15: שערים למשנתו החינוכית של הראי"ה קוק

  • הרב יעקב פישר

שערים למשנתו החינוכית של הראי"ה קוק * / הרב יעקב פישר

שער שני: התורה כתוכן מחנך

א. היחס לחכמת הפדגוגיה

רבים הם הרואים בחינוך מקצוע מעשי. עיקר עיסוקם של אלו מתמקד בצדדים הטכניים-פדגוגיים הנוגעים בדבר: תוכניות לימודים, מסגרות ההוראה, שיטות ואמצעים חינוכיים ופיתוח דיסציפלינות שונות ומגוונות - מדעיות, לוגיות ומיתודולוגיות. לא זרה היתה לרבנו גישה זו אל תורת החינוך. רחש הוא לה הכבוד הראוי, אלא שתבע את העמדתה במקומה הנכון בתוך מערכת הערכים ובמכלול יחסי עיקר - טפל.

מוכן היה הוא לעשות שימוש בחכמת הפדגוגיה: "יש רשות לבקש עזר מן העסקנים הטובים שבחכמת הפדגוגיה ונסיונותיהם להקל את כובד הלימודים, וקל וחומר שיש רשות, ואולי גם מצוה וחובה, לתרגלת השפה בצבור החי, ולא היתה יוצאת ע"ז שום קטגוריא מגדולי גאוני וצדיקי הדור שחיו, כשתשתחרר מתערובות ההרס"[1]. "אבל", ממשיך הרב ומסתייג מיד, "כל אלה הם ראויים להתקבל דווקא כשיש העיקר, כשיש שמירה ועשיה, מקרא משנה ותלמוד".[2]

ב. בין ציור ליצירה

יסוד הסתייגותו של הרב נובע מהבנה פנימית בדבר המהות השונה כל כך שבין חכמת הקודש לבין חכמת הפדגוגיה, חכמת המדעים הפארטיקולאריים למיניהם, ובעצם - לבין כל חכמה אחרת שהיא. ביטוי עז נותן הוא לדברים בראש אורות הקודש:

חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה. מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים נשגבים יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית, להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן, ובאמת אין לה יחש כלל ליתר הכחות והעצמיות של האדם, חוץ מכחו המדעי לבד. (אורות הקודש א, א)

שאר כל החכמות "מציירות ענינים", מספקות אינפורמציה אסתטית ואפילו חשובה. האדם מקבל מהן אך איננו מושפע, ובודאי שאיננו משתנה באופן מהותי כתוצאה מלימודן ומקבלתן.

רק חכמת הקודש יש לה "תכונה מפעלית". אין היא רפרודוקטיבית גרידא, כי אם פרודוקטיבית. יצירה יש בה, משפעת היא על לומדה ועל המציאות בכלל.[3]

ממשיך הרב ומסביר טעם זה החילוק:

כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים וליסד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה. וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הם מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות, ועל כן אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו במצב של מציאות חדשה, טהורה וחיה באור החיים האמתיים העומדים לעדי עד. (שם)

ג. כששרים הולכים כעבדים על הארץ

בשל פנימיות חכמת הקודש וחצוניות מקצועות הלימוד העולמיים ולומדיהם - אין אלו האחרונים מסוגלים להעריך נכונה ולכבד כהלכה את חכמתנו, והדבר מצער וכואב:

ביותר יגדל הכאב בעת אשר בעלי מקצועות, שלא טעמו כלל את טעם המכאוב של תוספות הדעת, והם שבעים ושמחים בחלקם, גדולים וגבוהים בעיני עצמם, מרוב שלמות שאין עמו חסרון בעיניהם, והם מושיטים לנו גרגרים יבשים של דברים כאלה, שבאמת הנם ביסודם מלאים רעננות, וחזות הכל. מושיטים לנו, למשל, הרצאות הסטוריות על פי מעשים ועובדות חיצוניות, וקורעים הם בחזקת היד את המקצוע, שהם מסוגלים לו, מכל הארג הגדול של ההויה הגדולה בהדר גאונה. (אורות הקודש א, עמ' מט)

כבר בזמנו של הרב, ובודאי בזמננו, זוכה המקצוע המיוחד, וזוכה ההתיחסות הקונקרטית וההתמחות המדעית, להערכה רבה יותר מאשר החכמה הפנימית הסגולית - חכמת הקודש. "בעלי המקצוע המיוחד... הם יותר מפורסמים בעולם" - קובע הרב - "מפני שההמון תופש את הזיו של מקצוע פרטי שמתרבה הרבה יותר ממה שהוא תופש את הגודל של עושר רוחני כללי"[4].

ד. חכמה בגויים - קבל ושפר

הרב מוכן לקבל רעיונות מבעלי המקצועות, בחינת "חכמה בגויים". אך אל לנו להיות מושפעים מהם, אלא להיפך - לעשות עיבוד ושימוש בנתונים המתקבלים על פי שורש הקדושה במקורה, אשר לנו הוא:

מוכרחים אנו להתגבר על שוממות רוחנו, וללמוד מהמחפשים הללו את אשר יעלו במצודתם. אבל מוכרחים אנו אחר כך לחדש את פני הדברים במקוריותם, החיה והכוללת. (אורות הקודש א, עמ' מט[5])

ה. התורה אינה מורה, אלא מחנכת

עם כל הפרובלמטיקה הכרוכה במערכת היחסים שבין המקצועות לבין תורתנו הקדושה, ניתן לעשות שלום ביניהן ושימוש בשתיהן, כל עוד אין עירוב תחומין וטשטוש ביניהן. את הסכנה הגדולה ביותר רואה הרב במגמת הפיכת התורה למקצוע.

כשעושים את התורה למקצוע מיוחד בחיים, אז נתבעים כל המקצועות שבחכמות העולם, כדי להשלים את האישיות השלמה הכוללת. (שם, עמ' נא)

יש להכיר בכך שהתורה כוללת היא, שורש לכל חכמה ולכל מדע ומקצוע. ידיעה זו, חכמה גדולה היא כשלעצמה, ומזכה, לדעת הרב, "בברכת האבות - ברכת הכל". בכמה פשטות, ובקצירת האומר, מבטא הוא רעיון גדול ועמוק זה:

אבל כשעולים עד הרום של הכרת התורה בתור נושאת כל ההכרות, כל התוכנים, כל היש, דכולא בה, אז המקצועות כולם מתענפים ממנה, ומשובע טובה הכל מרווה. (שם[6])

התורה היא המחנכת הגדולה של ישראל, מן הראשית היא יוצאת ואל האחרית מובילה, משורשי התהליכים ועד קצות המטרות:

התורה כולה היא המסקנא האחרונה של התוצאה של האורה האלקית, ההולכת וזורמת בעולמים ומגיעה עד חידור התוכי של החיים. (אורות ישראל פר' א', י"ד)

על התורה כתוכן מחנך נבקש לעמוד בשער זה. כדרך שנעשה בשער הראשון, אף כאן נשתדל לעיין באופן שיטתי וכרונולוגי, במידת האפשר, באחד מכתביו של הרב. באופן טבעי נבחר ב"אורות - התורה"[7].

