13: איש האמונה הבודד (ג):שני סוגים של קהילה

  • הרב ראובן ציגלר
פרק 13 – איש האמונה הבודד (ג):
שני סוגים של קהילה
 
            בעיני הרב סולוביצ'יק, לא ניתן להבין את האדם בתור בריה בודדה בלבד, אלא יש להתייחס אליו גם כחלק מקהילה. הדבר נובע מכך שהחיים בקהילה מהווים צורך בסיסי לאדם. לפיכך, לאחר שתיאר הרב את תכונותיהם של אדם א' ואדם ב' כיחידים,[1] ממשיך ובוחן לעומק את סוג הקהילה שיוצר כל אחד מהם.
קהילת ההדר וקהילת האמונה
            בכדי לקדם את מסעו אל עבר ההוד, נכנס אדם א' לשותפות מעשית עם אחרים ומקים "קהילת עבודה טבעית". מבחינה קיומית, מתייחס אדם א' לעצמו כבריה שלמה ובלתי תלויה בזולת.  הוא אמנם אינו סובל מבדידות ואינו חש כמיהה לקשר נפשי עמוק עם אחרים, אך זקוק לשיתוף פעולה מצידם על מנת לקדם פעילות שתפיק תועלת הדדית. לשם כך הוא מקים קהילה של שותפות עבודה, ולא שותפות קיומית. מכיוון שהוא אינו רואה באופן אישי צורך בזיכוך או בגאולה, הקהילה שהוא מקים אינה מרוממת את עצמיותו הפנימית.
            גישה מעין זו לצורך האנושי בקהילה שלטה בתיאוריה הפוליטית במשך מאות שנים:
התיאוריה של האמנה החברתית, אשר פותחה על-ידי הפילוסופים של תקופת התבונה, משקפת את חשיבותו של האדם הראשון, מתוך שהיא מזהה את האדם עם טבעו השכלי ורצונו הטכנולוגי היצרני ומגלה בחיי האדם רק התחברות, חוקיות ותבונה.[2] להוגי תקופת התבונה לא העלה האדם כל בעיה. בעיניהם הוא היה דבר מובן ופשוט... הם ראו את האדם בתהילתו ולא ראוהו במצבו הטראגי (עמ' 22).
            אצל אדם ב', לעומת זאת, קיימת מודעות חריפה ל"מצבו הטראגי". מכיוון שנברא לבדו, וכתוצאה מכך נעשה מודע לנבדלותו משאר הטבע,[3] אדם ב' מבין כי
"היות" פירושו להיות היחיד, מיוחד ושונה, ומשום כך פירושו גם להיות בודד. כי מה הדבר הגורם לאדם שיהיה בודר וירגיש חוסר בטחון – אם לא ההכרה שהוא יחיד ומיוחד? (עמ' 27).
            לפיכך, מבקש אדם ב' להקים קהילה מסוג אחר: "קהילת ברית ואמונה". בקהילה זו, יוכל אדם ב' להתגבר על תודעת אי-השלמות והבדידות שבעצם מהותו על ידי שילמד לתקשר עם אחרים וליצור קשר עמוק עמם. אדם ב' מבין כי הכרה באדם אחר שהוא ייחודי כמוני, ואישור קיומו של אדם ייחודי זה, כרוכים בוויתור על עיסוקי המתמיד בעצמי ובתחושה כי העולם כולו סובב סביבי. לפיכך, מבחינת אדם ב', הקמת קהילה היא מעשה של הקרבה, או מה שפגשנו בעבר בכתבי הרב כמעשה של "צמצום" עצמי.[4]
מחויבות הברית
            קהילת האמונה והברית מתמקדת במחויבות משותפת, ולא רק באינטרסים משותפים. חבריה עמלים בצוותא "לטהר, לגאול ולקדש את חייהם" (עמ' 24). חברי הקהילה, אותם מכנה הרב בשפת הפילוסופיה הקיומית כ"אני" ו"אתה", מתקשרים איש לרעהו באמצעות הקשר ההדדי לאלוקים.[5] קשר זה לאלוקים לובש צורה של מחויבות מוחלטת המקיפה את מכלול הווייתו של האדם: רגש, שכל, רצון ומעשה. כאשר שני אנשים חולקים מחויבות מוחלטת וכוללת כזו כלפי אלוקים, היא מאפשרת להם להתגבר על המחסומים העומדים ביניהם. כשהאדם נפתח לחלוטין לאלוקים, עולה בידו להיפתח באותה מידה לאנשים אחרים, כאשר הערכים והיעדים המשותפים מהווים את הבסיס לתקשורת ביניהם. כך נעשית המחויבות ההדדית ליסוד הקהילה הקיומית.
