15:הרב יוסף קאפח ז"ל

  • ד"ר אביעד הכהן

הרב יוסף קאפח ז"ל / אביעד הכהן

לפני שנים רבות, ואנכי נער צעיר, נקלעתי לביתו של הרב קאפח ז"ל. באותן שנים, טרם ידעתי את חיבוריו. אכן, בהיותו מרֵעָיו של סבי זצ"ל וידיד אמת לאבא יבדלחט"א, שִׁמְעו יצא ובא לפני כאחד משרידי "פליטת סופריהם", נקיי הדעת שבירושלים, שכרוחב גדלותם כן ענוותם וצניעותם. נערות שהייתה בי, הביאתני להיכנס אל ביתו ללא שנקראתי. הרבנית שתחי' הפנתה אותי לקומת המס. "שם תוכל למצוא את הרב". הדלת הייתה פתוחה למחצה, וכשעברתי דרכה מצאתיו כשהוא רכון על שולחנו, רגליו מקופלות בשיכול, בישיבה מזרחית על הספסל, כאחד הקדמונים, וידו עמלה על כתיבת אחד מפירושיו ל"משנה תורה". הכתלים היו מכוסים עד גמירא בשורות שורות של ספרים, ולצד השולחן ניצבו מאות ואלפי כרטיסיות, עמל נעמלים של שנים בליקוט פירושי הרמב"ם לדורותיהם. משראה אותי, הפסיק הרב ממלאכתו, חייך אלי בחיוכו הטוב, והאיר לי פניו. מכאן ואילך הייתה נתונה כל שימת לבו אלי. לא עברו דקות מרובות ונפשי נקשרה בנפשו. מאחר שהימים ימי אלול היו, שאלתי אותו שאלה בדבר מנהגם של בני תימן בתקיעת השופר. החל הרב מרצה בפני על-פה גופי הלכה ממשנת הרמב"ם. לשם "חיזוק", סמך להם כדוגמה מיני קולות של שופר, שבקעו מפיו, וביקשו להעמידני על אמתה של מסורת: מה בין תקיעת שופר כהלכתה, על-פי הנהוג מדורי דורות במסורת תימן, ומה בין אותה נהימה, "נעירת חמור" בלשונו, של בני עדות אחרות שטועים המה. אחר שהטעים לבי בדברי תורה, נפרד ממני בלבביות ושב לעבודתו. לימים למדתי להכיר את מפעלו העצום ורחב היריעה, בתורה ובאגדה, במדרשי תימן ובחיבורים פילוסופיים. ככל שהעמקתי בהם חקר, למדתי להכיר את יחודו. בדור שרבים בו המבקשים ליטול לעצמם כתר של גדולה בתורה, היה הרב קאפח איש ההלכה והמחשבה הבודד, שעושה כל ימיו תורה, בשקט, בצינעה. הרחק מההמון. לצד הנהגת קהילתו ברמה, הרבצת תורה ברבים וישיבה על מדין בבית הדין הרבני הגדול, הוציא מתחת ידיו, בזה אחר זה, שפע של חיבורים בכל מקצועות התורה, ולא קם כמוהו בדורות אחרונים.

סיפור חייו של הרב קאפח ז"ל מופלא אף הוא. בשנת תרע"ח נולד בצנעא, אך לא עברו שנים רבות ובגיל שש נתייתם מאם ומאב גם יחד. סבו, הרב יחיא קאפח, גידלו בביתו והנחילו את אהבת כתבי היד. בהיותו בן תשע השתתף, במצוות סבו, בפרויקט העתקה מרתוני לילי של ספר משלי עתיק, עם תרגומו של רס"ג, כדי שיהיה אפשר להשיבו עד הבוקר לסוחר עתיקות שהסכים להשאילו לרב רק ללילה אחד. לימים, נשא לאשה את בת דודתו, הרבנית ברכה, עבד בצורפות למחייתו ועסק בתורה. בשנת תש"ג עלה לארץ ופנה לבית המדרש של ישיבת "מרכז הרב".

כל ימיו נע על הציר שבין "מזרח" ו"מערב": בקיאותו בשפות שונות - ערבית בשלל גווניה, תורכית, יידיש ואפילו מעט הונגרית(!) - היו לו לעזר ביושבו על מדין. 38 שנה עשה בבית הדין הרבני, בתחילה בתל אביב ולימים בבית הדין הרבני הגדול לערעורים. בראיון מרתק שהעניק לפני כשנתיים לחגי סגל ("נקודה", 218, ראש השנה תשנ"ט), נשאר "כיצד הוא מספיק כל כך הרבה". ותשובתו: "כשיושבים, מספיקים, כשמסתובבים - לא מספיקים. אני גם מעדיף לעבוד לבד, בלי לשתף אחרים, כדי לחסוך זמן. כמשתפים אחרים לא מספיקים. גם כשהייתי צורף מעולם לא העסקתי פועלים, כי אני לא סובל את זה. אם יש לך עזור, אתה צריך לבזבז זמן להדריך אותו, לתקן מה שהוא מקלקל, ועדיף כבר לעשות לבד בפחות זמן"...

