12: זכר, זיכרון וזכרונות - קווים לדמותו של הרב אברהם קרול ז"ל

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

זכר, זיכרון וזכרונות - קווים לדמותו של הרב אברהם קרול ז"ל* / הרב אהרן ליכטנשטיין

עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר.

וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַלהָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. (קהלת י"ב, ו-ז)

תיאור רב עצמה זה לגבי סופו של אדם מותיר אותנו בשאלה. אם כן, למה זה אנכי? במובן מסוים, תשובתו הקשה והפסימית של קוהלת, שכה מאפיינת את חשיבתו ואישיותו, מופיעה בפסוק הבא, שמחזיר אותנו לראשית הספר: "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל".

השבת העפר על הארץ, וחזרת הרוח אל האלקים, כל אותו "הבל הבלים", מסתמך בחלקו גם על סיומת הפרשה הראשונה של הספר: "אין זכרון לראשונים, וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה".

אבל קביעה זו, שהכל "הבל הבלים" וש"אין זיכרון", הם רק פן אחד במחשבתו והשקפתו של קוהלת. יש בה קביעה חלקית, המאבק עם השכחה, אותה תופעה שעליה מעיד הפסוק - "נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד" - שחז"ל התייחסו אליה גם בהקשר הלכתי.

אך יש פן שני הנאבק עם השכחה והוא המאמץ וההשקעה בזכירה שבחלקה מוצאת את ביטוייה בתמונות, אלבומים, קלטות, זכירה שמשתקפת בפועל כלפיו ויצירתו של הנפטר, אך בראש ובראשונה נרשמת בגנזך התודעה.

אזכרה זו הערב באה להדגיש שלפחות בסביבתו הקרובה יש זכרון להאי גברא רבה. אני מדגיש את "סביבתו הקרובה", מכיוון שלא רק בימינו, אלא גם בזמנו, בדור שבו היה "יוסף" חי, בני הדור "לא ידעו את יוסף". מי שנכח בלווייתו זוכר וכואב. לעתים נוכח אדם בלוויותיהם של אנשים שאף שיחת חולין שלהם קשה להבנה, אך המונים באים ללוותם בדרכם האחרונה, ואילו אדם שעליו העיד ר' שלמה-זלמן זכרו לברכה "אינני מכיר דוגמתו בדורו", זכה ללוויה שבה השתתף ציבור קטן יחסית.

אך, כאמור, היה זה הפסד לציבור, ומי שזכה - זכה. והזכות הייתה גדולה למדי. הערב אנו נזכרים באותה זכות נפלאה של ההיכרות עם הרב קרול והחשיפה לאישיותו, תורתו ופועלו.

לזכירה כשלעצמה יש שני פנים. ישנם זכרונות ממוקדים, וישנו "זכר" כוללני. אני משער שכל מי שנמצא כאן, ורוב הציבור כאן הכיר אותו טוב ממני, זוכר היטב שיעורים מלאים וגדושים, שיחות מאלפות, סיפורים מרתקים. אין מי שאינו זוכר את שיחתו, שיחת תלמיד חכם, כה מהנה ומשעשעת, אבל גם שיחת חולין שלו הייתה זקוקה ללימוד ולהבנה. היה זה פה מפיק מרגליות, ומרגליות שהרשימו בעל פה הרבה יותר ממה שנשאר מהן בכתב. יש אנשים שתורתם ומשנתם סדורה בכתב, עולה על דבריהם שנאמרים על פה. וישנם אנשים, שככל שהדינמיות והחיות מאפשרת להם, דווקא שמיעת הדברים והחשיפה אליהם כשהם נאמרים על פה, היא שמציגה אותם באור חזק, שמאפיל בהרבה על קריאת אותם דברים עלי ספר.

לקרוא כל שורה בספריו של הרב קרול זו הארה ייחודית. אבל עדיין אין בכך כדי לתת תמונה שלמה לגבי גדולתו ועצמתו. במידה רבה משנתו הייתה אסוציאטיבית. רץ, לעתים קפץ ודילג מנקודה לנקודה. אך לא היה זה חלק מתרבות ה"ווארט", דילוג קצר פה ושם.

גם כאשר היה מדובר בהתמקדות בפסוק אחד, בקטע אחד מן הגמרא, היה בדברים ביטוי למחשבה עמוקה. מצד שני, לא היה זה אדם שמה שאיפיין את אוצר הלימוד שלו זה הרצאות מסודרות וערוכות. חשיבתו המהירה לא אפשרה לו להצטמצם בכלים שגרתיים שכאלה.

לכולנו יש זכרונות. משיעור הגמרא, משיחותיו בעת "סעודה שלישית", וכולנו התפעלנו מעמקותו, מהיקפו ובקיאותו המופלגת, בקיאות שלא הסתפקה רק בצבירת הרבה ידע אלא ידעה למצוא דרכים כל כך מופלאות ונפלאות לקשר בין נקודות שאצל אנשים אחרים היו מרוחקות ומנותקות זו מזו. מי אני שאעיד על בקיאותו בכל חדרי תורה. אדם ש"כל רז לא אניס ליה". היקף עצום, מתנ"ך ועד אחרוני אחרונים, והכל מונח בכיסו. אכן, לא היו אלה דברים שמונחים בארון, לא ספר תורה שעומד בקרן זווית, אלא תורה שמונחת בתוך אישיות תוססת, חיה ודינמית.

וכאן מגיע הפן השני: לא זכרונות משיחה זו או אחרת, הערה פה והערה שם, אלא "זכר".

