11: שמיעת שירים מרדיו או מקלטת בימי בין המצרים

  • הרב שמואל דוד

שמיעת שירים מרדיו או מקלטת בימי בין המצרים* / הרב שמואל דוד

א. זמרה בבית המשתאות

במסכת גיטין (דף ז') למדנו:

שלחו ליה למר עוקבא: זמרא מנא לך דאסיר? שרטט וכתב להו: 'אל תשמח ישראל אל גיל בעמים' (הושע ט, א). ולישלח להו מהכא - 'בשיר לא ישתו יין - ימר שכר לשותיו' (ישעיה כד, ט). אי מההוא הוה אמינא הני מילי זמרא דמנא[1] אבל דפומא שרי, קא משמע לן.

נמצינו למדים, כי לא רק נגינה אסורה, אלא גם שירה בפה אסורה, ובכל ימות השנה. אלא שרש"י בפירושו הגביל את האיסור, לפי שפירש כי השאלה היתה: "זמרא: לשורר בבית המשתאות". נמצא, כי נושא הדיון היה שירה בבית המשתאות, ועל כך היתה התשובה שאסור. אבל בשירה ללא משתה, לא עסקה כאן הגמרא כלל, ובוודאי לא אסרוה.

יש להוסיף, כי פירושו של רש"י מוכרח בסוגיא, שכן כאשר הגמרא שאלה מדוע לא למד מר עוקבא את הדין מן הפסוק בישעיה, היתה התשובה צריכה להיות כי פסוק זה עוסק בשיר בעת משתה, ומניין לנו שאסורה כל שירה? - מכאן, שאכן כל הדיון הוא על שירה בעת משתה. ראיה זו הביאו בתוספות (ועוד ראשונים שם), וכן ראיה נוספת מן המשנה במסכת סוטה. כך לשון התוספות (ד"ה זמרא):

פירש בקונטרס לשורר בבית המשתאות. וכן משמע מדקאמר ולישלח ליה מהכא 'בשיר לא ישתו יין' ובפרק בתרא דסוטה (מח ע"א) תנן: משבטלה סנהדרין בטל שיר בבית המשתאות... וראוי להחמיר בכיוצא, דההוא בירושלמי דהוה קאים ודמיך בזמרא, שמתענג ביותר. ושיר של מצוה שרי, כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה.

נמצא כי לפנינו שתי ראיות לכך שהאיסור לשורר שאמור כאן הוא דוקא בבית המשתאות. התוספות מחדשים, כי ראוי לאסור כל זמרה שמתענגים בה ביותר, והביאו ראיה מן הירושלמי. ונראה דמשום שהראיה היא מן הירושלמי, לא כתבו בתוספות כי כך הדין אלא רק בלשון ראוי להחמיר; וכן כתב הר"ן בחידושיו.

אך הרמב"ם, רוח אחרת עמו, שפסק:

וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר - אסור לשמוח בהם ואסור לשומען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר 'בשיר לא ישתו יין'". (הלכות תעניות ה, יד)

מדבריו עולה, כי שירה בפה אסורה רק על יין, אבל נגינה בכלי שיר אסורה אף בלא יין ובלא משתה, וכן נפסק בשולחן ערוך (סימן תק"ס סעיף ג'). לעומת זאת מצאנו שהרמב"ם פסק בתשובה, (סימן ש"ע בהוצאת פריימן), שאף שירה בפה אסורה גם בלא יין.

טעמיו של בעל השולחן ערוך, שנטה אחר דעת הרמב"ם ולא אחר שאר הראשונים, יכולים להיות אלו: ראשית, יש לומר כי הרמב"ם הוא עמוד ההוראה, ומרן פוסק כמותו במקרים רבים. כמו כן, דבריו בחיבורו הם דרך המיצוע בין שיטת רש"י ותוספות וסיעתם, שלא אסרו אפילו נגינת כלי - אלא על היין, לבין תשובת הרמב"ם שאף שירה נאסרה - שלא על היין.

