על מולד הלבנה. דווקא בארץ יהודה - בנחלת השכינה - יש לדרוש דרישת קודש זאת. רבי עצמו כבר 'גלה' עם בית הדין לגליל, לטבריה ולצפורי, והוא ממתין, איפוא, לסימן המיוחד - לסיסמת החודש - שכבר הוכרז בבית הועד 'מקודש', הכרזה אשר תחייב את כל ישראל, ותקבע את לוח המועדים, מקראי הקודש.

נמצאים אנו כאן, כבר בראשיתה של תקופת 'התנודדות', אי-יציבות וקשיים ביכולתו של בית הדין - סמכות מרכזית אחת לכל ישראל - לקדש את החודש, ולנהל ביד רמה ובוטחת את לוח השנה, את מעגל קודש הזמנים. כל עוד ניתן לקדשם בארץ יהודה, נאחז רבינו הקדוש באפשרות הקיימת, אינו מוותר, ואף קובע סיסמא מיוחדת של 'דווח-ביצוע' - וסימנא, כידוע, מילתא היא - "דוד מלך ישראל חי וקיים". כל עוד נשמרת ומופעלת ריבונות ישראל באופן חי - ריבונות קביעתם וקידושם של מועדינו, אשר נמסרה לנו מעושה ירח למועדים ויודע מבוא השמש - הרי משהו ממלכותו של דוד עוד קיים ופועם, הגחלת עודנה לוחשת לרוח אשר תבוא, תלבה ותצית את הלהב[1].

מלכות בית דוד היא הייצוג הנאמן למלכות השכינה[2]. היא ה'יד' אשר מסיעה את ההופעה האלהית מן הקוסמוס, מהיותו של הקב"ה בוראו של היקום, אל שדה הלאום, על סדן הארץ הזאת. היא גם המעבירה את מלכותו יתברך אל נצח הזמן, אשר הוא הנקרא במקרא 'עולם' - לעולם ועד. הוא, ולא שטח מעטפת הכדור שלנו, הרוחף במסלולו בחלל.

כך, בביטוי כה גבישי, מביעה הנבואה את הקשר ההדוק שבין נצח-היקום לנצח ישראל, ועם שניהם כאחד כרותה ברית עולם:

"כה אמר ה', נתן שמש לאור יומם, חקת ירח וכוכבים לאור לילה... אם ימשו החוקים האלה מלפני נאום ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים" (ירמיה לא, לד-לה).

ביתר מיקוד: לא רק בהבטחת נצח תלוי קיום האומה אלא בהבטחת גאולתה, לא רק בכללה אלא גם בתחיית הנהגתה הראויה; במלכות, במשפט ובצדקה, בכהונה ולויה בירושלים הנבנית, הכל בחוברת אחת, ממשיך ירמיה ובונה בפלס נבואתו: "כה אמר ה': אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה, ולבלתי היות יומם ולילה בעתם - גם בריתי תפר את דוד עבדי מהיות לו בן מלך על כסאו, ואת הלויים הכהנים משרתי". ושוב: "אם לא בריתי יומם ולילה [ואם] חקות שמים וארץ לא שמתי - [כי אז] גם זרע יעקוב ודוד עבדי אמאס מקחת מזרעו משלים אל זרע אברהם ישחק ויעקב, כי אשיב את שבותם ורחמתים" (לג, יט כה-כו).

זהו סוד 'מקדש ישראל והזמנים' - '[מקדש] ישראל דקדשינהו לזמנים' (ברכות מט, ע"א). נמסרת כאן בידי ישראל, שופטיהם ונשיאיהם, הריבונות להכריז ולקדש חודשים לפי תחילת 'ממשלת הלילה' - מולד ומופע המאור הקטון. קידוש הזמנים בבית-הדין, רק הוא אשר יוליך ויקבע את סדר יומנו. כך מעלים אנו, בידי הנהגתנו הראויה, את מעגלי הזמנים כולם, ממחזוריות החול האוטומטית, הפיזית-גרידא, אשר מעגליה חוזרים על עצמם ללא כל תכלית, אל מימד הקודש והמשמעות. רק במימד זה - כאשר נעשים אנו שותפים במעשה בראשית - מזדקפים מחזורי הזמנים להיותם מעגלי עלייה נצחית, מתמדת. כך הם נבנים לתבריג (=ספירל) דינמי, אשר כל מעגל נסמך בו על תשתית קודמו, חותר ועולה, דוחף ונמשך, אל מה שמעבר לו - אל המעגל הבא שבמעלה, שעודנו גנוז בחיק העתיד. מעגלי הירחים הקטנים נשזרים וטווים, ביום התרועה, את מעגלי השנה הגדולים[3], והללו עולים אל שביעיותיהם, ונמשכים בקול השופר עד לתכלית יובליהם.

כל השגב הזה נמוג באבוד בית הדין. נשתכחה הראייה, נתעלמה העדות, נתחלל הקידוש ואבדה המשמעות. כל כמה שיהא לוח החשבון שלנו מדוייק ומכוון - לא נימלט מן הפגם הנורא: החשבון הקר דירדר אותנו מן הריבונות, אשר היתה לנו כשרביט מלכות שמסר בידינו מלכנו, אל האוטומציה העקרה, האסטרונומית גרידא. אם בימי קדם חזו כל הגויים, מדי חודש, היאך חי ופועם לב ישראל - בית הדין - בקדשו על פי שניים מבני העם את מועדיו, עתה היינו כמשפחות האדמה, שכל ימיהם חול, לוח חייהם מתנהל אוטומטית, בלא שיתופם, על פי תנועתם, של גופים בחלל.

על אחת כמה וכמה, כאשר אין לוח החשבון חופף את ראיית הלבנה: חרמש הירח נראה לנו אמנם לפעמים בא' לחודש, אך לפעמים רק בב' בו, ולפעמים אף בג'! אי הדיוק חוזר, מחדד ומחריף את שאלת היסוד: מהו תוקפם של מועדינו באין בית דין שיקבע אותם? אולי נוכל לקרר את דעתנו בתירוץ הדחוק (המובא בספר החינוך, מצווה ד), כי בית דינו של הלל האחרון - שהיה גדול בדורו וסמוך בארץ - הוא שתיקן את החשבון, ונתן תוקף קידוש, לכל שנות העתיד וחודשיהן עד ימינו, ואף "עד שיבוא אליה"[4]. אך האמנם בכך ננוחם ונחמם את ליבנו? אם הספיק לנו תירוץ זה כדי לעבור איתו את כל דורות הגלות, לנדוד עמו בארבע כנפות הארץ ובין שבעים אומות, האמנם יספיק הוא לנו גם עתה - בהיקבצנו מחדש, בעלותנו אל חידוש ממלכתיות ישראל הראויה, לקראת חידוש בית הדין בלשכת הגזית?

"לפיכך בטלה אצלנו היום הראייה, מחמת העדר בית הדין הגדול" אומר הרמב"ם (ספר המצוות, עשה קנג). אדרבא, דווקא היא הנותנת: הן לא יוולד לנו בית הדין מאליו, בבוקרו של יום אביב אחד. לכל לידה יקדם תמיד ההריון, התהליך; לכל נבט תקדמנה, לעולם, הכשרת הקרקע, עבודת החריש והפתיח, הזריעה והתפילה.

ויש אשר נישא את עינינו השמיימה בתפילה, שהיא גם מעשה; יש אשר יהא מעשינו - תפילה. הם באים כאחד, כתיומת, יצוקים למטבע אחת: תפילת-המעשה. בתפילה שכזאת, מעוררים אנו רצון שמים לרצות בנו, לחדש ימינו כקדם, לעשותנו ראויים לתחייה, לבואנו בברית חדשה (ירמיה לא, ל). מעוררים אנו אף בעצמנו את רצוננו שלנו בחידוש בית הדין, בכך שניגשים אנו אל קודש הזמנים - נדרכים אל ראיית החודש - כתחום, אשר פיתוחו, הפעלתו המלאה והפעלת חיי ישראל על פיו, ריבונותנו על לוח חיינו, יהיו רק על ידי בית הדין הגדול שיתחדש ויקום בלשכת הגזית.

כאשר נפתח במחשבה תחילה, נופתע לגלות שאין אנו 'ממציאים את הגלגל' . כבר קדמונו אבותינו, באשר בני ארץ-ישראל שמרו על צביון מיוחד מאד לראשי חודשיהם. במשך מאות שנים, לאחר שכבר בטל קידוש החודש בבית הדין על פי הראייה, קיימו הם את ראש החודש כיום מועד, אשר מתקדש בו החודש בהכרזה מיוחדת בבית הכנסת. הכרזה, המשלבת הודעה ותפילה, ואשר לבטח משמרת היא קטעים ואווירה של קידוש החודש בבית הועד. נוסח קדום נשתמר לנו במסכת סופרים (פרק יט, ז-ח), מסכת ארץ-ישראלית שנתחברה לאחר חיתום התלמוד. אם נבוא כיום הזה לחדש מעמד של הכרזת החודש בברכה על כוס יין, בתקיעת שופר[5], בסעודת מצווה, במותב הזקנים, התלמידים והעם, עם טובי העיר, הרי נוסחה, "אשר בעגולה"[6], כבר נתון לפנינו:

נוסח ברכת 'אשר בעגולה' במסכת סופרים פרק י"ט, כת"י פרמא. אין זה הנוסח שהבאנו בגוף המאמר - אך בדפוסים הוא משובש עוד יותר, והתיבה 'בעגולה' נשמטה.

