15: מתחיל בגנות ומסיים בשבח

  • הרב יעקב מדן

מתחיל בגנות ומסיים בשבח* / הרב יעקב מדן

אמר הכותב: אין כוונתי במאמר זה, אלא להשיב על שאלה אחת בפשט הכתובים, שאלה שניקרה במוחי שנים רבות, ואף שרבו התירוצים עליה (עיין בעיקר באברבנאל, במלבי"ם, ועוד) לא נתיישבו על ליבי. במאמר זה אנסה לתת תשובה נוספת לשאלה, והבוחר יבחר. אך ראשית אגש לשאלה:

לית מאן דפליג על כך, שחזון יציאת מצרים הוא חזון גדול. וכי מה אין בו! יציאה מעבדות לחירות, הפסקת הסבל הנורא, העינוי, הלחץ, עצם הופעת עם ישראל על במת ההיסטוריה, מתן תורה, ארץ ישראל! וכפי שנאמר בפרשת מקרא ביכורים (דברים כו), בתודה הניתנת לה' על יציאת מצרים: "וירעו אתנו המצרים ויענונו... וישמע ה' את קולנו... ויוציאנו ה' ממצרים... ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש". וכן בדברי ה' אל משה במצרים (שמות ו, ו): "והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם... והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי". מהלך ההיסטוריה משתנה, ספירת הזמן מתחילה מחדש ("החדש הזה לכם ראש חדשים").

אולם, עד כמה מתגמדת קריאתו זו של הקב"ה כאשר מגיעים הדברים אל פרעה מלך מצרים. "ויאמרו, אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו" )שם ה, ג). ואף תגובת פרעה, אינה מתייחסת אלא לכך: "כי נרפים הם, על כן הם צעקים לאמר, נלכה נזבחה לאלהינו" )שם פס' ח). כך גם לאורך כל הויכוח וכל עשר המכות. נביא אך את הדוגמאות הבולטות. לאחר מכת ערוב 'נשבר' פרעה, ומוכן שיזבחו, אך רק במצרים: "לכו זבחו לאלהיכם בארץ" (ח, כא). ובהמשך: "אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' אלהיכם במדבר, רק הרחק לא תרחיקו ללכת". ברור שפרעה חושש שמא יברחו לבלי שוב. אך במקום שיענהו משה, בקומה זקופה ובצורה גלויה, אכן רצוננו לעזוב את מצרים וללכת לארץ אבותינו, כפי שהיינו מצפים, מתמקח משה עם פרעה על מקום הזבח ועל צורת ההליכה בשלושת הימים. כך גם במכת ארבה, כשפרעה, החושש מבריחה, מסכים לשלח את הגברים ולהשאיר את הזקנים, הנשים והטף כבני ערובה, שוב עונהו משה, שיש צורך אף בהם לחגיגה ולזבח. כן הוא אף במכת חושך, כשההתמקחות היא על הצאן והבקר.

מה טיבה של חמקנות זו, איזה הוד והדר מוסיפה רמאות זו לגודלה של היד החזקה והזרוע הנטויה; וכי לא היה ראוי להציג לפני פרעה את תוכנה של התגלות הסנה בשלימותה, כמו שנאמר )שם ג, ז-ח): "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאביו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש"?!

שמא תאמר: לכך לא היה פרעה מסכים, וסוף המקרא מוכיח - "ויגד למלך מצרים כי ברח העם... וירדף אחרי בני ישראל" (שם יד), וכי יש מעצור ביד ה' להכותו עד שיסכים? וכי גבול יש ליד החזקה ולזרוע הנטויה עד שהיה צורך לבוא על פרעה בעקיפין?

לא אנסה להשיב על השאלה, אלא להוכיח שההנחות עליהן היא מושתתת, בטעות יסודן. לשם כך נחזור לאחור, למעמד הסנה (ב, כג-כד): "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים. ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל הא-להים מן העבדה. וישמע א-להים את נאקתם, ויזכור א-להים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב". בפסוקים אלה מתוארים ייסוריהם של בני ישראל, אך לא נזכר שהקב"ה בא לגואלם מתוך רחמים עליהם, אלא מכח בריתו עם האבות: "שלא יאמר אותו צדיק, 'ועבדום ועינו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם" (שמות רבה יא, ה).