            צליחת המחסומים המפרידים בין יחידים מתרחשת, כפי שתיארתי בפרק שעסק במאמר "הקהילה", על הצירים האופקיים והאנכיים. חברי קהילת הברית חוברים לבני תקופתם (המישור האופקי) באמצעות אהדה, אהבה ומעשה משותף. הם מבטאים דאגה איש לרווחת רעהו, בין השאר באמצעות תפילה וצדקה. תודעת האחווה והרעות גואלת את האדם בכך שהיא מקלה מעליו את תחושת הבידוד וחוסר ההתאמה לאחר. "האחר" אינו זר עוד, הוא אינו "הוא", המעסיק אותי רק מבחינת יכולתו להביא לי תועלת או להזיק לי. במקום זאת, הוא הופך ל"אתה", אדם שווה ערך ובלתי תלוי שאני מחויב לו ומצוי עמו בדו-שיח אמיתי.
            לעומת זאת, מחוות הרעות אינה מאפיינת את קהילתו של אדם א'.
בקהילת ההדר, בה נפגשים אנשים בדרך חיצונית ואשר בה ההתחייבות לעולם אינה חורגת מן התועלתי, אנו עשויים למצוא יחסי עמית ושכן ואף אדיבות או נימוס – אבל לא נמצא בה ידידות, שהיא החוויה הבלעדית המוענקת על ידי האלוהים לאדם בעל הברית אשר נגאל בדרך זו מבדידותו רבת-הסבל (עמ' 43).
            בנוסף, בתוככי קהילת הברית, מתגבר אדם ב' על חוסר הביטחון שלו כיצור ארעי. הוא עושה זאת באמצעות החדרת משמעות בכל מעשיו על ידי קישורם לעבר שבו החלה הברית ולעתיד שבה תתגשם הברית במלואה. אדם ב' מצטרף לקהילת הברית של העבר והעתיד (המישור האנכי) באמצעות הנחלת מסורת הברית.
בתוך קהילת הברית משתתפים בדו-שיח לא רק יחידים בני-זמננו אלא הדורות, ולכל חוויה של זמן יש אופי תלת-מימדי, המתבטא בזיכרון, בהווה ובמתח של צפייה. משולש חווייתי זה, כשהוא מתורגם לקטגוריות מוסריות, מוליד תודעה נוראה של אחריות לעבר גדול, שממנו נמסר הצו האלוהי אל הדור הזה מתוך אמון ובטחון, ולעתיד אילם הדורש שהדור הזה יקיים את חובת הברית בדייקנות ובשלמות (עמ' 44).[6]
הבדלה קונספטואלית אך שילוב למעשה
            כשהרב כותב (בעמ' 41‑45) שהרעות או חווית הזמן התלת-ממדית הן קטגוריות של חיי ברית, אל לנו לטעות ולהניח שכוונתו שניתן למצוא אותם אך ורק בקרב אנשים "דתיים". הרב סולוביצ'יק מדגיש שוב ושוב שהדיון שלו כאן טיפולוגי – הוא עוסק בסוגי אישיות פשוטים ואידיאלים ולא באנשים אמיתיים ומורכבים. שני סוגי האדם הם מבנים תיאורטיים המייצגים היבטים שונים בחיים. בשלב זה בדיוננו אדם א' מייצג חיים שמכוּונים אך ורק להישג חיצוני ולהצלחה. לכן הוא חי את הרגע ומסוגל לפתח עם הזולת קשרי עבודה שטחיים בלבד. אדם ב', לעומתו, חווה את מימד העומק של הקיום ומגמתו פנימית. זו הסיבה שהרב אומר ש"ידידות שאינה התייחסות חברתית וחיצונית בלבד אלא זיקה עמוקה ואכזיסטנציאלית [=קיומית] של איש לרעהו, ניתנת למימוש רק במסגרת של קהילת ברית" (עמ' 43). זו גם הסיבה שהרב טוען שרק אדם ב', אשר תמיד מחפש משמעות מעבר למתרחש כאן ועכשיו, מסוגל להתייחס לעבר ולעתיד כמציאות חוויתית (שם).
            אנשים אמיתיים, כמובן, חווים הן את המימדים שעל פני השטח והן את המימדים העמוקים של החיים. הרב מפריד בין מרכיבים אלה במטרה להדגיש את הפרדוקסים הטמונים בקיומנו הנובעים מחוסר ההתאמה לכאורה בין שני מימדי קיום אלה. יתרה מזאת, לא זו בלבד שאנשים אמיתיים הם יצורים מורכבים, אלא שהרב מכיר בכך שאפילו לפי המודל התיאורטי שלו, חייבת להיות אינטראקציה בין שתי הקהילות שסופה להביא להשפעה הדדית ושאילת רעיונות זו מזו (עמ' 45‑61, ובעיקר עמ' 52‑55). הוא כותב, למשל:
למעשה אין מבנים טיפולוגיים טהורים, ולכן קיימת חפיפה בין קהילות הברית וההדר. לפיכך אין תימה שאנו נתקלים בחוויית הזמן בעלת שלושת הממדים, שהצגנו אותה כאן כבעלת ברית אופיינית, כשהיא מופיעה גם בקהילת ההדר... ברם, תודעת הזמן הזאת הושאלה על-ידי ההיסטוריה בעלת ההדר מן ההיסטוריה בעלת הברית (עמ' 45, הערה 38).
אספקטים מסוימים של בשורת האמונה והברית, בעיקריה ובאופייה הנורמטיבי, חשובים ביותר לאדם בעל ההדר והם אף ניתנים – באופן פרדוכסאלי – לתרגום ללשונו הוא (עמ' 53).
הואיל והאדם בעל ההדר זקוק לחוויה טרנסצנדנטית כדי לחזק את בניינו התרבותי, חובה על איש האמונה לספק לו את המרכיבים של החוויה הזאת (עמ' 54‑55).
נעסוק בנושא זה בהרחבה בפרקים הבאים.
האלוקים כחבר בקהילה
          קהילת הברית כוללת לא רק את אדם וחוה, אלא גם את האלוקים בעצמו, וזאת מכיוון שהן האלוקים והן האדם שותפים בברית.
מובן, גם במסגרת הקהילה הזאת, מופיע האלוהים כמנהיג, מורה ורועה. אולם המנהיג הוא חלק בלתי נפרד מן הקהילה, המורה אינו ניתן לניתוק מתלמידיו, והרועה לעולם אינו נוטש את צאן מרעיתו (עמ' 29).
            הצגת האלוקים כחבר בקהילת הברית (עמ' 28‑30) מעוררת מספר קשיים. ראשית, כפי שציינתי בפרק 2 לעיל,  גם כשהמנהיג מחובר לקהילתו, הוא אינו תמיד חלק ממנה. משה, מנהיג עם ישראל שחי באוהל מבודד וכיסה את פניו במסווה שמר על מרחק מה מבני עמו; על אחת כמה וכמה נכון הדבר לגבי האלוקים!
            שנית, בעוד הרב מדגיש את החופש וההדדיות בקבלת הברית הן מצד האלוקים והן מצד האדם, לא נוכל להתעלם מהעובדה שהאלוקים הוא שקובע את תנאי הברית. כמו כן, אותן "זכויות שאינן ניתנות להפקעה" (עמ' 28‑29) של האדם שאליה מתייחס הרב, מוענקות למעשה לאדם על ידי האלוקים!
            לבסוף, אף שנראה שישנה דיאלקטיקה בסיסית במחשבת ישראל ביחס לחופש מול כפייה בעבודת ה', הרב ממעיט כאן בערכה של הכפייה כמעט עד כדי סילוקה מהתמונה לחלוטין.[7]
            לא קל להגן על העדפתו החד-צדדית של הרב את החופש על הכפייה, אך נוכל לנסות להציע שני טעמים אפשריים לכך. ראשית, בוביקשתם משם, הרב מתאר תהליך מורכב שבו האדם יכול בסופו של דבר לצלוח את הדיאלקטיקה שבין הכפייה והחופש. אף שפרטי התפתחות דתית זו אינם בתחום עיסוקו של פרק זה,[8] יתכן שניתן לקרוא את איש האמונה הבודד לאור היישוב הסופי בוביקשתם משם. לחילופין, נוכל להציע שאדם ב' אינו חווה כפייה במפגשו עם הברית, בניגוד לאדם א'. אדם ב' רואה בברית את המענה לבעייתו, ואילו אדם א' מתייחס אליה כחובה כפויה. במילים אחרות, כל אחד מאיתנו מורכב משני סוגי אדם. הדיאלקטיקה בין החופש והכפייה נובעת מתגובותיהם של החלקים השונים בנפשנו לחוויית הברית. אך למען האמת, עלינו להודות שאף שהרב סולוביצ'יק מציע שתי פרשנויות למובן הכפייה שבו דנים חז"ל, אף אחד מהם אינו תואם את ההצעות המובאות לעיל.
נבואה ותפילה