[ז] בראש חודש ישבו החבורות של זקנים, ושל בלווטין, ושל תלמידים, מן המנחה ולמעלה, עד שתשקע החמה [בנוסח הגר"א: וייראה הירח בלילה]. וצריך בברכת היין לומר:
ברוך אתה ה' א-הינו מלך העולם בורא פרי הגפן,
ברוך אתה ה' א-הינו מלך העולם
אשר בעגולה גידל דורשים,
הורם ולימדם זמני חודשים,
טיכם ירח, כילל לבנה,
מינה נבונים סודרי עתים,
פילס צורנו קרבי רגעים [ברוב כתבי היד: קיצי רגעים],
שבם תיקן אותות חודשים ומועדים,
דכתיב עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו,
ואומר, כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאום ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם,
וחותם: ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חודשים.
ואומר הודו לה' כי טוב,
כהיום הזה בירושלים, ששים ושמחים כולנו במקום,
אליהו הנביא במהרה יבוא אצלנו,
המלך המשיח יצמח בימינו,
שימנה את הימים כשנים בבניין בית המקדש,
ירבו שמחות, ויענו העם ויאמרו אמן,
ירבו בשורות טובות בישראל,
ירבו ימים טובים בישראל,
ירבו תלמידי תורה בישראל,
מקודש החודש, מקודש בראש חודש,
מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו,
מקודש כתורה, מקודש כהלכה,
מקודש בתחתונים, מקודש בעליונים,
מקודש בארץ-ישראל, מקודש בציון, מקודש בירושלים,
מקודש בכל מקומות ישראל,
מקודש בפי רבותינו, מקודש בביח הועד,
הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, וכולכם ברוכים,
ועל כל ברכה ותהילה היו אומרים הודו לי"י כי טוב...

[ח] וכשהוא מקלסו, מקלסו בשנים עשר טובי העיר, ושנים עשר חברים, כנגד שנים עשר שבטים, ושנים עשר חודשים, ושנים עשר מזלות.

גם כאשר חדלו השלוחים מלהודיע על ראשי חודשים, נמשכה חיות מסויימת בהחלטות על עיבור השנים וקידושן: עד לתוך ימי הכיבוש הערבי, סביב שנת 840 למניינם, עוד שלחו מכאן לתפוצות את דבר החלטות העיבור, ורק על פי חכמי ארץ ישראל נשק דבר (ראה בתחילת הערה 4). על אף שהלך לוח החשבון והתמסד, וגם עיבור השנים כבר נכנס למחזור קבוע, בכל זאת נעשתה הכרזת העיבור ב'ישיבה' הארץ-ישראלית במעמד שכולו חרדת קודש. הד לכך שומעים אנו במדרש מאוחר, 'פרקי דר' אליעזר', פרק שמיני:

בשלושה מעברין; ר' אליעזר אומר: בעשרה, שנאמר: 'אלהים ניצב בעדת אל'. ואם נתמעטו מביאין ספר תורה ופורשין אותו לפניהם, ונעשין כמין גורן עגולה (כנוסח הברכה!), ויושבין גדול לפי גודלו וקטן לפי קוטנו, ונותנין פניהן למטה לארץ, ופורשין את כפיהן לאביהם שבשמים, וראש הישיבה מזכיר את השם, ושומעים בת קול שצווחת ואומרת בלשון הזה: 'ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר החדש הזה לכם' (ומוסיף העורך:) ומעוון הדור - אינן שומעין כלום, אלא כביכול, אינו יכול שלא לשכן שכינה ביניהם. ואשריהם העומדים במקום ההוא בשעה ההיא, שנאמר: 'אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון' (משמע, איפוא, שתקעו, כבבית הועד) - באור פניו של הקב"ה הם מהלכין.

קשה לקבוע בדיוק, עד מתי שרדו מנהגים אלו (ושכמותם) בארץ ישראל. בספרו 'ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה', מביא מ' גיל כמה עדויות חשובות: רגילים היו להכריז על מועדי ה' וסדר השנה ביום הושענא רבה, בעליה ברוב עם להר הזיתים. עדות אחרונה לכך בדבריו של שלמה בן יהודה הגאון, הכותב זאת בשנת 1030 לערך, למניינם[7]. חמש עשרה שנים אחר כך, כבר נהגו להכריז על כך בבית הכנסת בראש השנה )ראה בכרך א עמ' 462,461).

ע' פליישר, במאמרו 'לסדר התפילה בביהכ"נ של בני ארץ-ישראל בפוסטט בראשית המאה הי"ג' (אסופות ז, תשנ"ג, עמ' ריז ואילך), מפליא לעשות, בהוכיחו בדרך מרתקת, שעד תחילת המאה ה-י"ג למניינם, עוד לחם חזן, סופר ופייטן אחד - ידותון לוי החבר, על קיום מנהג ארץ ישראל בבית הכנסת של ה'שאמיים', והוא-הוא אשר העתיק בכתב ידו את הפיוטים על סדר תפילת ר"ח ניסן -"ראש ראשי חודשים" - שנותרו בגניזה. עני מרוד היה האיש, אך דבק באהבה במנהגי ארץ ישראל, אשר ראשי הקהל בפוסטט כבר נלאו מלשאתם. מרגש סיומו של פליישר המודה לו על כי, בעוניו ובסבלו, העשיר כל כך את אוצר קרן ישראל.

מתברר, איפוא, שגם כאשר כבר היה היישוב בארץ במצור ובמצוק - תחת עולם של ביזנטים, ערבים, סלג'וקים, וצלבנים - עוד שרדו, כנראה, חלקים ממנהגי הכרזת חודשים ושנים, ובקהילת בני א"י במצרים הוא החזיק מעמד אף יותר. ברור, מכל מקום, שרק במנהג הארץ נשתמרה 'לחלוחית' זאת של קידוש החודש, בעוד אשר במנהגם של בני בבל והתפוצות 'יבש' ראש החודש וקיבל את צביונו הנוכחי: מוסף, הלל, יעלה ויבוא, ותו לא. אפילו ראש חודש ניסן - ראש ראשי חודשים - ראש שנת מלכינו - אשר ראוי היה להיות נקודת ציון ותנופה מחודשת לקראת חידוש מלכות ישראל, אינו יוצא מכלל זה ואיננו נבדל מיתר ראשי חודשים, על אף שלכאורה, כ"הוא-אמינא", לא היתה התורה צריכה להיפתח אלא בתיומת החידוש הזאת של מולד והתגלות ניסן וישראל: "החודש הזה לכם ראש חודשים"[8].

כמעין 'צוואת שכיב-מרע' צורבים בנו דברי גאון ארץ ישראל האחרון - אביתר בן אליהו - ב'מגילת אביתר' שלו: "וכל העושין על אותו החשבון צריכין הן, במצוות התורה... לסמוך על דברי גאון החבורה, ואין להיימין או להשמאיל ממנו, שנאמר: 'מועדי ה' אשר תקראו אותם', וכל שהן עושין בכל שנה ושנה בכל גלויות ישראל, צריכין הם לחשוב כי .. מפיו הם עושים, ואם אינם עושים כן - אינם יוצאין ידי חובתן" (ראה ש' קליין, ספר היישוב, כרך ב, עמ' 106)[9].

וכאן הבן שואל: אם דבקו אבותינו בארץ, במנהגי תפילה ותקיעה, הכרזה וקידוש בראש חודש ניסן וביתר חודשי השנה , כשארית וכזכר לסדר היום בבית הדין, אשר חרב ונותר מאחור, כשרק הילת אורו השוקע עוד האירה שכמם ונתנה בהם כח לכך, האם לא דין הוא שנחדש מנהגים אלה, כאשר צועדים אנו אל זריחה חדשה המאירה לפנינו, כאשר עולה עמוד שחר חדש למלכות ישראל? אם תיקנו הם את המנהגים הללו במורד, כהמשך עמום להוויה שנעלמה, האם לא נתקנם אנו, שוב, במעלה הדרך, כהקדמה ומבוא למולד בית-הדין העומד להופיע?

ניגש, איפוא, לסידרת הצעות מעשיות:

א. כדי לעורר את המודעות לעניין, וכדי להוציא את הלבנה מספרי הלימוד אל החיים, נדפיס לוחות שנה עם מופעי הלבנה. בייחוד יצויינו הלילות בהם אפשר שייראה החודש. אלה יהיו לילות הכיסופים: אילו היה לנו בית ועד לקידוש ירחים - היה מתחדש לנו משהו הלילה הזה...

