13 ה-19 בנובמבר 1977: "לא עוד מלחמה" – ביקורו של סאדאת בירושלים והסכם השלום בין מצרים לישראל (ב')

  • הרב אביעד תבורי
שיעורי השבוע מוקדשים במלאת שנה לפטירת מרת קוויני בת הרב שלמה
ורבקה פיש ובמלאות ארבעים שנה לפטירת אברהם דב, בנם היקר של פסח וקוויני גרוסברג.
 
 
הסכם השלום בין ישראל ומצרים שנחתם ב-1979 הציף כמה שאלות הלכתיות הקשורות ליחס אל מצרים. בתורה עולה יחס אמביוולנטי כלפי מצרים.                                         
לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.
                                                (דברים כג, ח).
אך מצד שני התורה אוסרת על יהודים לחיות במצרים:
רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד.
                                                (דברים יז, טז).
איסור השיבה למצרים מעלה שאלות הלכתיות מודרניות בדבר מגורים במצרים. בעקבות מלחמת יום הכיפורים והסכם השלום עם מצרים, דן הרב יהודה גרשוני ברלוונטיות של האיסור בעיתות מלחמה ושלום.[1] גם הרב עובדיה יוסף נשאל אם מותר לעיתונאים לנסוע למצרים לסקר את שיחות השלום.[2]
בנוסף, שאלה זו נידונה בעבר בהקשר למגורים בספרד לאחר גירוש ספרד ב-1492, ואף לגבי ביקור בגרמניה לאחר השואה.
 