ו. תורה וחיים

ביסוד הכל - הבנת הקשר הפנימי בין התורה לבין העולם והאדם, באשר שורש ובסיס היא לכל; 'אסתכל באורייתא וברא עלמא'.

כבר בפרק הראשון, בדונו באבחנה שבין תורה שבכתב לזו שבעל-פה, מעמידנו הרב על יסוד זה: "תורת חיים זאת יסוד יצירת כל עולמים כולם". כך ביחס לתורה שבכתב, ועל כן מובן כי:

תורה שבכתב אנו מקבלים על ידי הציור היותר עליון ויותר מקיף שבנשמתנו. אנו מרגישים מקרבה את הבהקת תפארת האורה החיה הכללית של כל היקום.

תורת חיים היא - היא התורה, היא החיים.

ז. תורה דיליה

מצד תחושת הקשר והזיקה שבין חיי המעשה ופרטיהם לבין התורה, מובלט דווקא חלקה ותפקידה של תורה שבעל-פה:

שבתורה שבע"פ אנו יורדים כבר אל החיים. אנו חשים שהננו מקבלים את האורה העליונה בצנור השני שבנשמה, בצנור המתקרב לחיי המעשה.

כאן חש כבר האדם את "תורת דיליה" - תורתו שלו, כחלק מתורת ד'. "ודאי כלולה היא תורת האדם הזאת בתורת ד', תורת ד' היא גם היא".

ח. כולנו תלמידים

"גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש - הכל נאמר למשה מסיני". זכות גדולה בכך, אך לא פחות - חובה ואחריות. כל אחד מישראל - "תלמיד" הוא, ואפילו אם הוא ותיק - "תלמיד ותיק" הוא, ואפילו אם חכם הוא - "תלמיד חכם" הוא. היש בנמצא אמת חינוכית נוקבת ומקיפה מזו?...

לענין זה, יצויין, כל העם כולו תלמיד הוא, ואחריות גילויה של תורה שבכתב, וביותר שבע"פ, על האומה היא מוטלת, ואפשרית יותר בארץ ישראל מאשר בגלות:

וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סדריהם... אז חיה היא תורה שבעל-פה בכל זיו תפארתה, פורחת ומעלה ניצה ומתחברת לתורה שבכתב בכל שעור קומתה.

[עד הפרק האחרון - הפרק השלשה עשר - ימתין הרב, ורק שם יבאר במפורט ובמפורש את ההבדל שבין תורת ארץ ישראל לבין תורת חו"ל; ברם, כבר כאן מבוא לנו להבין, שתורת ארץ ישראל הלא היא כתובה על דרך הישר, לעומת זו שבחו"ל שעקובה היא בדרך הכובש!].

 

 

ט. גילוי תורה - לפי לומדה

קסם הקשר שבין "תורת ד'" ל"תורה דיליה" ממשיך ומנחה גישתו של הרב אל התורה כתוכן מחנך ומעצב במהלך הפרק השני. פרק זה דן בענין תורה לשמה. על דרכו של ר' חיים מוולוז'ין ב"נפש החיים" שער ד' הולך רבינו, בהסבירו "ענין תורה לשמה - לשם התורה".

כשלומד האיש הישראלי תורה, הרי הוא שקוד, בעצם, על משימת גילוי רצונו האלוקי של ה' ית'. שהרי "חכמת התורה הרי היא הגילוי האלוקי כפי רצונו ית' הבא מצד עבודתנו ותלמודנו".

בנקודה זו, מתחלת לפעול פעולתה האישיות המיוחדת של כל לומד; נפש נפש וביטויה התורני המיוחד, כל אדם ונקודת חיבורו המיוחדת לתורה, בחינת - "תורה דיליה".

והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל הפועל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת.

נמצא האדם הלומד "מגדיל התורה ממש בלימודו... שרוצה השי"ת בגילוי מציאותו, שיתגדל יותר ויותר". כך כל לומד ולומד, ויותר מזה - המחדש בתורה, שמפעיל ביתר אינטנסיביות את מקוריות כוחותיו המיוחדים, "שהוא ודאי הגדלת התורה ממש באור כפול".

נמצאת התורה אימננטית באישיות הלומד; מנחה, מדריכה ומחנכת אותו, בחינת - "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך"[8].

ואכן, לא רק בענינים הרוחניים העמוקים שבתורה מתעלה האדם, אלא גם בענינים ובלימודים המעשיים, שעל ידם "מתהווה גילוי פנימי בכל פרט ופרט, שיוצא לאור לפי כשרון רוחו של כל אחד".

י. ידיעות והרגשות

כדרך שנוכחנו בעבר, כך גם כאן אין הרב מותיר השפעתה המחנכת של התורה על הפרט בלבד, כי אם מציגה במסגרת הכללית והרחבה יותר של האומה. שהרי:

יסוד תורה לשמה הוא הגברת כחה של כנסת ישראל, הנמצאת גנוזה בקרבנו. וכל מה שנוציא יותר אל הפועל סעיפי ידיעות והרחבת רגשות ממנה, הננו מגדלים את כחה ומזהירים את יפעתה, והרינו מגדילים את התורה עצמה, שהיא רוחניות החיים האמתיים של כנסת ישראל, הצפונה בנו, וחבויה בכל התורה כולה ובכל פרט מפרטיה.

הנה כי כן, רואים אנו, שהתורה מוציאה בסגולתה את שבכח בו באדם, העוסק בה לשמה, בין אם מדובר על "סעיפי ידיעות", ובין אם על "הרחבת רגשות".

י"א. כח סוס

בפרק החמישי מרחיק עוד הרב ומעמיק, בהסבירו כיצד יש בכח התורה לא רק להוציא מן הכח אל הפועל את מה שיש בו באדם, כי אם להוסיף בו כוחות יצירה ולהגביר עוצמתו. לסוסי אש מדמה הזוה"ק את אותיות התורה - "סוסי אש - אינון אתוון דאורייתא". והרב מסביר: "במה שאין האדם משיג מעומק הרעיון בכחו העצמי, מתגדל כח היצירה על ידי חיבורו עם האות שבתורה, ועולה הרבה יותר מכחו". הבסיס יישאר, אם כן, לעולם - האדם עצמו. התורה תשמש לו מרכבה של אש לחיזוק כוחו ולהגברת יכולתו; זו אפשרות אחת. אפשרות נוספת יש:

שכל מקום שיש בכח ללכת רגלי הולך, ומשתמש באתוון דאורייתא לא מפני חולשתו כי אם כרוכב על סוס לכבוד, כדי לעטר יותר את הענינים, או לרכב במקום שאי אפשר לבא שמה על ידי כח עצמו כי אם על ידי צירוף הדרישה לאותיות התורה.

