15 השישי ביוני 1982: מלחמת לבנון הראשונה (ב')

  • הרב אביעד תבורי
 

הטבח בסברה ושתילה

בקיץ 1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, אנשי הפלנגות הנוצריות ביצעו טבח במחנות הפליטים סברה ושתילה. מספר הנרצחים המדווח נע בפרסומים השונים בין 460 ל-3,500 אזרחים, רובם פלסטינים.
אנשי הפלנגות הנוצריות היו בעלי בריתם של ישראל ופעלו תחת פיקוד צה"ל. קודם לטבח, קיבלו הפלנגות פקודה לפנות את לוחמי אש"ף ממחנות הפליטים. במהלך הכניסה למחנות, ביצעו הפלנגות את הטבח.
כבר בתחילה היה ברור כי חיילי צה"ל אינם מעורבים ישירות בטבח. ברם, החלו לצוף שאלות קשות הנוגעות לאחריותו העקיפה של צה"ל לטבח. כאשר נודע היקף הטבח לציבור, התעורר בישראל זעם ציבורי. הציבור דרש מהממשלה לחקור את אחריותו של צה"ל לטבח. כתוצאה מהלחץ האדיר, מינתה הממשלה את ועדת כהן במטרה לבחון את אירועי סברה ושתילה.
לאחר תחקיר שנמשך ארבעה חודשים, הגיעה ועדת כהן למסקנה כי "האחריות ישירה" מוטלת על אנשי הפלנגות וכי אף חייל ישראלי לא נחשב "מעורב בצורה ישירה". עם זאת מדינת ישראל מוחזקת באירוע כ"אחראית בעקיפין". שר הביטחון אריאל שרון נמצא "נושא באחריות אישית" "בהתעלמות מהסכנה של שפיכות דמים ונקמה" ו"אי נקיטת צעדים נאותים למניעת שפיכות דמים". כמו כן, הומלץ לחייב אותו להתפטר מתפקידו כשר.[1]
בציפייה לתגובה עולמית, הוועדה הוסיפה בסוף הדו"ח את הפסקה הבאה:
אין אנו משלים את עצמנו שתוצאות חקירה זו ישכנעו או יניחו את דעתם של בעלי הדעות הקדומות ובעלי המצפון הסלקטיבי, אך לא עבור סוג זה של אנשים נועדה חקירה זו. השתדלנו ולא חסכנו במאמצים להגיע לחקר האמת ואנו מקווים, שכל אלה המונחים על ידי רצון טוב שיבחנו את הענין ללא דעות קדומות, ישתכנעו שהחקירה נערכה ללא כל משוא פנים.[2]

 

תגובות הרבנים לטבח

רבנים רבים, בארץ ובחו"ל, הביעו את דעתם בנושא. הרב יוסף דב סולובייצ'יק, בשיחת טלפון אישית לראש הממשלה מנחם בגין, דרש שתקום ועדת חקירה שתחקור את כישלונה של ישראל במניעת הטבח.[3]

 

רצח גויים ואשמת ישראל

הרב יהודה גרשוני, השווה את האירועים לסיפורו של מלך מואב המקריב אדם בעיצומו של הקרב:
וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ: וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ:
                                           (מלכים ב ג, כו-כז).
מהפסוק עולה שעל אף שמואב ואדום נלחמיּם בינם לבין עצמם, הזעם הוא על העם היהודי. האם סיפור זה יכול להאיר את הדיון שלנו?
הרב גרשוני מצטט את הרד"ק (הרב דוד קמחי, 1160–1235) שמסביר בניגוד להבנה הרווחת, כי הבן שהוקרב אינו אלא בנו של מלך אדום, ולא נסיך מואב. כך שלמעשה מלך אדום הוא זה שקצף על ישראל על כך שלא הצילו את בנו.
סיוע לפרשנות זו עולה בפסוק מספר עמוס. עמוס מטיל במפורש את אשמת הקרבן האנושי על אנשי מואב, ולא על העם היהודי:
כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֱדוֹם לַשִּׂיד:
                                                  (עמוס ב, א).
בהתבסס על פסוק זה, טוען הרב גרשוני כי כעסו של ה' על הריגתם של גויים על ידי גויים, אינו נוגע לעם היהודי. הוא גם מציין עד כמה אירוני הדבר: למרות שמלך מואב הוא זה שהרג את נסיך אדום – אביו של הנער, מלך אדום, כועס על היהודים ולא על הרוצחים האמיתיים.
בישיבת מרכז הרב נשא הרב שאול ישראלי נאום בגנותם של מי שקרא לחקירת הטבח.[4] הוא טען כי אין להאשים את ישראל במעשי רצח של אחרים.