האיסור לגור בארץ מצרים

רבותינו מלמדים:
תני רשב"י בג' מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב ארץ מצרים [...] ובשלשתן חזרו ובשלשתן נפלו.
                                                  (ירושלמי סוכה ה, א).[3]
האזהרה הראשונה לעם ישראל שלא לשוב חזרה למצרים נאמרה בידי משה על שפת ים סוף:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.
                                                 (שמות יד, יג).
האזהרה השניה מזהירה את מלך ישראל שלא ישיב את העם למצרים, כחלק מפרשיית "תורת המלך":
רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד.
                                                  (דברים שם).
האזהרה השלישית מופיעה במסגרת פירוט הקללות האפשריות שעלולות להתרחש לעם היהודי:
וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה.
                                                 (שם כח, סח).
כתוצאה מכך, רבים מהפוסקים מבינים שיש איסור לחזור למצרים. כך פסק הרמב"ם, ודין זה התקבל על ידי רבים:
ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתישב בה.
                                    (הלכות מלכים פ"ה ה"ז).
עם זאת, אנו מוצאים כי לאורך מאות השנים הוקמו קהילות יהודיות במצרים. יתרה מזאת, רבנים בולטים רבים התגוררו במצרים, ובהם הרמב"ם עצמו[4], הרדב"ז והרב עובדיה.
מציאות היסטורית מורכבת זו הובילה כמה פוסקים שלא להתייחס לפסוקים הללו כאל איסורי דאורייתא. לדידם יש לראות באותם פסוקים הלכות מקומיות לאותם זמנים.
רבינו בחיי (רבנו בחיי בן אשר 1255-1340, ספרד) כותב שהואיל והמצרים היו ידועים כאנשים לא מוסריים, הוזהרו היהודים באותה תקופה להתרחק מהם. העובדה שקמו עם השנים קהילות במצרים ולא מיחו בהן חכמים כלל, מוכיחה כי האיסור הוא זמני בלבד.[5]
אך רבנים אחרים קיבלו את האיסור, בדומה לרמב"ם, הוטרדו מאוד משאלת יישום האיסור והציעו כמה הסברים שמצמצמים את האיסור. כפי שנראה להלן, אופי האיסור והמגבלות הנובעות ממנו לימינו, נובעים מתוך הנימוקים למהותו של האיסור.[6]
בעל היראים (הרב אליעזר ממיץ 1115-1175) מבין כי האיסור מוגבל לנסיעה מישראל למצרים. לדבריו טעם האיסור הוא שהמעשה נראה כעלבון ישיר לה' שהוציא אותנו ממצרים והביא אותנו לארץ.[7]
הרב משה בן יעקב מקוצי (צרפת, 1200-1260) טוען כי האיסור נובע מהתנהגותם הלא-מוסרית של המצרים הקדומים. אלא שהמשנה בידיים (ד, ד) קובעת כי "סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות". כלומר, הילידים המצריים הקדמונים הוחלפו בעמים אחרים, ולכן לדבריו האיסור פקע.[8]
כאמור, הרדב"ז (הרב דוד בן שלמה אבן זמרא, 1479-1573) גר בעצמו במצרים. בפירושו לרמב"ם הוא דן בבעייתנו ומביא את הירושלמי בסנהדרין (י, ח) המתיר חזרה זמנית למצרים למטרות עסקיות או למטרות אחרות שאינן מגורים.[9] דעה זו מוזכרת גם על ידי הרמב"ם בעצמו.[10]
בהתבסס על כך מסביר הרדב"ז כי יהודים רבים הגיעו למצרים מתוך כוונה להישאר באופן זמני ובסופו של דבר השתקעו שם. מסקנתו היא שהאיסור יופר רק אם אדם יעבור למצרים מתוך כוונה להתגורר בה.
בהתבסס על דעה זו טען הרב עובדיה כי לעיתונאים מותר לנסוע למצרים, הואיל ואין להם שום כוונה להתיישב בה.
לרב אברהם יצחק הכהן קוק יש נימוק מקורי למהות האיסור.[11] הבנתו משלבת את שני מרכיבי האיסור: ארץ מצרים והעם המצרי. ראשית, הוא מצטט את הרמב"ם עצמו:
ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד עכו"ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר כמעשה ארץ מצרים.
                                    (הלכות מלכים פ"ה ה"ח).
הרב קוק מזכיר שאפשר להפיק שני חידושים מהלכה זו. ראשית, כשעם ישראל כובש את ארץ מצרים, קדושתה של ארץ ישראל נטמעת באדמה הכבושה ובכך משפיעה על הטומאה (גם זו המוסרית) של מצרים. שינוי טיב הארץ יכול להפקיע את האיסור.
שנית, האיסור לחיות במצרים חל רק על פרטים, אבל לקהילות שלמות מותר לעבור למצרים. הרעיון מבוסס על החשש שהתנהגותם הלא-מוסרית של תושבי מצרים תשפיע לרעה על העם היהודי. כאשר קהילות שלמות מתגוררות שם, ברור כי השפעתם המוסרית של המצרים נחלשת משמעותית.
כמו כן, טענתו יכולה להצדיק את העובדה שהרמב"ם וקהילות יהודיות רבות קבעו את מקומם במצרים. באופן דומה, נראה כי הצעתו של הרב גרשוני שכיבוש שטח מצרי על ידי הצבא הישראלי במהלך המלחמה עשוי להסיר את האיסור, מבוססת על רעיון דומה.[12]
הריטב"א (הרב יום טוב בן אברהם אשבילי, 1260-1320) טען כי האיסור חל רק בזמנים שבהם המקדש עומד ויהודים חיים בישראל.[13] הרב אליעזר ולדנברג מציע כי בהתאם לכך, ייתכן שהאיסור התחדש שוב מאז הקמת מדינת ישראל.[14]
הרב יהודה גרשוני מטיל ספק גם ברעיון זה. הוא מסתפק בשאלה אם טיעון הריטב"א שייך בכל מציאות שבה עם ישראל מתגורר בארץ ישראל, אפילו תחת שלטונם של אחרים, או שמא רק כאשר ישנה ריבונות יהודית באדמת ישראל.
לסיכום, נראה כי נסיעה למצרים כיום מותרת במידה ומטרת הנסיעה מוגבלת לביקור בלבד. כמו כן, ישנו איסור ליישב את אדמת מצרים בשל מציאותה של מדינת ישראל והעובדה שהאוכלוסייה היהודית הגדולה בעולם נמצאת בארץ ישראל.
 