י"ב. סוד האותיות

סוד גדול ועמוק הוא סוד האותיות, ולא זו המסגרת לדון בו בהרחבה. ועם זאת, בהקשר זה, של הזיקה והחיבור האורגאני שבין נשמת האדם לבין תורה ואותיותיה, אי אפשר שלא להזכיר - לפחות - דברי רבינו במאמר "ארץ ישראל" שבאורות פר' ז'.

לאותיות בכלל - ייעוד ואופי כפול, מסותר ודואלי; מרחיבות הן ועם זאת מצמצמות, מגלות ועם זאת מכסות. ממש כבגד וכלבוש. מסתובב לו רעיון ערטילאי ומופשט בחללו של עולם, או בחלל עולמו הפנימי של אדם, ואין לו עדיין כל מבנה, צורה והגדרה. על מנת לשוות לו צורה, יש צורך בשלשה גורמים בסיסיים: אות, מלה וניקוד. האות, כמוה כסיב או כחוט האריג - חומר הגלם הבסיסי לבנין. המלה, הלא היא כבר כאריג הגס חסר הצורה והעיבוד המסוים. הניקוד, כבגד הגזור והתפור ואף צבוע באופי מסוים ומוגדר דווקא, הוא המכניס רוח חיים שלמים ומסוימים - ואף מוגבלים - במלה. שכך מוצאים אנו בזוה"ק: "אתוון אינהו לגבי ניקודי כגון גופא לגבי רוחא"[9].

י"ג. אותיות הנשמה

נשמה שבאדם - טהורה היא וחסרת הגבלה לרום ולעומק, "שהיא מן העליונים". בהיות הנשמה יורדה לזה הגוף בעולם הזה, זקוקה היא לכלים דרכם תבוא לידי ביטוי וגילוי. כלים אלו הן אותיות הנשמה, שהן כלבני-בנין המהווים יסוד לכל שאר "הדרגות אשר לבנין החיים"[10]. בעזרת אותיות הנשמה, שהן גילויהּ אך גם כיסויהּ ההכרחי, יכולים אנו להכיר את נשמתנו, לעמוד על עוצמתה ולהביאה לידי בִּטוי שלם ואמיתי[11].

י"ד. אותיות התורה

מצוותיה של תורה, גם הן אותיות לתורה, באשר מהוות הן ביטוי וגילוי לתורה ולמהותה הפנימית. אף כאן תהווה המצוה המעשית צמצום וכיסוי, ביחס לאמונה הפנימית ולתורה הגולמית המקורית; ועם זאת, רק בעזרתה ניתן להביא האמונה והתורה לידי ביטוי וגילוי, להפרותן ולקשרן אל האדם, כפי שהוא בעולם הזה.

ט"ו. תסיסת המפגש

אם כנים דברינו עד כה, לא ייקשה להבין דברי קודשו במאמר "ארץ ישראל":

כשניגשים למצוה, המצוה היא תמיד מלאה זיו חיים של כל עולמים, מלאה היא כל מצוה אותיות גדולות ונפלאות, מכל תרי"ג מצוות התלויות בכל מצוה, מכל חיי העולמים שבסוד האמונה... תיכף בגשתנו למצוה לעשותה מתגדלות כל האותיות החיות שבמהותנו, אנו מתגדלים ומתגברים, מתעצמים באור חיים והויה עליונה, מפוארה ועשירה עושר - קודש - עולמים, ובאור תורה וזיו חכמה. נוהרות עלינו אותן האותיות של מקורות התורה, ולעומתם מתנשאות אותיות החיים המלאות זיו ואור פנימי שבמהותנו, ותסיסה הרת - עולמים מתהווה. (אורות, ארץ ישראל, פר' ז)

אף כאן אין הרב מחמיץ הזדמנות לפאר את "דרך הישר" שבארץ ישראל, ומדגיש:

בארץ ישראל מתגדלות האותיות של נשמתנו, שם מחשיפות הן נהרה, יונקות חיים עצמיים מזיו החיים של כנסת ישראל, מושפעות הן מסוד יצירתם המקורית בדרך ישרה. (שם)

ניתן לסכם עניין זה (אם גם לא לסיים, כמובן) ולקבוע, שבאמצעות התורה ואותיותיה מצליח האיש הישראלי להלוך בדרך המחנכת ביותר האפשרית, היא הדרך אותה בחר בעל "החינוך" כבסיס ודגל לשיטתו: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות"[12].

ט"ז. על כמות בחינוך

על דבר ההבדל הפנימי, המהותי והאיכותי שבין חכמת התורה לשאר החכמות, ובין לימודה של תורה לשאר לימודים, כבר עמדנו בפתח השער. בפרק ו' מעמידנו הרב על ההשפעה המחנכת שיש לתורה, מבחינה כמותית דווקא, על אישיותו ונשמתו של לומדה:

מה שלומדים בקדושה, מתעדן על ידו הרצון והשכל ביחד, והאורה האלקית באה ממקור העצמי של הנשמה, וממלאה את כל הוויתה, והחיים הרוחניים מתפשטים על כל קצות המהות, כדרך שמתפשט הדם במרוצתו לכל קצות הגוף. אבל כל לימוד חילוני, מכל מדע בעולם, אינו מחיה כי אם אותו החלק המיוחד שהוא מכוון אליו. וזהו יסוד ההבדל שבין קודש לחול מצד הכמותיות, לבד מההבדל, היותר נשגב באין ערוך, שמצד האיכותיות.

י"ז. סור מרע ועשה טוב

עוד בפרק זה, דן הרב במגמות השונות של התורה. מצד אחד, יש להבחין ב"מגמה השלילית של הסרה מרע". אך מצד אחר, יש מגמה לתורה "לעורר את הצד הרוחני העליון שבאדם, שיהיה עסוק במושכלות קדושות". הרבה גישות פדגוגיות יש, אך דומה, שלכולן משותפת המגמה הכפולה של "סור מרע" תחילה, ואחר כך "עשה טוב". אם לכולן - תורת ה'.

י"ח. כחדשים

מיוחדים דברי תורה מכל דברים אחרים, שאם גם עלינו לעשותם בעינינו בכל יום כחדשים, אין הם חדשים לנו באמת. תמיד רק נשוב אליהם, כחוזרים ונזכרים, כבעלי מקח ישן ששבים וזוכים בו.