העבדות והעינוי הינם צד אחד בלבד של השטר שנחתם בברית בין הבתרים. הקב"ה שומע את נאקת בני ישראל, רואה שאכן נפרע חציו הראשון של השטר, והנה הגיע זמנו של החצי השני - "ודור רביעי ישובו הנה" (בראשית טו, טז). וכשמתגלה הקב"ה למשה בסנה, מתגלה אליו בשם זה: "ויאמר אנכי אלהי אביך, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" (ג, ו). ומכח הברית לאבות - "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי... וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההיא, אל ארץ טובה ורחבה" (ג, ז-ח). אלה הם, איפוא, שלושת יסודות גאולת מצרים: זכירת ברית האבות, העובדה שכבר נתקיים חציה הראשון - "ועבדום ועינו אותם", והצורך לקיים את חציה השני - הנחלת ארץ ישראל, כתשובה ל"במה אדע כי אירשנה".

בשלב זה נדלג על מספר פסוקים ונעבור הלאה. משה שואל מהו שם ה' אותו יאמר לבני ישראל. לשאלה זו מקבל משה שתי תשובות. האחת - לעצמו - אהיה אשר אהיה (וזהו שמו של הקב"ה, עיין שבועות לה ע"א; והתשובה הניתנת לבני ישראל - אהיה - חלקית בלבד); והשניה - לבני ישראל: "ויאמר עוד א-להים אל משה, כה תאמר אל בני ישראל, ה' אלהי אבותיכם, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם" )ג, טו). ובהמשך שוב (פסוקים טז-יז): "לך ואספת את זקני ישראל... אלהי אברהם יצחק ויעקב לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים... אל ארץ הכנעני...". כן נזכר בהמשך מספר פעמים, ועוד נעמוד עליהן אי"ה.

אך כל זה הינו צד אחד בלבד של הגאולה. שהרי, כששולח הקב"ה את משה מן הסנה למצרים, אומר לו: "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" (ג, י). אף שניתן היה להבין את הפסוק כתוכן רצוף אחד, וכהבנת הרשב"ם - שהקב"ה שולחו אל פרעה כדי להוציא את בני ישראל ממצרים, הרי חז"ל ורש"י הבינוהו כשני תכנים נפרדים (ועיין היטב ברש"י פסוקים י-יב). ובצורה מדוייקת יותר - אם נכלול בדרישת ה' אף את פסוק ט:

"ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי".

"ועתה לכה ואשלחך אל פרעה".

ואף משה מקשה על שתי השליחויות (פס' יא): "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים".

הקב"ה מצידו, עונה שתי תשובות: "כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך". ותשובה שניה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה" (חילקתי את תשובת ה' לדרכם של בעלי המסורה והטעמים ולא לפי דרכו של רש"י, עיין שם). שוב שואל משה מה שמו של הקב"ה, ומקבל, כאמור לעיל, שתי תשובות.

שתי שליחויות אלו בולטות עוד יותר בתחילת פרשת וארא:

"וידבר א-להים אל משה... לכן אמור לבני ישראל" (ב, ו). ומיד אחר כך: "וידבר ה' אל משה לאמר בא דבר אל פרעה מלך מצרים" (ו, י). ואף משה מקשה - "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה". ושוב מחוברות שתי השליחויות "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים". וראיה נוספת, שתבואר בהמשך: "הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם", "הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים, הוא משה ואהרן" (ו, כו-כז).

הוי אומר: שתי שליחויות הן; שתי יציאות הן; שתי גאולות הן.

עמדנו על האחת - השליחות להוציא את בני ישראל, זו שבאה מכוחה של ברית האבות מחד, ומכח גדישת סאת העינויים מאידך, ואשר מטרתה - הפסקת העבדות והעינוי וירושת ארץ ישראל. גאולה זו, במרכזה עומד עם ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, הצריך לעלות מעמקי עבדות מצרים לגובהי חרותה של ארץ ישראל. אשר על כן, קודם בה אהרן, הנמוך יותר, הקרוב יותר לבני ישראל, האוהב את הבריות ומקרבן לתורה. הוא זה שבכוחו להעלות את בני ישראל. אך את כוחו שלו להעלותם, שואב אהרן ממשה: "הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם - הוציאו את בני ישראל ממצרים".

עתה ננסה לעמוד על השליחות השניה. לא זו שבאה לתבוע את עלבונם של ישראל ושל שלושת אבותיהם, המיוצגים נאמנה ע"י אהרן, השואב את כוחו ממשה, אלא על זו שבאה לתבוע את עלבונו של הקב"ה כביכול, המיוצג ע"י משה - איש האלוהים (ולא ע"י אהרן - אוהב הבריות). אלא שאין בכוחו של משה להוריד את דברי ה' עד לתחתיתה של ארץ הנילוס (אלא, לכל היותר, עד הר סיני), וצריך לבוא אהרן לסייע ולהוריד את הדברים עד לרמתו של פרעה: "הם המדברים אל פרעה מלך מצרים... הוא משה ואהרן".

