13: ניתוח סטרוקטוראליסטי של פרק א במסכת אבות

  • הרב יעקב שפירא

ניתוח סטרוקטוראליסטי של פרק א במסכת אבות / הרב יעקב שפירא

מבוא

פרק א במסכת אבות, כמו גם פרקים אחרים במשנה, הינו פרק בעל מבנה סטרוקטוראליסטי ברור. אלא שלהבדיל מפרקים ומבנים לשוניים דומים אחרים במשנה, קיים ככל הנראה קשר בין מבנהו של הפרק לבין הערכים המוזכרים בו.

להלן ננסה לנתח את הפרק בעזרת כלים הלקוחים מן הניתוח הספרותי-סטרוקטוראליסטי, וננסה להקבילם לערך המרכזי הנובע מן הפרק ומן המסכת כולה: מסירת התורה מדור לדור.

ניתוחנו יתרכז בשלושה נושאים מרכזיים: שמות הדוברים בפרק, מבנהו הסכמטי וההתפתחות הרעיונית הגלומה בשרשרת ההיגדים המובאים בו.

דומה, שניתוח זה מביא למסקנה אחת ברורה: הפרק כולו, על מבנהו, שמות דובריו והגדיו, מבטא מערכת ערכים אחת. דבר זה משתלב יפה עם הגדרתו של פיאז'ה את הסטרוקטורה כ"מערכת של טרנספורמציות המאופיינת על ידי חוקיה של אותה מערכת", ויש בה אולי גם משום מסר חשוב בכל מה שנוגע לניתוח טקסטים בכלל.

שמות הדוברים

מבחינת תיאור האישים המופיעים בפרק א' של מסכת אבות, ניתן לחלק את הפרק לארבעה חלקים:

א. ממשה עד אנשי כנסת הגדולה (א) - אנשי תורה שבכתב;
ב. משמעון הצדיק עד אנטיגנוס (ב-ג) - ראשוני תורה שבעל פה;
ג. מיוסי בן יועזר עד הלל ושמאי (ד-טו) - הזוגות;
ד. מרבן גמליאל עד רשב"ג (טז-יח) - צאצאיו של הלל.

(החלקים מחוברים ביניהם במילה "קיבל" או "קיבלו" (ג, ד, ו, ח, י, יב). החלק העוסק במבנה הסכמטי לקמן, יעסוק גם בזה).

היחס ההיסטורי בין החלקים השונים ברור: מדובר בדרכי ההנהגה של העם, עם ראשית התפתחות התורה שבעל פה. השאלה העומדת בפנינו היא - האם קיים קשר בין דברי החכמים לבין שמותם, והאם, על סמך ההיסטוריה, ניתן למצוא קשר בין דברי החכמים לבין שמותם. גם על כך נדבר לקמן בחלק ג'.

בחלוקה שהזכרנו לעיל בין התקופות השונות, ניתן להבחין בכמה מאפיינים:

בתקופה הראשונה (משנה א) מופיעה המילה "מסירה" יותר מאשר המילה "קבלה": המילה "קבלה" מופיעה אך ורק בקשר שבין משה לסיני: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע... ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה".

מהתקופה השניה והלאה (משניות ג-יב) מופיעה המילה קיבל או קיבלו. בתקופה הרביעית (ממשנה טז והלאה) הקשר בין החכמים הוא קשר של אב ובנו: רבן גמליאל (בנו של הלל) - משנה טז; שמעון בנו (יז) ורבן שמעון בן גמליאל (יח).

יתכן שניתן להבין הבדל זה בהבנת ההבדל שבין "מסירה" ל"קבלה": מסירה היא על ידי המוסר (המקבל פסיבי) וקבלה היא על ידי המקבל (שהופך להיות אקטיבי).

תקופת התורה שבכתב, המתוארת במשנה א, היא תקופת המקבל הפסיבי; בתקופת תורה שבעל פה הופך המקבל להיות אקטיבי. אין נבואה, אין תורה משמים, והכל אקטיבי.

משה רבנו עצמו הוא מקבל אקטיבי, לפחות מצד היותו קשור אל ה' - "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב, ח). ולכן - "משה קיבל תורה מסיני".