ב. נייסד חוגים של צופים: נעלה לגגות, לגבעות, נצא לקראת העתיד במקום להמתין לו סתם. נצפה אל אופק המערב, נלמד את מופעי חרמש הירח, נראה אם הנץ... אם אמנם כן הוא - ובאמת נראה החודש - יודיע איש לרעהו, ברשת הקשר של צופי הגאולה (אי-אילו התחלות של מנהג זה בעצם קיימות זה מכבר).

ג. נעצב צביון חדש לראש חודש ניסן, כדי להעלותו בדרגה מעל יתר ראשי חודשים. תתאים לכך תפילת מעריב אשר לפניה ניתן להכריז ולתקוע, בתוכה נאמר את נוסח הפיוט 'אביב לישע', ולאחריה נקיים סעודת מצווה בבית הכנסת, סעודה של לימוד בחבורה, אשר בסופה תיאמר ברכת 'אשר בעגולה' על הכוס בברכת המזון, ונחתום: 'מקדש ישראל וראש ראשי חודשים'.

ד. בשלב מתקדם יותר - כשירבו הדורשים - ניתן יהיה לשלב את כל שלוש ההצעות דלעיל. אסביר את כוונתי: כאמור, בדרך כלל, 'בורח' מופע חרמש ירח ראשון מליל ראש החודש דנן. אבל לא תמיד! השנה, למשל, מפני שראש השנה נדחה ליום חמישי, וחשוון וכסלו מלאים, יחולו שניים או שלושה ראשי חודשים בליל ראיית הלבנה.

לילי ראשי החודשים הנדירים הללו, כפתחים קטנים הם, אשר נפתח בהם צוהר בענן הערפל של הלוח, ולרגע נראה בהם חרמש הירח, צלול ובהיר, וקרן אור של ימי הקדם לוטפת את פניניו[10].

נוכל, איפוא, להתכונן ולהידרך לקראת לילות מיוחדים אלה, לקיים בהם תקיעה ב'שיפורא דירחי' והכרזת 'מקודש' פיוטית ומרגשת, כנוסח מסכת סופרים, או בנוסח קרוב לו. נתחיל כך לחוש שמץ והד למעמד קידוש החודש בבית הועד, מעמד שהיה כה נשגב, וכך גם יקום ויהיה!

"וללבנה אמר שתתחדש, עטרת-תפארת לעמוסי-בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה"; כך מברכים אנו מדי חודש[11]. "ראשי חודשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם"; כך מוסיפין אנו מדי חודש. דומה, איפוא, שהכל כבר אמור כאן: כפרה, כקטן שנולד, היא מעין התנקות מכל פגם שצברנו עד הנה. רק במעשה ובמעמד של התחדשות עצמית כוללת, כגר וכחתן, מתאפשרת כפרה שכזאת. מכאן ההסבר לאזכרת השם באימה ובטהרה בפי ראש הישיבה במעמד העיבור, כפי שראינו, או לנוסח מרטיט שנהג בקידוש החודש או בקידוש השנה: "יהי רצון מלפניך ה' א-להינו וא-להי אבותינו שלא תכלים ולא תחפיר ולא תבייש את עמך ישראל, ואת שלוחי עמך ישראל, יהי רצון מלפניך .. שתסעוד ותסמוך את שלוחי עמך ישראל", כתפילות שלוחי הציבור בימים הנוראים[12].

חידוש מתואם - כתאומים - מתקדש, איפוא, בשמים ובארץ, והלבנה רק ראי היא להתחדשותנו ולהתקדשותנו שלנו כמותה, כאשר רואים אנו את החודש בשמים, ומקדשים אותו כאן, על סדן הארץ, ארץ הקודש דווקא.

קרואים אנו אל החוויה הזאת: דווקא כאשר נמסר לנו מטה עוז כל כך ריבוני ורב כח - 'החודש הזה לכם' - חשים אנו כיונק הנישא בחיקו של אומן )'אלה מועדי ה''), עמוסים אנו בו יתברך.

לא, אין אנו חולי ירח, כי חולי אהבה הננו. נעיר, נעורר את האהבה עד שתחפץ, כי באה עת נתחדש כמותה.

ועדיין בתקופת העיבור הננו: עודנו כגוזלים רכים, כטלאים דקים, ועוד לא השתבל הגבעול. במה תתבטא מעתה חיותו של מלכנו דוד? איך יחיה ויקום עד שובו להיות חי וקיים? הווה אומר: בפתח שבו דעך ויצא, בו גם יעור וייכנס. הסימן שנקט רבי יהודה הנשיא, להיותו חי עדיין, הוא-הוא סימננו שלנו להיותו כבר קיים. רק עין טובה - עין טב - צריכים אנו לפקוח, ודומה כי אין הדבר תלוי אלא בנו: 'ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם'. הוא אשר אמרנו: לכל זיווג יקדם חיזור, לכל לידה יקדמו ירחיה. אין דבר גדול מתהווה כך, לפתע, ברגע אחד.

ההתחלה, כסיפור-חשאין, הנה היא עולה ובאה:

אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו -
ויקשב ה',
וישמע.

"עשה ירח למועדים - שמש ידע מבואו" (תהילים קד, יט)

מבט אל אופק המערב, חצי שעה לאחר השקיעה, כאשר 'תלויים' ברקיע מופעי החודש בשנת המלכים שחלפה, מניסן תשנ"ג עד טבת תשנ"ד.

המופעים משורטטים ביחס לנקודת שקיעת השמש, תוך התעלמות מן ההיסט של נקודת השקיעה מקו המערב המדוייק (90 מעלות) בשיעור של 28 מעלות צפונה בשיא אורך היום )תקופת תמוז), ו-28 מעלות דרומה בשיא אורך הלילה )תקופת טבת).

בכל חודש שורטטו שני מופעים:

המופע התחתון הוא בערב הראשון שלאחר המולד - ולא תמיד הוא נראה, בשל קוטנו )היינו: גילו ה'צעיר'), ו/או בשל הופעתו בתוך הילת השקיעה. גם זמן ה'שירות', מאפשרות הראייה ועד שקיעתו מתחת לאופק, קצר למדי, לפעמים ממש דקות ספורות!

המופע העליון הוא בערב העוקב. החרמש עבה יותר, ההופעה גבוהה, וזמן אפשרות הראייה מתארך.

הקוים העדינים מסמנים את מסלול שקיעת הירח אל האופק.

המופע התחתון, אם ייראה, הריהו 'בזמנו', 29 יום מן הראייה הקודמת. המופע העליון הוא 'בליל עיבורו' - 30 יום מן הראייה הקודמת, והוא 'נראה בעליל'.

כל המופעים שבתמונה ישתנו משנה לשנה, אך ניתן לקבוע שמולד תשרי יהיה לעולם דרומי לנקודת השקיעה. על כל זאת ראה במאמרו של יעקב לווינגר בכרך האחרון של 'תחומין'.

להלן תאריכי ראיית החודש בשנה שחלפה (על-פי צפיותיו של דוד בלחסן, ותודתי לו):

חרמש ניסן נראה בג' בו, בליל עיבורו, בליל חמישי, 25 במרץ למניינם.

חרמש תמוז נראה בג' בו, בליל עיבורו, בליל שלישי, 22 ביוני למניינם.

חרמש תשרי נראה בד' בו, בליל עיבורו, בליל ראשון, 18 בספטמבר למניינם.

חרמש טבת נראה בא' בו, בזמנו, בליל רביעי, 15 בדצמבר למניינם.

חשוב להדגיש, כי כל עוד מספרם של הצופים מצומצם, הרי אפשר כי לא ייצפה החודש בזמנו, בשל אובך, עננות, ותנאים אחרים. ייתכן שכך היה בתשרי. כאשר יהיו לנו צופים מחרמון ועד הר הנגב - נדירה ביותר האפשרות שלא יימצא זוג עדים שייראו את החודש, אם אמנם הופיע.

 


* הכותרת אינה מקורית. זהו שמו של קובץ מסות בהוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תשמ"ו. כותרת המשנה שלו היא: 'היהודי החופשי ומורשתו'. בבחירת הכותרת משתקף, איפוא, מפגש הניגודים, בשני קצות העיגול:

מן הצד האחד - הם, מרשיעי הברית, אשר יצאו בטריקת דלת מבית המדרש, המדמים כי מצאו את החופש במין סינטזה של יהדות, אותה הם עושים כמין חומר, הנילוש בידם במין 'חופש', יחד עם ה'הומניזם' הקדוש - העבודה הזרה הזכה, אשר האלילה את האדם - והוא המגדיר ובורא לו את אלוהיו בצלמו.