יתכן אף טעם נוסף, אם נבין את טעם האיסור על פי הסוגיא[2] במקום אחר:

תנו רבנן: כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל, שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן רבי יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל?! נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל?! אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות... מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים?! שתקו. אמר להם: בני, בואו ואומר לכם - שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה... אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט... עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט... עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. (בבא בתרא ס, ע"ב)

יתכן, שכדרך שאמרו בברייתא "שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין אי אפשר", כך שלא לזמר כלל אי אפשר, אלא כיון שבמקדש שרו הלויים בעת הקרבת הקרבנות, נבטל שירה מן המשתה בלבד. הרמב"ם שפסק (הלכות כלי המקדש ג, ג) כמי שסובר כי עיקר שירה בפה, אסר אף לשורר בפה בעת שתיית יין. ומה שאסר כלי זמר שלא ביין הוא מחמת שזהו תענוג ביותר, וכדעת התוספות[3]. על פי זה יתכן, כי ניתן לתרץ גם את הסתירה ברמב"ם בין משנה תורה לתשובותיו. בתשובות עסק במי שנהנה ביותר בשירה, שאז אסור גם בשירה בלא יין, במשנה תורה עסק בסתמא, וסתמא רק בכלי שיר קיימת הנאה גדולה ביותר שאסורה אף בלא יין, ולא בשירה בפה.

ראיה נוספת לשיטת הרמב"ם, מצויה בסוגיא בסוטה (מח ע"א). על המשנה הנזכרת לעיל - "משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות", מובא בגמרא: "אמר רב הונא: זמרא דנגדי ודבקרי שרי, דגרדאי אסיר". מפירוש רש"י שם (מובא להלן) עולה, כי אפילו שירה בפה נאסרה כאשר היא לשחוק.

ב. טעמי האיסור

הסוגיא במסכת גיטין אינה מבארת מה טעם האיסור לזמר, אך מהקשר הפסוק בהושע ברור גם הנימוק, שכך נאמר שם: "לא ישבו בארץ ה' ושב אפרים מצרים ובאשור טמא יאכלו" (ט, ג). היינו - הטעם הוא הגלות.

וכן הפסוק בישעיה:

הנה ה' בוקק הארץ ובולקה ועוה פניה והפיץ יושביה... על כן חרו יושבי ארץ ונשאר אנוש מזער. אבל תירוש אמללה גפן... נשאר בעיר שמה ושאיה יכת שער. (ישעיה כד, א-יב)

נמצא כי אובדן הארץ והיציאה לגלות היא הסיבה והיא הגורם לאיסור שהטילו חז"ל על השירה. לפי זה, יש מקום לומר שעם קום המדינה, נחלש טעם האיסור מאוד, שכן כל הרוצה יכול לשוב לארצו ורבים אכן שבו מן הגולה, הרי ישראל נותנים פריים, ואין לך קץ מגולה מזה.

מלשון המשנה בסוטה שצוטטה לעיל, ניתן להבין טעם נוסף. שם נאמר, כי משבטלה סנהדרין בטל שיר מבית המשתאות. בפשטות נראה, כי אובדן המוסד הרוחני העליון של העם גרם לכך שבטלה כל שמחה ושהוטל איסור על זמרה. אך לא כך הבינו חכמי הירושלמי את הדין, וכך נאמר שם:

אמר רב חסדא: בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר, אבל עכשיו, שאין אימת סנהדרין עליהן, הן אומרים דברי נבלה בשיר. (ירושלמי, סוטה ט, יב)

לפי זה לא הגלות, לא חורבן הבית ולא עצם אובדן אותו מוסד רוחני עליון גרמו לאיסור על השירה, אלא העובדה שלא היה פיקוח וכנראה עקב חיקוי התרבות הרומית והיוונית הפכו השירים לדברי פריצות ונבלה. אם כך, יתכן כי עלינו לבדוק כל שיר לגופו. קיימים ודאי שירים אסורים, וקיימים שירים שאין בהם דברי נבלה, ולא בהכרח נגזור הא אטו הא.

סמך גדול לדברינו אלה, נמצא בשם רב האי גאון:

הא דאמרינן בסוטה 'אמר רב הונא זמרא דנגדי ובקרי שרי, דגלדאי אסור', היינו טעמא - משום שחקר רב הונא וראה שהזמר של מושכי הספינות ורועי הבקר לא היו בהם גידופים ולא דברים מכוערים. ויש בהם עזרה וסעד למושכי הספינות ולרועים. אבל הזמר של בורסיים, חקר וראה שהיו בו דברים מכוערים ודברי פריצות ולכן אסרו. (תשובות הגאונים, הוצאת הרכבי, סימן ה')

וכן כתב הערוך (ערך 'בקר'): "דגלדאי אסור מפני שיש בזמר שלהם גידופים". משמע, כי טעם האיסור שם הוא תוכן השיר, ולא עצם השירה, וכמו כן אין גוזרים מקום אחד בו אין פריצות אטו מקום בו קיימת פריצות.