כבר בהיות העובר במעי אמו, אומרים חז"ל, "מלמדין אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה"[13].

על רקע זה יובנו היטב דברי הרב כאן:

כשהאדם מתרומם לרעיונות עליונים, ומתאים את דרכיו על פיהם, במעמקי רוחו, הוא בא לשורש התורה, בצורתה העליונה, שמגמתה היא להרים את העולם לעליונותו המעותדת לו, וממילא כל מה שהוא לומד מפרטי תורה אינו דבר חידוש אצלו כ"א כמו הזכרה למה שיש כבר בכחו, וזהו סוד 'מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת' (ברכות לב, ע"ב).

י"ט. חינוך נעים

משאת נפש כל מחנך וכל גישה חינוכית, להאהיב כל תוכן לימודי על החניך, וללוות כל לימוד בתחושה של סיפוק והנאה. מן הדין, איפוא, שהתורה על כל סגולותיה המיוחדות לא תיפול מלימוד אחר כלשהו. ואמנם, הרב מזכיר תחושת המתיקות שכרוכה בלימוד התורה, כחלק ממערכת נפשית אינטגראלית ומקיפה, שביסודה - כאמור - חינוכית היא.

בפרק השביעי, שכותרתו וענינו - צער בטול תורה, מזכיר הרב את תחושת הנועם המלוה לתלמוד תורה, אלא שמביאה לידי גילוי דווקא באמצעות צער מניעתה מזה שאינו ראוי לה:

מיעוט מתיקות נעימת התורה בא מחסרון בטבע הישראלי של הנשמה, שצריכין לתקנה על יד תשובה מכוונת לחסרון זה. וכיון שנותנים את הדעת לתקן את החסרון מיד חוזר האור העליון של הטבע הקדוש של הנשמה לזרוח, וחוזרת מתיקות התורה להתחיל להגלות.[14]

כ. אשר עשה האלקים את האדם ישר

תפיסה זו, חלק מגישתו הכוללת - היסודית של רבינו, על פיה יַשרוּת יש באדם, באשר כך עשה אותו האלקים. כל עיוות גורם צרה וצער, פרי התרחקותו של האדם משורשו ומצלם דמות תבניתו, ותורה לו תבלין, מרפא ותשובה. אף אם סטה האדם, איבד נתיב ויעד, חש כאב התעיה ועיוות - די לו שיעסוק בתורה, ומאור שבה מחזירו למוטב, אליה יביט - וחי.

בהרבה מקומות במשנת הרב נמצא התיחסות ליסוד חשוב זה. אחד מהם, מ"מוסר אביך", נביא כאן:

יסוד תיקון העבודה הוא לסדר כל דבר וכל כח, בין בנפש ובין בעולם, ביושר על מכונו, ולא להפך הסדרים ולמנוע בזה השפעת הכחות. האלקים עשה את האדם והעולם ישר, במלוא הכחות והאמצעים הדרושים לשלמות הגוף והנשמה, להוציאם אל הפועל, להיטיב ולהשכיל, והמבטל את הסדר הנמשך מהנהגתו ית' הרי הוא מחריב ומהרס. כמו מי שעושק מהגוף את התנועה הדרושה לו, כמו שישכב תמיד מקופל כפנקס ולא יזוז ממקומו ולא יזיז אבריו, שבודאי יבטל בזה חיות הגוף, כן מי שמונע את נפשו מהתנועות הדרושות לה, הרי הוא עושק ממנה את חוקה ומוכרחת להתקלקל, ולפי ערך הפעולה וחזקתה הראויה לה לפי ההכרה השלמה, כן יהיה ההזק במניעתו. (מוסר אביך, עמ' מ)

כ"א. המחנך - כמורה להתעמלות

בפשטות ניתן יהיה לקבוע, על פי הגישה המוצגת כאן, כי כל הלימודים - לימודי "התעמלות" הם, וכל המורים והמחנכים - מורים הם להתעמלות. נאמן לשיטתו, ירמוז גם כאן הרב כי הציפיות מן החינוך ומן המחנך אינן כל כך בכוון של תוספת ושיפור, כי אם בעיקר לכך שלא ישבש ולא יחבל במהלכו הטבעי, הבריא משורשו, של החניך, שהרי - האלקים עשה את האדם ישר!

אם כך ביחס לכל חכמה וכח, בודאי שכך הוא ביחס לתורה. ואכן ממשיך הרב ומדגיש:

כל התורה בנויה ג"כ ע"פ סוד ההמשך לענין הנפש כפי מה שיוצרה יודע ענינה וכוספה הראוי באמיתת החכמה. (שם)

כ"ב. אומץ הביטוי העצמי בתורה

אך טבעי הוא, שבמהלך הפרק התשיעי בו מדריכנו הרב ב"דרכי תורה ונתיבותיה" ישוב הוא וידגיש ענין היכולת לביטוי אישי, עצמי, ומיוחד של כל אדם על פי מה שהוא, וממילא - החיוב הרובץ על כל אדם לפעול להבאת התכנית וה"בכוח" שבקרבו לידי מילוי והגשמה.

הדרכה חינוכית זו תבוא בפרק זה לידי ביטוי, עם שימת דגש מיוחד על כוחה ותפקידה של תורה במסגרת תהליך קונסטרוקטיבי אכסיסטנציאליסטי זה.

כל אחד צריך לעסוק בעסק שלו, במה שיש לו ע"ז הכנה, וביחוד הדבר נוהג בעניני הלמוד, שאע"פ שלפעמים על ידי מאורעות במצב יהיה קשה לאדם להחזיק במה שלבו חפץ, מ"מ צריך שיהיה אמיץ ולא יעזוב את מה שמכשיר ביחוד את רוחו.

לפנינו, איפוא, תכונה נוספת שמצפה הרב כי יאחז בה לומד התורה - החניך: אומץ. אומץ לאחוז ב"מה שמכשיר ביחוד את רוחו", "לעסוק בעסק שלו" מתוך הכרה נאמנה כי דווקא זה התחום "שיש לו ע"ז הכנה".

כ"ג. חינוך להגדרת יעדים

אל עוד יסוד חינוכי יכוון כאן הרב במסגרת לימוד התורה דווקא, מתוך תקוה שיחזק ויתרום לפיתוחה של תכונת האומץ שהוזכרה לעיל. יש צורך, לדעתו, בהגדרת יעדים ברורים, בברירת מטרות מסוימות דווקא:

תלמידי חכמים שתורתם אומנותם צריכים להשתדל, שתהיה דרכם נכונה לפניהם, מטרתם צריכה שתהיה ברורה להם, כדי שיהיה רוחם אמיץ ודעתם שוקטה, נוחה ומיושבת.