מן הצד השני ניצבים אנו, אשר נאמנותנו בברית היא המגדירה לנו את החופש והריבונות לחדש בקודש, בתוך בית המדרש, באשר חרותנו שלנו באה לחרות )ו' חולם) את התחדשות התורה - בשובה אל קדמות נעוריה ובהסירה את בגדי אלמנותה, מגלות לגאולה - בתוך מסגרתם של לוחות ברית סיני, ודווקא כגילוי וכהגשמה של קשר הברית: אל תקרי 'חרות' אלא 'חירות' - שאין בן חורין אלא העוסק בתלמוד התורה, ודווקא ללמוד על-מנת לעשות.

ה'חדש' דילהון הוא, איפוא, אשכול ענבי-רוש טריים, זמורת-זר ההופכת את כרמנו ל'סורי הגפן נכריה' - וממילא, בפיהם, אך שקר, מאחז עיניים הוא, החרוז 'חידוש-קידוש'. ה'חדש' דידן הוא, להבדיל, חידוש הנביעה מן המקור, גלילת האבן מעל פי הבאר - אשר סותמה באבני החורבן, בחול הגלות ובגילולי הנוכרים. לו יתן בנו כח צור ישראל, ולואי ונהיה ראויים, להגשים את חזונו של הרב קוק זצ"ל, בגאונות ניסוחו בארבע המלים, כי 'הישן יתחדש והחדש יתקדש'.

[1] אין המדרש הזה בא להפקיע מן הפשט: תיבת 'סימנא' הפכה למעשה שם נרדף לקידוש החודש, שנעשה בארץ יהודה, מתקופת רבי ואילך, על ידי שלוחי הנשיא שישב עם הסנהדרין בגליל. כנראה שהיתה לכל חודש סיסמה משלו, ותוכנה היה, ככל הנראה, סימן ורמז חינוכי לתקווה לגאולת ישראל.

עין-טב היתה מקום קבוע ביהודה, שנבחר כבית ועד לקידוש החודש לאחר שגלתה הסנהדרין לגליל. ראה על כל זאת בספריו של פרופ' שמואל קליין: ספר היישוב עמ' 115 ו-ארץ יהודה עמ' 79; במאמרו של פרופ' שמואל ספראי, "המקומות לקידוש חודשים ולעיבור השנה בארץ לאחר החורבן", תרביץ לה (תשכ"ו), עמ' 27 ואילך [=א"י וחכמיה בתקופת המשנה והתלמוד], ובספרו של יהושע שוורץ היישוב היהודי ביהודה, ירושלים תשמ"ו.

ספראי סובר שהמקום היה כפר קטן, פרוור דרומי של לוד, עיר חכמים, כפי שהיא מופיעה במפת מידבא, שזמנה (560 למניינם) קרוב לחתימת התלמוד, בין לוד לבין יבנה. גם קליין סבור כך (ארץ יהודה, עמ' 79), אך יש לזכור שמפת מידבא אינה משקפת תמיד את המיקום במדוייק.

על פרופ' אבי-יונה יש לתמוה כפליים: מחד, הוא לא ידע דבר על עין-טב בשעה שהכין את חיבורו על מפת מידבא בתשי"ג, שכן הוא כותב שם: "מקום זה נזכר רק במפת מידבא ואין לזהותו" (גם אם לא חיפש בתלמודים, מדוע לא עילעל בספר הישוב?). מאידך, באטלס כרטא לתקופת המשנה והתלמוד וב-גזטיר שלו, ב-1975, הוא ממקם אותה בדיוק, בנ.צ. 143/148 ליד גמזו. שוורץ (שם, עמ' 81) העתיק זיהוי זה בשגיאת-דפוס, אך כל חיפושי עד מסירת המאמר לא הועילו למצוא את השם הערבי 'עין טבה' שעליו מצביע אבי-יונה.

קטע ממפת מידבא, זמנה - 560 למניינם - סמוך לחתימת התלמוד.

עין טב - ENETABA - בין לוד (משמאל) ויבנאל (= יבנה, מימין). למעלה - ירושלים

מתי תשוב עין-טב, 'בית ועד של קידוש החודש', גם אל מפת חיינו?

זאב ספראי סובר שהמקום הוא כפר-בת של אונו (מזוהה כקריית אונו דנן) בעקבות תעודה ערבית שבה מופיעה עין טב ככפר בחבל אונו, המספרת כי השולטן העות'מני במאה ה-16 מעניק את הכפר מתנה לאחד מפקידיו (התעודה פורסמה בידי H.S.T Stepahn ב- Q.D.A.P. מס' 10 (1944). תודתי לזאב ספראי על המידע).

ותנא קא מסייע ליה! בשעה שדנים חכמים (סנהדרין יא, ע"ב) אם מעוברת השנה בדיעבד - כאשר עיברוה בגליל במקום ביהודה - מיהו הקם ומקנא ליהודה, ארץ נחלת השכינה, ומעיד שגם בדיעבד אינה מעוברת? - הלוא הוא חנניה איש אונו, אשר מקומו סמוך אולי לבית הועד, עין-טב ביהודה...

[2] כמובן, במובנה המורחב, כאשר כל מוסדות המלכות על מכונם, הסנהדרין מנווטת את חיי העולם, המלך מנהל את חיי השעה, והמקדש בראש הר, כאשר כהנים בעבודתם בו ולויים בשירם, מקשרים ומייחדים קוב"ה ושכינתיה, הבוחר בעמו ישראל עם סגולתו, הדוד ורעייתו.

ההלכה ש'אין מושיבים מלך בעיבור שנה' אינה פוגמת, איפוא, במכלול הנאמר כאן. אדרבא, היא מבליטה את כפיפותו של המלך-האיש לכללי הממלכה, אשר דווקא בית הדין, בהיות כלל שבעים זקניו נעלה מעל כל אינטרס ופנייה זרה, הוא הקובע ומורה לכל ישראל את קודש הזמנים, כמעגלים הבונים ועולים אל הנצח.

[3] הווה אומר, כי בעוד 'החדש הזה לכם ראש חדשים' ראשון הוא לחודשי שנת הלבנה, והיא-היא המיוחדת לנו, לישראל (ועוד נראה להלן כי לר"ח ניסן יוחד מטבע-הברכה 'ראש ראשי חודשים'), הרי החודש השביעי ראשון הוא לחודשי שנת החמה, ולכן אין מזכירים כלל בתפילת ראש השנה מטבע של ראש חודש. העיבור הוא חוליית התיאום שבין שנת היקום לבין שנת ישראל, שנת המלכים, באמצעות חפיפת עונת הבשלת השעורים בארץ ישראל - האביב - עם חודש הלבנה בו יצאנו ממצרים.

לנו, גוי אחד בארץ, ראוי ומתאים האחד, הראשון (ובו נחוג את היבדלותנו, ונזכור לנצח את יציאתנו מטומאת העמים), אך נצח הזמן ביקום בנוי ומתכלל מן השביעין דווקא. זוהי, איפוא, המסגרת לשלום גויים רבים עימנו באחרית הימים. גם אם נשמור בינתיים, אנו לבדנו, כנאמנים, את מערך השביעיות - מיום השבת ועד שנת החירות - הרי עתידים כל באי העולם להתקשר ולהיאסף אלינו דווקא בחג החודש השביעי, בעלותם ללמוד בהר ה' את אורחות בית יעקב, בחג הסוכות.

[4] על שיטת הרמב"ן - וקביעתו של הלל הנשיא – ראה עוד להלן הערה 9; אך אמרנו כי התירוץ דחוק, אמרנו, מכמה סיבות: ראשית, דומה שזהו תירוץ הגיוני גרידא, ולא מצאנו לו כל עדות בתלמודים ובמקורות, כולל במכתבי גאונים בנושא הלוח, שהיו 'חייבים' לציין זאת אם כך היה בפועל. שנית, ברור שנעשו שינויים ושיפורים בלוח עד לתקופה מאוחרת, ומכתב ראש הגולה משנת 836 למניינם - חמש מאות שנים לאחר הלל האחרון - מורה בעליל כי חשבונם היה שונה מחשבוננו היום (המכתב נדפס במקומות רבים, ראה למשל ר' שר-שלום, שערים ללוח העברי, עמ' 27). ושלישית - משום שלכאורה, אסור לעשות כך! גם אם מחליט בית הדין לעבר סידרת שנים, עדיין חייב הוא - כדי ליתן לכך תוקף - להכריז על העיבור רק בתוך השנה. ראה רמב"ם, הלכות קידוש החודש ד, יג. בעניין זה גופו, זוקקת שיטת הרמב"ם ליבון.

כאשר דן הוא (שם ה, יג) בתוקפו של החשבון, אין הוא מזכיר, אמנם, במפורש - 'בית-דין', אלא אומר שסומכים אנו על "בני ארץ ישראל וקביעתם", ולא על חשבוננו. האם יש 'קביעה' ללא בית-דין פעיל? האם יתכן שמדבר הוא על קביעת בית דינו של הלל האחרון?