גם המאירי פירש כך את טעם האיסור:

כל מיני זמר העשויים לשמחת הוללות, ושלא לכוין בהם לשבח הבורא יתברך או לצד מצווה, אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה - אסור לשומעו להשתעשע בו, בין שנעשה הזמר בכלי, בין שירה על פה. וכל שכן במקום שהנשים מצויות שם, והדבר בא לידי הרגל עבירה. ואף המקראות מלמדים שלא נאמר אלא דרך פריצות. והוא שאמר 'בעמים' ("אל תשמח ישראל אל גיל בעמים"), כלומר, כמנהג העמים, וכן: 'בשיר לא ישתו יין', שכל אלו דרך פריצות וקלות ראש. ובמסכת סוטה נראה כך בהדיא. (בית הבחירה, גיטין ז, ע"א)

נמצא, כי עיקר האיסור הוא מחשש לקלות ראש ולפריצות ובמקום שאין פריצות ואין קלות ראש לא אסרו. ממילא, אי אפשר ללמוד מן המשנה בסוטה לאסור בצורה גורפת כל שמיעת שיר ללא הבחנה, אחר שבטלה סנדרין.

וראה עוד בחידושי רבנו קרשקש שכתב:

כתבו בשם הגאונים, דאינו אסור אלא שיר של חשק וכיוצא בו, אבל דברי שירות מותר.

והנה המהדיר שם פירש, כי כוונתו לדברי רבו האי גאון, שדברי שירות ותשבחות לה' מותר. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שיש לגרוס שם - 'דברי שירו"ת' - בראשי תיבות, רוצה לומר: שירות ותשבחות. אבל היות ומצאנו שיטת כמה ראשונים שכל שירות מותר ובלבד שלא יהיו של פריצות, יש להסביר כך בדבריו, וכך נראה גם קרוב יותר לפשט, שהרי הוא מבחין בין שיר של חשק לשיר אחר. ואם הכוונה היתה לשירות ותשבחות לה', לא ברור מה דין שאר שירים שאינם של חשק ואינם לה'. ועוד, שגם אם היה כתוב שירות ותשבחות, עדיין העיקר חסר מן הספר, שצריך להיות שירות ותשבחות לה' יתברך, על כן, נראה לצרף את רבנו חסדאי קרשקש לסיעת הסוברים שכל הנאסר הוא שירים של פריצות, אבל שירים אחרים מותר לזמר גם בכלי נגינה.

טעם נוסף לביטול השיר משבטלה סנהדרין, נאמר בירושלמי:

אמר רבי יוסי בי רבי בון בשם רב חונא, בראשונה כל צרה שהיתה באת על הציבור היו פוסקין שמחה כנגדה (כאשר נגאלו ממנה), ומשבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתיות. (סוטה ט, יב)

היינו אין כאן איסור, כי אם תיאור מציאות; כיון שבטלו אומרי השירה בעת הקרבת קרבנות-תודה על נס, בטל השיר אף מבתי המשתאות, ונמצא שאין מדובר שם על איסור שירה כלל.

נמצינו למדים, כי אף שמפשט המשנה עולה שחל איסור שירה מאז שבטלה סנהדרין, אין האיסור אמור אלא לגבי בית משתאות ("בטל השיר מבתי משתאות"). ולא עוד, אלא שעל פי שני הפירושים הניתנים בירושלמי למשנה זו (ואין פירושים נוספים), אין ללמוד איסור אף בבתי משתאות; לפי אחד הפירושים אין כאן איסור כלל, ולפי הפירוש האחר האיסור חל רק על שירי חשק ופריצות, ואם נזהרים מכך, אין איסור אף על שירה ונגינה בבתי משתאות.

