דילוג לתוכן העיקרי

במגרשה של עליסה

תלמידי הישיבה ובוגריה
06.06.2016

גלעד שטראוס (בוגר הישיבה)

בשולי הדיון המרתק אודות היחס לחילוניים בימינו, אני מצטרף מתוך כבוד, הערכה והזדהות לדבריו של הרב מדן בחלקם השני, אודות ארבע דרכי התמודדות כלפי מי שאינם מחויבים לתורה, אבל הערת השוליים של הרב מדן, שם הוא דן את דברי הכותב אורי עופרן ככפירה או אף ככפירה גמורה - קשים מדי ומיותרים לטעמי.

לעניות דעתי, מתנגשים כאן באופן מעניין ביותר שני דורות: המודרני (שלמרות שמו הוא כבר "זקן" היום...) - הרב מדן, והפוסט מודרני - אורי עופרן.

כאן אבקש מהקוראים ה"קשישים" לא להיבהל מהמילה "פוסט מודרני". נסו לשחזר את המפגש של מוריכם בני הדור הישן, עם החשיבה שלכם, כאשר אתם אחזתם ברעיונות מודרניים.

לכל דור קשה לקבל את שינויי המחשבה של הדור הבא. אבל מי שמעוניין לחיות בהווה ולא בעבר, בוודאי מי שעוסק בחינוך, אינו רשאי להתעלם. אם הוא מסרב להקשיב לרוחות החדשות אין הוא בולם אותן, אלא את עצמו הוא בולם, והן ימשיכו במרוצתן בטפחן על פניו. אם במחנך עסקינן הרי הדברים חמורים שבעתיים מפני שהוא עתיד לעמוד במהרה מול מפולת חינוכית! עיקרון זה הוא מבחינתי הלקח הנצחי העולה מתוך מאמר הדור של הרב קוק:

...אנחנו נבין לדעם ושיחם, נדע להוקיר את תכונתם הפנימית ואת נטייתם העצמית ממקור ישראל...

המחנך חייב להיות קשוב לרוחות החדשות הנושבות בכדי לצקת את תורת הנצח כך שלא תיבלם על ידי רוחות אלו כי אם תינשא עימהם.

על כן בא מועד...ללמוד מה שיהיה על מנת ללמד את דורנו הצעיר...

לשם כך יש ללמוד מחדש - דוק! לא לנסח אחרת את דברי הנצח אלא ללמוד אותם מחדש!!!

לא, אינני רואה עצמי פוסט מודרני, אך כמחנך אני מתעניין, לומד, ומשתדל אף לגלות אמפתיה כלפי הדעות החדשות, עד כמה שניתן. אני רואה עצמי פוסט - פוסט מודרני, או אולי זקן, מיושן ופרימיטיווי הנאחז עדיין בדברי הלל הזקן: "... על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון". כלומר - כמו שהמודרניזם עלה על הבמה בקול תרועה, מבטל את כל מה שהיה לפניו, ועתה נידון ברותחין על ידי הפוסט מודרניזם, כך גם יבוא העידן הבא, והפוסט הנוכחי יהיה נדון ברותחים על ידי הפוסט שלו...

כאמור, איננו רשאים להתעלם מהצורך להתמודד. כמו שהרב סולוביציק והרב קוק השקיעו מחשבה רבה ומאמץ לתת ביטוי להגות יהודית מודרנית כך מוטל עלינו לקבל ברצינות את הפוסט מודרניזם.

האמת היא, שבניגוד לדברים המשתמעים על פניהם בקהלת: "מה שהיה הוא שיהיה... ואין כל חדש תחת השמש", כמו הרב מדן, נאמן גם אני, להדרכתו של הרב קוק שבכל דעה המתקבלת בעולם יש גרעין אמת. מבחינה זו, ההתמודדות הרוחנית עם דעות חדשות אין בה רק "דע מה שתשיב" אלא יש בה התפתחות מחשבתית מקורית. זו הסיבה להערכה העצומה כלפי הגות שנכתבה מתוך התמודדות עם זרמי השקפה לאורך הדורות. גם אם נוצרה היא מתוך צורך להעניק מענה לרוחות החדשות, הרי שמיצתה עומקים נוספים בתוך עצמה. כך תורם כל דור תרומה ייחודית לאוצר המחשבה היהודית.

