12: "צורכי עמך מרובים, ודעתם קצרה" - תגובה למאמרו של הרב ליכטנשטיין

  • הרב דניאל וולף

"צורכי עמך מרובים, ודעתם קצרה" - תגובה למאמרו של הרב ליכטנשטיין / הרב דני וולף

במאמרו, "שלושה סימנים באומה זו", התייחס מו"ר הרה"ג אהרן ליכטנשטיין שליט"א לנושאים חברתיים וכלכליים שונים. למקרא הדברים הזדהיתי בכל לבי עם כאבם של אותם אנשים חלשים ועם הרצון לסייע להם. עם זאת, ברצוני להתייחס לכמה נקודות, מהן שנזכרו במאמר ומהן שלא הועלו בו.

אין ספק שמן התורה חלה חובה עלינו להגן על החלש ולסייע למך ולדל. יש לחובה זו כמה מקורות.


1) חיוב צדקה אינו רק חובת הפרט אלא גם חובה ציבורית. בעקבות הסוגיות במסכת בבא בתרא, מציין הרמב"ם שקיימת חובה על הציבור להקים קופות שונות של צדקה כדי לענות על צורכי העניים. התורה אינה מסתפקת בהטלת חובה זו על היחיד. פירוט הצרכים מלמד שמדובר הן ב"תמחוי", בצרכים דחופים לשעה, והן בצרכים ארוכי טווח. הציבור רשאי לכפות על יחידיו השתתפות במילוי חובה זו, ואפילו הקטנים מחויבים בה. תופעה זו כשלעצמה מהווה חריג בולט בעולמה של הלכה, שכן אפילו כאשר מדובר בפריעת בעל חוב אין כופים אותה על קטנים שאינם חייבים במצוות. מבחינה עיונית יש לתמוה על כך, אולם הלכה למעשה נפסק שכופים על הקטנים לקיים מצוות צדקה.


2) כידוע, התורה לוקחת בחשבון לא רק את צרכיו הפיזיים של העני, דוגמת אוכל ומדור, אלא מחייבת אותנו להיות רגישים גם למצבו הפסיכולוגי. שימת לב זו מוצאת את ביטויה המעשי ברמות שונות של צדקה, כפי שהן מפורטות בדברי הרמב"ם. חלקם נובע מהרצון למנוע בושה מן העני. במתן צדקה לעני בדרך שמביישת אותו יש אמנם קיום של מצוות צדקה, אבל קיום זה נחות מעזרה לעני בדרך ששומרת על כבודו. גם הדין של סיוע לעשיר שהוא "מעין עני" בשל העובדה שירד מעט מנכסיו, עד כדי סיפוק האפשרות שיהא "עבד רץ לפניו" מלמד על רגישותם הרבה של חכמים לצרכיו הפסיכולוגיים של העני.


3) התורה מחייבת אותנו לנהוג רגישות בכל פעילותינו הכלכלית, גם כלפי חלשים שאינם "עניים" מצד הגדרתם ההלכתית. דוגמאות קלאסיות לכך הם איסורי ריבית, הגבלות על לקיחת משכונות והלנת שכר שכיר. כמובן, ריבוי האיסורים ותוכחות הנביאים על עושקי גר יתום ואלמנה מראים על מרכזיות נושא זה, של הבטחת זכויות החלשים. יש להדגיש שחלק מהלכות אלה, דוגמת איסור הלנת שכר, נועד לשמור על זכויותיהם הכלכליות של החלשים. אבל חלקן מעניק בבירור זכויות יתר לחלשים. אין כל הצדקה כלכלית להשמטת כל החובות בשנת שמיטה. גם האיסור על לקיחת ריבית נופל באותה קטיגוריה וכמוהם איסור לקיחת משכונות מן הלווה, המקשות על הלווה. למרות שמדובר בזכויות לגיטימיות של המלווה, הוא מצווה לוותר על מימושן.


ועם זאת, גם לאחר כל האמור, עדיין יש מקום לבחון את הדברים מבחינה מעשית. כאמור, הרגישות לחלש היא מרכיב מרכזי בעולמו של כל בן תורה, אבל יישומה בשטח, הלכה למעשה, טעון ליבון מדוקדק, בין השאר בדבר השפעותיה הכלכליות והשלכותיה ביחס לחברה כולה.


"צורכי עמך מרובים". אין ספק שהנכים שבינינו מצויים במצב קשה ביותר. אכן, גם משפחות ברוכות ילדים נמצאות במצב כלכלי רע וקשה לראות כיצד מתן מענק חודשי להן, של כמה מאות שקלים, יפתור את בעייתן. אין ספק שכל מענק נוסף ישפר את מצבם במקצת, אולי אפילו יותר מזה.

אך האם כל אלה לא יבואו על חשבון תקציביהם של תחומים אחרים, חשובים וחיוניים לא פחות, הדורשים טיפול וסיוע מיידי? האמנם מצב החינוך במדינה משביע רצון?

האם העובדה שילדים מסתובבים ברחובות למן השעה שתים עשרה בצהרים בהיעדר מסגרת לימודית נאותה משביעת רצון? האמנם שכר המורים ראוי ומתאים למעמדם החשוב? ומה באשר לשכר האחיות, הרופאים, והעובדים הסוציאליים?

וטרם דיברנו על בני המגזר הערבי. אלה מופלים לרעה בנושא התשתיות, הבריאות והחינוך. מצב זה מביא עמו ניכור ושנאה, ויוצר בעיה ביטחונית רבת עצמה שרק לפני שנה ראינו את קצה הקרחון שלה.