אכן, לשון הרמב"ם בתחילת הלכות אלה (הלכות תעניות ה, יב) הוא: "משחרב בית המקדש". ובעוונותינו הרבים עדיין הוא עומד בחרבנו וזרים מהלכים במקום קדשו, ולכאורה אין לנו כל אפשרות להתיר שירה, ואפילו שלא על היין, כל ימות השנה (פרט לצורך מצוה). אבל יתכן כי גם לפי הרמב"ם, יש למצוא נימוק להתיר שירה כיום, לאחר הנסים שזכינו להם בדור זה, בישועות שעשה ה' לנו בקום המדינה ובמלחמות ישראל מאז. זאת על פי פירושם של תלמידי רבנו יונה על מאמרו של רבי שמעון בן יוחאי שאסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה. וזה לשונם:

שמעינן שאינו תלוי בחורבן אלא אפילו בזמן בית המקדש אמר שאסור למלא שחוק פיו בעולם הזה, בשום ענין. שהשמחה מרגילה את האדם שישכח המצוה... ומאי דאמרינן: 'אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, בזמן שיאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה' - לא מפני המקדש בלבד אומר, אלא הכי קאמר: אימתי ימלא שחוק פינו, ותהיה השמחה מותרת? מזמן שיעשה עימנו נסים ויושיענו, ואז באותו הזמן נשמח, כדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו... ושמחה כזו, שהיא שמחת הבורא, היא מצוה גדולה משום פרסומי ניסא. (ברכות כא, ע"ב, בדפי האלפס)

לפי זה, יש מקום לומר, כי גם איסור השירה והנגינה מחמת חורבן הבית, פג תוקפו היום, ואדרבה, שמא מצוה לשמוח (בשאר הימים, פרט לימי חודש אב), כדי שידעו הכל נפלאותיו וגבורותיו של הבורא שעשה עימנו בזמן הזה, ויהיה פרסומי ניסא וישארו אך ימים אלה, שבהם ממעטים בשמחה, כדי להזכירנו את חורבן הבית.

וראה זה פלא. כאשר הרמב"ם מונה את הדברים שאירעו לאבותינו בתשעה באב, הוא מקדיש מקום מרכזי לחורבן העיר ביתר:

ותשעה באב - חמישה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה. ונלכדה עיר גדולה, וביתר שמה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח, ונפל ביד הרומאים ונהרגו כולם, והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש. ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו. (הלכות תעניות ה, ג)

פרט לכך שהרמב"ם מרחיב את הדבור על חורבן ביתר, הוא מציין במפורש כי היתה זו צרה גדולה - כמו חורבן בית המקדש. לא חורבן העיר והרג תושביה עיקר, אלא העובדה שהיה להם מלך וחשבו כי הוא מלך המשיח, הווה אומר, אובדן האוטונומיה היהודית האחרונה, אובדן המפלט האחרון לעצמאות מדינית, והתקווה האחרונה להתחדשות הממלכה. והלוא לשיטת הרמב"ם, אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד, ואם זכינו לחידוש העצמאות המדינית ולהסרת שיעבוד המלכויות, הרי שפג חלק מעוצמת האבלות והצער, עליהם מחויבים אנו בתשעה באב.

ואכן, הרמב"ם מסיים את הלכות תעניות בכך, ש"כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח". ואף על פי שוודאי לא הגענו למצב בו הצומות בטלים, מכל מקום יש מקום רב לומר, כי מאחר שאנו במצב בו החל להתנוצץ אורו של משיח, עלינו לשמוח כדי לבטא זאת, ולפרסם את נפלאותיו וגבורותיו של הבורא.

אולם יש לדחות כל זאת, היות והרמב"ם תלה את איסור השירה בחורבן בית המקדש ולא בשיעבוד מלכויות ובית המקדש עדיין חרב.[4]

יתכן, כי גם מחמת טעמם של תלמידי רבנו יונה אין להקל, כי יתכן שטעמם נאמר רק לגבי האיסור הכללי למלא שחוק פינו בעולם הזה, אבל איסור של זמרה ושירה מחמת אבלות הוא איסור נקודתי מחמת החורבן, ועד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו קשה להקל.

נסכם אפוא את השיטות השונות על פיהן נהוג היום לנגן ולשיר גם שירים שאינם שירי קודש וגם שלא בסעודת מצוה:

א.יתכן שנהגו על פי רב האי גאון וסיעתו הסוברים שאין כל איסור על זמר שאין בו דברי פריצות.