כמה מעניינת ומיוחדת תפיסה זו של צורך בהגדרה וביעד דווקא כשהיא מכוונת לתורה, שארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, שהאינסופיות מאפיינת אותה.

כ"ד. חשיבות התחושות

גם במסגרת הדרכה מעשית זו של "דרכי תורה ונתיבותיה", ער הרב לתחושות הפנימיות אשר הן חיוניות ביותר, מבחינה חנוכית, ללומד.

על כן יזכיר דברים כגון:

* ... אכן זה משמש הוא ליתן מנוחה ללב למען יעסוק בכל ענין וענין ברוח בטוח ושוקט וכו'...;

* ... ממילא תיוולד בקרבו התשוקה לדעת ההלכות... כפי מה שההלכות הן מבוררות כל הן משמחות לב עושיהן ומזהיריהן;

* על כן זאת היא החובה הגדולה לעסוק בתורה לשמה בליבון הלכה, שתהיה מחוורת כשמלה, ולימוד הדיוקים בהרחבתם יהיה מתוך עונג המושכל העליון ושמחתו. וזהו התנאי נכבד בעסק התורה לשמה וממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם: בשמחה, בטהרה, שהיא ודאי מתבססת מתוך המדע הפנימי של הכרה ברורה;

כך במקורות אלו, ונוספים עליהם עוד דוגמאות לרוב[15].

כ"ה. על שתי בעיות

לא נתעלמה מלב הרב הבעיתיות אשר כרוכה בכל אחת משתי הנקודות שהבאנו לעיל;

הראשונה, הצורך בהגדרת התורה האינסופית עלול לגרום לצמצום ולהגבלה, וקשה מזה - לתחושת מוגבלות וקיצוץ כנפי רוחו של הלומד.

השניה, עירובן של תחושות במהלך לימוד תורה עלול לפגום בערכה המוחלט והאלוקי של התורה, ואולי גם בערך תורה לשמה.

נבדוק נא את אופן התמודדותו של הרב עם הבעיות הללו.

כ"ו. הפתרון - גישה של גדלות

ביחס לבעיה הראשונה אומר הוא:

לפעמים כשלומדים דברים קטנים בהתפעלות מרובה כזו, שרישומה על הנפש פועל כאילו היה הענין הזה הקטן - הגבוה שבגבוהים, מתגשמת הדעת וכנפי הרוח מתקצצות. וההדרכה הישרה היא ללמוד כל ענין בהתפעלות של שמחה, שיש בה הרגשה כפולה: רגש של גדולה עליונה, מתוך שכֹּל סעיף קטן רוחני הלא משלים הוא את עץ החיים כולו, ומתוך כך הכל הוא גדול; ורגש שני, שבתוכיות הפרטיות של כל ידיעה, ובפרט תורית, יש בה ערך חיובי מאד, שראוי להעריכו בשמחת כבוד לפי מידתו. ואש של מעלה ואש של מטה מתחברים ביחד להאיר ולחמם את הנשמה.

חשובה וקובעת היא, מסתבר, הגישה עימה בא הלומד אל תלמודו. על הלומד לחוש, שאין כלל דבר מוגבל וקטן בתורה; שכן, גם הניראה כזה, אינו אלא חלק מ"עץ החיים" - ממארג ענק ושלם בגדלותו. לא דברים קטנים יש - יאמר הרב פעמים הרבה - כי אם אנשים קטנים. בלשונו: "האנשים הגדולים באים גם להמבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות"[16].

כ"ז. הפתרון - תורה של שמחה

ביחס לבעיה השניה שעוררנו, קובע הוא בקצרה:

כשמתערב בַּפלפול החפץ לשמח את עצמו בפלפולא דאורייתא, אין זה נקרא תורה שלא לשמה ח"ו. כי עצם השמחה והסרת העצבות הוא גם כן מצוה רבה, והוא בכלל הטבת המידות, שהיא סגולתה של תורה.

עצם הצגת הבעיה מעידה, לדעת הרב, כך משמע, על אי הבנה בסיסית. את השמחה, כמו גם מעורבות רגשית בכלל בלימוד תורה, יש לראות כחלק מן התורה, ואפילו מתורה לשמה. "... ומתוך כך מי שהוא רוצה להתדבק בתורה לשמה, ולהשגיא פלפול בדקות הענינים המעשיים, צריך להעמיק את הרגשו הקדוש".

כ"ח. מזכרת עוון

כיון שבמשנתו החינוכית של הרב עסקינן, נבקש לחזור על קביעתו המפליגה שמובאת בפרקנו, אף כי כבר הזכרנו אותה לעיל בחיבור זה. נחזור עליה בגין חשיבותה ומרכזיותה, ובזאת נחתום הדיון בפרק ט':

ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך לימודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת.

כ"ט. בסוגריים

[את הפרק העשירי נשאיר בהסתרו, לפי שדן הוא בסתרי תורה ורזיה. אך זאת נעיר - יש במסגרתו השלמה נאה לסוד אותיות התורה שבו עסקנו, בקצרה, במסגרת הפרק החמישי.]

ל. הישרות כיסוד חינוכי

ובזה נבוא אל הפרק האחד עשר. נושא הפרק: "פעולת התורה והדרכתה". אפילו השם מעיד על התוכן ועל המהות. התורה, המצויה "במעמקי נשמת ישראל", ספר הישר היא, מכוונת לאדם הישר, להדריכו ולהוליכו בדרך הישר:

האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה.

לא דבר חידוש הוא. במסגרת חיבורנו הזכרנוהו כבר לרוב; ובכל זאת - משמעות יש גם למספר הרב של הפעמים, שטורח ורואה הרב צורך להזכיר זאת לנו בעצמו: ישרות. היסוד החינוכי הענק במשנת הראי"ה: ישרות[17].

לכך מחנכת התורה. כשיודע האדם סוד זה ומאמין בו, לא יקשה עליו להבין מדוע "התורה צריכה שתהיה נר לרגלו".

ל"א. פעולות התורה על האדם

בפרקנו נוספות מספר פעולות שפועלת התורה על האדם, כולן כהשפעה חינוכית, כהדרכה מוסרית וכהשלמה נפשית. נזכיר חלק מהן:

* "התורה מורידה למטה את העולם הרוחני אל האדם".

* "התורה מזככת את המידות, ואת כל התכונות הגופניות והנפשיות".

* "זכירת התורה מביאה לידי ענוה".

* "התורה, דווקא היא היא תבלין ליצה"ר, ולא שום השגה בעולם, ולא שום הרגשות עליונות, - דווקא התורה".

* "התורה היא רפואה כללית לכל בשרו, מתקנת בעומק את כל החיים כולם".

* "על ידי היתרבות ציורי התורה ואור חייה, מתעלה האדם והעולם כולו".

