זכור ושמור בדיבור אחד

ציווי השבת מופיע, ככל עשרת הדיברות, פעמיים - הן בפרשת יתרו והן בפרשת ואתחנן. אמנם, למרות דברי המדרש ש"זכור ושמור שניהם נאמרו בדיבור אחד" (מכילתא יתרו, פרשת בחדש, פרשה ז), הרי שהתורה מבכרת לצוות בפרשת יתרו - "זכור את יום השבת" בלבד ובפרשת ואתחנן - "שמור את יום השבת" בלבד. עלינו לשאול את עצמנו, איפוא, מדוע ההפרדה בין זכור ושמור בשתי הפרשות, הרי ניתן היה לצוות בשני המקומות "זכור ושמור". בנוסף לשאלת ההפרדה, עלינו לשאול את עצמנו מדוע בחרה התורה בפרשת יתרו ב"זכור" ובפרשת ואתחנן ב"שמור".

כמדומני שהסיבה נעוצה בטעמים השונים הניתנים לציווי השבת בשתי הפרשיות: בפרשת יתרו טעמה של שמירת השבת הוא בריאת העולם ואילו בפרשת ואתחנן הטעם הוא יציאת מצרים. טעמים שונים אלו מצביעים, למעשה, על אופיו של הציווי על שמירת השבת ועל החלוקה שבין "זכור" ל"שמור".

כאשר התורה מצווה "זכור את יום השבת לקדשו" הדגש הוא על מצוות העשה, על האופי העשייתי של השבת - כיבוד ועונג וכדומה. זאת, לאור משמעות הטעם של השבת כזכר לבריאת העולם: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן בירך ה' את יום השבת ויקדשהו". כלומר, אנו מקיימים את השבת כזכר לבריאת העולם ע"י הקב"ה בששה ימים ואת הפסקתה של העבודה והמנוחה ביום השביעי. הקב"ה ברך וקידש את היום השביעי מכיוון שבו הוא פסק לעבוד, ובו הוא הפסיק את בריאת העולם.

אמנם, כאשר אנו באים לציין את יום השבת כזכר לשבת בראשית, כזכר לשביתתו של הקב"ה וכזכר למנוחתו, אין אנו מציינים את מנוחתנו כזכר למנוחתו או את ההפסקה מעבודתנו כזכר להפסקתו מעבודתו. אין אנו יכולים במעשינו לציין את מלאכתו או את מנוחתו, כי אין מעשינו כמעשיו ואין מנוחתנו כמנוחתו. מאידך, אנו יכולים לציין זאת בדרך הרגילה שבה אנו מציינים מועדים כדרכם של בני אנוש - בכיבוד ועונג.

כאשר אנו בוחנים את ציווי שמירת השבת בפרשת ואתחנן, הרי ששם אומרת התורה - "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת". כאן הנימוק לשבת הוא יציאת מצרים, כשהציווי המופיע הוא - "שמור", שעניינו הישמרות מעשיית מלאכה. אף כאן נוסח הציווי מתקבל על הדעת, שהרי עד צאתם של ישראל ממצרים היה פרעה האדון על זמנו של העם והוא אשר קבע מתי יעבדו ומתי ישבתו וינוחו. כאשר יצאו ממצרים הפכו ישראל לעבדי הקב"ה והוא אשר קבע מתי יעבדו ומתי ינוחו. אין ציון חזק יותר וזכרון חזק יותר לכך מן העובדה כי אנו עובדים ששה ימים וביום השביעי מפסיקים ונשמרים מעשיית מלאכה, לפי ציוויו של הקב"ה.

בפרשת יתרו אומרת התורה ביחס למנוחת העבד והאמה - "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך". ציווי שביתת העבד והאמה הוא חלק מציווי ישראל, מכוח אותו נימוק - בריאת העולם ושבת בראשית.

לעומת זאת, בפרשת ואתחנן אומרת התורה באותו הקשר - "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". כאן הנימוק למנוחת העבד והאמה הוא מוסרי - "כמוך" - כפי שזכותך למנוחה עומדת לך, כך גם זכותם של עבדך ואמתך למנוחתם עומדת להם ואל לך לקפחנה, וזאת בניגוד לנימוק למנוחת העבד והאמה בפרשת יתרו. ההסבר לכך הוא שעבור העבד והאמה אין כל משמעות ליציאת מצרים ועל כן צריך לנמק את מנוחתם בנימוק אחר. מה שאין כן כאשר הנימוק הוא בריאת העולם, שבעניין זה אין הבדל בין היהודי לגוי ועבור שניהם הדבר רלוונטי, פרט לכך שהיהודי מצווה לזכור ולציין את בריאת העולם בששה ימים ומנוחת הקב"ה בשביעי ואילו הגוי איננו מצווה.