וטרם דיברנו על מצב הכבישים, תשתיות התחבורה והליכי הכשרת הנהגים והבקרה עליהם. האמנם ראוי שחברה מוסרית ועשירה תהא אדישה לכל אלה, ובמחיר חיסכון של חופן דולרים, תיתן ידה, ולו בעקיפין, להריגתם של למעלה מחמש מאות הרוגים בתאונות דרכים ולפציעת אלפים נוספים שיוותרו בעלי מומין, ברמה זו או אחרת? אין ספק בעיני שלו היו יותר גדרות הפרדה בכבישי הארץ, היה מתמעט מספר ההרוגים והפצועים. האין זה מקומם ומזעזע?

כל אדם הגון, בעל רגישות חברתית, מתקומם נגד העוולות החברתיות שמתרחשות לנגד עינינו. כמובן, תמיד ניתן להוסיף ולתת עוד כסף למשפחות ברוכות ילדים כדי שגם הן תזכינה לחיות בכבוד. אכן, כל בר דעת גם מבין שהוספת כמה עשרות ואפילו מאות שקלים לחודש לתקציבה של כל משפחה כזו לא תפתור את הבעיה. וטרם דיברנו על בעיית האבטלה ההולכת וגוברת, או על קיפוח עיירות הפיתוח, ובעיית הסמים המסוכנים, והתמוטטות מערכת הבריאות, ומשבר החקלאות ומשק המים הקורס.

כל אותם דיבורים על "רק מיליארד שקל לנכים" אינם מדויקים. כמאמר אחד מזקני הקונגרס: "מיליארד פה, מיליארד שם, ולפני שמרגישים מצטבר סכום רציני של הררי כסף". ברור שמילוי אותם צרכים חיוניים וחשובים יעלה לסך של כמה עשרות מיליארדים לפחות. אין לי ספק שכל אחד מסעיפי התקציב שהזכרתי היה זוכה לאהדה ותמיכה רחבה של הציבור, ובמידה רבה של צדק.

הבה נהיה כנים: החזון שמוצג לפנינו אינו מדבר על מיליארד שקל בודד שמיועד לנכים. הוא רואה לנגד עיניו חברה אחרת, צודקת יותר, מוסרית יותר, שמפנה תקציבים גדולים יותר למטרות נעלות ונשגבות.

הבעיה היא שמדובר בחזון. באוטופיה. בתוכנית שאינה בת מימוש ואינה מעשית. בשקט ניתן להפטיר על התקציב שהוצע לאחרונה: "אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו".


קיימת נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת. בנקיטת כל פעולה כלכלית יש להביא בחשבון את השפעתה האפשרית על התנהגות הצבור. "איזהו חכם? הרואה את הנולד". הגדלת תקציבים שמיועדים למשפחות או יחידים שאינם עובדים תביא להגדלת ממדי תופעה זו. סביר להניח שמתן העברות תקציביות לקבוצה מסוימת או לכלל צבור המובטלים תרחיב את המעגל. גם אם רוצים אנו להרחיב את מעגל לומדי התורה, אין לראות בכך משימה כלכלית חברתית.


קיימת כמה דרכים להגדלת תקציבים: 1) קיצוץ הבזבוז במשק הציבורי, מאבק בתופעות של שחיתות והעברת תקציבים מסעיפים פחות חשובים לסעיפים החשובים; 2) העלאת מסים; 3) הגדלת הגירעון בתקציב; 4)מלחמה בהון השחור. להלן נדון בהם, ראשון ראשון ואחרון אחרון.

אין ספק שקיים הרבה בזבוז במשק הציבורי. חלקו נובע מתוך טיפשות, חלקו מתוך הפעלת לחץ של גורמים חזקים ואינטרסנטיים, וחלקו נעוץ בתופעות "רגילות" של שחיתות. אין ספק שרצוי וכדאי להפעיל לחץ לצמצום תופעות מעין אלה, עד כמה שניתן. ועם זאת, לא נראה שהדבר ניתן להיעשות במידה כזו שתענה על חלק ניכר מהבעיות החיוניות שהועלו לעיל. כל מערכת פוליטית נגועה בבזבוז כספים, וכל מערכת דמוקרטית נותנת כספים לקבוצות לחץ (כמובן, גם שיטות ממשל אחרות אינן נקיות מבזבוז ושחיתות). במדינה דמוקרטית, חובתנו היא להפעיל את השפעתנו ולצמצם את הנזק כמה שניתן.

ומכל מקום, אני סבור שהסכומים שיקוצצו, אם יקוצצו, לא יהיו כה גדולים עד כדי כך שישפיעו במידה ניכרת על מערך הבעיות החברתיות של מדינת ישראל. ככלות הכל, לא נראה לי שניתן לשנות סדרי עדיפויות בצרוה משמעותית.


הפתרון השני מבוסס על העלאה בשיעורי המיסוי. מבחינה טכנית, אין כל בעיה להעלות את שיעור המס, אבל פעולה זו אינה מביאה בהכרח הכנסות למדינה. גביית המס בארץ אינה כה יעילה, ורבים הם המצליחים, בדרכים חוקיות או בלתי חוקיות, להתחמק מתשלום מסים. בשלב מסוים הדרך הקלה ביותר להתחמק מתשלום מס היא לא לעבוד או לעבוד פחות. כבר במצב הנוכחי, שלדעתי אינו נסבל, אדם בעל רמת שכר בינונית משלם 60% מס הכנסה. כמובן, אם מדובר רק על ה"מיליארד" הראשון, אפשר וניתן להעלות קצת את שיעור המס. אבל אם מדברים על שוני מהותי וחזון אחר של החברה הישראלית, הרי שלשם כך יש לדבר על העלאה משמעותית וגדולה שבוודאי תשפיע על רצונם של אנשים לעבוד בכלל, או לעבוד פחות. השפעה חמורה אחרת להגדלת שיעורי המס והתקציב היא הפגיעה בהשקעות.