הדברים מתחדדים מאד בספר המצוות, עשה קנג: "והנני מוסיף לך ביאור: אילו הנחנו, למשל, שבני ארץ ישראל ייעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מלעשות זאת, לפי שכבר הבטיח שלא ימחה ולא ישרש את שארית האומה לגמרי, [ואילו הנחנו] שלא יהיה בית דין בנמצא, ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ ישראל - הרי אז לא היה חשבוננו זה מועיל לנו כלל בשום אופן, לפי שאין לנו לחשב בחוצה לארץ ולעבר שנים ולקבוע חודשים אלא באותם התנאים הנזכרים, כמו שביארנו 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'".

מסתבר, איפוא, כי הרמב"ם מתייחס אל בית הדין הנמצא בפועל בארץ ישראל, אשר רק קידושם והחלטתם, גם כאשר כבר נוהג החשבון, הוא הקובע, ולא החשבון, ורק עליהם מוטל לומר כי קביעתם תקיפה אפילו מוטעין הם.

דברים אלה כותב הרמב"ם במצרים, כאשר דל ומדולדל הוא היישוב בארץ - תחת הכיבוש הצלבני. כף רגלו דרכה על חוף עכו שלוש שנים קודם לכן, ב-1165 למניינם, אך הוא לא החזיק מעמד כאן ונאלץ לרדת מצרימה. תשעים ושתיים שנה קודם לכן (1073), נכבשת ירושלים בידי הסלג'וקים, והישיבה, בראשותו של הגאון אליהו בן שלמה, גולה מירושלים לצור שבלבנון. האם הרמב"ם, בכותבו על 'בית-דין שנסמך בארץ-ישראל' התכוון לישיבת ארץ ישראל, שהמשיכה את פעולתה בצור ובדמשק? קשה לדעת. אחרון גאוני ארץ ישראל - אביתר, בנו של אליהו - נסמך בצור בידי אביו ב-1081, ונפטר ב-1111 לערך. על פי ח"ז הירשברג )האנציקלופדיה העברית, כרך ו, עמ' 453), המשיכה הישיבה בפעולתה עוד עשרות שנים, ונודעה בדמשק בשמה המקורי 'ישיבת ארץ הצבי'. אך על פי משה גיל (עמ' 426 , וראה לקמן) חדלה פעילות הישיבה ב-1120 - חמש עשרה שנה לפני שנולד בקורדובה למיימון הדיין בנו משה (ראה על כל זאת שמואל קליין, ספר הישוב, עמ' לז בהקדמה ובעמ' 106, וראה גם בהרחבה בספרו של משה גיל, א"י בתקופה המוסלמית הראשונה, כרך א, עמ' 601 ואילך).

האם שרד בית דין סמוך בא"י גם כשבטלה הגאונות ושבתה פעילות הישיבה?

במשפט-אגב אחד של הרמב"ם, בעניין אחר ובמקום אחר, נדלק לנו פנס השופך אור בהיר על הנידון דידן. בהיותו במצרים משיב הוא לשאלותיו של ר' אפרים הדיין, העומד בראש קהילה בת חמש מאות יהודים בעיר צור. חכמים בודדים פעלו אז בא"י ובסביבתה. צור, לדעת הרמב"ם, על א"י תיחשב, ור' אפרים היה כנראה הגדול שבהם. אגב תשובה כותב לו הרמב"ם: "שהרי אני אומר לכל ארץ ישראל וסביבותיה - מפני ישיבתך בה - 'ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום" (רות ד, יד). מסתבר, איפוא, שרבי אפרים זה, הוא 'ראש הישיבה' הסמוך עתה, הוא 'שומר הגחלת', ובבית דינו (אמנם, על פי החשבון) מתקדשות מן הסתם שנים ומועדות (ראה אגרות הרמב"ם מהדורת הרב י' שילת, עמ' קצג).

ובטרם נסכם, נעיף מבט להיגד נוסף של הרמב"ם, בפירושו למשנה, בכורות ד, ד: "וכבר ביארנו בתחילת סנהדרין שאין נקרא בית דין בסתם, אלא סמוך בא"י, בין שהיה סמוך מפי סמוך, או בהסכמת בני א"י למנותו ראש ישיבה; לפי שבני א"י הם הנקראים 'קהל', וה' קראם 'כל הקהל' - ואפילו היו עשרה אחדים - ואין חוששין למי שזולתם בחוצה-לארץ".

העולה מכל זה, לעניות דעתי, הוא ברור: יכול היה הרמב"ם להעלות על דעתו שיידלדל קהל בני ארץ ישראל עד למניין מצומצם, אבל שלא יהא לקהל זה בית דין שיכריז )עבור כל ישראל) על קידוש השנה וירחיה. את זאת לא העלה הרמב"ם על דעתו.

ואחר כל הדברים האלה, כאשר נותר לנו 'לוח' תלוי על-בלי-וו (על ה'וו' של קביעת הלל הנשיא וקידושו, ראה בהערה 9 לקמן), לאן נוביל את לבטינו? הן יתר על שמונה מאות שנים כבר יצאו מני אז, בלא כל סמכות מרכזית...

מהו, איפוא, תוקפם של מועדינו עתה, כאשר שבנו, סוף-סוף, אל הארץ, אך ממשיכים אנו - ישראל והזמנים גם יחד - ל'התגלגל' על דפי הלוח, כבחשכת הגלות, ועוד טרם עלה על דעתנו לנעוץ כאן יתד למולד בית הדין?...

[5] תקיעה בסיום המעמד שלפנינו מופיעה בכתבי יד רבים, ראה למשל מרמורשטיין, "קידוש ירחים דרבי פנחס", הצופה לחכמת ישראל, ו, עמ' 49 (בסיום הברכה): "וכולכם ברוכים, ויתקע תשר"ת ויקול [= ויאמר]: 'חודש טוב וסימן טוב!'".

למעשה, כבר בירושלמי (ר"ה פרק ג דף נט, ע"א) מצינו, אגב דיון בכשרות 'שופר קדוח': "כזה תוקעין ביבנה .. כזה תוקעין בעיינטב", ומשמע: תקיעה של קידוש החודש.

מסתבר, איפוא, שקיימו כפשוטו את האמור: 'תיקעו בחודש שופר', והמונח 'שיפורא דירחי' מוכר וידוע היה לחז"ל, וראה על כך בהרחבה צ"א שטיינפלד, "על תקיעת-שופר בראש חודש", תרביץ נד, עמ' 347 ואילך, ואיזכורי תקיעה רבים בכתבי-יד שמביא פליישר במאמריו, ראה בהערה הבאה.

[6] זהו הנוסח במסכת סופרים יט, ז-ח, על פי מהדורתו של מ' היגער, ניו-יורק תרצ"ז. בדפוסי הש"ס שלפנינו שיבושים רבים.

בהמשך ההלכה שומעים אנו, כי נוסח ברכה זה - 'אשר בעגולה' (=סנהדרין, אשר כחצי גורן עגולה היו סדורים חבריה) - נאמר גם בברכת המזון בראש חודש, בסיום סעודת היחיד בביתו, בחוג המשפחה. דבר זה הטעה את פרופ' עזרא פליישר להניח כאילו שייך נוסח זה רק לכוס של ברהמ"ז, בדומה לברכת חתנים, בין בסעודת ר"ח בבית הכנסת ובין בסעודת היחיד. אך לאחר חקירה הוא מודה בעצמו, שמכל מקום, "מלכתחילה היו 'מקדשים' על הכוס ומקלסים את החודש במעמד המיוחד של ההכרזה על קידוש החודש בבית הועד... משם הונהג שיהו עושים זכר לדבר גם בסעודות שבגבולין, בתנאי נוכחותם של נכבדים וחכמים, מעין נוכחותם בבית הועד". ובהמשך: "לא נהיה רחוקים מן האמת אם נניח שלאחר נוסח ההכרזה - בין מיד ובין לאחר סעודת מצווה - קילסו את החודש על הכוס, אם בנוסח הפשוט הנזכר במסכת סופרים ואם בנוסח אחר" ("בירורים בבעיית יעודם הליטורגי של פיוטי קידוש ירחים", תרביץ מב (תשל"ג), עמ' 337 ואילך).

כמסקנה זאת סוברים בפשטות החוקרים שקדמוהו כח"י בורנשטיין )ספר היובל לנחום סוקולוב, ורשה תרס"ד, עמ' 24), האומר שנוסח מסכת סופרים נאמר כזכר לקידוש על פי הראייה בבית הועד. גם ד"ר מרדכי מרגליות ("מועדים וצומות בארץ ישראל ובבבל בתקופת הגאונים", ארשת, תש"ד, עמ' רד ואילך) כותב, כי המשך מנהג הסעודה, שהיו עושים לעדים שראו את החודש, כדי שיהיו רגילים לבוא, היה ב'סעודת קידוש החודש' שמצינו בירושלמי, ובדורות מאוחרים שרד המנהג: "סעודה זו היתה קשורה בטכס קידוש החודש שהיה נערך בבית הועד או גם בשאר בתי כנסיות. טכס זה, כפי שתואר במסכת סופרים, היה בהשתתפותן של 'החבורות של זקנים ושל בלווטין ושל תלמידים' וגם 'העם' נכח בו". ראה, כסברה זו, גם אצל ר' שר-שלום שערים ללוח העברי, עמ' 122, 124).