* "הצימאון המיוחד של השלמות הישראלית, שמבקשת את תפקידה, אינו משתבר כי אם על ידי מילוא של תורה".

יפים הם הדברים, ודומה, כי על רקע כל האמור לעיל - מובנים הם מאליהם, מתבארים מתוכם, ואין מן הדין שנפגום בעוצמתם באמצעות נסיונות הסבר.

ל"ב. דרך ארץ קדמה לתורה

מכל שהבאנו עד כה לביאור סגולותיה החינוכיות של התורה והשפעתה על לומדיה, נתקבל הרושם, כי אין העיסוק בתורה מצריך, או אף מותיר מקום כל שהוא, לכל עיסוק אחר. חכמתה היא החכמה, מוסרה הוא המוסר, ישרותה היושר, ומדעה מדע. אין ספק, במידה ידועה - כנים הדברים. עם זאת, נימה של חריגה מקו אבסולוטי ופשטני במקצת זה נמצא בעיון בפרק השנים עשר.

פרק זה פותח, אמנם, בקביעה בעלת הקונוטאציה המוכרת: "התורה אחוזה היא ברוח ישראל", ובהיותו עוסק בערך התורה לארץ ישראל ולעולם, אף ממשיך ומרחיק: "התורה כשמתגברת... האורה האלקית מתפשטת יותר בעולם".

ברם, מיד בהמשך בא השינוי:

דרך ארץ קדמה לתורה. הקדמה זמנית מוכרחת לדורות, המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו וכחו האיתן, מוכרח להקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכחה של תורה. וכשם שהיראה היא בחינת השורש הקודמת אל החכמה, כן המוסר הטבעי הוא בחינת השורש הקודמת אל היראה וכל ענפיה.

לדעת הרב, מניחה התורה, כביכול, ביקעה פנויה למוסר הטבעי להתגדר בה, ולא זו בלבד - אלא אף לשמש בסיס ותשתית לפעולת התורה.

אין לראות בהסתייגות זו פגיעה, ח"ו, או המעטה בערכה של תורה. שלמה היא, מכל מקום; הכל צריך לה, ואין היא צריכה לכלום. דווקא משום כך יש לשאול - מה מקום, א"כ, לקביעה זו ומה תפקידה?

ל"ג. הדרכה למחנך אוהב תורה

נראה לענ"ד, שהוראה גדולה כאן למחנכים, ודווקא לאלו משלומי אמוני ישראל, שהתורה אכן נר למשנתם ולעשייתם החינוכית. שכן, דווקא אלו האחרונים, עלולים - מתוך אהבתם לתורה - לקלקל את השורה, לקלקל השירה. דווקא מתוך דבקות באמונת פעולתה הסגולית הכוללת של התורה על נפש החניך, ונטיה מיסטית - פאטאליסטית להשליך יהבם על מהלכים על טבעיים [שאפשר שינבעו אף מן הקביעה המקובלת - "מאור שבה מחזירם למוטב" וכיו"ב], אפשר שיחושו עצמם, מחנכים אלו, בני חורין ומשועממים מעשייה חינוכית פשוטה, טבעית ואנושית - מן המוסר הטבעי. נמצאו הללו חוטאים ומחטיאים, נופלים ברשתו של היצר-הרע, עת בוחר הוא בתחפושת הקשה והמסוכנה ביותר שעימו - היצר-הטוב...

כלפי אלה קורא הרב - "דרך ארץ קדמה לתורה!" ומזכיר, כי "לעולם יהא אדם", ורק אחר כך - "ירא שמים"...

מידה של אוטונומיה מעניק בזאת הרב למחנך התורני, אך לא פחות מכך - אחריות, ולא פחות מכך - הכרה הכרחית בחשיבות ההנהגות האנושיות היומיומיות - הדוגמא האישית.

ל"ד. הכל עובר דרך צינור דרך ארץ

לתוספת ביאור לענין, ממשיך הרב ומפרט:

כל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו. אם הוא ענין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך ישר, בנטיית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם, כגזל, עריות וצניעות, מנמלה, יונה וחתול, וקל וחומר מההכרה הפנימית של האדם עצמו וחושו הרוחני. ואם הוא ענין שהוא נעלה מן השכל והנטיה הליבית, צריך גם הוא לעבור דרך הצינור של דרך ארץ, ביחש הקישור שיש לכל פרט עם הכללות כולה, בתור מצוה גוררת מצוה. וגם היושר המוחשי להיות קשור בתורה, בחפץ העליון האלוקי המתגלה באור תורה, וההתאגדות עם כללות האומה לדורותיה, עם דרכי חייה ברעיון הקודש, כל אלה אורחות דרך ארץ הם, שמכשירים את ההארות שהן יותר פנימיות מהן להאיר בזוהר ובהירות מבהקת.

ל"ה. בין תורה לחכמות

אין דרכה של תורה שוללת, ובודאי שאינה מתנגדת, לכל דרכי החכמות החינוכיות המצויות באדם ובעולם. מקום יש להן, ואפשר, ואף צריך, לעשות בהן שימוש ועזר לדרכה של תורה. ובכל זאת - הא לן והא להו:

התורה עושה היא ממש את הנשמה הישראלית, והחכמה בכלל, אותה שהיא חוץ למושג תורה, עושה היא את הנשמה האנושית.

[יש לשים לב לביטוי בו בוחר הרב לעשות שימוש - "עושה"!]

אמביוולנטיקה ומורכבות נמצא בתחום זה של יחס התורה לשאר חכמות. אף כי עסקנו כבר בנושא בפתח השער, לא נימנע מלהוסיף את שנוסף בפרק זה. שכן, לצד ההתיחסות אל "המוסר הטבעי" או אל ה"דרך הארץ" כאל מושגים וערכים "חוץ - תורתיים", כביכול, מוצאים אנו הזקקה ברורה - עד כדי תנאי כמעט - של התורה למצעם. והנה, שב הרב ומחלק, באופן ברור וחד, בין התורה - שעושה את הנשמה הישראלית, לבין החכמה בכלל - שעושה את הנשמה האנושית. לכאורה - בלבול מסוים.

דומה, שחתירה לחשיפת שורשי הזיקה שבין תורה לחכמה, עשויה לסייע בארגון נכון של הערכים. ואמנם, הרב ממשיך וקובע:

כשמסתכלים בפנימיותה של הנשמה האנושית במהותה, נמצא את רוח ישראל חי בקרבה, וכן המהות הפנימית של כל שכלול וחכמה אנו מוצאים בה אור תורה.

אמור מעתה - שורש הכל, בכל זאת בתורה הוא נעוץ, אם גם בתחום המעשי - טקטי יש לפעול כאילו אין המוסר הטבעי ושאר חכמות נובעים מכח זה השורש ותלויים בו.