צדק חברתי הוא הדרך הישרה והנכונה שבן תורה חייב להאמין בה. אך משום מה, רוב הממון בעולם נמצא דווקא ביד קבוצת בני אדם שרובם ככולם חושבים על מדיניות כלכלית מסוג שונה. דרך כלל, הם אינם שומעים את זעקת העני והאביון אלא דואגים לכיסם וממונם. אנשים אלה יעדיפו להשקיע במדינה שמאמצת מדיניות של מיסוי נמוך, תקציבי רווחה שהולכים וקטנים, משק שעובר הפרטה ומקיים תחרות אמיתית, ושאר סממניה של כלכלה חופשית. אפשר שנראה משקיעים אלה כרשעים ואנוכיים, אבל אלה הן העובדות. במידה ומדינת ישראל תתחיל לאמץ מדיניות הפוכה, המשקיעים יברחו מכאן ויעדיפו להשקיע במדינות אחרות. כתוצאה מכך, יעלה שיעור האבטלה, יהיו פחות מקורות תעסוקה ופחות אמצעים לעשירים ולעניים.

כל תשקיף על השקעות במדינת ישראל מזכיר את הכיוון הכללי הרצוי של מדיניות כלכלית חופשית יותר.

כאידיאל, ניתן כמובן להימנע מלהתחשב באנשים אנוכיים ובלתי מוסריים אלה, ולעמוד איתן על משמר עמדותינו הערכיות והמוסריות בדבר שוויון כלכלי וחברתי. הבעיה היא שמדינת ישראל זקוקה לבעלי הון אלה כדי להבטיח את הצמיחה במשק. רק בשנה האחרונה ראינו עד כמה תלויה כלכלת מדינת ישראל בהשקעות חוץ. האמנם תושבי קרית גת היו במצב טוב יותר אלמלא הוקם במקום מפעל אינטל? ניתן להצטער או לשמוח על כך שמפעל אינטל הוקם ומפעל "בגיר" נסגר. אפשר אפילו לבכות את פשיטת הרגל של החקלאות בישראל, אבל צריך להיות אטום כדי לא לראות היכן מצוי עתידה הכלכלי של מדינת ישראל. הבה ונכיר במציאות, כדי שנדע לנצל אותה להגברת תהליכים חיוביים במקום ללחום בהם מלחמה חסרת סיכוי.

השפעה ברוכה נוספת של השקעות חוץ מצויה ברמה הצרכנית. לא רק משקיעי חוץ מחפשים הכנסה גבוהה אלא גם הגורמים המסחריים בארץ. הכנסת גורמים מתחרים מחו"ל כמו "אייקיאה" או סלקום, הורידו את מחירי המוצרים בצורה דרמטית, יצרו אלפי מקומות עבודה והגדילו את כוח הקניה של המשפחה הישראלית. אין לי ספק שכניסת גורמים נוספים כמו "סיטי בנק" לתחום הבנקאות, הייתה מגבירה את התחרות במגזרים שונים.


הגורם השלישי שנזכר לעיל, הגדלת הגירעון, ראוי להתייחסות רחבה יותר. הגדלת הגירעון תפגע במדינת ישראל בכמה דרכים. הבנקים הבינלאומיים קובעים את שיעור הריבית בהתאם לרמת הסיכון שלהם. ככל שהגירעון גדל, אנחנו משלמים ריבית גבוהה יותר על החובות שלנו. כל גידול בתקציב מחייב לקיחת הלוואות מבנקים שעליהן משלמת מדינת ישראל ריבית וריבית דריבית. הגדלת אחוזי הריבית היא תוצאה רגילה של החוב הגדל והולך. לא לחינם תיארו המפרשים את ריבית ה"נשך", כנשיכה קטנה שבסופו של דבר כל הגוף חולה הימנה. חוב זה ירבוץ על הדורות הבאים. האמנם מוסרי ליצור מצב מעין זה? ואיני מדבר כאן רק על החובות של המדינה אלא על החוב שמוטל על שכם כל לווה. מדינת ישראל ואזרחיה העניים חייבים הרבה מאוד כסף. כשרכשתי את ביתי הראשון בישראל הציעו לי הלוואה בשיעור של 12.5% אחוזי ריבית, צמודים למדד. כיום, עומדת רמת הריבית למשכנתא על שיעור של 4.8% בלבד.

הבדל זה מתבטא, בכל מאה אלף שקל של שיעור המשכנתא, בלמעלה משבעת אלפים שקלים! כמובן, שפער זה משפיע על אזרחי המדינה יותר מכל הטבה אחרת שהמדינה יכולה לתת לאזרחיה. מכאן, שניתן בקלות לומר ששכרה של הגדלת הגירעון יוצא בהפסדה, כשהוא צמוד ונושא ריבית דריבית. גירעונות הולכים וגדלים יביאו אותנו לנקודת ההתחלה.