 

כפרה ומניעת חילול השם
הרב יהודה עמיטל והרב אהרון ליכטנשטיין, ראשי ישיבת הר עציון, תמכו בקריאה לחקירה רשמית בנושא הטבח. במכתב גלוי לראש הממשלה מנחם בגין שפורסם ב"הצופה", הביע הרב ליכטנשטיין את זעזועו ותדהמתו. הוא טען שלמרות שהוא מאמין שהמעורבות של ישראל היתה מקרית ולא מכוונת, היא עדיין נחשבת לחטא נורא.[5]
במכתב הוא מצטט מקורות רבים הנוגעים למוסר מלחמה ורצח. הוא מתמקד בצורך של כפרה גם כאשר שופכים דם בטעות. הוא מצטט את הפירוש של הרמב"ם לאמירתם של חז"ל כי "שוגג קרוי חוטא":
שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה.
                                         (רמב"ם שגגות ה, ו).
הרב ליכטנשטיין מזכיר מצוות המלמדות אותנו את הרגישות לחיי אדם שהתורה מצפה מאיתנו. בין היתר הוא מזכיר את מערכת ערי המקלט. התורה מלמדת אותנו שאדם שהורג בשגגה צריך לעבור לעיר מקלט. מה מטרת מצווה זו? נראה שהעיר משמשת גם כהגנה ממשפחת הנרצח וגם כמעשה של כפרה, תשובה על מעשה שפיכות הדמים:[6]
הרי פרשיות ערי מקלט, שהיו מיועדות דווקא ל"הורג נפש בשגגה", ואשר הגלות אליהן עונש וכפרה גם יחד, מעידות על החרדה המוסרית והדתית, המלווה רציחה בשוגג. ואם ברציחה ממש כך, הוא הדין, בזעיר אנפין, לכל זיקה אליה, ולו העקיפה ביותר.
מצווה מקראית נוספת המעלה אחריות מוסרית במקרי רצח היא עגלה ערופה. כאן שוב, הרב ליכטנשטיין מסביר את משמעות מצווה זו ואת המסר שלה לימינו:
"כי ימצא חלל באדמה וכו' נפל בשדה לא נודע מי הכהו" (ואגב, כנראה גם לא נודע, וייתכן - על פי פשטות לשון הפסוק וסתימת הסוגיות בסוטה ופסק הרמב"ם, ושלא כדעת המאירי - שגם לא משנה אם הוא יהודי אם לאו), חייבה התורה את זקני בית דין, נציגי הציבור והעם, אשר לכל היותר אחריותם ודאי עקיפה - "וכי על דעתנו עלתה", שואלת המשנה בסוטה, "שזקני ב"ד שופכי דמים הן? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו" - לערוף עגלה לכפרה, ואת הכהנים לבקש, "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'".
בהקשר לאירועי סברה ושתילה, מזכיר הרב ליכטנשטיין את היסוד של חילול השם המעורב בפרשה. לדבריו, סיבה זו לבדה מהווה הצדקה לפתוח חקירה רשמית:
ובצד המאורע עצמו, אין ספק שהסירוב הראשוני התמוה לכונן ועדת חקירה ממלכתית לבדוק את הנושא הטיל צל כבד על כולנו - השפיל קרן ישראל וחילל שם שמים מחוץ ומעורר חששות ומחלוקות מבית. הצורך בחקירה כזו דחוף גם מפאת שיקולים מדיניים צרופים – כדי לטהר את שמנו בזירה הבינלאומית וכדי לסלק את המבוכה השוררת בין אחינו בני ישראל בכל אתר ואתר.
במאמר העוסק במוסר ובדת, הרב ליכטנשטיין דן בסיפור חטא שאול שלא הרג את אגג מלך עמלק.[7] הוא מזכיר כי שאלה זו נדונה בעבר במכתבו הגלוי:
מדוע נענש שאול על כך שלא הרג את אגג מלך עמלק? האם היה זה רק בגלל שלא הרג את העמלקי האחרון שנותר בחיים? הצעתי ששאול נענש לא רק על חמלתו על אגג, אלא משום שסירובו להרוג את אגג האיר את הריגתו הקודמת של כל שאר העמלקים באור שונה לגמרי.
תשובתו נוגעת בהצדקה לשפוך דם במלחמה. בהסברו הוא מציין את ההבדל המכריע בין רצח לא מוסרי למלחמה לגיטימית:
שאול נצטווה להשמיד עם שלם - ציווי מחריד מבחינה מוסרית. ההצדקה היחידה לכך היא בהיות ההשמדה מילוי של ציווי א-לוהי חד-משמעי. על כן, אילו היה שאול פועל מכוח מניעים של יראת שמים טהורה וצייתנות לציווי ה', היה עליו לקיים את המצווה במדויק. הקב"ה לא אמר: "הרוג את עמלק אבל הותר את אגג בחיים". מעתה, מכיוון שהוא לא הרג את אגג, אבל הרג את כל האחרים, מה זה אומר? זה אומר שמה שהניע את שאול בהריגת האחרים לא היה ציוויו של הקב"ה, אלא דחף נמוך יותר, יצר מסוים של אלימות. הראיה היא שהוא הרג את כולם, אבל ריחם על עמיתו, על חברו למלכות. הואיל וכך, שאול נענש לא רק משום שחס על חיי אגג; אלא היה חייב להיענש על כל אותם עמלקים שאכן הרג! מדוע? משום שהוא הרג אותם לא בעקבות הציווי הא-לוהי כשלעצמו (שהוא הדבר היחידי שבכוחו להתגבר על השיקול המוסרי), אלא מתוך חשבונות צבאיים, דיפלומטיים או מדיניים.
הרב ליכטנשטיין מסביר כי רעיון זה הוא עיקרון מהותי בפילוסופיה של ישיבות ההסדר, המשלבת שירות תורני וצבאי. הוא מציין לראש ממשלת ישראל כי זכותם המוסרית של תלמידיו להילחם במלחמה, נובעת מהוודאות הגמורה כי מנהיגי ארצנו פועלים מתוך מניעים טהורים:
אני מאמין בכל מאודי - לולא זה לא הייתי נמצא בישיבת הסדר - כי לעת הצורך גם ניתן לעבוד את הקדוש ברוך הוא בחוזק יד. אך את הצורך והאמצעים חייבים לשקול היטב.
תלמידי אמונים על תפיסת הרמב"ם שעל חייל הנכנס לקשרי המלחמה לדעת ולהרגיש שהוא עושה אותה "על יחוד השם"; ואשר למאבקנו הכללי על ארץ-ישראל, הדבר בהחלט נכון. אך גם הפרטים טעונים בדיקה יסודית. כשאני מסתכל בפני הבחורים, כולי מתפעל מתודעת השליחות המפעימה אותם, אני מרגיש חובה קדושה, אישית ולאומית כאחת, לא רק לחזק את ידם ולרומם את רוחם אלא להבטיח ככל האפשר שאמנם הם שמים נפשם בכפם על ייחוד השם - סובייקטיווית ואובייקטיווית גם יחד; וזאת, בכל יום ויום, בכל אתר ואתר, בכל קרב וקרב, כשהם מוכנים לתת הכל, חס לנו לתת להם פחות.
כאמור, הרב יהודה עמיטל יצא בפומבי בדרישה לחקירה מלאה של הטבח. בהצהרה שפרסם לתלמידיו הוא כתב:
פרשת הטבח בביירות, שנעשתה בשעה שהיתה כבושה בידי צבא ישראל, גרמה – מעבר להיבטים המוסריים הזועקים עד לב השמים – לחילול השם גדול בישראל ובעמים. אנו עומדים לפני יום הכיפורים, ואני כולי חרד ורועד מאימת יום הדין, באשר כידוע על חטא חילול ה' גם יום הכיפורים אינו מכפר.[8]
בנאום בישיבת הר עציון כמה שבועות לאחר מכן, הוא הסביר כי מחאתו לא היתה רק נגד אלה שהתנגדו לחקירה. הרב עמיטל מחה נגד רבנים שדיברו על המשך המלחמה למען שחרור חלקים מארץ ישראל.[9]
הוא ציטט מדברי אחד הרבים שטען כי אף אם היה שלום, היה עלינו להכריז על מלחמה למען שחרור חלקי הארץ הללו. לטענתו, כיון שאלו חלקים מארץ ישראל, בלעדיהם איננו עם שלם.
בשיחתו בפני תלמידיו הסביר את דאגתו מהקולות הלוחמניים המגיעים מתוך הקהילה הציונית הדתית:
אולם בשעה שהדברים נאמרו בהקשר מעשי אקטואלי, כמו שאלת הפריצה לבירות שלפי ההערכות בצה"ל הייתה כרוכה בחשש של כמה מאות קרבנות מצידנו ופגיעה חמורה באוכלוסיה האזרחית, נדלקה הנורה אצלי. ספקות בקשר לחשיבותה של פעולה צבאית זאת נתעוררו בכל השכבות: בעם, בצבא, בממשלה ובפיקוד הבכיר. אור ירוק בקשר לרלוונטיות שבשקולים מוסריים ניתן על ידי ראש הממשלה בעת אשר הודיע ברבים שאינו מתבייש להודות כי יש לנו היסוסים עקב מחיר הדמים שפעולה זאת תדרוש. באותה שעה קיוויתי לשמוע אם לא קול ברור של העדפת השקולים של פיקוח נפש על שקולים אחרים, לכל הפחות קול של היסוסים כפי שהשמיע ראש הממשלה. והנה הקול הברור והתקיף ביותר, קול שכל כולו ודאות בעד הפעולה הצבאית, נשמע דווקא מנציג של הציונות הדתית. [...]
נניח לרגע שבנוגע לארץ ישראל אין חשיבות לשום שיקול אחר, מה הקשר בין המאבק על יהודה ושומרון לבין הפריצה בבירות? [...]
בציבור מתקבל הרושם, ואכן לא מעטים מרבים להדגיש זאת, כי תפיסת עולם זאת מתבססת על משנת מרן הרב ראי"ה זצוק"ל. לבי כואב על חילול כבוד מרן הרב זצ"ל, מה גדול המרחק בין האור הבוקע ממשנתו לבין הרוח הנושבת מהדבורים והפרסומים הנ"ל. מי שמשוכנע כמוני שנעשה עוול למשנתם של מרנן ורבנן מאורי עולם, הגראי"ה קוק והגרי"מ חרל"פ זצ"ל, האם מותר לו להחריש, ואם מותר לו האם יכול הוא לשתוק? שם שמים מתחלל בעוונותינו הרבים וכי אפשר לשתוק?!
תלמידים רבים של הרב עמיטל התבלבלו מתגובתו. היו שראו בגישתו התקפה המערערת על הלגיטימיות של המלחמה עצמה. חלקם כתבו לו מכתבים שנועדו לשאול ולברר את עמדותיו.
באחד המכתבים שנשלחו, נשאל הרב עמיטל בדבר חומרת האיסור להרוג גויים.[10] בתשובתו מצטט הרב עמיטל מקור אחר אשר מוכיח כי ההלכה היהודית אוסרת רצח של בן אנוש כלשהו. לאחר מכן הוא מזכיר את התוספת הנוראה של חילול השם הטמונה בהריגתם של גויים.
רעיון זה מופיע כבר בכתביו של בעל המשך חכמה (הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, 1843-1926). הוא מסביר מדוע אנו מוצאים שהתורה אינה דורשת עונש מוות בגין רצח גויים, כמו שהיא דורשת עבור רצח של יהודים. הרב מאיר שמחה מפרט את הנימוק הלכה זו:
ויתכן משום דישראל שהרג בן נח איכא מלבד חטא הרציחה עוד עון דחילול השם יתברך, וכמו שהפליגו בירושלמי אלו מציאות (בבא מציעא ב, ו): ניחא ליה לשמוע בריך אולותהן דיהודאי מן כל אגר עלמא, כל שכן ברציחת גופו החילול השם. ובזה אמרו אין יום הכיפורים ותשובה ויסורים וכו' רק מיתה ממרקת וכו' "אם יכופר לכם העון עד תמותון". נמצא דין עונש מיתה על חילול השם, ואיך יכופר לו על ידי מיתה חטא הרציחה?! ועל כרחין דינו מסור לשמים ודו"ק.
                                 (משך חכמה שמות כא, יד).
 