ל"ו. כל ישראל מחברים

עלינו - ישראל עם קדושו - לבצע החיבור הנכון בין התחומים, בין השורש לאחרון הזלזלים שבחוץ. זו המשימה שהוטלה דווקא על ישראל, שדווקא לו ניתנה תורה, "כדי ששערי אורה יותר בהירים, יותר רחבים, יותר קדושים, מכל שערי האורה של הבינה הטבעית ושל רוח המוסר הטבעי אשר לאדם, ייפתחו לנו, ועל ידינו לכל העולם כולו".

זכות גדולה היא לנו, אך גם חובה חינוכית - כלפינו וכלפי העולם, שהטילה עלינו התורה. אסור לנו להתעלם מחובה זו:

ואם אנחנו אוטמים את אזנינו משמוע לקול ד' הפשוט הקורא בכח על ידי כל שערי האורה הטבעיים, שהיא נחלת כל האדם, מפני שאנו חושבים, שנמצא את אור התורה בתורה הקרועה מכל אור החיים הפרושים בעולם, בפנימיותו ובנשמת האדם בהדרה, אין אנו מבינים בזה את ערכה של תורה, כדמתרגם אונקלוס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו.

ל"ז. תורה שהיא ארץ

לקראת סיום הפרק, אולי כהכנה לבא אחריו, שעניינו תורת ארץ ישראל, מוצא הרב לנכון להשוות בין התאמת סגולותיו הרוחניות של האדם מישראל אל התורה, לבין התאמת סגולותיה של כנסת ישראל אל ארץ ישראל דווקא.

כשם שאין כנסת ישראל מוציאה אל הפועל את סגולותיה כי אם בארץ ישראל, כן אין אדם מישראל מוציא את סגולותיו הרוחניות כי אם על ידי התורה, שהיא הארץ הרוחנית המתאימה לסגולת הנשמה הישראלית. כל המדעים דומים הם לארץ ביחושם אל הגידול הנשמתי אשר לישראל.

את השלמת התמונה, באופן של סינטיזה אורגאנית בין המרכיבים - תורה, עם וארץ, מוצאים אנו לעת חתימת הספר - בפרק השלשה עשר. כל הפרק עוסק בקשר שבין התורה לארץ ישראל דווקא.

את הדור שלנו - "דור הנבילה והתחיה, בן הזמן של האפילה והאורה, היאוש והגבורה" אי אפשר - סבור הרב - לחנך כדרך שנתחנכו דורות רבים שבגולה. "בשבילו אנו צריכים סם חיים - דווקא מתורת ארץ ישראל".

ל"ח. בין תורת א"י לתורת חו"ל

מספר הבדלים מהותיים מוצא הרב בין תורת א"י לתורת חו"ל. כך למשל, מכוונת תורת חו"ל ביסודה לאדם הפרטי, אבל לאומה ככלל לא תדאג אלא תורת א"י.

כל מה שהוא שגור ביחס של תורת חוץ לארץ במובן הפרטי, עולה הוא בערך תורת ארץ ישראל למובן כללי. תורת חוץ לארץ עוסקת בתקון הנפש הפרטית, בדאגתה לחומריותה ורוחניותה, לזיכוכה והתעלותה בחיי שעה וחיי עולם; אבל רק בתור נפש פרטית. לא כן תורת ארץ ישראל. היא דואגת תמיד בעד הכלל, בעד כללות נשמת האומה כולה.

גם אופי ואופן לימודה של תורת ארץ ישראל שונה במהות מזה שבחו"ל, והדברים אמורים הן ביחס לאגדה והן ביחס להלכה: "לא רק האגדה לבדה תואר מאור הרעיון הבהיר של תורת ארץ ישראל, כי אם גם ההלכה".

ברם, לא רק מצידה הלימודי שונה תורת ארץ ישראל, "כי אם הארת החיים כולם, הכל תלוי בעושר הרעיון". כדרך שמוכשרת היא תורת ארץ ישראל דווקא להתאמתה ולהדרכתה החינוכית כלפי הציבור והכלל הישראלי - כלל האומה, כך מוכנה היא להבנת הכללים, שבתוכם ומתוכם יובנו הפרטים באופן הרמוני:

אנו צריכים להתרומם לאותה המדרגה של הבנת הכללים וכללי הכללים, והפרטים בהצעותיהם יהיו נסמכים עמם. זאת היא המידה המיוחדת של תורת א"י, ובזה היא מחולקת משל חו"ל. התרוממות הנשמה אצל תלמידי חכמים לסקירת הכללים של כללי התורה, ושורשי האמונה והעבודה, שהם מתבארים על פי עסק קבוע ומוסכם בפנימיותה של תורה בכלל, מוכנת היא לבוא בארץ ישראל דווקא.

ל"ט. על יצירה וישרות

בבואנו למקד ולאפיין את תמצית גישתו החינוכית של הרב, הצענו את יסוד הישרוּת[18]. בפרקנו מגיע יסוד זה לאחד משיאי גילויו. "כנסת ישראל בכללה חיה בחוץ לארץ חיים שאינם מקוריים". במסגרת "חיים שאינם מקוריים", אי אפשר ליצור ובודאי שלא ניתן ליצור יצירה מקורית; "יצירה עצמית ישראלית... אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל"[19].

יצירה. זהו הביטוי העמוק וההולם ביותר לחיות מקורית, לחיוניות עצמית בריאה ושלמה. על כן, בבוא הרב לשאת דברים לפני חכמי מרכז הרב, אור ליום כ' בטבת תרפ"א, מדגיש הוא שקהל היעד - שומעי לִקחוֹ - הם דווקא "תופשי התורה בעיר הקודש ובארצנו הקדושה כולה". וכה יפתח דבריו בפניהם: "לחיים של יצירה הנני קורא אתכם"[20].

הרב מדגיש, שהכח הצפון ב"תופשי התורה אשר בארץ הצבי" מוכרח להתגלות ולהראות פעולתו "על תחיית עמנו בארץ הקדושה". בארץ ישראל, החינוך לתורה, וחינוכה של תורה - ליצירה הוא מכוון, מתוך הישרות האפשרית וההכרחית בארץ ישראל דווקא. כאן "אנחנו מוכרחים להרים דגל בחיים של יצירה רוחנית חיים של יצירת קודש"[21].