החלק השלישי, העוסק במעבר ה"משפחתי" מדור לדור, מדבר על תקופה שונה: תקופה של טרום החורבן. עם החורבן, כשמסירה-קבלה היתה עניין אישי יותר, עוברת התורה מדור לדור דרך המשפחתיות (נשיאות - ענין משפחתי).

אם נרצה להניח ניתוח זה על גבי היחס שבין הציר הסינטגמטי לבין הציר הפאראדיגמטי, נבין כי היחס בין המילים "מסירה" ו"קבלה", כמו גם החזרה על מילים אלה, מהווים מין של יחס זה, כמו גם המטרה אליה מכוונים הדברים. החכמים עצמם מהווים אף הם נקודה לעיון על פני שני צירים אלה - הסינטגמטי והפאראדיגמטי.

בבואנו לנתח את התבנית בה מופיעים השמות על פי החלקים השונים של התקופות שהבאנו לעיל נראה, כי יש מקום לעמוד על הנקודות הבאות:

א. לכל תקופה מאפיין משלה מבחינת הכינוי לאדם:

בתקופה הראשונה המאפיין הוא ציבורי (נביאים, זקנים, אנשי כנסת הגדולה) וגם לשמות הפרטיים יש מימד ציבורי בהיותם מנהיגים מרכזיים של ציבור (משה ויהושע).

בתקופה השניה מצטרף כינוי לשם (הצדיק, איש סוכו).

בתקופה השלישית, היא תקופת הזוגות, דומים שמות בני הזוג זה לזה ושונים משמות הזוגות שלפניהם ולאחריהם:

יוסי בן יועזר איש צרידה
ויוסי בן יוחנן איש ירושלים;

יהודה בן טבאי
ושמעון בן שטח;

שמעיה
ואבטליון;

שמאי
והלל.

היחס בין שני חלקי הזוג הוא, ששמות הזוגות הולכים ומתקצרים ככל שמתקרבים לשמאי והלל.

התקופה הרביעית מאופיינת בכך, שהמילה בן היא הדומיננטית (שמעון בנו, רבן שמעון בן גמליאל, ואף המילה רבן המופיעה הן אצל רבן גמליאל בתחילת התקופה והן אצל רבן שמעון בן גמליאל, מרמזת על המילה "בן").

מעבר לציר הסינטגמטי המופיע בצורה גלויה, כפי שניתן לראות בהסבר שהבאנו לעיל, והמצביע על תקופות שונות בשמות החכמים, ישנם מספר ביטויי "מעבר" אשר מצביעים על קשר בין התקופות השונות בשמות החכמים. כך, המילה "צדיק" בשמו של שמעון הצדיק (ב), אשר קושרת אותו לתקופה הקודמת, והמילה "איש" בשמו של אנטיגנוס (ג), אשר קושרת אותו לתקופה הבאה. כך יש לראות גם את היחס שבין יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, אשר שונים זה מזה תבניתית בשמותיהם למרות שהיו זוג, ואשר מרמזים על שני דברים: א) יחס לשני צירים סינטגמטיים שונים בפרק; ב) יחס הפוך בין אמרותיהם של שני חכמים אלה.

נוסף על כך יש לשים לב, ששמעון הצדיק ורבן שמעון בן גמליאל הם למעשה האישים (להבדיל מביטויי ציבור) הפותחים ומסיימים את הפרק באמרתם המשולשת והמקבילה ("על שלושה דברים העולם עומד / קיים").

ב. מעבר למבנה הכללי של שמות החכמים יש, ככל הנראה, קשר בין שמות החכמים לבין תוכן אמרותיהם. כדי להבין קשר זה אנו נזקקים גם לידע שאיננו סינטגמטי אלא פאראדיגמטי ואיננו מצוי בתוך הטקסט עצמו כי אם ברקעו.

כך, למשל, שמעון הצדיק לא היה משיירי כנסת הגדולה, כי אם גם מעמודי התווך הראשוניים של היהדות המתפתחת בבית שני. על כן, היחס שבין שמו לבין דבריו ברור ומוכח. דבריו של אנטיגנוס מרמזים אולי על קשר בינו לבין תרבות יוון ורומי, וזה אף מרומז בשמו בעל הצליל היווני.