לצד זה, יש לשיעור ריבית גבוה גם השפעות שליליות אחרות כמו צמצום הצמיחה שפוגע בכולנו. בזמנים עברו, יכולה הייתה המדינה, באמצעות מדיניות נבונה, לצמצם מעט את שיעור האבטלה על ידי גידול בהוצאותיה (לפי התיאוריה של קיינס). כיום, מאמינים רוב הכלכלנים בעולם שהדרך לצמצם את האבטלה היא רק באמצעות קיומו של שוק חופשי. עד שנות השמונים הייתה בארצות הברית רמת אבטלה גבוהה משיעורה באירופה המערבית. משנכנס הנשיא רייגן לתפקידו, הורה על קיצוץ במסים והנשיא קלינטון השלים מהלך זה באמצעות קיצוץ בתקציב בכלל, ובתקציבי הרווחה בפרט. מני אז, שוררת בארה"ב אבטלה בשיעור קטן בהרבה מזה שקיים בארצות אירופה (המדינה היחידה באירופה שיוצאת מכלל זה היא אנגליה, שיש בה שיעורי אבטלה נמוכים יחסית מאז שאימצה אל חיקה את הכלכלה התאצ'ריסטית). מדיניות של שיעורי מס ותקציבי רווחה גבוהים יותר, וגירעון גדול יותר, מביאה עמה אבטלה גדולה יותר.

כאן, ברצוני להדגיש נקודה אחת בנושא האבטלה. הבעיה אינה מתמקדת באבטלה בשעת מיתון. ברור שאם בשנות השובע יש אבטלה של 7.9%, בשעת מיתון נגיע לאבטלה של 11.5% ואולי, חס וחלילה, אף לשיעור גבוה יותר. לדעתי, הסטטיסטיקה משקרת בעניין זה, ולא לטובה. אלמלא היה קיים במדינת ישראל גיוס חובה, ואילו לא היה לנו ציבור גדול של אנשים ש"תורתם אומנתם", שיעור האבטלה היה בוודאות גבוה הרבה יותר. לשם השוואה, בזמן שיא האבטלה בארצות הברית, הגיע שיעור המובטלים ל4.3- אחוזים, והיום הוא עומד על 5.7%. כלומר: בזמן הגאות הכלכלית בישראל היה שיעור האבטלה גבוה מזה שהיה בארצות הברית בתקופת השפל והמיתון הכלכלי. המשק הישראלי סובל מבעיה מבנית ואחוזי אבטלה ברמות כאלה הם בלתי נסבלים.

יש יותר מסיבה אחת להתנגד לרמת אבטלה כזאת. ברור לכולם שבמדינת ישראל קיימת "כלכלה שחורה" בהיקף לא קטן, ששיעורו המדויק או היכולת לגבות ממנה מסים אינם ברורים כל צורכם. סביר להניח שחלק ניכר מכלכלה זו הוא רווחי רק בשל העובדה שהוא "שחור", היינו: אילו היו גובים ממנו מס, הוא היה עובר ובטל מן העולם.

בדרך כלל השוק החופשי חכם וזריז יותר מהפקחים הממשלתיים שאמורים לבקר אותו. דבר זה נכון גם לגבי המצאת שיטות התחמקות מתשלום מס. ממילא, לדעתי אפשרות לגבות מסים בשיעור של מיליארד שקל ויותר פשוט אינה ריאלית.


המאורעות האחרונים בארגנטינה צריכים לעורר בלבנו פחד אמיתי. מדובר במדינה גדולה, בעלת אוצרות טבע רבים ואזרחים ברמת השכלה טובה. היה וניקלע למצב דומה, נעמוד בסכנת חיים ממשית. אין לי ספק שאויבינו מסביב יתקפו אותנו ברגע שרק ירגישו בקרבנו סימני חולשה או התמוטטות כלכלית. ייתכן שבמצב כלכלי קשה לא נוכל לגייס את האמצעים הכלכליים הדרושים כדי להילחם. מלחמה היא עניין יקר, ולא רק בנפש. תמיד יתכן שארצות הברית תעמוד לצדנו, אך אין לכך כל ערובה שהיא. חוסנה של כלכלת ישראל אינו רק עניין של רווחה כלכלית לתושביה אלא מרכיב חיוני לביטחונה וקיומה ממש.


אין ספק שקפיטליזם מגדיל את הפערים בחברה ומעניק חלק גדול יותר מהעוגה לחכמים, לנמרצים ולבני המזל. אבל כידוע, ובניגוד לתפיסת העולם הכלכלית הסוציאליסטית, כלכלה אינה משחק סכום אפס (ZERO SUM GAME). דוגמא לכך זה יכול לשמש קו העוני, שמחושב לפי אחוז מסוים מן השכר הממוצע במשק. אילו היינו יכולים להעלות את שכר כל העובדים במשק, אבל בשיעור גדול יותר לעשירונים העליונים, היו נמצאים יותר אנשים מתחת לקו העוני. זה ודאי מהלך כלכלי רצוי, אבל הוא מביא עמו את שיעור העוני ה"סטטיסטי".

הרציונל מאחורי הגדרה זו הוא שקיימת "עוגה" אחת וכל אדם או מגזר חייב להילחם על הפרוסה שלו. כל מה שמרוויח האחד בא בהכרח על חשבון השני.


כלכלת השוק החופשי שהונהגה בארץ הביאה עמה יותר רווחה, הן לתושביה העניים, הן לתושביה העשירים. על אף שאין ספק ששיטה זו תרמה הרבה יותר לעשירון העליון, אני משוכנע שבגללה נמצאות כל שכבות האוכלוסייה במצב הרבה יותר טוב מזה שהיו בו בעבר הלא רחוק. ניתן ללמוד על כך בקלות מתוך מעקב אחר קצב הגידול של מספר המכוניות על הכבישים, או מספר הנסיעות לחו"ל (לעשירים תמיד היו מכוניות והם נסעו לחו"ל. הגידול במספר הנסיעות לחו"ל חל בעיקר אצל בני האוכלוסיות הבינוניות ונמוכות).