בכתבי יד מן הגניזה הקאהירית רואים אנו, כי לאחר פיוט 'קידוש' מיוחד לכל ראש חודש, שהוסף כנראה על בסיס נוסח 'אשר בעגולה', אף תקעו, כאמור, בשופר, כבבית הועד. שנים-עשר פיוטי 'קידושי ירחים' אלה - החורזים לכל חודש את שבטו, את מזלו, ואת אבנו בחושן - נלבבים ביותר, והם מיוחסים לפייטן שהיה ככל הנראה גם בעל מסורה וראש הישיבה בארץ ישראל במאה ה-8 למניינם - ר' פינחס ברבי יעקב - תלמידו של רבי אלעזר הקלירי (פורסמו לראשונה ע"י מרמורשטיין, הצופה לחכמת ישראל, תרפ"א, עמ' 225 ואילך).

גם בשאלה אימתי נאמרו הפיוטים הללו נחלקו המלומדים: פליישר סבור כי חתמו את ברכת המזון, כנ"ל, ואילו ד"ר מרדכי מרגליות )שם) סבור, שלפנינו עדות לקידוש על הכוס בלילי ראשי חדשים, ואף בצירוף לקידוש של שבת או להבדלה במוצ"ש. לבסוף, 'מודה במקצת' גם פליישר: "נראה שמנהג היה בקצת בתי-כנסיות של ארץ ישראל, לומר פיוטי קידוש ירחים, בין בהקשר ליטורגי מלא ובין בלי כוס, גם בשבת וגם בחול, אור לימי ראשי חודשים, אחרי תפילת מעריב" (שם, עמ' 349, וכן במאמרו "עוד לעניין ראש-ראשי-חודשים", סידרא, בר-אילן, חוברת ז, עמ' 49 בהערה).

מעניין הדבר, כי כאשר כותב מרגליות על מנהג הקידוש על הכוס בראשי חודשים, ונסמך גם על כתב יד מן הגניזה, מבטל זאת פליישר בכותבו כי טעות דפוס היתה בהפנייתו של מרגליות לסימון כתב היד (ראה במאמרו "ראש ראשי חודשים", תרביץ לז, הערה 25 בעמ' 276). לאחר בדיקה מצאתי כי אמנם נפלה שגיאת דפוס בהערה 5 בפרק ח במאמרו של מרגליות, אך לא זאת שסבר פליישר. ואמנם, מצוי בגניזה (בכתב היד שסימנו: ט"ש 13 H 3/11) נוסח הבדלה וקידוש מיוחד לראש חדש, בסדר ברכות: גפן, בשמים, נר, הבדלה, קידוש החודש, בנוסח מיוחד שפרסמו א"מ הברמן כנספח למהדורת צילום לפירסומו הנ"ל של מרמורשטיין "קידוש ירחים דר' פינחס", ירושלים תשל"ג. פליישר סבור, שאין מדובר כאן בהבדלה אמיתית, ומכל-מקום, נוסח זה, הוא נותנו עניין לקידוש ליל ראש חודש ניסן, כמבוא לנוסחו של ר' פינחס, 'אביב לישע', אשר הוא בוודאי נאמר על הכוס בחגיגיות רבה, לאחר תפילת ערבית בבית הכנסת, ונסתיים בחתימה 'מקדש ישראל וראש ראשי חדשים' ובתקיעת שופר. על כל זאת ראה מאמריו של פליישר: "ראש ראשי חודשים", תרביץ לז, עמ' 265 ואילך; "חדשות לעניין 'ראש ראשי חדשים'", מחקרים באגדה, תרגומים ותפילות ישראל לזכר יוסף היינמן, ירושלים תשמ"א, עמ' קיא ואילך, ו"עוד לעניין 'ראש ראשי חודשים'", סידרא, כנ"ל.

את גוף נוסח הקידוש לניסן - 'אביב לישע' - של ר' פינחס, נביא כאן לכבוד ראש החודש דנן, מהדפסתו המתוקנת של שמואל-חנא קוק, אחי הראי"ה זצ"ל, כפי שנדפס ב-עיונים ומחקרים, ב, ירושלים תשכ"ג, עמ' 213.

[7] מאה שנים קודם לכן גבה טורא בין נהרדעא לירושלים; מעשן התבערה למדנו על עתיקותו של מנהג 'הכרזת הר-הזיתים', שכן כך קבלו בני הארץ כנגד הבבליים: "והנחתם הכרזת הר-הזיתים, והשלכתם אותה אחר גווכם" )ראה מ' גיל, שם, עמ' 462).

דיו רב נשפך בנסיון להבנת מחלוקתם של בני ארץ ישראל, בראשות הגאון מאיר ובנו אהרן, שהיה ראש המדברים, לבין בני בבל בראשות רבי סעדיה, שנתמנה לימים לגאון שם, מחלוקת שפרצה על קביעת מועדי שנת ד'תרפ"ב והשנתיים שלאחריה.

נצחונו של רס"ג מנע פילוג באומה, אך חיסל סופית את שארית סמכותם של חכמי ארץ ישראל להורות ולקבוע לכל ישראל באשר הם שם.

דומה, אולי, שמצירוף דבריהם של כמה מלומדים יחדיו, נוכל לתרום עוד טיפת דיו משלנו. כבר ראשון החוקרים בסוגיא ח"י בורנשטיין, מעלה את הסברא שגרעין המחלוקת היה אם לקבוא את 'העיקר למולדות' בר"ח ניסן, או בר"ח תשרי. פיתח את דבריו מ"ד קאסוטו ("על מה נחלקו רס"ג ובן-מאיר?", ספר רס"ג, בעריכת הרב מיימון, עמ' שלג ואילך) וסיכום טוב ערוך בדברי ר' שר-שלום במאמרו "מחלוקת רס"ג ובן-מאיר", סיני (תשנ"ג), עמ' צז ואילך, ראה ביחוד פיסקה י (וראה גם בספרו שערים ללוח העברי, עמ' 29). כל אלה עסקו בצד החשבוני של המחלוקת, ומשה גיל )שם, עמ' 466), מוסיף מידע על רקעה החברתי. מבין שני היבטים אלה ניתן אולי להעלות השערה שכזאת:

מתברר, כאמור, כי שיטת החישוב של בני א"י החלה מניסן, ושיטתם של בני בבל - מתשרי. ההפרש בחשבון היה קטן - תרמ"ב חלקים - ובמשך שנים הרבה לא יצר הפרש שכזה שום נפקות מעשית ביניהם, עד שבאה שנת המבחן, ד'תרפ"ב. גיל מביא סימנים לכך שבן-מאיר נחשד כי לבו נוטה עם הקראים, כדי שיוחג הפסח יחד עמם, והוא אף מוסיף שייתכן, אמנם, כי בן-מאיר, למרות הכחשתו ו'התגוננותו' הנמרצת, באמת 'חיפש פשרה' עם הקראים בעניין. ייתכן שהפתרון נעוץ בעובדה, שבני ארץ ישראל ייסדו את שיטתם כך שלפחות ראש חודש ניסן יחול תמיד (או לרוב) ביום שאפשר כי ייראה בו חרמש הירח, כדי להותיר זכר ל'כזה ראה וקדש'. אמנם, בכל שפע הנימוקים והטיעונים שכתב בן-מאיר, דווקא נימוק עיקרי זה לא בא זכרו; אך הסיבה לכך ברורה: אילו הסביר זאת, היה מספק תחמושת ליריביו - בהתקרבו 'באופן מסוכן' לשיטת הקראים, אשר קידשו אז על פי הראייה בפועל! )במאות האחרונות עברו גם הם ללוח המבוסס על אפשרות הראייה, ולאו דווקא על הראייה ממש).

כיוון שלא דקתי בפרטי החשבון, הנני מעלה השערה זו בהסתייגות, ואודה למי שיאיר את עיני.

[8] על היוצאת מן הכלל לעניין זה - קהילת יהודי תוניס אשר מסורתיה קדומות ביותר. נזדמן לי ללמוד מהרב הראשי של יהודי ג'רבה, הרב הישיש בוגיד סעדון, כשביקר לאחרונה בארץ. יהודי תוניס חגגו שם את ר"ח ניסן כיום מיוחד: כוהנים עלו לדוכן במוסף )משא"כ בשאר ראשי חודשים), וסעדו סעודת מצווה חגיגית. לכבוד ראש החודש הוכן שם גם מאכל מיוחד של קטניות שקראוהו 'בשישא' - קטניות גרוסות לקמח - שעירבו אותו במפתח, תוך אמירה מחורזת )בערבית): "הפותח / בלי מפתח / פתח לנו / הפותח".