זו גם משמעות "דרך הישר", עליה מרחיב הרב הדיבור והשבח במסגרת מאמר "הדור", שהיא הנאותה לדרא דעקבתא דמשיחא - דור החפץ באומץ ובתחייה - לעומת הנבִילה והניווּן שבגלוּת, אשר כלאוּ וכבשוּ את כוחות היצירה מלצאת בדרך ישרה. שָׁם בגלוּת, ממשיך הרב בהסברו, מופיעים מקצועות התורה המגוונים כעוינים זה את זה:

שָׁם כל נימא ונימא, היוצאת מגומא אחת, דוחקת היא לחברתה במהלך הרוחני. ההארה הציבורית, העסקנות, העבודה, המעשה, ההלכה, האגדה, הנגלה, הנסתר, המחקר, הקבלה, המוסר, השירה, הבדיחות וכובד הראש, הפלפול וההגיון, הדקדוק והרמז, שכל אלה הינם נחלקים רק מחוץ ולא מפנים - כי בעצם החיים, בזרמם הפנימי, המוחש בנשמה, מאוצר החיים העליונים, הכל שופע במהלך אחד, באחדות והשוואה - נעשים מפולגים ומרוחקים זה לזה, נדמה שכל אחד צריך להשמר מחברו ולהתיירא ממנו, להיות צופה להתקומם ע"י מפלתו ולהתמלא מחורבנו.

אי אפשר לאחדות אמיתית ושלום עליון מלא חיים, שהוא בא באמת משפע שמו של הקב"ה, ה' שלום, שם גופיה איקרי שלום, להתפתח כלל בחוץ לארץ. וכשם שאין שלום אישי יכול להתפתח שם, על אדמה טמאה... האויר שם מחניק, חניקה רוחנית, ביחש אל אורה ותקוה כללית.ולכן החיים הרוחניים שם, בארץ מאפליה, לא יוכלו להיות מקוריים, והינם רק נשאבים מאוצר החיים, אשר בשיור של התורה שבכתב ושבעל - פה על ידי עמלה ושינונה, אשר יחד עם ישראל הורד ממרום שבתו וירד בגולה...

ההכרה, שהננו עם נורא, בני מלכים, נדיבי עמים, ומעמידי שרי קודש, זאת ההכרה עצמה, המעולטה בחוץ לארץ בעליפת יגון קודר ובאנחת חושך, היא מתראה על אדמת הקודש בבהירות הנשמה ובזיו החיים. על כן, התורה מקורית היא בארץ ישראל, והיא מוכנת רק בה להיות מקורית. (אורות התורה יג, ז)

את "הרצאת הרב" בוחר הוא לסיים בהדגשת יסוד ה"ישרוּת" בנתיב חינוכה של תורה בארץ ישראל:

ואנחנו תופשי התורה, בא"י בכלל ובירושלים בפרט, חייבים אנו להתאמץ להמציא לעמנו את מאוויו הרוחניים בצורה היותר נאה. ואז אור חדש יאיר על ציון, והתורה תתכבד על ישראל, והתלמוד יביא לידי מעשה, והמאור שבה יחזיר למוטב גם את הבנים שנתרחקו, וקרן גאולה וישועה יתרומם לעם ד' על אדמת קודשו.

כמה מתאים הפסוק בו בוחר הרב לסיים - "ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם, אישים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור'..."[22].

מ. בנין של תורה

אנו, את זה השער השני נבחר לחתום בקטע המתאים לעניינו - התורה כתוכן מחנך. כבר בפתח החיבור ביארנו דברי הרב על חינוך וחנוכה כבנין של קדושה, כחנוכת הבית. ואכן, בקטע מתוך אגרות קודשו (שנדפס בסוף אורות התורה) מביא הרב לידי ביטוי מפורש את דעתו ואמונתו בדבר האפשרות להיבנות - חינוכית - באמצעות עמלנו הנפשי בתורה. וכה דבריו:

כל ענין שבתורה, בכל מרחביה, שמתקשרים אנו בו ביותר דביקות, ביותר בהירות, כל הלכה הנקנית בקרבנו ביותר בירור על ידי שקידתנו, כל סוגיא שמתבררת לנו ביותר טעם וביותר הארה על ידי עמלנו הנפשי, כל מחשבה, שבתורת ההלכה והאגדה, המוסר והיראה, שמתישבת יותר בנפשנו, הרי אנחנו נבנים על ידה, ובונים על ידה את הכלל כולו, ואת כל היקום, והננו מתקרבים בזה להשלמתנו האמיתית לתכלית החיים, לרצון האמיתי של חי העולמים ברוך הוא, החפץ להנחילנו את אור החיים, בכל חוסנם ואמיתתם.

 


[1]. אדר היקר עמ' נ"ט.

[2]. שם.

[3]. מעניין להשוות את יחסו זה של הרב לחילוק שבין חכמת ישראל לחכמת העולם, אל יחסו לחילוק שבין רוח ישראל בכלל לזה של העמים: "ההבדל העצמי שבין ישראל לעמים... ששכל האדם... שכל מצייר... אבל סגולה אלקית של שכל יוצר זאת היא הפליאה של סגולת ישראל" (אורות הקודש ג, עמ' ס"ז).

עוד יפה להשוות לאורות ישראל (עמ' קנ"ב) לענין "הקבלה היא מבחוץ וההשפעה מבפנים", על דבר היחס שבין קבלה מחכמת העמים לבין השפעה מחכמת הקודש הפנימית של ישראל.

[4]. אורות הקודש א, עמ' נ'.

[5]. באיגרת בשנת תרע"ד כתב הרב: "הננו צריכים לעשות את התורה עיקר ויתר המדעים טפלים לה, ובמדעים עצמם דעתי, גם כן לבכר את כל המתיחש לחכמת ישראל על שאר המדעים" (אגרות הראי"ה א, רפ"ג).

[6]. עוד על דבר היחס שבין תורה לחכמות, ראה לקמן ל"ה.

[7]. כל ציוני המקורות להלן יתיחסו לספר "אורות התורה" בהוצאת "חשן" ירושלים, תשל"ג. המובאות לקוחות מן הפרק הנדון, אא"כ צויין בפירוש אחרת.

[8]. משלי ו', כ"ב.

[9]. תקוני - זוהר ה', דף כ' ע"ב.

[10]. אורות, ארץ -ישראל, פר' ז'.

[11]. כדאי לראות, בענין זה, דברי הרב בהקדמתו ל"ראש - מילין", וכן באוה"ק ב', עמ' של"ה - של"ו.

[12]. ספר החינוך הוצאת אשכול, מצוה ט"ז.

[13]. נדה ל' ע"ב.

[14]. וראה עוד בענין זה לקמן כ"ד - "חשיבות התחושות".

[15]. ראה לעיל י"ט.

[16]. ערפלי טוהר, עמ' נ"ב; ואוה"ק ב', עמ' שע"ז.

[17]. עוד על הישרות ראה לקמן ל"ט.

[18]. לעיל, פסקה ל'.

[19]. אורות, ארץ ישראל פר' ג'.

[20]. "הרצאת הרב", נדפסה בסוף הספר אורות התורה.

[21]. שם.

[22]. ישעיהו מ"ב, ט"ז.