לאחר שהסברנו את פשר ההבדל בין הציוויים בשתי האזכרות של עשרת הדיברות ובחנו את המשמעויות השונות של זכור ושמור, הרי שעדיין עלינו להבין את פשר ומשמעות האמור שבדיבור אחד נאמרו. כאן ברצוני לנדוד לפרשת אמור, לציווי המועדים בפרשת אמור (ויקרא כג). ראשית, ראוי לשים לב לעובדה המעניינת שכאשר התורה פותחת את פרשת המועדות היא עושה זאת בפסוק: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי" (פסוק ב), ומיד מופיע הציווי על השבת. בהמשך, כאשר מתחילה התורה למנות את המועדים האחרים, מופיע שוב - "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם" (פסוק ד) - לכאורה אותה הפתיחה. השאלה המתעוררת היא - אם השבת היא מועד ומקרא קודש ככל המועדים מדוע יש צורך בפתיחה חדשה כאשר מתחילים למנות את המועדים, ואם אינה מועד ככל המועדים - מה פשר הפתיחה הזהה. ייתכן, שליום השבת ישנו היבט של מועד מצד אחד אך מצד שני הוא עומד בפני עצמו וכבר היו שעמדו על כך במקומות אחרים.

אך יש לשים לב לנקודה מעניינת נוספת המתקשרת לציווי על ספירת העומר והבאתו ולמחלוקת הצדוקים והפרושים. כידוע, להלכה, משמעותו של "ממחרת השבת היא "ממחרת הפסח", אך בכל זאת נקטה התורה במינוח "ממחרת השבת" ותמוה הדבר שהרי אין היא קוראת למועד אחר שבת (לרה"ש היא קוראת "שבתון" וליום כיפור "שבת שבתון", אך הם אינם רגלים וגם ההתייחסות אליהם אינה כאל "שבת" אלא בהיבטים שונים במקצת).

נראה, על דרך הדרש, שאם בשבת מצאנו את ההיבט של פסח, של יציאת מצרים, הרי שבפסח ראתה התורה לנכון לרמוז שיש בו גם ממשמעותה של שבת. הפסח מציין, למעשה, גם הוא בריאה מסויימת ואף בו מתחילה ספירת שבעה. לא שבעה ימים אלא שבעה שבועות המסתיימים במתן תורה - גולת הכותרת ופאר היצירה של הבריאה הרוחנית. יש לנו למעשה שתי בריאות: בריאת העולם הגשמית ובריאה רוחנית, שתחילתה ביצירת הקשר עם הקב"ה ביציאת מצרים ושבתה במתן תורה. כפי שהשבת של בריאת העולם אינה יכולה בלי שבת של יציאת מצרים, כך גם להיפך ושתי הבריאות הללו קשורות בעבותות בלתי ניתנים להפרדה.

זו אף המשמעות של זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. על אף שמדובר בהיבטים שונים אין הם יכולים לחיות האחד בלי השני. שתי המהויות הללו של השבת - שבת בראשית ושבת מצרים - אינן ניתנות להפרדה.

כך גם ניתן להבין שאלה נוספת והיא מדוע הקב"ה לא ציווה את אברהם על שמירת השבת ומדוע היא לא ניתנה כחלק ממצוות בני נח. שהרי מבחינת המסר של שבת בראשית, כלומר שביתת ה' ממעשיו ושביתתו ביום השביעי כמסר אוניברבסלי של עבודה ומנוחה, כבר ראויה היתה השבת להינתן ולו לאברהם, אם לא לבני נח כולם. אלא שלא ניתן לצוות על שבת בראשית בפני עצמה ואינה עומדת בפני עצמה אלא כאשר נמצאת יחד עם שבת מצרים ולהיפך.

הקב"ה יכול לקדש ולציין את שבת בראשית, ביום השביעי לבריאה, כשבת מצרים , על כל המשתמע מכך, גם טרם יציאת מצרים. זאת, מכיוון שהעובדה שיציאת מצריים טרם היתה אינה משמעותית בעולמו של הקב"ה שאין בו עבר, הווה ועתיד, ולפחות לא כפי הבנתנו. אנו, כבני אנוש, איננו יכולים לעשות זאת וכל עוד לא היתה יציאת מצרים לא ניתן לצוות על שבת בראשית כעומדת בפני עצמה. מהותית היא אינה יכולה להינתן כמצוות בני נח שכן יציאת מצרים אינה רלוונטית מבחינתם, וטכנית אין היא יכולה להינתן, כמצווה לאברהם, כי אין היא יכולה לעמוד בפני עצמה בלי שבת מצרים, אשר הארוע המהווה לה סיבה ונקודת מוצא טרם התרחש. מיד לאחר יציאת מצרים הקב"ה מצווה את בני ישראל על השבת ואין הוא מחכה למתן תורה. כביכול חיכה הקב"ה לרגע זה מששת ימי בראשית, לרגע שבו יוכל לתת את הציווי על השבת הן כשבת בראשית והן כזכר ליציאת מצרים (הוא עושה זאת, הן לפי המדרש המתייחס לפסוק "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו" והן לפי הפשט בציווי לגבי פרשת המן, בו נצטוו בני ישראל ללקט ביום השישי לחם משנה).

זו, כאמור, המשמעות של זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו - התורה אמנם הפרידה אותם, שכן הם נובעים מנימוקים שונים, אך דווקא ההיבטים השונים אינם יכולים לעמוד בפני עצמם ומשום כך גם הציווים הנובעים מהם נאמרו בדיבור אחד.