במערכה זו, אין בני ישראל מהווים את אחד הצדדים. מוקדיה הם, איפוא, אינם ההבטחות לאבות, אינה עינויי הבנים, ומטרתה אינה ירושת ארץ ישראל. במערכה זו ניצבים לדו-קרב שניים בלבד. שני המלכים, שני האדונים, שני הטוענים. לפנינו מערכה של שניים האוחזים בטלית אחת, זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי, ואשר בה, חפצה ומגמתה של הטלית עצמה, כלל אינם ממין הטענה. האחד, הלוא הוא מלך ישראל וגואלו (ה"מיוצג", כאמור, ע"י משה, והמשכו - אהרן), הטוען על הטלית, הלוא היא עם ישראל - "כי עבדי הם... לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא כה, מג). מולו ניצב מלך מצרים, זה שגזל את העבד, הבן, מן הקב"ה, ומחזיקו אצלו כרכושו הפרטי, הלוא הוא פרעה, המשעבד את בני ישראל ומסרב להחזירם לבעליהם החוקיים.

"ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי".

"ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי" (ג, י-יא).

משה מקשה על שתי השליחויות. מה יטען כנגד פרעה הרוצה להמשיך ולהחזיק בבני ישראל; כיצד ינהיג את ישראל ויעלם ממ"ט שערי טומאה של ארץ מצרים, למ"ט שערי בינה של ארץ ישראל; האם יילכו אחריו; הכיצד יתרוממו לדרגת הנהגתו. וכפי ששוטח את טענתו בהמשך: "ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" (ד, א).

הקב"ה עונה לו שתי תשובות (וכאן שוב, דברי שלא כרש"י, ואין כוונתי ח"ו להתמודד עם פירושו, אך 'כפטיש יפוצץ סלע'), וסדרן אינו כשאלותיו של משה, אלא כסדר דבריו של הקב"ה עצמם לאורך כל הדרך (עיין לעיל ג, י-יא טז-יח; ד, ה כא כב; ו, ו יא כו-כז; ואין כאן מקום להאריך בכך).

על שאלת משה כיצד ינהיג את בני ישראל - "והן לא יאמינו לי", עונה לו הקב"ה - "ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך" (ג, יב). ופרע הקב"ה את החוב בסיני: "ויאמר ה' אל משה, הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (יט, ט).

על שאלת משה, מה טיב שליחותו אצל פרעה, עונה לו הקב"ה (ג, יב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה". אף תשובת שאלה זו קשורה בסנה ובסיני - דרישתך מפרעה אינה יציאה מעבדות לחרות אלא מעבדות לעבדות. שטרו של הקב"ה קודם לשטרו של פרעה. יש להוציאם מעבדות מצרים לעבדות האלוהים. אך משה עדיין אינו מסתפק בכך, אלא שואל מה שמו של הקב"ה, ומקבל שתי תשובות. האחת - "אהיה אשר אהיה" - שם, אשר קשור לבחירת עם ישראל להיות לחלק של הקב"ה )עיין ברמב"ן על אתר בשם אונקלוס - אהא עם מאן דאהא". כלומר, אהיה את אשר אהיה. והשווה להתגלות בניקרת הצור )לג, יט) "וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם", ואכמ"ל). תשובה שניה, כאמור - "אלוהי האבות", המקיים בריתו איתם.

משה מקבל שוב שתי הוראות: "לך ואספת את זקני ישראל", הכוללת בתוכה את שמו כאלוהי האבות, את העינוי ואת ארץ ישראל (ג, טז-יז), ומיד אחריה - "ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו - ה' אלהי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו" (פס' יח). השליחות לפרעה, יסודה הוא - בני ישראל לא נועדו לעבודת פרעה אלא לעבודת ה'. והרי מרכזה של עבודת ה' - הקרבן.

כאן מגיעים אנו לפתרון שאלתנו שבתחילת החיבור. "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך... ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים... ואחרי כן ישלח אתכם" (פס' יט-כ). הוי אומר: מכות מצרים אינן עונש על השיעבוד והעינוי אלא על גזילת עבדיו של הקב"ה. כך "ואמרת אל פרעה, בני בכרי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך" (ד, כב-כג). אין מדובר כאן על גאולת ישראל, אלא על גזילת בנו ועבדו של הקב"ה, שגמולם יהיה מכת בכורות, מידה כנגד מידה. מכות מצרים, המתמצות במכת בכורות, אינן קשורות לגאולת ישראל מצד עצמם של ישראל, אלא הן הנשק בדו-קרב המלכים[1].