בעבר הרחוק, הבטיחו הפוליטיקאים לפני הבחירות "מכונית לכל פועל". באותם ימים זו הייתה בדיחה גדולה, שנתפסה כצעד פופוליסטי.

כיום, התגשמה מציאות דמיונית זו בזכות השוק החופשי. מדינה קפיטליסטית מחלקת את רווחיה בצורה לא שוויונית. מדינה סוציאליסטית מחלקת את העוני והמחסור שבה בצורה שוויונית...

העניים בישראל חיים טוב יותר בגלל מדיניות כלכלית שאפילו מפלגת העבודה אימצה לעצמה. הם היו חיים טוב יותר אילו מדיניות זאת הייתה מאומצת מהר יותר וחזק יותר.

קיימות שתי אסכולות כלכליות. האחת טוענת שהמשחק הכלכלי הוא "משחק סכום אפס" והמעמדות השונים חייבים להיאבק על העוגה. המאבק אולי לא תמיד אלים, אבל הוא אכזר ובלתי מתפשר. לעתים נראים סימני אלימות הן מצד העשירים והן מצד הפועלים והנעשקים. המשקיע מנסה לסחוט ולדכא את פועליו, והפועל נאבק על לחמו בחירוף נפש.

גישה אחרת טוענת שעל ידי מתן יחס הוגן לכולם ניתן להגדיל את העוגה. היה ונבטיח שכר הוגן לפועל ורווחים נאותים למשקיע, נוכל כולנו לפעול ביחד לקידום החברה. משום מה, בדרך כלל נראית הגישה הראשונה ערכית יותר, תורנית יותר. ואני תמה על כך.


הגרי"ד סולוביצ'יק הרחיב את הדיבור על הציווי האלוקי של "וכבשוה". החובה לפתח את החברה ואת העולם היא ציווי אלוקי. התפתחותו חסרת התקדים של המדע בדורנו בנויה במידה רבה על השגשוג הכלכלי. חז"ל ראו את מי שאינו עוסק ביישובו של אדם כפסול לעדות. "לא תהו בראה לשבת יצרה", יישוב העולם, אינם קללה אלא חיוב. הדגשת פן זה תוביל עמה יותר לחם לעני, לא פחות.

האם מבחינה תורנית ניתן להשלים עם צבאות שלמים של מובטלים, מאונס ושמא מרצון? האמנם לא מוטלת עלינו חובה לדאוג לצמצומה של תופעה זו? האין קיימת הצדקה לכך שנסייע לעני להתפרנס, ולא נחייב אותו, מכוח מדיניות כלכלית מיושנת, לחכות בתור שבועות וחודשים לדמי אבטלה?

לדעתי, ראיה תורנית נכונה צריכה לראות בחיוב ובהערצה את קידום המדע והרווחה הכלכלית. לא אחת אני שומע בבית המדרש קולות שונים שרואים בקידום כלכלי תופעה שלילית. אחרים רואים רווחה כלכלית בחיוב, אבל חושבים שהתעשרותם של חלקים מהציבור באה על חשבון האחרים. לדעתי ההפך הוא הנכון. אני זוכר את שנגיד בנק ישראל לשעבר, יעקב פרנקל, זכה להתקפה רבתי בשל מדיניות הריבית שלו. אין לי ספק כי במסגרת תפקידו החדש, ב"סיטי בנק", הוא מרוויח פי עשר ויותר ממשכורתו בבנק ישראל. אין לי ספק שהנגיד הנוכחי ושאר בכירי משרד האוצר יכולים להרוויח משכורת עתק בשוק החופשי. האם הם אנוכיים? אכזריים? אם כן, מדוע הם עובדים בשרות המדינה בשביל משכורת צנועה ביחס למה שיוכלו לקבל במגזר הפרטי? האמנם הם ששים לעשוק גר, יתום ואלמנה? ברור שלא. הם נוקטים בצעדים שדרושים, לדעתם, לכלכלת ישראל. ייתכן שהם טועים וניתן לתת קצת יותר, או הרבה יותר, לקבוצות החלשות בישראל בלי לפגוע בכלכלתה.

ועם זאת, אני סומך על שיקול דעתם המקצועית והכלכלית הרבה יותר מזו של הפוליטיקאים ואנשי הרוח (או אפילו הנכים) שחלקם הם בעלי מטען רוחני עצום, אך השכלה כלכלית מצומצמת למדי. ומכל מקום, מדוע להטיח בהם עלבונות אישיים קשים? יש כאן ויכוח עניני בנושא כלכלי מובהק. במדינה דמוקרטית כל אחד זכאי להציג את דעתו, ומכל מקום הדברים בוודאי אינם כה פשוטים כפי שנראה ממבט ראשון.

אני הקטן, שלעתים קרובות מוצא עצמי תומך בדעות דומות לאלה של אנשי האוצר, חש נעלב מהתקפות אלה שלרוב אינן מבוססות על עובדות. מדינת ישראל נמצאת במצוקה תקציבית אמיתית. צורכי הביטחון וכמוהם החוב החיצוני והפנימי של ישראל הולכים וגדלים. לא נותר לנו הרבה מרחב לתמרון. ויש להדגיש: קיים שוני בסיסי בין תקציב המדינה ורמת החיים במדינה. אין ספק שקיימת עליה ברמת החיים של העשירונים העליונים אך השליטה על תופעה זו אינה מונחת בכיסה של הממשלה. המדינה אינה יכולה "ליטול מהעשירים" את שכבת השומן שהם מתעטפים בה מבלי לקחת בחשבון את ההשפעה הכלכלית שיכולה להיות לצעד מעין זה לטווח הארוך.