ספרד וגרמניה

כאמור, האיסור שלנו משמש מקור חשוב לדיון באיסורים חדשים העוסקים במגורים במדינות שרדפו יהודים. האם נוכל להשתמש באיסור שלנו על מצרים כתקדים ליצירת איסורים דומים בעידן המודרני?
הרב אברהם יצחק הכהן קוק נשאל האם מותר בימינו לנסוע לספרד לעסקים. הרב השיב והשווה שאלה זו לאיסור החזרה למצרים:
על דבר הדירה בספרד לא מצאתי עדיין מפורש אם היה חרם או שבועה על זה, ומן הסתם לא החמירו יותר מדירת מצרים אשר לא נאסרה כי אם לקבוע ולא לשם פרקמטיה ודעתו לחזור.[15]
חוקר היהדות פרופ' מארק שפירא בוחן את מקור "האיסור הידוע" הזה ומגיע למסקנה כי אין שום מקור ידוע האוסר על מגורים בספרד.[16]
הרב משולם ראטה (1875-1962), דיין בירושלים, נשאל האם בעקבות השואה, יש לקבוע גזירה חדשה האוסרת על יהודים להתגורר בגרמניה או אפילו לבקר בה. בתשובתו הוא מתנגד לרעיון, תוך שימוש באיסור שלנו כדוגמה לגזרה דומה שהציבור מתקשה לעמוד בה:
צא ולמד, ישיבת מצרים שהיא איסור תורה לא היה יכול הציבור לעמוד בו והוכרחו לחפש היתר. על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו אתה בא להוסיף עליהם גזירה חדשה. וגזירה זו קשה עוד יותר, כי במצרים לא נאסר אלא להשתקע ולדור שם בקביעות, אבל לסחורה ולפרקמטיה מותר, כמבואר בירושלמי, סוף פרק חלק וברמב"ם ה' מלכים, ועכשיו בהצעה זו רוצים לגזור ולהחרים "שכל יהודי יהיה אסור לו לדרוך על אדמת גרמניה", אפילו בדרך עראי ואקראי בעלמא. וזה, בלא ספק, דבר שלא יוכל הציבור לעמוד בו ויגרום מכשול וחילול כבוד התורה וכבוד הרבנים נושאי דגלה.[17]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
[1] קול צופייך, ע' 439-445.
[2] שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן פא..
[3] מובא גם במכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ב.
[4] הרב אשתורי בספרו כפתור ופרח (פ"ה) כותב כי מסורת בידינו שהרמב"ם היה חותם את מכתביו במילים אלו: "אני משה בן מימון העובר בכל יום בג' לאוין שבתורה". אולם, רבנים רבים מפקפקים באמתיתה של מסורת זאת.
[5] פירוש רבינו בחיי על התורה, דברים יז, טז.
[6] להרחבה על על הקשר בין ההלכה לטעמיה ראו במאמרו של הרב משה טרגין: https://www.etzion.org.il/en/shiur-18-returning-egypt (אנגלית).
[7] ספר יראים סימן שט.
[8] ספר מצוות גדול לאוין סימן רכז.
[9] הרדב"ז מצדיק את נוכחותו של הרמב"ם במצרים ומסביר שהרמב"ם היה חייב להישאר שם מכיוון שהיה הרופא האישי של המלך. לאחר מכן הוא מסביר שהוא הצדיק את ישיבתו במצרים רק לאחר שבנה שם ישיבה ולימד בה תורה.
[10] הלכות מלכים פ"ה ה"ח.
[11] שו"ת משפט כהן סימן קמה.
[12] ראו לעיל: הערה 1.
[13] חידושי הריטב"א יומא לח ע"א.
[14] שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן פז.
[15] אגרות ראי"ה חלק ב סימן תרלב.
[16] “The Cherem on Spain: History and Halakha,” Sepharad 49:2 (1989). שפירו כותב כי בהתבסס על ההיתר של הרב קוק לקהילות להתגורר במצרים, הוא גם היה מתיר לקהילות להתגורר בספרד. ראו שם, הערת שוליים 25. 
[17] שו"ת קול מבשר סימן יג, ע' לב.