עדינות שהייתה בו בשיחו ושיגו עם בני אדם, נעלמה באחת בהיותו בשדה הקרב, לוחם בקו הראשון את מלחמתה של תורה, כנגד ה"זייפנים" למיניהם המבקשים לעקם את הכתובים. כך, לדוגמא, כתב בעניין לימודי החול:

אמור מעתה, אותם לימודים הנקראים בשום מה "לימודי חול" לגמרי אינם חול, ושלא כדברי ההוזים הרואים בלימודים הללו "איבוד עת". כי ממה נפשך, אם לומדים מדעים הללו לשום פרנסה, כדי להתפרנס בהוראתן או בשימושן, הרי הם מצווה, בכלל לימוד מלאכה ומקצוע שחז"ל (קידושין כו) מנו "וללמדו אומנות" בכלל "מצוות הבן על האב". ואם אינן לשם מקצוע אלא לרחקות וטבחות, ללימודי ידיעת ה', כפי שכתב הרמב"ם, הרי הן קודש" ["חינוך הבת ללימוד תורה ומוסר", כתבים עמ' 104].

במיוחד הייתה מתגלה תקיפותו כנגד המבקשים לחבל בכרם מסורת תימן וכלפי ה"מחדשים" המבקשים להמעיט את דמותה ולשכחה. אופייניים דברים שכתב מנהמת לבו בעקבות הלוויה הממלכתית שנערה לידיד נעוריו, ורעו למעלה מיובל שנים, יו"ר הכנסת ישראל ישעיהו, שלא בהתאם למנהגי העדה:

צר מאד שלא זכה ללוויה וקבורה יהודית, כראוי לו. צר מאד שליווהו וקברוהו קבורת גוים, אם נדבר בלשון של כבוד, אף שהיא ראויה לכינוי אחד יותר חמור המתאים לה. וכאשר אתה שואל מה זה? יענו לך: "טעעקעעס" [כך במקור]. וביחס לסדרי קבורה כאלה אמרו חז"ל: "ליבעי איניש רחמי אפילו עד זיבולא בתרייתא שלמא" (ברות ח, ע"א).

... אייכם עולי תימן? האינכם קיימים? הלא לא יתכן שאינם קיימים. שהרי מסורת היא בידי חז"ל "גמירי דלא כלי שבטא" (בבא בתרא קטו, ע"ב). מי הביא אתכם ומה הביא אתכם בני תימן לעבור רכוני מוח שלפני הארון המונח, כאבן שאין לה הופכין. אתם זקופי הקומה, אשר מנהגותיכם מאוששים במעבה תורת ישראל, היכן מצאתם מנהג זה? ... מאין בא דבר העבירה הלזו? פשוט מנהג גויים שהביאוהו מהטטענטאטע וקראו לו "טעעקעעס".

אחי יוצאי תימן, היכן "צידוק הדין", היאך לא נותר בכם אף אחד שירים קולו בנוסח העתיק "צדיק הוא ה' אלקים אמת"... הוא אשר אמרתי: גל מים דלוחים גאה ומאיים לשטוף כל הנקרה בדרכו במסוה "טעעקעעס"...

ולסיום, כאשר נדבה רוחם אותם לומר משהו "דתי", "ממלכתי", הרי ה"טעעקעעס" מחייב שיהיה ממלכתי. ומה זה? ודאי צבאי, הצבא אין בו ספרדים, אין בו תימנים, יש בו רק אשכנזים. פתח החזן גרונו בנוסח הזר לנו ולנפטר, ובלחן הזר לעדתנו, ואמר מה שאמר. לא לשונו לשוננו, ולא שבילי חשיבת הדברים שאמר שבילי חשיבתנו. ואם תשאר הרק זה "ממלכתי"? למרבה העלבון יאמרו לך כן, זהו זה, זה "טעעקעעס".

יקצר המצע מלפרט את שפע ההערות שפזורים בכתביו השונים, כבדרך אגב, אך מהם ובהם עולה דמותו המיוחדת והייחודית.

כמה נאים דברים שכתב בסוף מבואו לפירוש המשנה לרמב"ם במהדורתו. הוא, שחזה על בשרו, מהי עוצמתה של מחלוקת, עוד בבית סביו, ביקש להתרחק הימנה מרחק גדול. את מפעלו העצום, הוא חותם בשורות הטבועות במידת הענווה, ענוות-אמת:

"ידעתי גם ידעתי שאין במה שעשיתי כאן לא חכמה ולא מלאכה, לא ידיעה ולא תבונה, ואיני אלא כמפקח בגל להוציא עליה מפולת. וככובר בחול לגלות פנינה שנטמנה בו בלבד... ואנ תפילה לפני אלקי ואלקי אבותי לעזרני ולסמכני ולסעדני להתמיד בארבע אמות של תורה והלכה, ואל יטרידוני ואל יפריעוני השנאה, הקנאה, והתאווה והכבוד ונושאיהם הנהו חצי דמלין קטמא, אשר המחדל מעשיהם והשקר ולשון הרע שירת חייהם. ויזכני לקיים מצוותו של רבינו הגדול לבניו אלו תלמידיו "בני אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה הגוף והנפש".

תהא נפשו צרורה בצרור החיים!