ניתאי הארבלי בא מן הארבל, ועל כן מרומז האירוע הקשה שארע שם בתקופת השלטון היווני באמרתו "אל תתיאש מן הפורענות" (ז).

שמאי, אשר בשמו מרומזת שמאות דקדקנית וצייקנות, קשור באימרה "עשה תורתך קבע". קבע הלא הוא מונח דקדקני שמשמעותו חזרה קבועה על דברים בצורה מדוייקת.

מבנה סכמטי

הדבר הבולט ביותר מבחינת המבנה הסכמטי של הפרק הוא המספר שלוש:

שתי המשניות הראשונות והמשנה האחרונה מזכירות במפורש את המספר שלוש: "הם אמרו שלושה דברים" (משנה א); "על שלושה דברים העולם עומד" (ב) ו"על שלושה דברים העולם קיים" (יח).

כל המשניות בפרק (למעט אולי משנה ט) מורכבות משלושה חלקים. המשולשים הם ברובם שווי-שוקיים, כאשר שתי צלעות מקבילות זו לזו מבחינה תחבירית או מבחינת תוכן, והשלישית שונה במקצת:

1. "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס,
2. אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס,
3. ויהי מורא שמים עליכם" (ג).

משפטים 1 ו- 2 מקבילים; משפט 3 שונה.

או:

1. "עשה לך רב
2. וקנה לך חבר (דומה במשקל ובתחביר)
3. והוי דן את כל האדם לכף זכות" (שונה).

או:

1. "הוי מתלמידיו של אהרן
2. אוהב שלום ורודף שלום
3. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פתיחה שונה).

או:

1. "יהי ביתך פתוח לרווחה
2. ויהיו עניים בני ביתך
3. ואל תרבה שיחה עם האשה".

משפטים 1 ו- 2 דומים בנושא ובמילים, ומשפט 3 שונה בשתי הנקודות.

ויש גם משולשים שווי-צלעות, שקשה להבחין ביחס שבין הצלעות:

1. על התורה
2. על העבודה
3. על גמילות חסדים

או:

1. נגד שמא אבד שמה
2. ודלא מוסיף יסף ודלא יליף קטלא חייב
3. ודאשתמש בתגא חלף

מעבר לכך, יש גם משולשים בשמות: יהושע, זקנים ונביאים כשלושה דורות של בית ראשון; (משה קיבל ולאנשי כנסת הגדולה מסרו והם אינם כלולים ברשימה); הלל (המרכזי ביותר בפרקים הראשונים של מסכת אבות) אומר שלושה דברים (משניות יב, יג, יד) ושלושת הדורות שאחרי הלל (משניות טז-יח) אף הן במספר שלוש.

מהו הרעיון שבמספר שלוש? מסתבר, שהמספר שלוש הוא מספר בסיסי המצייר את יסודם של הדברים. כך - שלושה אבות, וכך רהיט העומד על שלוש רגליים יעמוד יציב יותר מאשר על ארבע, ועוד רבים. לפי זה ניתן להבין מדוע פרק שבא לשרטט יסוד של השתלשלות (וגם במילה זו טמון המספר שלוש) התורה, יהיה בנוי על יסוד המשולש.

אולם מעבר להסבר הרעיוני, יש כאן כמובן גם הבנה פונקציונאלית. הפונקציה הקונאטיבית המובעת בפרק זה היא ללא ספק פונקציה של ציווי, שיש בה מימד של הצעה חיובית: המילים הוי, היו, יהי וכו', מצביעות על כיוון של שאיפת המשנה להביא את הנמען אל הרעיון שלו ("אל תהיו העבדים", ג; "יהי ביתך", ד, ה; "הוי דן", ו, וכן הלאה).

פונקציה זו יש לנתב גם כלפי המספר שלוש, הבולט כל כך במסכת. שכן, אם נאמר שהמסכת כולה, בהיותה מסכת אבות, באה להתוות דרך רעיונית ראשונית לאמות מידה התנהגותיות, משמש המספר שלוש ללא כל ספק חלק אינטגראלי של פונקציה זו. שכן, המספר שלוש מהווה דגם לאורח מחשבה יהודי בסיסי על העולם, ובמיוחד על מחשבת האדם.

