15: שומר ישראל, שמור מדינת ישראל

  • הרב יהודה עמיטל

שומר ישראל, שמור מדינת ישראל* / הרב יהודה עמיטל

הנביא ישעיהו (נא, טז) אומר: "ואשִם דברי בפיך ובצל ידי כִסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה".

"לאמר לציון" - מתרגם יונתן: "ולמימר לדדיירין בציון עמי אתון", לאותם היושבים בארץ ישראל - "עמי אתה".

הרבה ממדרשי חז"ל מחפשים את המכנה המשותף בין "ציון" לבין "עמי", בין עם ישראל לבין ארץ ישראל. המכנה המשותף נוגע לראשיתם של עם ישראל וארץ ישראל, לשורש ולמהות שתי ישויות גדולות אלה. היהדות מתחילה בפרשת לך לך (בראשית יב): "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה". לאום איננו יצירה מכוונת. אין הולכים "ליצור" עם. לאום הוא תמיד יצירה של "בדיעבד". כאשר יש שותפות גורל, שפה משותפת, קרבת דם, טריטוריה משותפת, חוויות היסטוריות משותפות, שפה משותפת נוצר במשך השנים "לאום". קיימות דעות שונות ביחס לתהליך היצירה, האם כל הדבריםשנמנו לעיל יוצרים "עם", או שמא די במקצתם. אבל ההחלטה על הקמת "עם" היא תופעה חד פעמית בהיסטוריה האנושית.

הרמב"ם אומר שתכלית האבות כל ימי חייהם היתה הקמת אומה שיודעת את ה' (הלכות עכו"ם, סוף פרק א). אברהם אבינו הבין שאין עוד מקום לאופטימיות לאחר שראה את שאירע לסדום ולדור המבול והפלגה, הטפות כבר לא תעזורנה. לא די בהטפה על צדק ויושר. יש להקים אומה שתגשים ערכים ואידיאלים אלה בחייה. אברהם אבינו ידע שהתהליך יקח אלפי שנים, אבל יש להתחיל בו. אם יש משהו מיוחד בעם ישראל זוהי ראשיתו: הוא נוצר מלכתחילה כעם, ולא רק בדיעבד.

הוא הדין לארץ ישראל. "אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק, ויעמידה ליעקב לחק, לישראל ברית עולם. לאמר לך אתן את ארץ כנען, חבל נחלתכם, בהיותם מתי מספר כמעט וגרים בה" (תהלים קה, ט-יא). ארץ ישראל ניתנה ליהודים מפני שנוצר עם ישראל. דרכו של עולם, שעם רוכש את ארצו על ידי ישיבה ממושכת בה בת מאות שנים. עם ישראל רכש את ארץ ישראל לפני שגר בה, "כמעט וגרים בה".

עם ישראל קיים זיקה לארץ ישראל במשך אלפי שנים בגלות אף על פי שישב בתימן ובספרד יותר שנים מאשר ישב בארץ ישראל בימי בית ראשון ושני. הקשר החל עוד לפני שנכנס לארץ ישראל. מאז מלחמת העולם השניה, לפני כארבעים וחמש שנה, נוסדו עשרות מדינות בעולם, מספרן מתקרב למאה, אם לא למעלה מזה. לכולן יש יום עצמאות.

האם יום העצמאות שלנו דומה לכל יום עצמאות אחר, פרט לשאלת ייחוסו של המאורע לקדוש ברוך הוא?

יש הבדל עצום בין יסוד מדינת ישראל לבין יסוד כל מדינה אחרת בעולם. בכל מקום בעולם ישבו העמים באותה טריטוריה וסבלו משעבוד. הם היו נתונים תחת שלטון קולוניאלי, והגיע הזמן שבו השתחררו מעולו. ומכל מקום, המדינה נוסדה עבור יושבי הארץ מקדמת דנא. המדינה היחידה שנוסדה לא עבור יושביה אלא עבור אלה שלא היו בה היתה מדינת ישראל. לא רק אנחנו התבוננו בתופעה מופלאה זו אלא אף אומות העולם שסייעו בידינו להגשימה.