ב.יתכן שנהגו על פי שיטת רש"י, הסובר כי הזמרה שנאסרה היא דווקא על היין. גם התוספות והר"ן עומדים בשיטה זו, אך הם אסרו גם בזמרה שלא על היין אם מתענג הוא ביותר, ויתכן כי הקשבה למוסיקה, לקונצרטים וכדומה אינה עינוג ביותר. עיין בשולחן ערוך (סימן תק"ס סעיף ג') שפסק: "גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם". והרמ"א שהגיה: "ויש אומרים דווקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר, או בבית המשתה". לפיכך כל שהוא זמר של שמחה, אך אינו בדרך של מלכים ושרים, או בבית המשתה, מותר גם לפי התוספות והר"ן. ויתכן כי גם הרמב"ם, שאסר בסתם זמרה אף שלא על היין, התכוון לכך.

ג אפשרות נוספת היא שנהגו להקל מחמת שבטלו טעמי האיסור, גם על פי מסכת גיטין, וגם על פי טעמו של הרמב"ם.

ג. ימי בן המצרים

כתב בעל "מגן אברהם":

ונראה לי דאסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך. (מגן אברהם על אורח חיים תקנא, ס"ק י)

מכאן פשט המנהג לאסור שמיעת תזמורת כלי שיר ואף שירה וכיוצא באלה. עלינו לדון איפוא בתרתי:

א. שאלת היחס בין זמרה בימים אלה לזמרה בשאר ימות השנה.

ב.שאלת תחילת האיסור בימים אלה, אם הוא בי"ז בתמוז או לאחר מכן.

לגבי השאלה השניה - נראה בפשטות כי המגן אברהם כתב את דינו על פי מנהגי אשכנז, המרחיבים את דיני שבוע שחל תשעה באב בתוכו לכל שלושת השבועות שמי"ז בתמוז, אבל לפי הספרדים, אצלם מנהגי האבלות על תשעה באב אינם חורגים מאותו שבוע בו חל תשעה באב[5], אין לאסור ריקודים ומחולות אלא באותו שבוע ולא קודם. אכן, אם נפרש כי טעם איסור השירה הוא זכר לחורבן מחמת שהיו שרים על הקרבנות, יש לאסור שירה מראש חודש אב כמו איסור בשר ויין.

באשר ליחס בין איסור השירה בכל ימות השנה לאיסור השירה בימי בין המצרים - יש לומר כי לפי שיטת רב האי גאון וסיעתו, הסוברים שהאיסור במשך השנה הוא מחמת פריצות, הרי שאין כל זיקה בין איסור זה לאיסור החל מחמת האבל על החורבן.

לפי רש"י שאסר בכל השנה שירה במשתה דוקא, מסתבר שיש תוספת איסור בימים אלה. יתכן וההיתר לשיר ולחולל במשתה לשם מצוה בכל ימות השנה, נאסר בימים אלה, ויתכן כי תוספת האיסור היא לשיר ולחולל אף שלא במשתה.

לפי הרמב"ם הסובר שקיים איסור במשך כל השנה לנגן אף בלא משתה ולשיר במשתה, יתכן כי התוספת בימים אלה היא בשירה אף בלא משתה, ויתכן שהאיסור הנוסף הוא בין לנגן ובין לשיר לצורך מצוה, שבכל השנה מותר, ובימים אלה אסור.

בין כך ובין כך, עלינו לשוב ולבדוק את הגדרת שירה וכלי שיר ביחס לשאלת השירה בכל השנה.

ד. שירה וכלי שיר

הדיון שלפנינו הוא הגדרת השירה. האם שמיעת שיר מרדיו או מקלטת נחשבת כשירה או ככלי זמר, והיא נאסרה? האם שמיעת מוסיקה קלאסית נאסרה? האם הקשבה לשירים תוך כדי עבודת הבית או בזמן נהיגה ברכב גם כן אסורה?