אין בלבי ספק שהדוגלים במדיניות סוציאליסטית אכן מתכוונים לשם שמים, וכואבים באמת ובתמים את כאבם האמיתי של הגר, היתום והאלמנה. תודעה זו היא חלק חשוב ביותר בעולמו של בן תורה, ובעצם של כל אדם דתי. אבל לצערי, המרחק שבין הצער וחובת עשיית גמילות חסדים ומתן צדקה לבין הנהגת מדיניות כלכלית אחראית שתביא אותנו קרוב עד כמה שאפשר להגשמת מטרה זו רחוקה מאוד. לדעתי, היעד המרכזי צריך להיות הצגת אלטרנטיבה ראויה למדיניות הכלכלית הנוכחית. אין מדובר במתן עוד קצת סיוע לנכים שאי הגשתו נובע רק מצד קמצנות לשמה שנוקטים אנשי האוצר כלפי הנכים אלא בשינוי ממשי של המדיניות הכלכלית. מתן פתח לקבלת תביעה אחת עשויה להביא עצה מהפך במגמת התהליכים החיוביים שעוברת הכלכלה הישראלית בשנים האחרונות. שינוי המדיניות עלול להביא את כלכלת ישראל לעברי פי פחת, להרחבת העוני, העמקת האבטלה, להגברת האינפלציה ולהעלאת שערי הריבית. עלינו לנהל דיון זה ברצינות, מתוך כבוד הדדי, ומתוך הכרה ששני צדדי הוויכוח מתכוונים לטובת מדינת ישראל. אפילו אם הגישה שהוצגה לעיל שווה כקליפת השום מבחינה כלכלית, היא לא נאמרה מתוך רשעות או אכזריות. עלינו לדון בכל אחת מהגישות המוצעות בכובד ראש ומתוך כבוד הדדי. עתיד מדינת ישראל והחברה שחיה בה תלויים בכך.


לדעתי, קיים נושא כלכלי נוסף שהתייחסותנו אליו פגומה מבחינה ערכית. כידוע, תיקנו חז"ל תעניות ותפלות מיוחדות על מיעוט גשמים. גם בימינו נוהגים כך. בשנים שחונות מתקנים תפילות מיוחדות שמוסיפים לאומרן בברכת "שומע תפילה". והנה, רק אחוז קטן מאוכלוסיית מדינת ישראל תלוי באמת ובתמים בגשמים לפרנסתו. לעומת זאת, נמצאים בינינו מאות אלפי מובטלים שמשוועים לפתרון הולם. ניתן לדון ולהתווכח מהי הדרך הראויה לפתרון בעייתם, או למצער לצמצמה, אך מדוע איננו זועקים לשמיים בעניינם? האמנם סבורים אנו שה' נותן טל ומטר אבל אינו שולט בכלכלת המדינות ורווחתן? אין ספק שעלינו לנקוט בצעדים הכלכליים הדרושים, אבל לצד זה עלינו להתפלל ולבקש חסדי שמים. אפשר שגם תופעה זו היא תוצאה מהלך המחשבה של הוגי דעות סוציאליסטים. לשעבר, היה ברור שאדם צריך להתפלל על פרנסתו. הכל ידעו שהתורה "חסה על ממונם של ישראל" ורוצה ברווחתם. משום מה, נתפסים כיום הממון, העושר והפרנסה כדבר "מלוכלך" וזול, ולא כצורך אנושי לגיטימי. דומני שעמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם השקפת התורה או עם דברי חז"ל.

האלטרנטיבה

אין ברצוני להסתפק בתלונות. אני מבקש להציע תוכנית אלטרנטיבית. איני כה תמים, עד כדי עצימת עיניים לנוכח הבעיות הפוליטיות והאחרות שיישום תכנית כלכלית אחרת כרוכה בהן. קיימים הרבה אינטרסים, כלכליים ופוליטיים, שעשויים לפעול נגד מימושה של תוכנית כלכלית אלטרנטיבית. ועם זאת, ככל שיגבר הלחץ הפוליטי והחברתי להגשמת תוכנית כלכלית אחרת, כך יהיה מימושה בר השגה. כיום, אין מודעות ציבורית ממשית לחשיבות הנושאים שהוזכרו לעיל.

אין גם ספק שלא כל פרטי התוכנית הם בני יישום מידי, אבל ככל שנתקרב להגשמתם כך יוטב מצבם של כלכלת ישראל ורווחת תושביה. ויש להדגיש: אין פתרון קסם למיתון. גאות ושפל הם חלק מכל תהליך כלכלי עולמי. קל וחומר, כאשר תהליך כזה מלווה בבעיות ביטחוניות קיומיות. ייתכן שאין ברירה אלא להמתין להתאוששות הכלכלה העולמית ולנסות לשפר בינתיים את המצב הביטחוני. אבל ההצעות שיובאו להלן בתמצית עשויות לסייע לשיפור מבני של כלכלת מדינת ישראל, הן בזמני שפל, הן בזמני גאות.


1) עצמאות בנק ישראל. עצמאות הבנק המרכזי חשובה להתפתחות ארוכת טווח של כלכלת כל מדינה. הוויכוחים המתמידים שבין האוצר לבין בנק ישראל אינם רק נחלת ישראל. על אף שאין תמיד להתחשב בכל תחזית כלכלית שמושמעת ברבים, אני סמוך ובטוח שכל פגיעה ממשית בעצמאותו של בנק ישראל תביא מיד לבריחת הון גדולה מישראל על כל המשתמע מכך.