פחות מחומש מאותם ארבעת מליוני יהודים הנמצאים כיום בארץ היו באותה עת בארץ ישראל. הם יכלו להסתדר יפה, אך מדינת ישראל נוסדה בשביל אותם אנשים שלא ישבו בה. בהמשך לאותו קו ראשוני של הקשר בין ארץ ישראל לעם ישראל, בהמשך להיות עם ישראל לפני שמנה אוכלוסיה של אלפים ורבבות. כל אלה מעניקים מימד מטאפיזי למדינת ישראל ומגדירים את ייעודה: מדינת ישראל נוסדה בשביל עם ישראל בתפוצות.

היו תנועות שונות שניסו ליצור כאן מדינה המנותקת מן הפזורה היהודית, ליצור כאן "ישראליות" מול "יהדות", לראות ב"צברים" עם אחר, אך הן נכשלו לחלוטין. אין דבר סמלי יותר לעובדה שמדינת ישראל נוסדה בשביל עם ישראל מהביטוי הראשוני של מלכות ישראל בה' באייר תש"ח, כששערי המדינה נפתחו, ואלפי יהודים שישבו במחנות קפריסין נכנסו אליה. זו המשמעות הראשונית והיסודית של מדינת ישראל. ארץ שניתנה לכל יהודי ויהודי. הקב"ה נתן מתנה לכל יהודי, חלק בארץ ישראל, וקבלתה תלויה בבחירתו-שלו.

ארץ ישראל משמשת יעד לכל יהודי בעולם, ללא יוצא מן הכלל. לעתים, זוהי ארץ מנוחתו עדי עד, "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה", כחלום וחזון אליו יגיע לאחר שיעבור את כל המכשולים. לעתים משמשת היא ארץ מקלט: כאשר כלו כל הקצין, ידע כי יש לו מקום בארץ ישראל. ידיעה זו מלווה כל יהודי בעולם. גם את אלה המתנגדים לציונות. הם יודעים שאם יכלו כל הקצין והם ייאלצו לעזוב את מקום מושבם, יוכלו לבוא לארץ ישראל.

לכן, ארץ ישראל משמעותית לכל אדם מישראל. הדבר תלוי בו עצמו: האם יבחר בה כיעד, כתחנה סופית מרצון, או כמפלט אחרון, בחינת "פת בסלו". בל נזלזל בעובדה זו. בעוונותינו הרבים יש בעולם יהודים, בעיקר מרוסיה, שאין להם כל זיקה ליהדות. אין הם יודעים דבר על יהדות, פרט לדבר אחד: שאם לא תהיה ברירה, יוכלו להגיע לארץ ישראל. זה נותן להם מנוחה מסויימת, וזו הזהות היהודית האחרונה שיש להם.

שאלתי פעם יהודי, ראש המכללה ללימודים יהודיים בלנינגרד, סט. פטרבורג כיום, "כמה יהודים יש כאן?", הוא השיב: "כשמונים אלף". שבתי ושאלתי: "מה מספר האנשים שיש להם איזה קשר ליהדות, שבאים פעם להצגה יהודית, לבית כנסת, למכללה שלכם?". והוא השיב: "אם ארצה להגזים ולהפליג, אומר שבערך אלפיים מהם מקיימים זיקה מעין זו". "ומה עם 78 אלף הנותרים?" - "הם יודעים שהם יהודים ואם תהיינה להם בעיות יוכלו להגיע לארץ ישראל". זו כל יהדותם.

לכן, כל יהודי בעולם הוא אזרח של מדינת ישראל. יש אזרחים מדרגה ראשונה, שחולמים להגיע לארץ ישראל אלא שנתקלים בבעיות משפחה או פרנסה. ויש אזרחים מדרגה שניה המבקשים להגיע לארץ ישראל כמפלט אחרון.

בספר עזרא (ג, יא-יג) מתוארת שמחת חידוש בית המקדש: "ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל, וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה' על הוסד בית ה'. ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול, ורבים בתרועה בשמחה להרים קול. ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם, כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק".

כשבנו את בית המקדש לאחר העליה מבבל, נשמעו מצד אחד קולות של בכי ומצד שני קולות של תרועה. קולות הבכי באו מאותם זקנים שזכרו את תפארת הבית הראשון. קולות השמחה הגיעו מהצעירים שלא זכרו ולא ידעו את הבית הראשון.