התוספות והר"ן שכתבו כי הדיון בגמרא הוא על שירה בבית המשתאות, הוסיפו כי ראוי להחמיר בשירה בה אדם מתענג ביותר. ראייתם היא מן הירושלמי:

מר עוקבא מישלח כתב לריש גלותא דהוה דמיך וקאים בזימרין: 'ישראל אל תשמח בעמים אל גיל'. (ירושלמי, מגילה ג, ב)

כלומר, ראש הגולה היה קם וישן עם זמרה, ודבר זה נחשב כתענוג ביותר, ולכן מר עוקבא אסר עליו את הדבר. לכאורה יש ללמוד מכאן כי כל אדם הנהנה מזמרה תוך כדי עשיית מלאכה אחרת נחשב למתענג ביותר (כמו שריש גלותא קם וישן בליווי תזמורת), וכנראה הוא מוגדר כך משום שהמוסיקה מיותרת בשעה שאדם מתעסק במלאכה אחרת, ויש לאסור. אך יש לדחות, דאדרבה מתוך שרגילים אנו להקשיב לרדיו וכדומה תוך כדי ביצוע מלאכות שונות בבית, יודעים אנו היטב שאין זה תענוג גדול ביותר. אנו עושים זאת מתוך שגרה, או כדי שלא להירדם וכיוצא בזה. כמובן שאנו נהנים, אך בשום אופן אי אפשר להגדיר זאת כ'תענוג גדול ביותר'. על-כן יש לפרש שכוונת התוספות והר"ן היא, שאיסור "מתענג ביותר" אינו מחמת שהיה עושה כן כל יום, ולא משום שהיה זה תוך כדי עשיית פעולה אחרת, אלא משום שרק דרך מלכים ושרים לעשות כן דרך תענוג ביותר, שהיו מנגנים לפניהם כדי שיירדמו או על מנת שיתעוררו, מה שאין כן דרך כל אדם לעשות. אבל שאר שירה ומנגינות שאדם רגיל לשמוע בכל יום אינם נחשבים כתענוג מיוחד שיש לאוסרם.

אמנם, מדברי הטור משמע שפירש אחרת, שהאיסור על ראש הגולה היה משום שהיה רגיל בכך, וזה לשונו:

ואסרו כל מיני שיר, בין בכלי בין בפה... והתוספות מפרשים דאפילו בלא משתה נמי, ודווקא למי שרגיל בכך כההוא דאיתא בירושלמי: "ריש גלותא קאים וכו'". (ארבעה טורים, אורח חיים, תקס)

נראה כי הבין, שאדם אשר מתרגל לשמיעת מוסיקה, מאוד עריבה היא עליו. אך קשה, דאיך יתרגל לכך, והלוא אסור לו להתרגל, וכי מדובר שהתרגל לכך באיסור? ועוד קשה דמה בכך שהתרגל, אדרבה, נראה שאין בזה שמחה מיוחדת והווי סיבה להקל. ועוד, מנין לנו שמר עוקבא התרגל לכך, שמא מר עוקבא שלח לו לאסור טרם שהתרגל? על כן נראה שניתן לפרש, שכוונת התוספות היא למי שבמעמדו רגיל לכך, מתוך שעבורו זה נחשב כתענוג גדול ביותר.

על פי הבנתנו בתוספות, נראה פשוט להתיר שמיעת רדיו או קלטת, משום שאין שומעים את השיר והזמר באופן ישיר ואין כאן תענוג גדול ביותר. אבל נראה כי לפי הרמב"ם, גם אם נסבירו כשיטת התוספות, אי אפשר לומר כן, שהרי אסר "כל משמיע קול של שיר". ולפי שיטתו נראה ברור, שיש איסור לשמוע רדיו כל השנה (פרט אם נאמר שאחר ניסי ה' שבקום המדינה - בטל האיסור, כמו שפירשנו לעיל על פי תלמידי רבנו יונה)[6].

ונראה שיש להביא ראיה להיתר מהגמרא בסוטה:

אמר רב הונא: זמרא דנגדי ודבקרי שרי, דגרדאי אסור. (סוטה מח, ע"א)

ופירש רש"י:

זמרי דנגדי - מושכי ספינות בחבל, שרי, שאינו אלא לזרזם במלאכתם. ודבקרי - שמזמרין בשעה שחורשין ואינו אלא לכווין את השוורים לתלמיהם, שהולכין לקול השיר דערב עליהם. דגרדאי - אינו אלא לשחוק.