מתוך נקודת מוצא זו, אני דווקא מעריך מאוד את דברי אורי עופרן על כך שהסמכות הראשונית לכל הכרעה אמונית היא האדם עצמו. אכן, גם אני רואה בכך את התרומה החיובית של הפוסט מודרניזם לעולם הרוח האנושי. העידן החדש מטיל את מלוא האחריות על הפרט. בזמן שבו היתה הוכחה או הבטחה הרי השכל או הפיתוי גרמו, הביאו את האדם להכרעה. אבל זו לא היתה הכרעה שלו, היא נכפתה עליו על ידם. היום אנו חיים בעולם מפוכח, אין שום הוכחה אובייקטיבית, אין שום הבטחה אובייקטיבית. זוהי הבחירה שלך. לכן היא קשה ומפחידה. זוהי בחירה שכל כולה רק שלך וגם השכר בגללה, כל כולו רק שלך! (ואינני מתכוון כמובן, אלא לשכר ההליכה בדרך האמת על פי ניסוחו הנפלא של הרמב"ם: "עושה האמת מפני שהיא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה").

ניתן להמחיש את הדברים בהבדל בין מי שמוצאים את זיווגם בסיועו של שדכן ומי שמכירים ומחליטים בעצמם להינשא. השדכן - העידן המודרני, משכנע את בני הזוג בשכל, או מפתה אותם ברגש, להינשא זה לזו. הם לא מרגישים את כל מלוא האחריות על עצמם, הרי השדכן - ה"מקצוען" מבטיח להם הצלחה. אולם גם אם נישואיהם יעלו יפה, תמיד יעיב על אושרם "צילו" של השדכן שרק בזכותו מצאו זו את זה. מי שמוצאים זו את זה בעצמם - העידן הפוסט מודרני, חשים את מלוא המתח והסיכון בהחלטתם להינשא. הבחירה כולה שלהם ועל אחריותם. אכן אם נישואיהם יעלו יפה יהיה כל האשראי להצלחה שלהם והוא כמובן יכפיל את אושרם.

לר' אורי עופרן שני אילנות איתנים להיתלות בהם - הרב קוק והרב סולוביצ'יק. הרב קוק מדגיש את התפתחות הרצון והבחירה החופשית של האדם:

בעבר היה הטבע והרצון אנושי יותר פראי ממה שהוא כעת, ולימים הבאים יהיה יותר נח וטוב מההוה. בעבר היתה מהות התורה פונה ביותר לביטול כח הרצון... ולעתיד הולך הדבר ומקבל צורה חדשה, עד שהדרישה של החופש הרצוני תובעת תביעות מוסריות שיניחו את הרחבתה המבוקשת, שאז תראה כמה טובה צפונה בה... (אוה"ק ב, תקמד)

הרב סולוביצ'יק מבטא את אובדן האמונה האובייקטיבית. זהו תהליך היסטורי, מעבר מהחשיבה של העת הקודמת שהאמינה בצורך בהוכחה אובייקטיבית ובאפשרות לכך, אל העת הנוכחית המבינה שאין אמת אמונית, אלא זו שבאדם:

לא נכחד, כי ישנו הבדל מסויים בין מחשבת העבר לזו של ההוה בנוגע לדרישת האל סופיות דרך המציאות הסופית. בשעה שהפילוסופיה של ימי הביניים וגם זו של ראשית התקופה החדשה ביטאו את דרישת האל סופיות והנצחיות בצורה אוביקטיבית, על ידי ניסוח מופתים חותכים, לדעתם בעלי תוקף הגיוני, באה התפיסה החדישה והעזה לכפור בערכם ההגיוני אוביקטיבי של המופתים... אבל במקום למחות את כל המופתים מספרה, קימה וקבלה אותם כחויות בלתי אמצעיות שאינן מיוסדות על פעולות ההיקש ההגיוני... שום שיח ושיג אין לחוויות אלו עם המסקנה העקיפה או הגזרה השווה ההגיונית. כפי שתודעת המציאות בכלל והישות האנכית בפרט אינן עוסקות בהכרעות הגיוניות אלא מהוות עצם מהותו הרוחנית של האדם, כך היא גם חוית האלוק... אין התודעה הדתית חותכת מופתים, אין היא מקישה ולא מסיקה. 'מרגישה' היא וחיה את האלוק בתוך תוכה של התודעה האונטולוגית... (ובקשתם משם, עמ' 129 - 127)

לפי הפוסט מודרניים אפילו האמת המדעית איננה אובייקטיבית, כך שאם הרב מדן ראה כפירה אצל אורי עופרן בבחינת ולא תהה כוהנת = אמונה בד', כפונדקאית = מדע, הרי שבדרך הפוסט מודרנית גם חשש זה מופרך.

בשאלות אלו ובדיונים אלו חייבים כל העוסקים בחינוך לבחון שוב ושוב עצמם אם אינם נעצרים, אם אינם נחלשים במרוץ. עולמנו דומה היום למגרש אותו חצתה עליסה בארץ הפלאות. אם אינך רץ במהירות כפולה - אינך מתקדם, ואם עצרת - אינך דורך במקום אלא נסוג לאחור.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)