לא פעם אני מרגיש כאותם זקנים שבבבל, אבל בצורה הפוכה: אני יודע לשמוח על החירות כי טעמתי משהו מחוויתו של יהודי נרדף ככלב. הכרתי יהודים שלא טעמו טעמה של חירות, שחלמו להתהלך ברחובות עיר באופן חופשי, שברחו ממרתף למרתף ולא העיזו ללכת בכביש הפתוח.

בשבילי, יום העצמאות הוא יום של תחושת חירות. לכם, שגדלתם במדינת ישראל או בארצות החירות, קשה יותר להודות לקב"ה. "מה יש, גם בברוקלין היתה לנו חירות". נולדתם לתוך אוירה זו. הבעיה היא שלא רק תחושת החירות פגומה אצל הדור הצעיר. לצערנו גם יסוד מלכות ישראל מעורער במקצת אצלו.

הרמב"ם כותב בהלכות חנוכה (ג, א) שעיקר פועלם של החשמונאים היה החזרת מלכות לישראל "יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני". על איזו מלכות מדובר? על מלכות הורדוס ובניו, ובכל זאת הרמב"ם מדגיש שהיה כאן השג היסטורי. לכן אנו מדליקים נרות ואומרים הלל, על החזרת מלכות לישראל "יתר על מאתיים שנה".

איני מרגיש שעצמאות ישראל מדברת אל הנוער הישראלי במידה הראויה. אעשה מלאכתי קלה: אמש נתקלתי באקראי ב"עלון שבות-קשר תפוצות" מלפני עשר שנים . מתוך סקרנות פתחתי אותו, וביקשתי לראות מה נשתנה מאז.

"מדי שנה אני משתדל להמחיש כאן את תחושת 'מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה'. את תחושת המרחב מול תחושת המצור, אך דומה שהדברים מתקבלים כסיפור זכרונת, כחוויה אישית, ששורשה בעבר הרחוק. לצערי, המשמעות הראשונית והטבעית של יום העצמאות הולכת ומיטשטשת בתהליך ארוך של עשרות שנים. בקרב יהודים שאינם שומרי מצוות הפך ה' באייר ל'חג הטבע' שנחוג באמצעות יציאה לחיק הטבע, לטיולים ולפיקניקים. יהודים מאמינים רואים בו את חגה של ארץ ישראל. לדעתי, טרם ירדנו לעומקה של משמעות היום".

"בעבר היו יהודים שלא ידעו איזו ברכה לברך על העצמאות או על החירות. היו שראו את גודל היום דווקא בניצחון הצבאי על כל מדינות ערב. הדבר החל לפעפע גם בקרב חוגים ציוניים מאמינים. החרדים אמרו: 'מה זו מדינה?'. אם ניצלנו, רצו להרוג אותנו - זה משהו'. מי שביקשו לברך התבססו על קל וחומר: אם על יציאה מעבדות לחרות אנו מברכים ואומרים הלל, ממוות לחיים - לא כל שכן".

"בינתיים נחלש הפן האחר של החרות. קם דור חדש, דור אשר נולד לתוך חרות, דור אשר לא ידע הצרת צעדם של יהודים. דור זה ביקש ליצוק תוכן בה' באייר. וכך הפך את יום ה' באייר לחגה של ארץ ישראל. יהודי הגולה שמחים על כך, כי השאלה שעליהם לשאול את עצמם היא 'איפה אנחנו?'. שאלה זו שייכת רק אם תקומת המדינה משמעותה ראשית צמיחת גאולתנו. אך אם יום זה הוא יומה של ארץ ישראל, של העם שחזר אליה, הרי גם יושבי ניו יורק הם "בעלי בתים" עליה, לשם מה צריך לעלות?"