כך מחלקת הקבלה (ובעקבותיה החסידות) את המציאות לשלושה חלקים: מקום, זמן ואדם (עולם, שנה, נפש). כך בונה היא את המחשבה על חכמה, בינה ודעת, וכך רואה גם את הבסיס עליו מושתתים שלושת האבות (ואף שלושת הרגלים - בסיס של חסד, דין ואמת).

הוי אומר: הפונקציה הקונאטיבית הטמונה בספרה שלוש, עליה מבוסס פרק א, בונה פונקציה של בסיס יהודי מרכזי. המוטיב הקונאטיבי שבו מכריז ואומר: אלה הם היסודות שעליהם תבנה את אישיותך ואת יהדותך, ובכך מובעת הפונקציה המטאלשונית של השדר אל הקורא.

במילים אחרות ניתן לומר, כי בתבנית זו מתגלה גם הפונקציה של מסכת אבות, שכן המימד הפאראדיגמטי המופיע באמצעות תבנית זו, כפי שתואר לעיל, מבטא אותו מימד פואטי שאיננו מופיע אלא בצורה הנסתרת של הפאראדיגמה.

בנוגע לפונקציה הקונאטיבית, כמו גם זו האמוטיבית, יש להוסיף את המוטיב של הדיבור בגוף שני. פנייה זו מפורשת במיוחד לאור דברינו לעיל, שמטרתה של מסכת אבות לגעת בבסיס המרכזי ביותר של האדם: אבות הנהגתו והתנהגותו.

התפתחות רעיונית

המשנה הראשונה של הפרק, כפי שראינו לעיל, מהווה בסיס ראשוני להתפתחותו של הפרק כולו. המשולש של "הוו מתונים בדין, העמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה" הוא הבסיס המרכזי לכינון התורה על כנה מבחינת לימודה בבית שני. וכך מתקשרים הדברים גם לראשיתה של המשנה: בסיס של השתלשלות ממשה ועד אנשי כנסת הגדולה.

המשנה השניה היא בעצם זו שפותחת את מהותו של הפרק ומקבילה בזה למשנה האחרונה:

על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה, ועל גמילות חסדים (ב); על שלושה דברים העולם קיים: על הדין, על האמת, ועל השלום (יח).

בתחילה עומד (ואפשר להבינו כפועל יוצא - נעמד והולך) ולבסוף קיים (פועל עומד).

ההתפתחות שבין שתי משניות אלה מקבילה לשלושת העמודים:

משנה ג - "אל תהיו כעבדים" - מקבילה לעבודה.
משנה ד - "והוי שותה בצמא את דבריהם" - מקבילה לתורה.
משנה ה - "יהי ביתך פתוח לרווחה" - מקבילה לגמילות חסדים.

אף בסוף הפרק, דברי הלל - אשר עומדים במרכזו של הפרק מבחינת שמות החכמים וייחוסם - מחולקים הם על פי המפתח של המשולש:

משנה יב - "אוהב שלום ורודף שלום" - גמילות חסדים (חסד).
משנה יג - "ודלא יליף קטלא חייב" - עבודה.
משנה יד - "אם אין אני לי" - תורה.

יחד עם זאת, בכל אחד מן ההיגדים של הלל חבוי רעיון המצביע על יחס אחדותי כלפי כל שלושת הגורמים. בגורם של אהבת הבריות (חסד) מכניס הוא את המימד של "ומקרבן לתורה". בגורם העבודה מופיע "ודלא יליף", שמשמעו תורה אף הוא, ובמשפט "ואם לא עכשיו אימתי", המופיע בתוך היגד הקשור בתורה, מרמז גם על ענין העבודה.

שמאי, לעומתו, מדויק הרבה יותר במובן זה:

"עשה תורתך קבע (תורה),
אמור מעט ועשה הרבה (עבודה)
והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (גמילות חסדים) (טז).