נמצא שרק שיר לשחוק אסור, אך שיר לזרז במלאכה מותר. אך יש לעיין אם דווקא לזרז במלאכה הוא דמותר אבל להנעים בשעת מלאכה אסור, או שאף להנעים בשעת מלאכה מותר, כיוון שסוף סוף תפקידו להקל המלאכה. מלשון רש"י יש לדייק לכאן ולכאן, דמחד גיסא נעימה כזו אינה לשחוק, ומאידך גיסא אינה לזירוז ישיר. הסברא נותנת להתיר דאינו נחשב שירה. ואכן כך נמצא בארחות חיים :

העוסק במלאכתו ומשורר להקל עליו במלאכתו מותר, אבל מי שאינו עוסק במלאכה, או שעוסק במלאכה קלה אסור בשיר של עגבים אפילו שלא על היין. ומה שאסר במלאכה קלה הוא משום מר עוקבא וריש גלותא, אך נראה כי כוונתם דווקא להירדמות וקימה שאין בהם כמעט מלאכה כלל, אבל העוסק במלאכה, אף במלאכה קלה, מותר, וכל שכן בשיר שאינו שיר עגבים. (ארחות חיים, הלכות תשעה באב, אות י"ד)

אמנם בעל ה"מגן אברהם" (סימן תק"ס סק"ט) פירש בשם הב"ח, "דגרדאי אסור שהוא שחוק בעלמא", ולכן הסיק ש"הנשים המשוררים בשעת מלאכתן, שלא כדין הן עושות". והנה, פסיקה זו היא כדעת הטור; אך מלשון הרמ"א שהגביל: "דווקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר", משמע שלא פירש כמו הטור, אלא כפי הפירוש שכתבנו, דהיינו, שבני מעמדו רגילים בכך ולכן יש בזה תענוג מרובה. ממילא לדעתו, לכאורה, אין כל איסור בשמיעת שירה שרגילים בה הרבה, ולא עוד, אלא שיתכן שאף הטור אסר רק שירה שהיתה בה התלהבות יתירה, ולא דרך זירוז במאלכה[7].

נמצא ,כי לדברינו ניתן לומר אחת משתים; או שעל אף שזמרה להנעים המלאכה מוגדרת כשירה ולא אסרו אותה כל השנה - בימים אלה היא אסורה. או שזמרה כזו אינה מוגדרת כשירה כלל, וממילא אין מקום לאוסרה אף בימי בין המצרים. בפשטות נראה כי הגדרת שירה קיימת, אך אין זו שירה האסורה משום שאין עימה שמחה, אלא היא לשם זירוז במלאכה בלבד. מעתה עלינו לומר, כי בשבוע שחל תשעה באב בתוכו אסורים כל מיני זמר, ובכלל זה רדיו וכדומה, אף בשעת עשיית מלאכה, אבל קודם לכן לא אסור אלא פעילות של שמחה, כריקודים ומחולות, ולכן יש להתיר לשמוע רדיו בעת עשיית מלאכה. ואפילו אחר ראש חדש אב (עד שבת 'חזון') מותר, דממעטין בשמחה כתיב, כלומר יש להגביל את השמחה אך אין חיוב למונעה לחלוטין. אבל הקשבה לרדיו או לקלטת לשם שמיעת מוסיקה שלא תוך כדי עשיית מלאכה, יש לאסור לאשכנזים מר"ח אב (אם כי, הספרדים מקילים בכך עד שבוע שחל בו תשעה באב).

מוסיקה קלאסית: מהרש"ל כתב:

אף לזמר בלא משתאות אסור (כל השנה), ולא שרי אלא דרך עראי או לשמוע קול ערב או דבר חדש. (ים של שלמה למסכת גיטין, פרק א, סימן יז)

ונראה כי דין השומע קול ערב, שמותר כל השנה, שווה לשומע מוסיקה קלאסית, שהרי כשם שזה נהנה מהקול הערב, זה נהנה מעריבות הכלים - מההרמוניה שביניהם וממשמעות המנגינה. וכנראה שהטעם הוא כי השומע עסוק בצד המקצועי ולא בצד השמחה. על כן נראה שיש לאסור זאת רק בשבוע שחל תשעה באב בתוכו, ובוודאי הפרש גדול קיים בין האיסור שחידש המגן אברהם על ריקודים ומחולות, לבין מוסיקה קלאסית שאינה גורמת לשמחה, והקשבה לה כיום היא מעשים שבכל יום. ברם, קונצרט באולם נראה שאין להתיר, כיון שאין הוא מעשים שבכל יום, והוא בציבור, ולכן יש לאוסרו מדינא מראש חודש אב, ומצד המנהג מי"ז בתמוז.