ממקור אחר שמעתי כי נהגו שם להכין גם עוגות דבש ומיני מתיקה, כדי שתהא השנה מתוקה, בדומה למנהג האשכנזים בראש השנה של תשרי.

שער ספרו של אברהם בר חייא הנשיא זצ"ל, מהדורת פיליפובסקי, לונדון, שנת תורה לאלף הששי. כאן נזכר לראשונה הלל בר יהודא הנשיא, מתקן הלוח. הספר נתחבר בשנת 1123 למניינם, בערך בזמן בו חדל קול תורה ושבתה סמכות-הדין בישיבת ארץ ישראל, הגולה בחדרך (= דמשק).

[9] חלק נכבד ממגילתו הקדיש אביתר לענייני העיבור וקידוש חודשים ושנים. את פירסום סוד העיבור - הלוח השיטתי ע"פי החשבון - מייחס אביתר דווקא ל'רבינו הקדוש', רבי, ואין הוא מזכיר כלל את הלל הנשיא. כבר עמד בורשטיין על כך, שכנראה היתה זאת מסורת ארץ ישראלית, שכן גם אהרן בן-מאיר - כמאתיים שנה לפני אביתר, תוך הפולמוס עם רס"ג - כותב לבבל (על מקורם של סדרי הדחיות 'לא אד"ו ראש' וכדומה): "כעניין שלמדנו וירשנו מאבותינו רבן גמליאל הנשיא ורבי יהודה הנשיא".

ההבדל בין ייחוס חשבון הלוח לרבי לבין ייחוסו להלל הוא בכך, שייחוסו לרבי איננו מונע המשך הקידוש עפ"י הראיה - כל עוד קיים ביה"ד הגדול - ובוודאי שאיננו מונע קידוש ע"י בית-דין של קהל א"י עפ"י החשבון; אולם הייחוס לרבי הלל - בסוף שלשלת נשיאי הסנהדרין הסמוכה - 'מפתה' מאד: נוח לומר שכאחרון המקדשים עפ"י הראיה, קבע הלל את החשבון וגם קידש את שנות העתיד וחודשיהן, ובכך 'נעל' את הלוח וניטרל את הצורך במעשה-בית-דין עד שיבוא אליהו. (וראה בורשטיין, ספר סוקולוב, עמ' 165).

אך האמנם כך, באופן זה, פוגשים אנו את הלל הנשיא מלכתחילה?

האם יתכן כי ה'תירוץ' נבנה כנדבך נוסף על המסורת ההסטורית?

ננסה אפוא להתחקות אחר דרך צמיחתו של 'תירוץ רבי הלל'.

הראשון המזכיר את רבי הלל כקובע החשבון - ודוק: לא כמקדש שנות העתיד - הוא ר' אברהם בן חייא, בספרד, ב'ספר העיבור' שחיבר ב1123-, בתוך ציטוט תשובתו (לשואל אלמוני) של רב האי גאון-בבל שקדם לו במאה ועשרים שנה. הספר הודפס בידי צבי פיליפובסקי בלונדון, תרי"א, וזו-לשון ר' האי (עמ' 97): "וכך אני אומר כי משה רבנו לימד את ישראל עיקרו של הסוד הזה .. ואעפ"י שנתן להם הסוד הזה, הזהירם שכל-זמן שהסנהדרין קיימת יש להם לשנות מן המסורת, להקדים ולאחר .. ואעפ"י שהן שינו בצרכיהן, אנו אוחזין כסדר הזה לשנים הראשונות, מלפני משה רבנו גם אחריו, עד ימי הלל בר' יהודא בשנת תר"ע לשטרות [358 למננינם] שמאותה שנה לא הקדימו ולא אחרו, אלא אחזו הסדר הזה אשר היה בידם".

מהי אמינותה של מסורת זו - קשה לומר. האם ישנה עדות לקידוש החודש בראיה לאחר רבי הלל? לפחות מדברי חכם אחד - י' לוי גינצבורג, בספרו 'פירושים וחידושים בירושלמי', מס' ברכות, עמ' 124 - עולה, שאמנם כן: הוא נוטה לזהות את רב חונא, שמצאנוהו מקדש בראיה - "אזל לעיניטב ל'סימנה'" (ירושלמי סוכה ב, ה) - כתלמידו של ר' ירמיה, זמן מועט לאחר רבי הלל.

אבל יתר-על-כן; על פי מחקר כתב יד מקורי של רב שרירא גאון - אביו של רב האי שצוטט ע"י ר' אברהם בן חייא - טוען החוקר יעקב מאן שהפיסקה שהבאנו, (אשר הינה כאמור האיזכור הראשון של רבי הלל, ואשר בה נתלו כל המחברים אחריו), אינה מקורית אלא 'שתולה' לתוך תשובת הגאון בידי המחבר, אברהם בן חייא. (ראה גיל, מגילת אביתר, שם עמ' 102).

מכל מקום, גם אם יציבה המסורת, עדיין לא שמענו שקביעת רבי הלל באה לבטל את הצורך בקידוש החודש בבית-הדין של בני א"י, ולו גם עפ"י החשבון. אדרבא. 'ספר העיבור' נכתב בעברית, במיוחד לחכמי פרובנס שלא שלטו בערבית; בשעת חיבורו היה רבי זרחיה הלוי ילד רך, וב'ספר המאור' שלו - (ר"ה כ, ע"ב) - הוא כותב בפירוש שתקנתו של הלל באה לאפשר לבית-הדין "לקדש על-פי החשבון ו[לא] על-פי הראייה", מפני שיבוש הדרכים שהכביד הן על העדים והן על השלוחים.

(אמנם, בתוך תשובה שכתב הרז"ה בעניין שמיטת כספים בזה"ז, הוא סותר זאת בכתבו כי מכוחו של הלל "נתקדשו כל המועדים על-פיו לכל הדורות הבאים אחריו". לא נרחיב כאן בניתוח הסתירה, ונציין רק כי יש להעדיף את נוסח 'ספר המאור', על-פני תשובה 'חד-פעמית', אשר ענייננו מובא בה רק דרך אגב, כתירוץ לשאלת-ביניים. על ספרו הגדול עמל הרז"ה כארבעים שנה בהן ערך, תיקן וליטש את הנוסח בשלש-עשרה נפה, כדברי פרופ' י' תא-שמע בספרו 'רז"ה בעל-המאור ובני חוגו', וחזקה איפוא שדווקא כך העיקר. כמו-כן נעיר כי פרסום התשובה באה רק לאחר כשבעים שנה ב'ספר התרומות' (שער מה), שחברו שמואל הסרדי, תלמיד-חבר לרמב"ן).

הרמב"ם - אשר לפניו היו הן 'מגילת אביתר' (ראה גיל, שם) והן 'ספר העיבור' - (אברהם מחברו נפטר בשנת לידתו של משה, והוא משבחו בפירוש המשנה, ערכים ב, ב) - בודאי לא הבין כך, כפי שראינו, ואין הוא מזכיר כלל את רבי הלל.

קביעתו (הלכות קדוש החודש ה, ג), שעד ימי אביי ורבא עוד קידשו עפ"י הראיה - (הגם שזמנם די מתאים לזמנו של הלל: שנת 358 היא כשבע שנים לאחר מות רבא) - נסמכת כנראה על הגמרא, במס' ראש השנה דף כא ע"א. שם מסופר כי רבא נהג לצום יומיים ביוה"כ, ופעם אף נמצא שצדק - היינו ששלוחי תשרי של ביה"ד הגדול הגיעו והודיעו את יום קידוש החודש, ויצא ש'יומא רבא דמערבא' חל אמנם ביום צומו השני (ומשמע אפוא שבאותה שנה.. אכלו בני-בבל ביום הכיפורים!).

בנקודת זמן זו, כלשון הרמב"ם (שם) - "חרבה ארץ-ישראל ולא נשאר שם בית-דין קבוע", היינו בטל בית-הדין-הגדול, בטלה הסמיכה ה'אנכית' - איש מפי איש עד משה - ובטלה הראייה, באשר רק סמוכים שכאלה, שלושה מחברי בית-הדין הגדול (וגם נוטלי רשותם), רשאים לקדש בראיה. מכאן ואילך נותר רק בית-דין 'נמוך' - שסמיכתו היא 'אופקית' בלבד, היינו שהסמיכוהו בני א"י להיות להם סמכות מרכזית - ובי"ד כזה מקדש אמנם רק עפ"י החשבון - אך עדיין חייב הוא להיות (אם נסמך בארץ, יכול הוא לצאת גם לחו"ל), וחייב הוא לקדש, שאם-לא-כן: "לא היה חשבוננו זה מועיל לנו כלל בשום אופן". (רמב"ם שם, הל' א-ה ודוק בלשונו הלכה ה, וספר המצוות עשה קנג, וראה גם על שני סוגי הסמיכה בפיהמ"ש בכורות ד, ג, שהבאנו לעיל בסוף הערה 4).