ובדברי רבן גמליאל:

"עשה לך רב (תורה),
והסתלק מן הספק (עבודה),
ואל תרבה לעשר אומדות" (גמילות חסדים).

ואף בהמשך הדברים שם:

"שמעון בנו אומר
כל ימי גדלתי בין החכמים... (תורה),
ולא המדרש עיקר אלא המעשה (עבודה),
וכל המרבה בדברים מביא חטא" (גמילות חסדים).

לפי התיאור שהצגנו, ועל פי הדגם הפאראדיגמטי של משולש תורה-עבודה-גמילות חסדים שעליהם העולם עומד, ניתן לראות בצירוף הבסיס של התפתחות בשמות החכמים ובהליכה לקראת תקופתם של שמאי והלל, כהתפתחות סכום המשולש תורה, עבודה וגמילות חסדים.

אלא שמשולש זה נראה מאולץ מעט אם נבין אותו כפשוטו. השאלה הבסיסית העומדת לפנינו היא, האם אין הבנה פנימית יותר במשנה זו עצמה, שבעזרתה ניתן לראות ציר פאראדיגמטי ההולך לאורך הפרק כולו ומשפיע מתוכו על מבנה הפרק במימד הסינטגמטי שלו, תוך שהוא מופיע במוטיבים פונקציונאלים שונים - על פי חלוקת הפונקציות של רנה יעקובסון.

עיון מעמיק במשנה הבסיסית יגלה, כי ההבנה של המילה "עולם" אינה מתייחסת בהכרח לעולם החיצוני הכללי במובן של world, אלא במובן של עולם פנימי של האדם. עולם הינו מכלול שלם ולאו דווקא כדור הארץ.

על פי דרך זו ניתן לומר, כי המשולש תורה, עבודה וגמילות חסדים איננו מתייחס דווקא לאותם דברים עליהם עומד העולם, כי אם לפרדיגמה מסויימת המסתתרת מאחורי מילים אלה, בין אדם לעצמו, בין אדם למקום, ובין אדם לחברו.

אם נקבל גישה זו נגלה על מהרה, כי הפרק המשולש כולו מורכב על גבי אותה פאראדיגמה, אם כי יש מקום לבדוק את השוני וההתפתחות בין משנה למשנה.

כדי לבדוק זאת, נשרטט טבלה המחולקת לשלושת הגורמים הללו וננסה להכניס את המשניות השונות על פי חלוקה זו.

משנה

בפאראדיגמה

בין אדם לעצמו

בין אדם למקום

בין אדם לחברו

ב.

שמעון הצדיק

על התורה

על העבודה

ועל גמילות חסדים

ג.

אנטיגנוס

 

אל תהיו כעבדים

 

 

ד.

 

יוסי בן יועזר

יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי שותה בצמא את דבריהם

 

 

 

ה.

 

יוסי בן יוחנן

 

 

יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך

ו.

י' בן פרחיה

עשה לך רב

הוי דן את כל האדם

וקנה לך חבר

ז.

ניתאי הארבלי

הרחק משכן רע

ואל תתיאש מן הפורענות

ואל תתחבר לרשע

ח.

י' בן טבאי

 

בעלי הדין

 

ט.

שמעון בן שטח

 

הוי מרבה לחקור את העדים

 

י.

שמעיה

שנא את הרבנות

אהוב את המלאכה

ואל תתודע לרשות

 

יא.

 

אבטליון

חכמים הזהרו בדבריכם

שמא תחובו חובת גלות

וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו

 

יב.

 

הלל

 

אם אין אני לי

ודלא מוסיף יסף דלא יליף קטלא חיב

אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות...

יג. (יד)

שמאי

עשה תורתך קבע

אמור מעט ועשה הרבה

הוי מקבל את כל האדם

יד. (טו)

רבן גמליאל

עשה לך רב

והסתלק מן הספק

ואל תרבה לעשר אומדות

טו. (טז)

 

שמעון בנו

כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי

לא המדרש עיקר אלא המעשה

וכל המרבה דברים מביא חטא

טז. (יז)

רבן שמעון בן גמליאל

על האמת

על הדין

ועל השלום