            בקהילת הברית, האלוקים והאדם מתקשרים באמצעות נבואה ותפילה; הראשון הוא הקשר שיוזם האלוקים, והשני הוא הקשר שיוזם האדם. הן קהילת הנבואה והן קהילת התפילה הן קהילות ברית משלוש סיבות:[9]
  1. בשתיהן מתרחש מפגש בין אלוקים ואדם.
  2. הברית בנויה משלוש צלעות המקשרות בין "אני", "אתה" והאלוקים. לפיכך, מתוקף תפקידם בברית, מקשרות קהילות הנבואה והתפילה את האדם לאלוקיו ולרעהו (ה"אתה"). הנביא המקבל את המסר האלוקי חייב להעביר אותו לקהילה, והוא משמש כנציגם בפני האלוקים. בדומה לכך, התפילה חייבת לכלול אחרים: אדם צריך להתפלל עם אחרים ולמענם.[10]
  3. שני המפגשים, שנועדו לגאול את האדם, חייבים "להתבהר ולהתממש בבשורת מוסר נורמטיבית" (עמ' 37). הנבואה המקראית אינה חזון מיסטי גרידא, אלא האלוקים התגלה למשה כדי למסור לו את התורה, והתגלה לשאר הנביאים כדי לאכוף אותה. המרכיב הנורמטיבי בנבואה מאפשר לכל חברי הקהילה ליטול חלק במפגש בין האלוקים לאדם על ידי השתתפות בקיום הברית. במילים אחרות, הנבואה רלוונטית לכולם, לא רק ליחידי סגולה.[11] כמו כן, התפילה, הכרוכה בהתחייבות לאלוקים, יעילה רק אם האדם מוכן להיטהר לקראת המפגש עם אלוקים. באופן זה, התפילה הופכת לחלק מדפוס חיים כולל, "מבוא נשגב לפעילות הלכתית" (עמ' 41). היהדות מתמקדת בחיי היום-יום על כל פרטיהם, ולא רק במתרחש בבית הכנסת.
הקדשה
            פרק זה והקודם לו אמנם לא הביעו כנדרש את עושר הרעיונות האצורים בחלקי איש האמונה הבודד המציגים את שני סוגי האדם ושני סוגי הקהילה (עמ' 13‑45), אך אני מקווה שעלה בידם להדגיש את המוטיבים העיקריים אשר יאפשרו לכם לקרוא את חיבורו של הרב ביתר קלות. לאחר שהצגנו את המסגרת הרעיונית של החיבור – הדיכוטומיה בין אדם א' ואדם ב' – נוכל כעת להתייחס במישרין לבעיות המועלות בראשיתו (אשר נידונו בהרחבה בפרק 11 לעיל). לפיכך, בפרקים הבאים, נשוב לבדידות האונטולוגית וההיסטורית של איש האמונה וננסה לעמוד על המענה שמציב הרב לאתגרים אלה.
            בטרם נחתום את הפרק, ברצוני לשוב להקדשה היפהפייה שכתב הרב לרעייתו בראש המאמר:[12]
לטוניא – אישה בעלת אומץ לב רב, הדר עילאי, מחויבות מוחלטת וכנות שאינה יודעת פשרות.
            מדוע בחר הרב דווקא בארבע תכונות אלה? כעת נוכל להיטיב לרדת לעומקה של מחוות הרב. "הדר עילאי" ו"מחויבות מוחלטת" מאפיינים, בהתאמה, את אדם א' ואדם ב'. הרב מציין כאן שרעייתו מבינה ומגלמת את הדיאלקטיקה השוררת בין ההדר והגאולה. כתוצאה מכך, "אומץ לב רב" ו"כנות שאינה יודעת פשרות" חיוניים להתמודדות עם הדילמות שמעוררת צורת חיים זו.
            "איש האמונה בן-דורנו מצוי במשבר קשה ומייסר ביותר" (עמ' 11) מכיוון שהחברה המודרנית אינה מבינה לליבו. ברם, אם איש האמונה מוצא שותף למטרותיו המרובות והמורכבות, ניתן להקל על תחושת הבדידות הגודשת, ולעתים אף להתגבר עליה. יחד, מקימים השותפים קהילה אידיאלית מאוחדת הן במאמציה הגשמיים והן באידיאלים הרוחניים.[13] הקדשתו של הרב סולוביצ'יק מעידה שהוא אכן מצא שותפה שכזאת. לפיכך, אם שהכותרת המתנוססת בראש החיבור מדגישה את בדידות המחבר, ההקדשה שמתחתיה מוכיחה שבדידות זו אינה חמורה כפי שיכולה הייתה להיות, ואף מספקת ההקדשה תקווה להתגברות על הבדידות.
 
