14 השישי ביוני 1982: מלחמת לבנון הראשונה (א')

  • הרב אביעד תבורי
בשישי ליוני 1982 יצאה מדינת ישראל למבצע צבאי בשטח לבנון. מטרת המבצע היתה להסיר את איום הטרור על גבולה הצפוני של המדינה. באותה תקופה ארגון הטרור אש"ף בהנהגתו של יאסר ערפאת, ביצע פיגועים בשטח ישראל ושיגר אלפי רקטות לעבר יישובי הצפון.
ארגון אש"ף אף ביצע פיגועים נוספים שכוונו לעבר ישראלים המתגוררים בחו"ל. לאחר נסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, שונתה המדיניות. מנחם בגין החליט לצאת לתקיפה צבאית רחבה. המבצע שנקרא בתחילתו "שלום הגליל", הפך עם הזמן למלחמת לבנון הראשונה. באותה העת, איש לא שיער כי המלחמה תוביל להיאחזות צה"ל בלבנון למשך שמונה עשרה שנים נוספות.
לאחר התקיפה וההשתלטות הצבאית, צה"ל ביצע סגר על ביירות. כוחות אש"ף ובעלות בריתם החלו במשא ומתן על מעברם מלבנון לטריפולי שבלוב, בעוד צה"ל מהדק את המצור. באופן רשמי המלחמה הסתיימה בספטמבר 1982, כאשר מספר ההרוגים עמד על 654 הרוגים ואלפים פצועים.
בתחילת הדרך הציבור הישראלי תמך בהחלטות הממשלה. ברם, מספר אירועים שהתרחשו במהלך המלחמה העלו תהיות רבות בקרב הציבור אודות מטרותיה ויעדיה הצבאיים של המלחמה.
החל ממלחמה זו, הציבור הישראלי הפך לספקן יותר באשר להחלטות נציגי הציבור והממשלה. בעוד שהתחושה הכללית במלחמות ישראל הקודמות היתה שמדובר ב"מלחמת אין ברירה", הרי שבמלחמת לבנון התחזקה התחושה כי הפעם אין הצדקה הכרחית.
שני אירועים במהלך המלחמה יצרו מחלוקת משמעותית בקרב החברה הישראלית. האירוע הראשון הואא המצור על ביירות וכיבוש העיר, שבוצעו על אף שלא נכללו בתוכניות המקוריות. האירוע השני הוא הטבח בסברה ושתילה שבוצע על ידי הפלנגות הנוצריות וגרר אחריו ביקורת ציבורית על חוסר התערבותו של צה"ל במניעת הטבח. בשיעורנו נדון בתגובות ההלכתיות לאירועים הללו.

 

המצור על ביירות

כאמור, צה"ל הטיל מצור על העיר ביירות, בה התבצרו לוחמי אש"ף. בעקבות המצור הצליח צה"ל לגרום בסופו של דבר לאש"ף להתפנות מלבנון ולעבור לתוניס.
הספרי מזכיר כי במהלך מלחמת מדין, ישראל הטילו מצור על העיר המדיינית. על פי ר' נתן המצור לא היה הדוק ואיפשר להם להימלט:
ר' נתן אומר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו.
                                   (ספרי במדבר, מטות קנז).
הרמב"ן מבין מהמדרש שקיימת מצוות עשה להותיר צד פתוח, המאפשר לאויב להימלט בעת הטלת מצור. הוא מסביר כי הטעם לכך הוא חינוך לחמלה אנושית:
כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה ובו עוד תקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתינו [...] ואין זו מצות שעה במדין אבל היא מצוה לדורות בכל מלחמת הרשות. וכן כתב הרב בחבורו הגדול בהלכות מלכים ומלחמותיהם.[1]
הרמב"ן מזכיר בדבריו שהרמב"ם מסכים איתו. עם זאת, ישנם שני הבדלים עיקריים ביניהם. ראשית, בניגוד לרמב"ן, הרמב"ם אינו מזכיר מצווה זו בספר המצוות שלו. שנית, הרמב"ן קובע שהלכה זו נוהגת במלחמות רשות. לעומת זאת, בדברי הרמב"ם לא ברור אם הלכה זו חלה בכל סוגי המלחמות:
כשצרין על עיר לתפשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו.
                                          (הלכות מלכים ו, ז).
ספר החינוך מסכים עם הרמב"ן, ומגביל את ההלכה למלחמת רשות בלבד.[2] המנחת חינוך מעיר כי על פי הרמב"ם ההלכה חלה אפילו במלחמת מצווה. לדבריו, הסיבה לכך היא שהמקור להלכה נובע ממלחמת מדין, שהיא עצמה היתה מלחמת מצווה.[3]
המחלוקת שמתאר המנחת חינוך מתבארת היטב בפירושו של המשך חכמה (הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, 1843-1926):
הרמב"ן בספר המצוות מנה מצות עשה הך דדריש בספרי "כאשר צוה ה' את משה", שלא הקיפו אותה מד' רוחותיה.
וטעם פלוגתתם, דהרמב"ן סובר דכמו דהיה מצוה לבקש לשלום, כן היא מצוה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם, ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח.
אבל הרמב"ם סובר דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו למוד בחוקות המלחמה, שאם יקיפו אותם מכל צד, ומהתיאשם בחייהם כי יפלו ביד צר, יעמדו על נפשם בכל שארית כוחם ויוכלו לעשות חיל, כאשר ידוע בקורות העתים, שכמה פעמים בא מגודל היאוש הנצוח הגדול. לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם, אז לא ישליכו את נפשותם מרחוק, ויברחו. ואם כן אין זה שייך למצוה. ולעניות דעתי נראה כהרמב"ם.
                                  (משך חכמה במדבר לא, ז).
פירושו של המשך חכמה נותן טעם גם בשיטת הרמב"ם. לטענתו, אם מטרת ההלכה היא טקטית בלבד, אין סיבה שהיא לא תחול על כל המלחמות.