"זכר" מתייחס לאדם, לישותו, לאישיותו, לא רק כאוסף של זכרונות. כמו שהים אינו רק אוסף של טיפות מים.

הפסוק במשלי מקביל בין "זכר צדיק לברכה", לבין "שם רשעים ירקב". יש כאן הקבלה בין ה"שם" לבין ה"זכר".

כפי שה"שם" מתאר - ובמידה מסוימת קובע - זהותו של אדם, כך גם ה"זכר". אם כלפי שמיא נאמרו בדברים, "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור", הוא הדין, להבדיל ובמקביל, לגבי אדם. כשבאים להיזכר נזכרים לא רק בזכרונות, אלא גם בדמות, ב"געשטאלט", באישיותו של האדם בעולמו.

היו כמה קווים שאפיינו וייחדו את הרב קרול, והיו מוטבעים עמוק באישיותו, ושלמרבית הפלא, התחברו להווייתו ולמושרשותו.

המאפיין שאני נזכר בו, אולי יותר מכל, מעֵבֶר לגאונות ולידע (אם כי הדברים התחברו), הוא החִיוּת שאפיינה אותו. היה נדמה לך שתמיד הוא ממהר לאיזה מקום. במחיצתו חשתי דינמיות מהי. הוא חי כל יום, כל שעה, כל דקה.

חיות זו, מצאה את ביטויה בלימודו. דמות של "והחיות רצוא ושוב". דמות שמחפשת ומקשרת ומחברת, מדלגת על ההרים ומחפשת על הגבעות. חשיבה אסוציאטיבית.

הייתה בו יכולת שידעה לחבר עולמות, לא מתוך תחושה של מעבר מעולם לעולם אלא של חיבור. אותה תחושה של "אגורה באהלך עולמים", חיים בכמה עולמות שונים בעת ובעונה אחת.

אחד ממאפייניו המרכזיים הייתה המושרשות. כשדיברת אתו הרגשת כי הוא חי מחדש את לודז'. את גור. את עולם התורה והחסידות הפולנית. את ה"אבני נזר", ואת ר' שייעלה שאותו כה העריץ. הוא היה כל כך מושרש באותו עולם עד שמתוך כך בז לעתים ל"פרומקייט" של העולם בסביבתו. פעם פגשתי אותו ברחוב וכולו רותח. הוא סיפר לי שכמה ימים לפני כן התארח בביתו אברך מבני ברק וכשכיבד אותו שיקדש על הכוס החל הלה, כדרכו, לבדוק את תכולתה והסיק שאין בה שיעור. הוא היה כעוס. "היכי תימצי? הייתי עם ר' מנחם שעמבא, והוא קידש על כוס כזאת, וכמוהו עשה האדמו"ר מגור, ר' חיים-עוזר וכל גאוני פולין, ורק לאברך זה אין היא טובה?". הרגשתי באותה רגע שכל דמות שהוא מזכיר עומדת לנגד עיניו. משל עדיין היה אותו עלם צעיר שיצא מתחת אותו מכבש, וחי באותה מסורת, באותו עולם. כך חינך והדריך אותו ה"אבני נזר". איך היה הוא מתייחס למציאות הבלגית? למציאות של רחוב חרל"פ בירושלים?

אבל הרב קרול ז"ל שכל כך נשאר מושרש בעולמה של לודז' ידע להתחבר בקלות - לא רק להתסדר מבחינה חיצונית - לעולמות חדשים כל כך מבחינה תרבותית, השונים והרחוקים מרחק רב מן העולם וההווי שבו הוא צמח וגדל.

אם לדבר על ה"זכר", על ה"געשטאלט". כל אימת שפגשתי בו, היה נסוך על פניו חיוך. לא משהו חיצוני, אלא חיוך פנימי, המבטא את הזיקה האמיתית שהיתה לו לזלות. למרבית הפלא, גם אפיון זה הוזן על-ידי תודעת השואה. פעם הזכיר לי, לשמע תלונותיו של אחד, שעיניים שראו בעבר ילדים יהודים הולכים למשרפות וכעת זוכות לראות ילדים וילדות משחקים ברחובות ירושלים כבר זכו די בעולמן. היה כאן ביטוי לאמונה חזקה. הוא התגבר על נוראות השואה.

ואותה אמונה חסידית שהייתה מושרשת בו, אמונה ושמחה, עמדו לימינו לאורך הדרך. הוא ידע להעריך גם דברים שלכאורה בקנה המידה שלו לא היו צריכים להיות בעלי משקל. אדם כמותו, שהיה בקי בכל חדרי תורה, היה יכול להתרשם מילד שעמד לפניו, חניך בית ספר, שיודע את משנתו כפי שלמד אותה. הרב קרול היה משד כלפיו תחושה של סיפוק והערכה. הערכה זו הייתה מבוססת על המציאות, מציאות שבה התורה חיה ותוססת בחוצות ירושלים. אך הייתה זו גם הערכה במישור הבין-אישי. ילד - וגם אני הייתי "ילד" במחיצתו - יצא ממנו בתחושה של סיפוק. "הרב מעריך אותי".

נותרו עם עולם עשיר של זכרונות, אבל עוד יותר מזה עם "זכר". עם זכר של דמות מופלאה שמי שזכה להכירה לעולם לא ישכחנה.

 


* דברים על פה שנאמרו בערב זיכרון לרב אברהם קרול ז"ל בבית הכנסת "אהל אהרן" בירושלים. כתב וערך: אביעד הכהן.