"יש לזכור גם דבר נוסף: בעקבות הניתוק ברצף היהודי השורשי של העם עקב השואה, חסר הדור החדש את השורשיות ממנה ינקו אבותיו. צריך הוא לבחון כל דבר מחדש תוך תחושה אומללה של חוסר ביטחון. כל דבר שלא נמצא לו סעיף בשולחן ערוך גרם לקושי בשיבוצו הנכון בעולמו הפנימי, ובמיוחד בעולמו התורני. לעומת זאת, על סוגיית ארץ ישראל, יש רמב"ן ידוע המדגיש את חיותה של מצוות ישוב ארץ ישראל בכל הזמנים. "חירות - איזה סעיף יש בשולחן ערוך? מלכות ישראל - הרמב"ם מזכירה רק בדרך אגב, אך אין זה סעיף בשולחן ערוך". מחפשים מהו יום העצמאות. כך קיבל יום העצמאות תפנית לכיוון הארץ, שמלחמת ששת הימים חידדה אותה. "

"הזכרתי כאן כבר שאמונתנו הציונית אינה קשורה בשאלה אם הלכה כמי שאומר שיש מצוות ישוב ארץ ישראל בזמן הזה או אין מצוות ישוב א"י נוהגת בזמן הזה. פעם שאלני תלמיד חכם האם תיתכן ציונות לפי שיטת רבינו חיים מבעלי התוספות שאמר (כתובות קי, ע"ב ד"ה הוא) שבזמן הזה מצוות א"י אינה נוהגת. אבל מה זה קשור? השאלה היא שאלה של אמונה, האם אדם שרואה כי הקב"ה מוביל את עם ישראל לארץ ישראל מחוייב באמירת הלל? תסתכלו על ההיסטוריה: לאן הקב"ה מוביל את עם ישראל? זו תמצית המדינה... "

"הייתי עד לדו-שיח בין שני תלמידי חכמים גדולים. האחד שאל את חברו הקשור בלבו ובנפשו לגוש עציון: לו ניתנה לך אפשרות בה' באייר תש"ח להישאר בכפר עציון אך לא תחת שלטונה של מדינה יהודית, מה היית עושה? החבר התייסר בינו לבין עצמו, חכך בדעתו, והודה כי הוא מתבייש, אך לא היה לו אז הכוח להישאר כיהודי בכפר עציון ולהימנע מן הכניסה למדינה היהודית. עמדתי מן הצד וחשבתי לעצמי: ריבונו של עולם! לאחר אלפיים שנה מעניק הקב"ה מתנה יקרה מאין כמוה, חירות, וישנם יהודים שעושים חשבון כזה שמוטב להימנע מקבלת החירות ובלבד שנוכל לקיים מצוות ישוב א"י דווקא כאן?"

לאחר שנאמרה שיחה זו, ניגש אלי מאן דהוא ואמר לי: איני מבין, מה הפסול בהישארות בכפר עציון והעדפתה על פני ההליכה למדינה יהודית. וכי מה קיבלנו?

רבותי, קיבלנו את חרותנו. אותה בעיה קיימת גם בקשר למלכות ישראל. לראות משמעותה של מלכות ישראל - קשה מאד. אין על כך סעיף בשולחן ערוך, או חידוש של הרמב"ן.

הגמרא אומרת ש"לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא לפנים משורת הדין".

שאל אותי אמש אחד מתלמידי הישיבה המבקש ללמוד מעט "מוסר" כל יום, איזה ספר כדאי להעדיף: אחד מספרי המוסר ה"קלאסיים" דוגמת חובות הלבבות או "מסילת ישרים", או שמא אחד מספרי האחרונים דוגמת "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון"? הצעתי לו ללמוד בקביעות אחד מספרי המוסר ורק מדי פעם להקדיש זמן ל"חפץ חיים". הוא, כמובן, שאל אותי "למה"? והשבתי: בכל מצווה יש שני מישורים. יש מישור הלכתי ויש מישור ערכי. במצוות שבין אדם למקום נצטווינו על הקדושה, "קדושים תהיו", ואילו במצוות שבין אדם לחבירו נצטווינו על "ועשית הישר והטוב". הרמב"ן, בפירושו המפורסם לתורה אומר כי אפשר שאדם יהא "נבל ברשות התורה": יקיים את ההלכות כולן, אך ישכח את צדן הערכי.

יכול אדם להישמר מפני "לא תגנב" ו"לא תגזל", אך בה בעת לאבד את הצד הערכי של אהבת האדם, הצדק והיושר. אדם יכול להישמר מדיבור לשון הרע, אך באותה שעה לקנא בחבירו, לשנוא אותו, לשמוח בכשלונותיו.