2) תחרות. יש להסיר לאלתר את כל מגבלות סחר בכל התחומים. סביר להניח שמונופולים מסוימים, במיוחד בתחומי אוצרות טבע ותשתיות, דוגמת אספקת מים למשקי בית ( לא לתעשייה או לחקלאות) והולכת חשמל יישארו על כנם. אבל לצדם קיימים לא מעט תחומים שבהם קיים מונופול ללא הצדקה, דוגמת מתקני התפלת מים, ייצור חשמל, ייבוא מכוניות (מדוע יש רק יבואן אחד לכל דגם?), והרשימה ארוכה. במו עינינו ראינו שתחרות מובילה להורדת מחירים דרסטית. דוגמא טובה לכך יכולים לשמש מחירי השיחות הבין לאומיות לחו"ל, טלפונים סלולריים, מחירי הטיסות, הריהוט, מוצרי החשמל ועוד. תחרות זו שיפרה את איכות חיינו. שירותים ומוצרים שהיו בעבר נחלת העשירונים העליונים הפכו והיו לנחלת הכלל. יש לבטל את מתן התמיכות למפעלי תעשיה. לא עוד מפעלים "מאושרים" או "בלתי מאושרים". כולם יהיו זכאים לרמת מיסוי אחידה. אין כל סיבה לכך שממשלה תעדיף סוג אחד של פעילות כלכלית על פני חברתה. אין זה יעיל, ואין זה מתפקידה של הממשלה. עליה לאפשר לכוחות השוק לעשות את שלהם. הוא הדין למתן סובסידיות לענפי חקלאות מסוימים, בדרך ישירה או באמצעים עקיפים, דוגמת אספקת מים והקצאת קרקעות במחירים לא כלכליים. מחיר המים אינו תלוי רק בעלויות שאיבתו מן הקרקע, אלא גם בזמינותם.

יש מודלים כלכליים שקובעים תמחור הולם למוצר שיש בו מחסור. כיום, בדרך כלל ניתנות התמיכות הגדולות ביותר בתעשייה לבעלי מפעלים שיש להם קשרים פוליטיים במקומות ה"נכונים". יש להפקיע נושא זה מתחום אחריותה של הממשלה ולתת לכוחות השוק לפעול. יש הטוענים שלא ניתן לפתח תעשייה ללא מתן סובסידיות. כנגד זאת ניתן לומר: הורדת מסים שמוטלים כיום על מפעלים רווחיים, תאזן את מתן הסובסידיות למפעלים כושלים. מבחינה כלכלית ייווצר איזון, ורק הפוליטיקאים ה"מתווכים", שגובים את עמלתם ומעוותים את מצב השוק, יפסידו מכך וזה לא הפסד גדול מדי. חלק ניכר מהמלחמה על שמירת המונופולים במשק הישראלי בא מכיוונה של ההסתדרות. בושנו ונכלמנו למשמע ההחלטה על ביטול התוכנית לבנות נמל פרטי שישרת את צי האוניות המסחרי, רק בשל שביתתם של עובדי רשות הנמלים. למרבה הצער, עברה החלטה זו כמעט ללא זעקה ציבורית. הרבה מקומות עבודה ישירים ובלתי ישירים ירדו לטמיון, רק כדי לשמור על מונופול זה. כמובן, איני משלה את עצמי שניתן להפריט כעת את חברת החשמל. יש למצוא את העיתוי המתאים לכך, בדיוק כפי שנהג הנשיא רייגן עם פקחי הטיסה וגב' תאצ'ר עם הכורים. מדובר במהלכים כואבים, אבל חיוניים לטובת כלל המשק.

יש להתיר במידת האפשר את המגבלות השונות המוטלות כיום על פעילות כלכלית. יש לפשט תהליכים כלכליים. לא מזמן שמענו על יוזמה ברוכה לפישוט הליכי אישור של תוכנית לאומיות. יש לעשות כך גם לעניין הליכים של הקמת תחנות דלק, ושאר הליכי תכנון בנייה מסורבלים.איני סבור שחוקים אלה אכן מגנים על הציבור. מקנמרה, ששירת כשר ביטחון ובתפקידים מרכזיים אחרים בממשל קנדי, אמר פעם שתיאורטית ניתן לשמור על כל עט ועיפרון כמו על טיל גרעיני. אין ספק שכך ילכו לאיבוד פחות עטים. הבעיה היא שתוצאת מהלך כזה היא הורדה לטמיון של משאבים שהיו מיועדים לשמירת טילים גרעיניים. ככל שעולה מספר החוקים והתקנות, גם יורדת יכולת האכיפה שלהם. פישוט הליכי התכנון והבנייה היה מאפשר פיקוח ואכיפה טובים יותר, מונע אסונות ומפחית את תופעת השחיתות.

מדינת ישראל צריכה למשוך ידה, ככל שניתן, מניהולן של חברות עסקיות. ממשלות אינן טובות בניהול חברות. זה נכון גם לגבי הבנקים, "בזק", חברת החשמל, "אל על", "מקורות", ערוצי הטלוויזיה, שדות התעופה וכיו"ב. המדינה חייבת לפקח על כל אלה, כדי להבטיח תחרות הוגנת, ולמנוע מצר של יצירת קרטל, אך לא יותר מזה. הפרטת קרקעות הלאום תביא עמה ברכה וניצול יעיל יותר של מקרקעי המדינה (היא תמנע יעוד הקרקע לצורכי חקלאות כשברור שבהיעדר מספיק מים אין מקום לחקלאות מבזבזת מים במדינת ישראל).

