'ברוך מבנים אשר' | לזכרו של אשר ירון הי"ד

לפני למעלה מ-27 שנים, כשראיינתי קבוצת תלמידים, ובתוכם אשר, הצגתי בפניהם שאלה שנושאה אקטואלי גם היום - היחס שבין התחושה הדתית ובין ציוויי ההלכה. ברצוני לדון כאן בנושא זה תוך ניסיון לשחזר ולהעריך את תגובתו והתייחסותו של אשר.

השאלה אותה הצגתי בפני התלמידים, מופיעה בשו"ת הרדב"ז (שאלה אלף פז). ועוסקת באדם שהיה אסיר והיה צריך לעבוד במשך כל השנה, כולל בשבתות ובחגים, ואשר ניתנה לו האפשרות לבחור ביום אחד בו לא ייאלץ לעבוד. ובאה השאלה לפני הרדב"ז: באיזה יום יבחר - בשבת, ביום כיפור, בראש השנה או בפסח. התלמידים העלו כמה הצעות, כפי שהרדב"ז בעצמו מביא שם מפי כמה רבנים. אלו אמרו: שבת, אלו: יום כיפור, ויש כאלו שאמרו אפילו פרסומי ניסא של פורים.

אשר, כפי שכבר הוצג, היה ראציונליסט. אני זוכר שאמר לי פעם: "הרב, לפעמים ליד השולחן, אתה יודע על מה אנחנו משוחחים? - על בעיות במתמטיקה" - היה זה חלק מהווי הבית. אמנם, למרות שהיה טיפוס ראציונליסט היה בו רגש עמוק, שאם לא כן, לא היה מגיעה לאותן אהבות גדולות שהיו לו לתורה ולאדם.

כאשר אני משחזר מה הוא היה עונה, הרי שיש לי וודאות פנימית מה היתה תשובתו - "הוא צריך לבחור את היום הראשון אחרי שניתנה לו ההזדמנות שלא לעבוד. אם זה שבת, אם זה פסח, אם זה ראש השנה, ואם זה שבועות". אני שואל "למה?" והוא נותן תשובה מאוד ראציונלית: "כל השנה, בכל שבת שהוא עובד הריהו אנוס. אבל ברגע שקיבל את הרשות לבחור, הרי שביום השבתון הראשון שוב אינו אנוס. אם כן אסור לו באותו יום לעבוד".

ננסה ללבן את הדברים.

נתאר לעצמנו אדם, שעובד כל ימות השנה, ומקבל את הבחירה שלא לעבוד שתי שבתות לפני יום כיפור. בוודאי חושב הוא: "זאת הפעם, אהיה חופשי ביום כיפור ואוכל לעבוד את הקב"ה". באה ההלכה, מכה בקודקודו, ואומרת: "לא, ביום כיפור תעבוד, מנוחתך תהיה בשבת הראשונה דווקא".

אפשר והתשובה לשאלה לעיל אינה חד משמעית ותלויה בנסיבות, דהיינו כיצד נוסחה בפני אדם זה האפשרות שלא לעבוד ביום שיבחר. אם ניתנה לו הברירה שכשיגיע היום בו לא ירצה לעבוד יודיע על כך, כי אז תיכף בבוקר יום המחרת הוא אינו אנוס וצריך לבחור את היום כיום חופשי. אך אם נאמר לו להצביע בלוח השנה על היום בו הוא רוצה להיות חופשי, הרי שיש מקום לפקפוקים. כאן כבר הייתי מתחשב בתחושה הדתית של אדם ביחס לחשיבותו של יום כיפור.

מכל מקום, ההלכה היא שקובעת, בין אם היא משתלבת עם התחושה הדתית ובין אם לא, וזאת למרות חשיבותה של אותה תחושה דתית.