החורבן בא כשהופכים את התורה ל"דין" ומאבדים את הפן הערכי שלה, את ה"לפנים משורת הדין". ניתן להפוך גם את ארץ ישראל לעניין הלכתי, אך בה בעת לאבד את היחס לארץ ישראל כ"מולדת". עלינו להתייחס לארץ גם באותו מישור שבו הגויים, להבדיל, מתייחסים לארץ מולדתם. מה זו "מלכות ישראל"? אותה הרגשה טבעית שיש לנו מלוכה, יש כבוד לישראל? אין על כך סעיף בשולחן ערוך, אך זה ערך בסיסי בהווייתנו. מהי המשמעות האוניברסלית של מלכות ישראל?

בעת האחרונה דיברו על אי הכרתו של הוטיקן במדינת ישראל. יש לאי הכרה זו יסוד באמונה הנוצרית. משנולדה מלכות ישראל נזדעזעו אצלם אמות הספים. מי יכול להעריך מהי משמעות הדבר, מבחינה היסטורית ומטא-היסטורית, שראש ממשלת ישראל מגיע לפולין חמשים שנה אחרי השואה, והצבא הפולני מדגל את נשקו לכבודו ומקבל אותו בכבוד מלכים? האם יהודי אחד מאותם אלפים שנספו בשואה חלם על אפשרות כזו?

מי שרואה רק את הצד ההלכתי ןולא את הצד הערכי הגדול, ההיסטורי והמטא-היסטורי הוא בבחינת אותו שמעמיד עצמו על "דין תורה" ולא על "לפנים משורת הדין" ומביא לחורבן.

לאחר ארבעים שנה של קיום המדינה אנו עדיין עומדים בפני סכנות גדולות,. אך אני מלא אמונה וביטחון שנתגבר עליהן. נאמנים עלינו דבריו של הרב הרצוג זצ"ל שאמר בזמן שהגרמנים התקרבו לארץ ישראל: "מקובלנו שחורבן שלישי לא יהיה".

איננו יכולים לשבץ את תקומת מדינת ישראל באף פסוק בתנ"ך פרט לאלה המדברים על שיבת ציון. ב"אתחלתא דגאולה" אין הבטחה שהכל "יהיה בסדר". תלמידי הגר"א דיברו על "אתחלתא דגאולה", ר' אליהו גוטמכר מגריידץ דיבר על "אתחלתא דגאולה", מרן הרב קוק דיבר על "אתחלתא דגאולה", ואחרי כל אלה באה השואה. אבל שיבת ציון הולכת ומתפתחת.

אין לנו ביטחון שהכל ילך כשורה. אך המהלך כולו יוביל לקראת הגאולה השלמה. כך אנו מובטחים.

בדבר אחד איננו בטוחים, ואני חייב לומר זאת בגלוי. מובטחים אנו כי אומות העולם לא תוכלנה להחריב את מדינת ישראל. אבל איננו בטוחים שח"ו, לא יביאו דווקא יהודים לחורבנה. החשש קיים. לא מאותם "נטורי קרתא" המתפללים לחורבנה של מדינת ישראל, אלא מגורמים אחרים.

לפני מספר שנים, בתקופת מלחמת "שלום הגליל", הופיעו בצדה השמאלי של המפה הפוליטית תנועות מעין "יש גבול" שפירסמו ברבים מאמרים בשבח הסירוב לציית להכרעת המדינה והממשלה. הם קראו למרי, וכולנו הזדעזענו. כיום, בעוונותינו הרבים, חוזר הימין ומצטט אותם מאמרים, בשבח קביעת גבול הציות ואי החובה לקבל את הכרעת הרוב והממשלה.

מורי ורבותיי, אם לא נשמור על עצמנו נגיע ח"ו לחורבן המדינה. כל אחד יכול לבקר את הממשלה, כל ממשלה. רשאי הוא ל"הפוך עולמות", לקיים הפגנות, לשבות רעב, אבל הכרעה של ממשלה שנבחרה ברוב דמוקרטי יש לכבד. המתייחס אליה כאל דבר פסול מאבד ח"ו את מלכות ישראל.

אין זה חשוב אם ההכרעה צודקת או שאינה צודקת. זה כוחה של מלכות, ועלינו לזכור זאת. אני מתפלל שבכל מצב שלא יהיה יגבר כוחם של האחריות והשכל הישר. עם ישראל זקוק למלכות ישראל. כל יהודי בעולם צריך לדעת שיש "פת בסלו" ולשמור עליה מכל משמר.