לעיון נוסף:
1."ממעמקים" ואיש האמונה הבודד: במאמרו "ממעמקים" (דברי הגות והערכה, עמ' 117‑136) מתאר הרב סולוביצ'יק את התפתחות תודעתו העצמית של האדם ואת ניכורו מהטבע. אף ש"ממעמקים" ואיש האמונה הבודד מעיינים באותו סיפור, דהיינו, בריאת האדם המתוארת בשני הפרקים הראשונים בספר בראשית, הם מתייחסים אליו בצורה שונה ביותר. "ממעמקים" מתאר התקדמות של שלוש עמדות קיומיות, ואילו איש האמונה הבודד מציג דיאלקטיקה של שתי גישות. מעניין במיוחד לציין ששני מאמרים אלו התפרסמו במרחק של שנה זה מזה!
למרות ההבדלים הרבים בין שני המאמרים, חשוב לציין שבמרכז שניהם עומד אותו נושא: אוטונומיית מחויבות האמונה והקושי בהסברתה. עם זאת, הם דנים בנושא זה בהקשרים שונים. "ממעמקים" עוסק בבעיית התקשורת בין קהילות אמונה שונות (בתגובה לקריאה לשיח בין-דתי שהוציאה מועצת הוותיקן השנייה), ואילו איש האמונה הבודד עוסק בבעיית התקשורת בין איש הדת ואיש החול (שימו לב שאני נוקט במילה "איש החול" ולא "חילוני", מכיוון שגם אדם המשתייך לדת עלול לקיים אותה כדבר של חול). פרקים 16‑18 להלן יוקדשו לנושא המשמעותי של אוטונומיית האמונה על שלל ביטוייה.
 