עד ימיו הוא, ועל אף שכבר בטלה 'ישיבת ארץ הצבי', נאחז הרמב"ם בשארית האחרונה של בית דין קהל יושבי א"י, כפי שראינו, ורק הם הנותנים לדעתו תוקף וחיות לחשבון הלוח. כמו אוחז הנשר הגדול את בית הדין בציפורניו, ואיננו מניח לו להישמט אל תהום הנשיה, שמא יאבד לנו 'קו התאריך' הישראלי ונימצא נבוכים בארץ...

אבל את אשר יגורנו בא: מסעי הצלב ניתקו למעשה את שלשלת הקבלה בארץ-ישראל, ולאחר-זמן גם פסקו פירפורי הגסיסה בדמשק ובצור, ומרכז הכובד עבר לפוסטט שעל הנילוס, אל חוצה-לארץ. (ראה גם מ"ע פרידמן, "ניתוק שלשלת הקבלה בא"י", קתדרה, 40, עמ' 66).

תשעים שנה לאחר איגרתו של הרמב"ם אל ר' אפרים מצור שהבאנו לעיל, בא בשערי ירושלים החרבה רבי משה בן נחמן, ומוצא, בין עיי החורבות שהותירו הטטרים, רק שני אחים צבעים... דומה שאין אפוא פלא בכך שהרמב"ן, אשר כבר לא נותרה לו שום אפשרות מציאותית, ריאלית, להעמיד את תוקף החשבון על קידוש בית הדין, כי נגוז, הוא-הוא הראשון המציב בפירוש את 'תירוץ רבי הלל' כתשתית לכל דברי ימינו עד הנה.

מאתיים-וחמשים שנה אחרי רב האי, מאה-ושלושים שנה אחרי אברהם בן חייא, מתפתח אפוא הרקע ההסטורי המאלץ את החכמים לסגת אל 'קו ההגנה האחרון', פן 'ייבטלו המועדות'! מעתה, אין מנוס מלכלול במסורת ההסטורית על רבי הלל מתקן הלוח, גם את ההנחה שהוא קידש לנו את כל חודשינו ושנותינו.

לגוף מחלוקתו של הרמב"ן עם הרמב"ם בהשגתו הגדולה לא אכנס כאן - כבר דשו בה נושאי הכלים הדק היטב (ספר המצוות עשה קנג) - ולעניות דעתי נותרת שיטתו של רבינו, כנ"ל, ברורה על-כנה. אולי לא הכיר הרמב"ן לאשורו את מה שהיה מאה שנים לפניו, ולא ידע כי בשארית כוחותיו עוד נאחז וחי בית-הדין הארץ-ישראלי עד ימי הרמב"ם, אך את שפלות המצב בארץ בזמנו-הוא, (ועל-אף שכתב את דבריו כנראה עוד בטרם עלה), ידע והכיר אל-נכון; הנה זו לשונו בהשגתו על הרמב"ם:

"... לפי דבריו בספר הזה - שהוא מודה שאפילו בקביעות החשבון צריך שיהיה שם בארץ בי"ד, או שיהיה בחו"ל בי"ד שנסמך בארץ - בטלו המועדות היום מכמה שנים! שהרי אין בארץ בי"ד נסמך ולא בחו"ל, וכן אפילו לדברינו - שגם אנו מצריכין מן התורה, בין בראיה בין בחשבון, בי"ד של שלושה והן מומחין - והנה היום נעדר בי"ד זה מכל ישראל.

אבל מרפא הקושי הגדול הזה הוא שרבי הלל הנשיא בנו של יהודה הנשיא, שתיקן חשבון העיבור, הוא קידש חודשים ועיבר שנים הראויין להתעבר לפי מניינו, עד שיבוא אליהו ונחזור לקדשנו עפ"י הראיה בבי"ד, בבית הגדול והקדוש, אמן - במהרה בימינו יהיה. שהוא [=הלל] זכור-לטוב ראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד הסמיכה .. ועמד ותיקן החשבון וקידש ועיבר בו חודשים ושנים, עד שייבנה בית-המקדש" (מצוטט ממהדורת שעוועל לספר המצוות, בתוספת פיסוק).

ב'ספר הזכות', מסכת גטין פרק השולח, דף יח מדפי הרי"ף, כותב הרמב"ן בנוסח דומה, ואף נוקב - (כרב האי או כר' אברהם בן חייא?) - בשנת תר"ע לשטרות, כשנה בה "תיקן [הלל] סדר העיבור ומנה שנים וקידש חודשים דדורות".

ומדוע כל אריכות דברינו? - לומר לך כי תמיהת הרמב"ן על קודמו, הרמב"ם, דין הוא שתהא גם תמיהת עצמנו על עצמנו: האמנם, מצויידים ב'תירוץ רבי הלל', עברנו איכשהו את כל דורות הגלות, מן הרמב"ן ועד הנה, שבע-מאות-וחמשים שנה, רק כדי לשוב ולגרוס שתירוץ זה הוא "מרפא הקושי הגדול הזה"??

האם דין אחד לבית כנסת הרמב"ן בין חורבות ירושלים, אשר לאחר שנתיים אף נאלץ לעוזבו, ולחנותנו אנו כיום הזה מול שערי הר הבית? האמנם לא נטפס 'חזרה' מן הרמב"ן אל הרמב"ם, וממנו והלאה אל חידוש הסמיכה?

ומיניה-וביה - ברגע בו מזדקפים סימני השאלה לסימנים של קריאה - עולה מכאן תמצית כל הפתרון: בואו נצא מן האילוץ וה'תירוץ' אל נטילת היוזמה ומשא האחריות! הבה נקים לתחיה את בית הדין - ולו-גם במצבו ה'נמוך', כהצתת-הנעה, כשיטת הרמב"ם - כדי שבסופו של מהלך יקומו גם דווקא דברי הרמב"ן: "ונחזור לקדשנו עפ"י הראיה בבי"ד, בבית הגדול והקדוש, אמן - במהרה בימינו יהיה!"

[10] ואך מתבקש להמשיל על כך את עדותו של התלמוד הירושלמי (ר"ה פרק ב נח, ע"א): "כהדא דרבי חנינא אזל לעין-טב למימנא )אולי צ"ל 'לסימנא', ראה לעיל הע' 1), והווה אווירא מעונן. אמר: 'כדון אמרין: מה נטיל אווירא דהן סבא' (= עתה יאמרו: 'מה כבד אווירו של זקן זה') והקדיח לו הקב"ה (את הענן) ככברה, ונראה (הירח) מתוכה".

[11] ככלל, יתכן שברכת הלבנה היא שריד לברכת קידושו של החודש. ראה, למשל, שמות רבה פרשה טו, כד. שם נחלקו חכמים היאך הוא מטבע הברכה, כאשר רואה אדם את הלבנה בזמן שהיו ישראל מקדשים את החודש (אולי דווקא הרואה את החודש, היינו חרמש ירח ראשון, ולא כמנהגנו להרחיק ממנו ג' או ז' ימים?). יש אומרים 'מחדש חודשים', כמנהגנו עתה, ויש אומרים: 'מקדש חודשים', "ויש מהם אומרים: 'מקדש ישראל', שאם אין ישראל מקדשים אותו אין אותו קידוש כלום .. ולפי שהם מקודשים לשמים - לכך, מה שהם מקדשים הוא מקודש". (וראה גם בפירוש מהרז"ו שם).

גם מלשון הירושלמי - "הרואה את הלבנה בחידושה, מברך וכו'" - משמע שזמנה בליל ראיית החודש, וכך גם פוסק הרמב"ם הלכות ברכות י, טז-יז.

[12] ראה פליישר, ייעודם הליטורגי של פיוטי קידושי ירחים, עמ' 347. כיוון שכתב-יד זה הוא מיוחד ובודד (לעת עתה, כי מחקר הגניזה הוא כמין קרן-שפע), הנני נוטה להשערתו של פליישר בהערתו (עמ' 348 הערה 35), שלפנינו נוסח קידוש שנה דווקא, ולא קידוש החודש, כהנחתו בגוף המאמר. צורת שם שמים בכתב-היד הזה - י'ו'י' - אופיינית, אמנם, לקראים, אך פרופ' פליישר הבהיר לי (בשיחת טלפון, ותודתי מסורה לו), שאינה נדירה גם בכתבי יד רבניים מן התקופה, ומה גם שלפנינו עיבוד נוסח המשנה.

מכל מקום, מכיוון שמעמד קידוש השנה והכרזתה נמשכו, בישיבה הארץ ישראלית, מאות שנים לאחר שכבר דעך קידוש החודש בבית הועד, נשתמרו בו כנראה שרידים של מנהגי בית הועד בקידוש החודשים. נוסחים אלה הוקרנו גם אל ההכרזות בבתי הכנסת, והפייטנים, באמצעות פלא הגניזה, כמו מלחשים זאת באזנינו...

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)