בהקדמתו למשנה מתאר הרמב"ם מצב מעין זה

אילו איש נביא שנתבררה אצלנו נבואתו כמו שאמרנו, יאמר לנו ביום השבת, שנקום כולנו, אנשים ונשים, ונבעיר אש ונתקן בה כלי מלחמה; ונחגור איש את כלי מלחמתו, ונילחם עם אנשי מקום פלוני ביום זה שהוא יום שבת, ונשלל שללם ונכבוש נשיהם, היה חובה עלינו, אנחנו המצווים בתורת משה לקום מיד, ואל נתעכב כאשר ציוונו, ונעשה כל מה שציווה בזריזות ובחירה יתירה בלא ספק ובלא עיכוב.

ונאמין בכל מה שנעשה ביום ההוא, ואף על-פי שהוא יום שבת, מהדלקת האש ועשיית המלאכות וההריגה והמלחמה שהיא מצווה. ונקווה עליה גמול טוב מהקב"ה בשביל שעשינו מצוות הנביא שהיא מצוות עשה לעשות דברו כמו שנאמר על-ידי משה (דברים י"ח) "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוקיך, אליו תשמעון".

ובא בקבלה (סנהדרין צ) "בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה - שמע לו, חוץ מעבודת כוכבים כגון אם יאמר לנו "עבדו היום הזה בלבד זה הצלם", או "הקטירו לזה הכוכב בשעה זו לבדה", יהרג ואין לשמוע ממנו.

ואם איש יחשוב בנפשו שהוא צדיק וירא שמים, והיה זקן בא בימים ויאמר "הנה זקנתי באתי בימים, ולי שנים כך וכך, ולא עברתי בהם על מצווה מכל המצוות לעולם, ואיך אקום ביום זה שהוא יום שבת ואעבור על איסור סקילה, ואלך להילחם, ואני אין בי יכולת לעשות טובה או רעה, וימצאו אחרים במקומי ובני אדם רבים לעשות הדבר הזה".

האיש ההוא מורד ועובר על דברי השם והוא חייב מיתה בידי שמים מפני שעובר על אשר ציווה הנביא.

ומי שציווה השבת הוא ציווה לשמוע אל דברי הנביא ומה שיגזור, וכל העובר על דבריו - חייב.

הרמב"ם מתאר לנו כאן מצב קשה, בו טוען האדם הזקן: "מה אתם רוצים ממני, מימיי לא חיללתי שבת?". ובאה ההלכה ואומרת: "מבחינת תחושתך הדתית אכן אינך רוצה לחלל שבת, אך אין זה כלל חילול השבת".

בהקשר זה אני נזכר בתמונה שאיני יכול לשכוח. יהודי אחד, שלימים הפך להיות שכני, יהודי שהכרתי והוקרתי, ביקר אצל חותני, ר' צבי יהודה מלצר עליו השלום, שבוע לפני הכרזת המדינה. והנה הוא יוצא כולו נסע מבית חמי ואומר לי ביידיש: "שמעת מה הוא אומר? האם על 'שמא' נחלל שבת??". האיש היה נסער כולו בשל פסיקתו של הרב ולפיה יש לחלל שבת שמא יפתחו הערבים במתקפה עלינו למחרת היום.

אכן, אם במקרים שתוארו עד כאן התחושה הדתית המוטעית נטתה דווקא לכיוון ההחמרה בדין, וההליכה אחר "לפנים משורת הדין", הרי שלפעמים חוצים גבולות לכיוון השני.

בספר הכוזרי (מאמר ראשון, צז), כותב רבי יהודה הלוי שעושי העגל סברו שהם-הם החסידים והדתיים האמיתיים:

אכן, העם לא חשב כלל כי על-ידי מעשה זה הוא יוצא מעבודת האלוה.

עושי העגל מקרב בני ישראל חיפשו דרך לבטא את עבודת האלוה, את התחושה החוויתית-דתית והיו משוכנעים שזוהי הדרך. לדעתם, היה במעשה זה משום השתדלות יתר בעבודת האלוה.

גם כיום ישנם בציבור אנשים, בעיקר בקרב החוזרים בתשובה, שלעיתים אף מקרינים על חלקים אחרים בציבור, המחפשים ביהדות בעיקר את החוויה הדתית בעוד ההלכה אצלם תופסת מקום משני.