 
 
 

[1] הציטוטים לקוחים מתוך: דו"ח ועדת כהן (מתורגם, א.ב). זמין באתר:
https://mfa.gov.il/mfa/foreignpolicy/mfadocuments/yearbook6/pages/104%20report%20of%20the%20commission%20of%20inquiry%20into%20the%20e.aspx
[2] מתוך: דו"ח ועדת כהן (עברית), פרק ח', ע' 125.
[3] ראו את מאמרו של שלום כרמי (אנגלית): https://www.firstthings.com/article/2018/05/soloveitchik-the-zionist .
[4] כך מצוטט על ידי הרב אליעזר מלמד. ראו את המאמר שלו באתר: https://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/1222
[5] המכתב פורסם ב"הצופה" ב-15.10.1982.
[6] להסבר מפורט על הסיבות למצווה זו, עיינו במאמרו של הרב יונתן גרוסמן, זמין בכתובת: https://www.etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%9E%D7%A1%D7%A2%D7%99-%D7%A8%D7%95%D7%A6%D7%97-%D7%91%D7%A9%D7%92%D7%92%D7%94-%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%9C%D7%98 .
[7] המאמר "להיות דתי ולהיות טוב - על יחסי דת ומוסר" הופיע בתוך "באור פניך יהלכון" (תשס"ו), עמ' 95-119. זמין באתר ה-VBM: http://www.etzion.org.il/vbm/update_views.php?num=3077&file=/vbm/archive/11-lioro/16light.rtf .
[8] הציטוט נלקח מתוך "באמונתו: סיפורו של הרב יהודה עמיטל", אלישיב רייכנר, ע' 155.
[9] השיחה תחת השם "מסר פוליטי או מסר חינוכי" פורסמה בכתב העת של הישיבה, עלון שבות, גיליון 100, עמ' 34-54.
[10] הרב עמיטל בתגובה למכתב שהוא קיבל, מתוך "מכתב", עלון שבות, גיליון 100, ע' 55-62.