עלינו לדעת, שהברכה וההודאה לקב"ה על מדינת ישראל היא בראש ובראשונה ברכה על מלכות ישראל. לפני ארבעים וחמש שנה הסתובבו יהודים בעולם בחוסר כל. פליטי שואה, עשרות ואלפים שנותרו בגרמניה לאחר השואה, ישבו במחנות. מדינות העולם סירבו לפתוח בפניהם את השערים. כל אחת מהן קבעה לעצמה "מיכסה" שממנה אין לזוז. מה היה קורה לאותם יהודים אלמלא קמה מדינת ישראל? לאיזה יאוש היו מגיעים?

***

ברגע של חולשה הבטחתי שאספר משהו ממאורעות הימים הראשונים. התגייסתי בד' אייר תש"ח, ולמחרת היום, יום ששי בשבוע. שלחו אותי ללטרון. בדרך לקחו אותנו לקיבוץ חולדה. לא ידעתי הרבה על הצבא, לא מה זה פלוגות ולא חטיבות. הודיעו לי כי השליש רוצה לראותני. רוב האנשים הסתובבו עם "חצי מדים". לא היו מדים מלאים לכולם. השליש אמר לי: איני מכיר אותך, אך בפרטיך האישיים כתוב שהיית חבר ב"הגנה".

האמת היא שלא הספקנו להשתמש הרבה בנשק. במסגרת האימונים ב"הגנה" היה אתי בחור ישיבה נוסף. עברנו מיטווח אחד, ולמדתנו כיצד לקפוץ מקומה עליונה של בית ולהגיע בשלום לקרקע (...). אותו בחור פחד לקפוץ ונסיתי לשדל אותו בטענה ש"גם אני קפצתי". "טוב", הוא השיב, "לך אין שכל לפחד. לי יש שכל לפחד"...

בין כך ובין כך, אמר לי השליש: מאחר ו"ראית פעם נשק", טול לידיך את הפיקוד על המחלקה. אתם אולי צוחקים, אבל כך התנהלו הדברים בימי המלחמה. שאלתי: "ומי יהיו אנשי המחלקה"? והוא השיב: אותם עולים שהגיעו כעת מקפריסין ולא ראו צורת נשק מימיהם.

לרגע נחרדתי. מילא קיבלתי על עצמי לצאת ולהתגייס, אך כיצד אקבל אחריות על אנשים אחרים? על מחלקה שלמה? השליש ניסה לשכנע אותי אך כשל (אילו היה מצליח אפשר והייתי היום חצי גנרל...). מאוחר יותר התחרטתי, כי מי שקיבל את הפיקוד על המחלקה היה פחדן גדול ממני. יצאנו לאחד הכפרים ליד לטרון. הביאו לנו "בז'ה" ואמרו: "זו מכונת יריה". אחד המפקדים הדגים לנו כיצד להשתמש במכונת היריה, ומשסיים הפטיר: "הבנתם?", "כן, הבנו". "טוב, אז עכשיו צאו לשטח".

אחד החיילים, מפליטי המחנות בקפריסין, שאל את מפקד מחלקה: "מה נעשה אם יתקיפו אותנו?". ענה לו המפקד: "תגידו תהלים". "תהלים? לומר תהלים אני יכול בלעדיך!". איני מגזים. כך היינו צריכים להילחם, עם ה"בז'ה". לאחר כמה ימים הגיע חייל שהעברית לא היתה שגורה בפיו, ודיבורו חצי יידיש חצי אשדודית: "יידן, איר האט געהערט? שביתת נפש" (יהודים שמעתם? יש שביתת נפש). שאל אותי אחד: "מה זה שביתת נפש?", והשבתי: "מסתמא, שביתת נשק". היתה התרגשות גדולה. בינתיים סיפרו לנו שעל הגבעה השניה יש תותח. מאיפה מגיע תותח ל"הגנה"? נסתבר שהוא הגיע במשלוח מצ'כיה. וכך היו יורין בו: יריה אחת, ומנוחה ארוכה. יריה, ומנוחה ארוכה.