סיפר לי מישהו ששעות קשות עברו עליו בראש השנה ליד הכותל. הוא התפלל ליד מנין של חסידים חוזרים בתשובה, שבאמצע בתפילה רקדו "נ-נח-נחמ-נחמן", ותקעו בשופר בשחרית ללא כל קשר.

החויה הדתית אכן חשובה אך לא כאלו החושבים שהתחושה הזו, החוויתית, היא חלק מיראת שמים.

חידושי הרי"ם דרש את הפסוק "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" וביאר ש"פעמים" הרי זו התפעמות, התרשמות. וזו אכן יפה מאוד, אבל רק כאשר היא "בנעלים" - בתוך מסגרת.

ברצוני לומר לך אורית [בתו של אשר הי"ד], שהציווי החינוכי של אביך אשר היה אכן של "יפו פעמיך בנעלים". היה לו לב חם, אבל בנעלים - תוך שמירה על המסגרת. דבקות בהלכה, כפי שהיתה לאשר, מבטיחה שאכן התפעמות זו לא תעבור את הגבולות.

יתן לכם ה' כוח לגדל את אושרי הקטן ועוד צאצאים, מתוך ידיעה שיש צורך בהתפעמות יחד עם שמירה על המסגרת.

 

הרב גדעון פרל

אני מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה, וחסר לי כאן מישהו.

אשר ירון הי"ד הגיע ל"מרכז הרב" בירושלים כנער צעיר ומאוד רציני, מתלבט בדבר המשך דרכו ועתידו.

כשחיפשו חברותות לבחורים צעירים, שילמדו עם אברכים צעירים, הכירו בינינו והחלטנו שנלמד בצוות.

הזמנתי את אשר ללמוד בביתי, בית בן שני חדרים שבו התגוררו חמש נפשות. חדר אחד מוקדש ללימוד והשני לעקרת הבית וילדיה. כבר אז התגלה ייחודו של אשר: הזהירות שבה נהג, דרך הארץ, חס ושלום שלא להפריע. רציתי שישתחרר קצת וירגיש קצת חופשי אך הוא, בעדינותו הרבה, נהג בנחת, בלחש, שמא יפריע.

מדי ערב בערבו ישבנו ולמדנו. דומני שהייתה זו מסכת עבודה זרה. איני זוכר למה בחרנו דווקא מסכת זו, שאינה מן המסכתות שנלמדות בישיבה דרך כלל, מסכת שיש בה הרבה חומר במחשבה ובאמונה.

והנה מתגלה כאן כישרון לא רגיל.

ראשית, למרות שידעתי כי התלבט הרבה לאן ללכת ומה לעשות בעתיד, לא היתה לי הזדמנות של ממש בעת הלימוד להכירו ולדבר אתו על כך. לדידו, אסור היה להוציא ולו מילה אחת לבטלה.

שנית, אני זוכר שהיה קשה ללמוד אתו. השיטה שלי ללימוד בלילה, אותה אף ניסיתי ליישם בלימודי עם אשר, הייתה לעבור על הרבה דפים במהירות, ב"קלילות". כמה ניתן להתעמק בסוגיה אחרי יום שלם של עבודה ולימודים? אשר, מכל מקום, לא ויתר. בדרכו העדינה, התעקש להבין את פשט הסוגיה, ולפני שהספקתי לפצות פה כבר ראיתיו פותח ספרים, ומשווה את הנאמר עם סוגיות אחרות. הערב התארך, נכנסו לשעות הקטנות של הלילה, והוא - כוחו במותניו ומוחו צלול. שאלתי אותו: מניין לך כוח זה, והרי רק לפני זמן קצר הגעת ממדרשיית "נועם" ולא נמנית שם עם ה"מתמידים" הגדולים. "פשוט מאד, אני נח שעה בשעת הצהריים, וזה מספיק לי לשאר היום".

העבודה הייתה של חריש עמוק. ערב ערב התייצב הבחור בשעה המדוייקת, מוכן למלחמתה של תורה. התרשמותי הייתה עמוקה מאד. לא היו לי חברותות רבות כאלו.