  1. קהילה אנכית ואופקית, זמן איכותי וכמותי: עיין "קודש וחול", וביקשתם משם, "הקהילה", על התשובה ("בין יחיד לציבור") ומן הסערה ("אבלות ישנה ואבלות חדשה"). עיין גם בדיון בפרק 22 להלן.
 
  1. חופש וכפייה בשמירת ההלכה: בהקשרים רבים, התנגד הרב לכפייה בחיים הדתיים ודחה את הפעלת הסמכות. למשל, הוא סבר בתוקף שמפלגות דתיות לא יביאו תועלת בחקיקת חוקים דתיים, והעדיף לדגול בחינוך דתי. גם בנושא החינוך עצמו, גרס הרב שתפקיד המורה הוא לחלוק את עושרו הרוחני עם תלמידיו ולא לשלוט בהם. נושא החקיקה הדתית נדון בקובץ איגרותיוCommunity, Covenant, and Commitment, עמ' 187, 198, 210‑211 ו-224. בנושא החינוך, עיין למשל במכתבי הרב לד"ר מילטון קונביץ המובאים במאמרו של הרב נתנאל הלפגוט:“From the Rav’s Pen: Selected Letters of Rabbi Joseph B. Soloveitchik,” Rav Chesed: Essays in Honor of Rabbi Dr. Haskel Lookstein, ed. R. Medoff, vol. 1 (Jersey City, 2009), 319-323.
 
 
 
 
**********************************************************
 
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
**
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ראובן ציגלר, תש"ע
תרגום מאנגלית: שי סנדיק
עורך: חיים שוורץ
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                       http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:                          http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * **
*
*
*
*
**
 
 
**********************************************************
 
 
 
 
 

[1] ראה פרק 12 לעיל.
[2] תרגום יותר מדויק הוא שהוגי עידן הנאורות גילו בחיי האדם רק "קוהרנטיות, לגיטימיות ותבוניות".  
[3] ראה לעיון נוסף, 1.
[4] ראה פרק 2 לעיל.
[5] המבנה שבו A מתקשר ל-B באמצעות קשר משותף ל-C מופיע בצורה בולטת גם בוביקשתם משם, שם כותב הרב שהאלוקים והאדם מתקשרים באמצעות הכרתם המשותפת בעולם ובהלכה. ראה פרק 33 להלן.
[6] ראה לעיון נוסף, 2.
[7] בעוד שעולה לכאורה מלשון התורה שעם ישראל קיבל את התורה מרצון (כדברי הפסוק הידוע "נעשה ונשמע", שמות כד, ז), הגמרא מביאה דעה הסוברת שעם ישראל קיבל את התורה תחת איום:
"ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז) – אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית [=חבית], ואמר להם: "אם אתם מקבלים את התורה – מוטב; ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (שבת פח ע"א).
בהערת שוליים ארוכה (עמ' 28‑29, הערה 17), נוקט הרב סולוביצ'יק בפרשנות מחודשת וקיצונית לגמרא זו בכדי למזער את מרכיב האיום. ברם, חשוב לציין שהרב אינו היחיד שמתקשה עם מסקנת הגמרא ("מכאן מודעא רבה לאורייתא" – מסביר רש"י: "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם – יש להם תשובה, שקיבלוה באונס"). מסקנה זו, כמובן, הטרידה פרשנים רבים לאורך הדורות.  ראה גם בלעיון נוסף, 3.
[8] עיין בדיון בוביקשתם משם בפרקים 31‑34 להלן.
[9] מכיוון שאשוב בפרק 20 לדון בהתייחסותו של הרב לנושא התפילה באיש  האמונה הבודד, אעסוק בו כאן רק בקצרה.
[10] בנושא התפילה עם אחרים ולמענם, ראה הערה 10 בפרק 20 להלן.
[11] חשיבות המעשה במערכת ההלכתית עמדה במרכז פרק 10 לעיל. עיין במיוחד בחלק העוסק ברוחניות אזוטרית ולא-דמוקרטית. עיין גם בדיון בנבואה בפרק 34 להלן.
[12] הקדשה זו הושמטה משום מה במהדורת מוסד הרב קוק אך הוחזרה למקומה במהדורת ידיעות ספרים.
[13] לפי הרב, כל נישואין צריכים לשאוף לגלם בתוכם את מרכיבי אדם א' ואדם ב' כאחד, ועל ידי כך ליצור הן שותפות מעשית והן קשר של ברית. ראה פרק 19 להלן אודות ספרו של הרב אדם וביתו, בו נידונה בהרחבה גישתו לנישואין.