 

המחלוקת בין הרב גורן לרב שאול ישראלי

בעת המלחמה פירסם העיתון הישראלי "צופה" מכתב מאת הרב הראשי הרב גורן. במכתב טען הרב כי על סמך ההלכה, יש לאסור מצור מוחלט על ביירות.[4] הרב ישראלי הגיב כי המצור על ביירות חייב להיות שלם, ואין מקום להראות רחמים כלפי מחבלים המבקשים להשמיד אותנו.[5]
שני הרבנים מסכימים כי יש לאפשר לאזרחים לעזוב את האזור הנצור, וכי ניתן למנוע מאויבים להיכנס לאזור או להביא אספקה. הדיון היחיד אפוא נוגע למחבלים עצמם המצויים במצור.
 

טיעוניו של הרב גורן

ראשית, טוען הרב גורן כי כל מלחמה של מדינת ישראל נחשבת מבחינה הלכתית למלחמת מצווה.[6] המשמעות היא שכל הלכות המלחמה אשר פסק הרמב"ם בספרו, חלות גם על המלחמות בימינו. מלחמת לבנון היא מלחמה למען הגנת מדינת ישראל וככזו היא מוגדרת כמלחמת חובה.
הרב גורן מוסיף ומבאר שהמגבלות ההלכתיות שמונה הרמב"ם להגדרת מלחמה, שייכות אך ורק למלחמת רשות. מאותה סיבה, גם המגבלות שמונה הרמב"ם – שמלחמות המוכרות על פי ההלכה מחייבות מלך, סנהדרין או כהן גדול – חלות רק על מלחמות רשות.
בנוגע להלכה הספציפית של מצור, הרב גורן מתבסס על פסיקות הרמב"ם שהוזכרו לעיל. מעתה, בדומה למנחת חינוך, טוען הרב גורן שהלכות המצור חלות על כל סוגי המלחמות, אף במלחמות מצווה.
 

בירור דברי הרמב"ם

בהמשך דבריו, טוען הרב גורן שאף הרמב"ן בעצמו היה מסכים שישנה חובה להשאיר פתח מילוט, בנסיבות המלחמה הנוכחיות.
כאמור, הרמב"ן קובע כי מצווה זו חלה רק על מלחמות רשות, כמו מלחמה לכיבוש אדמות חדשות. על פניו, מטרתה של מלחמת לבנון היא הגנה על יהודים וממילא אין המצור על ביירות חייב להיות שלם. אולם, לטענת  הרב גורן, הרמב"ן מתייחס רק לשתי מלחמות חובה (מלחמות נגד עמלק ושבעת עמי כנען) בהם יש ציווי להרוג את כולם. זוהי אפוא גם הסיבה שלדבריו יש להטיל מצור מלא ולא לאפשר מילוט.
מכאן מסיק הרב גורן שכאשר מדובר במלחמה הגנתית, כמו במקרה של מלחמת לבנון, הדבר דומה למלחמת רשות, ולכן יש לאפשר מילוט.
בחזרה לקושית המנחת חינוך: כיצד ניתן לומר שהלכה זו אינה חלה במלחמה מצוה? הרי כל מקורה של ההלכה  נובע ממלחמת המצוה במדין! הרב גורן מתמודד עם דבריו ומציע שאליבא דרמב"ן, מלחמות מחוץ לארץ ישראל זוכות למעמד של מלחמת רשות. כך שמבחינה טכנית אף מלחמת מדין היתה מלחמת רשות. אם כן, לדעת הרב גורן אין כל מניעה להגדיר את מלחמת לבנון  כמלחמת רשות (כמו זו של מדין) והכלל הנוגע למצור עדיין חל לגביה.