התכנסנו מסביב לתותח והתכוננו לקדש את השבת. שאלתי אם יש למישהו יין. ניגש אלי יהודי והשיב בחיוב. "מאיפה יש לך יין?", "אני סוחר יינות. כשקיבלתי צו הייתי כל כך מבולבל, לא ידעתי מה לשים בתיק. הכנסתי בקבוק של יין "אליקנט". "טוב, תוציא את זה, ותודיע לחבר'ה שבעמדה הזו מקדשים". כמה מהעולים הצ'כים שהגיעו היו חצי "מתבוללים" , כמעט ולא ידעו דבר. הם שמעו משהו על "קידוש" אך לא ידעו באיזה טקס מדובר. התחלתי לומר את ה"קידוש" כמנהגי, ופתאם אני רואה שכל החיילים עומדים דום. כדי לא לגרום לחילול השם עברתי גם אני לדום וברוך השם העניין עבר בשלום...

לפני מספר ימים נתגלגל לידי בדרך מקרה בטאון בית הכנסת של גדוד 79 בחטיבה 7. המח"ט היה לסקוב. כשחזרנו מלטרון היה לכל אחד ראיון אתו. משהגיע תורי נכנסתי לחדר והתקרבתי אליו. הוא פקד עלי (כמיטב המסורת הצבאית הבריטית עליה נתחנך...): "תתרחק שני מטר!". כיוון שלא הכרתי גינונים אלה, שאלתי: "מה, אני מצורע?". הוא גער בי, ועברתי זאת בשלום. לימים התיידדתי אתו. משעזבנו את לטרון, עברנו לאיזור עכו. באחת השבתות ערכו מסדר. לסקוב ראה אותי, וגער בי: "מדוע לא התגלחת?". "שבת היום". "למה לא התגלחת אתמול, ולפני אתמול?". "טוב, אשתדל". לסקוב צעק צעקה שאת הדיה אני שומע עד היום: "בצבא לא משתדלים, בצבא מבצעים". "טוב, לא ידעתי".

בהזדמנות אחרת נדרשנו להישבע שבועת אמונים. "אני נשבע אמונים למדינת ישראל, לשמור על חוקיה", וכו'. הודעתי להם שאיני יכול להישבע לשמור את כל הפקודות. אמרו לי: "לא מתכוונים ברצינות", והשבתי: "אצלי שבועה זו שבועה. איני מוכן להישבע". אמרו לי: "טוב, אינך צריך לומר זאת, אבל עליך לחתום על שבועה זו". באותו רגע ניצת ה"ישיבה בחור" שבי: "אבל יש ר' עקיבא איגר ששבועה בכתב זו שבועה. איני מוכן"...

קיצורם של דברים. נפוצה שמועה שיש משוגע אחד בגדוד שאינו מוכן להישבע. הסמג"ד קרא לי ושאל: "מה לעשות אתך?", "יש לי עצה. תן לי את ההצהרה: אשבע אמונים למדינת ישראל ותו לא. על כל השאר, הציות לפקודות, לא אשבע אלא רק אבטיח"...

***

אפשר שתצחקו, אבל כך נלחמנו. יכולתי להאריך בסיפורים אך הבאתי לפניכם רק מעט שבמעט. כך היה עם ישראל צריך להילחם נגד הצבא המצרי, הירדני, הלבנוני.

מדינת ישראל קמה מתוך קידוש השם, לאחר חילול השם הנורא של השואה. עלינו לשמור על כך שמדינת ישראל תמשיך ותהיה סמל של קידוש השם. שהחברה הישראלית תהיה חברה שמאופיינת בקידוש שם שמים. חברה שבה ישררו צדק ומשפט.

אני מתפלל לקב"ה שלא נדע עוד לא שכול ולא מלחמה, שנדע לשמור על מדינת ישראל כעל בבת עינינו. כל מה שנאמר כאן הינו כאין וכאפס לעומת העוצמה והמשמעות, הערכית וההיסטורית, של מדינת ישראל.

במקומות אחרים היו מסיימים את הדברים בקריאה "תחי מדינת ישראל!". אנחנו מתפללים לקב"ה: "שומר ישראל, שמור שארית ישראל, שמור מדינת ישראל".

 


* דברים על פה שנאמרו בישיבה ביום העצמאות תשנ"ג. כתב וערך: אביעד הכהן.