4) השקעות בתשתיות. במקום לתת סובסידיות למפעלים מרוחקים יש לעשות מאמץ ולהשקיע בתשתיות שיאפשרו לתושבי הפריפריה להתקרב למרכז בהירות וביעילות, באמצעות בניית כבישים, הקמת מערך רכבות והסעת המונים, וכיו"ב. חלק פעולות אלה יכולות להיעשות באמצעות חברות כלכליות לא ממשלתיות, שיממנו את עלותן בשיטת ה-BOT ((build operate transfer דוגמת כביש חוצה ישראל.


5) השקעות בחינוך לקבוצות חלשות. כיום, נותנת מדינת ישראל יתרון בולט לתלמידים טובים. סטודנט באוניברסיטה מקבל סובסידיה גבוהה בהרבה מזו של תלמיד מכללה. מדוע לא לתת עדיפות בכניסה לאוניברסיטה לתלמידים מערי פיתוח? האם ילד מאופקים, שקיבל ציון 8-9 בבחינת הבגרות אינו עדיף על חברו משכונת רחביה או רמת אביב, שהגיע להישגים דומים בזכות מורים פרטיים שמימנו לו הוריו? יש לאפשר לכולם להתמודד על מגרש שווה. הפרטת האוניברסיטאות היא צעד חיוני. ניתן לתת תמיכה למוסדות אקדמאים על פי מספר התלמידים או לפי מפתח אחר. גם אם יש אולי מקום למוסדות השכלה גבוהה שבהם קיימת מעורבות ממשלתית, אסור שמוסדות אלה ישרתו באופן בלעדי את האוכלוסייה החזקה יותר. רצוי גם לווסת את שיעורי התמיכות לפי צרכיה של מדינת ישראל, ולסבסד יותר מהנדסים מעורכי דין ופילוסופים.


6) קיצוץ עמוק בקצבאות האבטלה. כיום, יש עידוד רב שלא לעבוד. לפי ניתוח אחד, העזרה שניתנת כיום למי שאינו עובד עומדת על קרוב ל-6,000 שקלים. אדם שעובד ומשתכר כ-5,000 שקלים בחודש עשוי לצאת ממעגל העוני. לעומת זאת, אדם שניזון מהבטחת הכנסה וקצבת אבטלה נידון להישאר באותו מקום לאורך ימים ושנים. לטובת החלשים, יש להפסיק זאת ולהכריח אותם לעבוד בעבודה כלשהי. יש לסייע רק לאותם אנשים שבאמת ובתמים אינם מסוגלים לעבוד. אולי המצב הנוכחי אינו מאפשר קיצוץ חד וחריף בתמיכה למובטלים, אבל לטווח ארוך יש לפעול בכיוון זה. יש לזכור שכל תמיכה בציבור מוגדר מושכת יותר ויותר אנשים להשתייך לאותה קבוצה. הגדלת התקציבים שניתנים לתלמידי ישובות מושכת יותר אנשים לכיוון הזה ומשמרת אותם במצב של עוני לעולמי עד. אין ספק שכך גדל מעגל תלמידי הישיבות, אבל שכרנו יוצא בהפסדנו, בשימור מצבם - בתנאי עוני ומחסור - לדורות רבים. כיום, משמשת התמיכה בתלמידי הישיבות, לכל גווניה, כדי להגדיל את מספרם ולא כדי להקל על מצבם הכלכלי. יש ללבן היטב את השפעת המדיניות הכלכלית והשלכותיה ביחס לאברכים תלמידי הישיבות. כיום, מדובר על השפעה שלילית, הן ביחס למקבלי התמיכה, הן ביחס לציבור הכללי במדינת ישראל.

7) מיסוי. יש לפעול לקיצוץ גדול במסים, ישירים ובלתי ישירים כאחד. במקביל, יש מקום לבטל את הנחות המיסוי שניתנות לקבוצות שונות. במצב הנוכחי, כאשר ברמת שכר בינונית מגיעים למיסוי בשיעור של 60% פשוט אין תמריץ לעבוד. עדיף להשקיע יותר זמן בעשיית "חלטורות" או בתרגילי התחמקות מתשלום מס. הורדת שיעור המס עשויה להרחיב את מעגל משלמי המס.

8) גלובליזציה. כיום, יש מגזרים שלמים שדורשים הגנת מכסים ואחרים שמבקשים הגנה מפני יבוא מתחרה. מחקר שהתפרסם לאחרונה, מטעם הבנק העולמי, השווה בין מדינות שאימצו מדיניות "פתוחה" של יבוא והסרת מגבלות עסקיות לבין מדינות שנותרו עם משק "סגור" ומפוקח, שבו מעורבות השלטון גדולה. מחקר זה מצא, שככל שהורידו יותר מגבלות שלטוניות והתירו ניהול שוק חופשי, כך עלתה הצמיחה ופחת שיעור העוני. התחרות מביאה לשיפור אצל היצרנים המקומיים ומעודדת אותם להתחרות בשוק העולמי.

אין ספק שאיננו יכולים להתחרות עם מדינות כמו סין בתחום הטקסטיל, אבל אנחנו יכולים להתחרות עם מדינות רבות בתעשיות עתירות ידע ובפיתוחים טכנולוגיים.

ככל שנלך יותר בכיוונים אלה, כך ייטב לכולנו, ונוכל להגיע לחברה טובה יותר, יצרנית יותר, שתאפשר חלוקת משאבים גדלים והולכים לכל תושבי ארצנו הקדושה.