בסמוך לפסח החלו לדבר על רעיון הישיבה בגוש עציון. גם אשר התלבט. באותה תקופה כבר הכיר מקרוב את הלימוד הישיבתי, התעמק בו, וזה היה לחלק מחייו. כשבא להתייעץ אתי, ואמרתי לו שכדאי לו ללכת בדרכי וללמוד ללא הפרעות של גיוס לצבא. אשר התלבט הרבה בעניין זה. ישבנו ושקלנו יחד מהי הדרך ה"אמיתית".

הימים היו הימים שלאחר מלחמת ששת הימים. נסיתי לשכנעו: "טוב שנישאר בירושלים. כאן נעים ובטוח. וזו הרי עיר הקודש". מצד שני, החל אשר טוען בלהט, "יש חובות קדושות שהן בגדר מצוות, חלק מעבודת ה'". כששמעתי את הדברים, אמרתי לעצמי: "אכן, זוהי יראת שמים אמיתית". מידה זו, של יראת שמים אמיתית, היא שהובילה אותו בסופו של דבר לידי הכרעה סופית: להשתתף ולהשקיע את כוחותיו בהקמת הישיבה ב"הר עציון".

לימים, גם אני הגעתי לישיבה, והיו לנו הזדמנויות נוספות ללמוד בצוותא. באופן אישי, אני הולך עם החסר הזה שנים רבות. זה חסר, זה חלל. נסיתי להגדיר לעצמי חסר זה באופן הבא. הגמרא במסכת בבא בתרא (קטז, ע"א) מבחינה בין המושג "שכיבה" לבין "מיתה":

מפני מה בדוד נאמר בו שכיבה ['וישכב דוד עם אבתיו'] וביואב נאמר בו מיתה? דוד שהניח בן נאמר בו שכיבה, יואב שלא הניח בן נאמרה בו מיתה... אלא דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה.

ומבאר המהרש"א:

דלכך נאמר בדוד 'שכיבה' כאילו לא מת ולא עבר כלל מן העולם, כיוון שהניח בן ממלא מקומו, הוי ליה כאילו לא מת אלא כשוכב וישן בעלמא. וביואב נאמר 'מת' שלא הניח בן ממלא מקומו שמת ממש.

מושג של "שכיבה" שייך גם אצל החיים ולא רק אצל המתים. כשהאדם ישן הוא שוכב, אבל הוא עדיין נמצא בחיים. אדם שמת, נעלם ואיננו. זה חידלון.

אם אנו מנסים לבדוק במה נמדד האדם ובמה נמדדת המציאות שלו, הרי שהמציאות שלו נמדדת בערכים אותם הוא חי, אותם הוא מקרין לסביבה שלו. ב"ערכים" אני מתכוון למצוות, לאמונה, ליראת שמים, לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו.

בחינת דמותו של אשר הי"ד מלמדת שניתן להגשים מידות אלה גם בגיל צעיר. מתוך ביטחון, באמונה לוהטת ומתוך התמדה. לטעמו, גם הליכה למוסד אקדמי כדי ללמוד מדעים, יש בה שילוב של עבודת ה', מעין פרפראות המלוות את העיקר: תורה, יראת שמים ומידות טובות.

דמותו של אשר הייתה, בגיל כה צעיר, דמות תמימה. דמות ששייכת לאמת והולכת בדרך הישר.

וישכב אשר עם אבותיו. נגזרה גזירה.

מבחינתי, אשר רק "שוכב". אשר לא מת. מידותיו עודן מצויות בינינו.

בהזדמנות זו אני חייב להכיר טובה לאשר. חלק לא קטן מאותה הנאה ועונג שיש לי בלימוד התורה, שנותנים בי טעם ורצון להמשיך ולהתמיד (על אף שמצוות, ובכללן לימוד תורה, "לאו ליהנות ניתנו"), באו בזכותו של אשר, ועל כך אני חייב לו תודה כל הימים.
הרב אמנון שוגרמן (ראש ישיבת הגולן, גיסו של אשר הי"ד)

בחרתי במשנה מפורסמת במסכת אבות, שהדיון עליה במפרשים מצביע אולי על אשר הי"ד ועל דרכו.