ואכן, זהו תוכנן של מכות מצרים. המכות אינן מופיעות כעונש על שיעבוד ישראל, אלא כעונש על קריאת התגר נגד הקב"ה - "לא ידעתי את ה'" (ה, ב). המכות באות כ"שיעור" בידיעת ה'. "בזאת תדע כי אני ה', הנה אנכי מכה" (ז, יז). שמא סובר פרעה, שכשם שמצרים שייכת לו אף ישראל שייכים לו, הרי לך תשובתו בצידו - "ושמתי פדת בין עמי ובין עמך" (ח, יט); "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים" (ט, ד). שמא סובר פרעה שעדיין בכוחו לכפות את רצונו על אלוהי ישראל, הרי תשובתו בצידו - "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (ט, יד). כל הויכוח, איפוא, אינו נוגע אלא למהלך דרך שלושת הימים וקבלת עבדותו של הקב"ה מקץ אותם ג' ימים.

מהם אותם ג' ימים, על כך קוראים אנו בפרשת בשלח: "ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" (טו, כב). ובזוה"ק - "אין מים אלא תורה, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים'". שם, מקץ ג' ימים היו צריכים לקבל את התורה. אלא שלא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. ואז "ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ" (ובזוה"ק - אין עץ אלא תורה, שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה"). הקב"ה מורה כיצד להמתיק את המים המרים ע"י העץ, שהוא התורה. מכל מקום, בגלל תלונתם לא באה ההופעה בשלימות, נדחתה בכמה שבועות ובא עמלק וצינן את להט האש, שהתורה ניתנה בה.

אך למה נאריך במה שלא קיבלו, הבה נתבונן במה שקיבלו מקץ ג' ימים. שם, מקץ שלושת הימים, קיבלו עליהם עול מלכות שמים. "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך" (טו, כו). ומה יהא שכרם: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך", ומכלל לאו אתה שומע הן. אם לא יקבלו את עול מלכותו יתברך, יוכו במכות מצרים. שהרי מה היתה כל משמעותן של אלה - עונש על גזילת עבדיו של הקב"ה. ואם לאחר היציאה מעבדות מצרים יסרבו להיכנס תחת עולו, הרי זה עצמו העונש המגיע להם. אך משקיבלו את עולו של מקום, מה הוא אומר - "כל המחלה אשר שמתי במצרים - לא אשים עליך".

שתי גאולות הן: מעבדות לחרות, זו המובטחת לאבות, ומעבדות לעבדות - זו שהיא חשבונו של מקום, שלקח לו את ישראל לחלקו. ואילו באנו להאריך, היינו מוכיחים שאכן במקביל להן יצאו ישראל ממצרים פעמיים, ושהן שני הדינים הקיימים בפסח, מצה ומרור [על דרך הקושיה המפורסמת, מדוע נאמר שהמצה היא על שלא הספיק בצקם להחמיץ, הרי נצטוו באכילת מצה כבר בפסח מצרים (יב, ח)], ושהן שתי ההופעות של ביהמ"ק הראשון וביהמ"ק השני, ועוד ועוד. אלא שדרכנו בכל מקום לקצר. ועל כן אידך זיל גמור ואנו נחתום רק בכותרת המאמר.

"מתחיל בגנות ומסיים בשבח. רב אמר מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. ושמואל אמר, עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם" (פסחים קטז, ע"א).

במוסר היהודי, שתי הגאולות - אחת הן. אין לך בן חורין אלא המקבל עבדותו של מקום. ונכון אף המשפט המקביל - כדי לקבל עבדותו של מקום, חייב האדם להיות בן חורין. ואלו הם דבריו של הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ג עמ' לה): "זאת היא חירות עליונה... שהיא היא המבוטאה בהעבדות האלוהית של ה' אלהי ישראל".

 


* הופיע ב"עלון שבות" 81.

1. וכאן מקום אתי להעיר. ה'ניב' המפורסם "שלח את עמי" הלקוח ממכות מצרים, מנותק מהקשרו בצורה מטעה. הכושים בדרום ארצות הברית חרטוהו על דגלם בשיר המפורסם בהשוותם את מאבקם לחרות עם דברי משה אל פרעה. בזמנו אף חרטה אותו על דגלה התנועה לשחרורם של יהודי בריה"מ-לשעבר. שלוש מילים אלו אינן מופיעות לעולם בנפרד, אלא תמיד - "שלח עמי ויעבדוני". ביטוי זה לעולם אינו יציאה מעבדות לחרות, אלא מעבדות לעבדות.