ה. מסקנות

א. ריקודים ומחולות אסורים מי"ז בתמוז ועד תשעה באב, ונדמה שאף הספרדים נוהגים כך בדורות האחרונים.

ב. תיזמורת, קונצרט, והוא הדין כל נגינה בכלי, גם כן יש לאסור מי"ז בתמוז.

ג. הלומד לנגן, קודם שיודע לנגן שירים, מותר עד שבוע שחל בו תשעה באב.

ד. מתלמד המנגן שירים, בשלביו הראשונים ממש (שעדיין עושה טעויות וחוזר) אסור מראש חודש אב.

ה. הקשבה למוסיקה ברדיו או בקלטת אסורה לפי מנהג אשכנז מראש חודש אב, ולספרדים בשבוע בו חל תשעה באב. ומן הראוי להוריד את עוצמת הקול החל מי"ז בתמוז.

ו. שמיעת שירים ברדיו או בקלטת תוך כדי ביצוע מלאכה אחרת, או תוך כדי נהיגה ברכב יש להתיר עד שבוע שתשעה באב חל בו. ומן הראוי להנמיך את עוצמת הקול החל מי"ז בתמוז.

ז. הקשבה למוסיקה קלאסית אסורה רק בשבוע שתשעה באב חל בתוכו.

 


* פורסם ב"דף קשר" גליונות 242-241 . המאמר מורכב משני חלקים; החלק הראשון דן בשירה וניגון במשך כל ימות השנה, בזמן הזה והחלק השני דן בשירה וניגון בימי בין המצרים.

[1]. לפי שבפסוק הקודם נאמר: "שבת משוש תפים.... שבת משוש כנור".

[2]. עיין גם בשו"ת יחוה דעת להגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א חלק א' סימן מ"ה.

[3]. ונמצא כי רוב הראשונים (יתכן שכולם) בדעה אחת. כי יתכן ואף רש"י יסכים שיש זימרה האסורה גם שלא ביין וכדוגמת הסוגיא בסוטה.

[4]. בשלמא אם איסור השירה היה משנכנס אב בלבד - היינו מחמת עוצמת האסונות שארעו בתשעה באב, היה מקום לומר שחידוש העצמאות המדינית הקהה את הכאב ואולי יש מקום להקל לענין שירה. אבל איסור השירה בכל ימות השנה, הוא מחמת חורבן בית המקדש לפי הרמב"ם, ולכן, אין מקום להקל מטעם זה.

[5]. פרט לבשר ויין שאינם אסורים משום אבלות אלא מחמת זכרון חורבן בית המקדש שהיו מקריבים בו ומנסכים על גבי המזבח, והם אסורים מראש חודש אב, וברכת שהחיינו שפסק המחבר ש"טוב ליזהר" מלאומרו מי"ז בתמוז. אך אף זה אינו מדינא, אלא בלשון "טוב להזהר, והגר"א חלק והתיר.

[6]. מכאן תשובה למה שכתב בשו"ת חלקת יעקב (חלק א' סימן ס"ב): "יש עוד סברא גדולה להתיר, כיון דבשעת הגזרה לאסור הזימרה מטעם אבלות לא היה עדיין הרדיו, לא חל הגזרה על הרדיו... ואין זה דומה למין כלי זמר שיתחדש... דוודאי אסור, משום דהגזירה היתה על כל מיני כלי זמר, והסברא נותנת דאף כלי זמר שיתחדשו בכלל. אבל הרדיו שאין רואים כלל המנגן... מיקרי פנים חדשים ואינו בכלל הגזרה". כאמור, על פי לשונו של הרמב"ם יש לאסור אף רדיו, כי הוא בכלל "משמיעי קול של שיר".

[7]. בשו"ת יחווה דעת (חלק א' סימן מ"ה בהערה בעמוד ק"ל) כתב, שאכן בשו"ת מעין גנים (אורח חיים, סימן י"ג אות ל') התיר לשכירים לזמר במנגינות של חול מחמת כי שירים אלה נחשבים לצורך זירוז במלאכה.