 

קריאה לשלום

לבסוף, משווה הרב גורן בין דיני המצור לציווי התורה לקריאה שלום לפני יציאה לקרב. כך לדוגמה פסק הרמב"ם:
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום.
                                         (הלכות מלכים ו, א).
מכך מגיע הרב גורן למסקנה ששני הדינים חלים בכל סוגי המלחמה. זאת, בהתאם לבסיס הרעיוני המשותף לשניהם, המניח כי יש להימנע משפיכות דמים מיותרת.
 

תגובתו של הרב שאול ישראלי

ניסוחו של הרמב"ם מדגיש שהדין חל במקרה שהוטל מצור על עיר במטרה "לתפסה". משתמע מכך שההלכה חלה רק על מלחמה רשות, כאשר המלחמה היא לכבוש טריטוריה חדשה. לפיכך, הן לדעת הרמב"ם והן לדעת הרמב"ן, אין ליישם את הדין במלחמת לבנון שהיא מלחמת חובה.
באשר לטענת המנחת חינוך, כי מקור הדין שלנו הוא במלחמת המצווה במדין, הרב ישראלי מסביר שמלחמת מדין היא מלחמה יוצאת דופן. לדבריו, מלחמת מדין היתה ייחודית מבחינה היסטורית, דווקא משום שלא היה בה שום ציווי ישיר להרוג את האויב. לפיכך, אין סיבה שלא להשוותה למלחמת רשות בת ימינו.
הרב ישראלי מסכים עם פרשנותו של המשך חכמה שלדעת הרמב"ם מדובר טקטיקה צבאית בלבד. כלומר, אליבא דרמב"ם הדרך האפקטיבית ביותר להטיל מצור היא על ידי השארת פתח מילוט לאויב. כך למעשה התוקף לא מכריח את האויב להילחם עד הסוף, ויכול להכניעו ביעילות.
אם כן, מסקנתו של הרב ישראלי היא שלדעת הרמב"ם כלל זה חל רק כאשר הטקטיקה מתאימה, ואילו לדעת הרמב"ן הכלל חל בכל מלחמת רשות.
כמו כן, הרב ישראלי מתנגד לאופן שבו הרב גורן משלב בין מצות התורה לקריאה לשלום לפני הקרב, לבין דין הטלת המצור. לטענתו, אין סיבה להניח כי שתי ההלכות הללו מתבססות על יסודות רעיוניים דומים. בעוד שההלכה הראשונה מתבססת על הרעיון הטקטי המאפשר לאויב להיכנע תחת השלטון היהודי, השנייה עוסקת בעיקרון אוניברסלי ערכי.
בעניין מלחמת לבנון פוסק הרב ישראלי נחרצות ש"לא יעלה על הדעת" לאפשר לאויב להימלט ולפיכך יש להטיל מצור מלא:
כי מה שייך לחייב לתת להם רוח פנויה שיוכלו לברוח, בעוד שכל עיקר בואנו עליהם למלחמה היא כדי להשמידם ולמחות זכרם. ולמה ניתן להם להתחמק מאתנו בזמן שהם תחת ידינו? [...] שכן לא יעלה על הדעת להניח להם לברוח בזמן שידם מטה, אחר שצררו אותנו, ומשניתנו בידינו ניתן להם להתחמק למען יאזרו כוח וימשיכו להציק לנו ולצוררנו.[7]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
[1] השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין.
[2] ספר החינוך מצוה תקכז.
[3] מנחת חינוך שם.
[4] פורסם בתוך: משיב מלחמה, חלק ג', פרק ה'.
[5] תשובתו פורסמה בספרו: חוות בנימין, ח"א, עמ' 81-87.
[6] גם הרב זווין סבור שכל המלחמות המודרניות נכנסות לקטגוריה של מלחמת מצווה. ראו: הרב זווין לאור ההלכה, ע' 65. ראו גם: הרב הרצוג, היכל יצחק או"ח לג, ג.
[7] חוות בנימין, ח"א, סימן ט"ו, אות יג (ע' 85).