במשנה באבות (ב, א) נאמר:

רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושה, ותפארת לו מן האדם.

במובן הפשוט, אדם בוחר דרך נאותה, שתהיה רצויה ומקובלת, הן על האדם עצמו והן על אחרים.

והנה במפרשים עולים כיוונים שונים.

הברטנורא במקום כותב:

שיהא נוח לו ויהיו נוחים בני אדם ממנו. וזה יהיה כשילך בכל המידות בדרך האמצעי ולא יטה לאחד משתי הקצוות.

וכפי שגם נאמר בגליון רש"י:

כל דרך שהיא נוחה ותפארת למי שעושין אותה, לאותה הדרך יברור האדם לפי שבידוע שזו הדרך שהיא נוחה לעושה.

ואילו הרמב"ם שם מבאר:

ברור הוא כי דרך ישרה הם המעשים הטובים אשר ביארנו בפרק הרביעי [של שמונה פרקים, ההקדמה למסכת] והם המעשים הממוצעים, לפי שבהם נקנית לאדם בנפשו תכונה נעלה ותיטב התנהגותו עם בני אדם והוא אמרו תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. (עפ"י מה' קפאח)

בשמונה פרקים בתחילת הפרק רביעי, אומר הרמב"ם:

המעשים הטובים - הם המעשים השווים, הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע.

זו כבר הגדרה חריפה הרבה יותר - הקצוות, הקטבים הם דברים שליליים.

בספרו "דרך חיים", מעיר המהר"ל שישנה דרך שיכול ותהיה ראויה ואמיתי בעיני ההולך בה, אלא שמעוררת היא חשד בקרב אחרים. עם כל מעלותיה, יכולה היא לגרום תקלה, להביא לחילול ה', בוודאי אם מדובר בתלמיד חכם שמצפים ממנו כי יתנהג אחרת:

והעיקר שבא רבי ללמד שלא יאמר האדם: כיוון שדבר זה הוא נאה וטוב באמת, מה לו ולבריות?

ודבר זה אינו. כי ראוי שיהא מעשה האדם תפארת מן האדם זולתו, כמו שתמצא בכל מקום בדברי חכמים שאסור לעשות מעשה שיהיה נראה שהוא דבר שאינו הגון לרואה, וכל שכן אם אינו הגון לפי האמת, רק שיעשה המעשה הגון לפי האמת וגם אל הרואה.

נדמה לי שבין המהר"ל והברטנורא לבין הרמב"ם ישנה הבחרה מאוד ברורה. רבי עובדיה מברטנורא מחפש את הנוחות, שיהא אדם "מקובל" על הבריות. עַשֵה מה שתעשה, ובלבד שהדבר ייראה גם בעיני אחרים. גם המהר"ל מחפש את מציאת החן בעיני אחרים. יכול להיות שיש לך רעיונות אמיתיים, אפשר ודרכך טובה, אבל אם אינה נראית בעיני אחרים, הימנע ממנה.

השאלה שאנחנו צריכים כעת לשאול את עצמנו היא, האם אותה הגדרה מפורסמת של הרמב"ם בשמונה פרקים של דרך המיצוע, פשרה היא או הכרעה.

האגדה החסידית מספרת, שבתגובה לפירוש זה של הרמב"ם, פתח רבי מנחם מנדל מקוצק את חלון ביתו בפני תלמידיו ואמר להם: "צאו וראו, בני אדם הולכים בצדי הדרך. באמצע, הולכות רק בהמות". יש באמרה חריפה זו ביטוי של בוז, זלזול ולעג לדרך האמצע. דרך זו נתפשת כפשרה, כדרך "להסתדר עם כולם".

אמנם, הקורא את דברי הרמב"ם בשמונה פרקים יראה שמדובר בהכרעה: הקצוות והקטבים רעים הם - "בין שתי קצוות ששתיהן רע", ולכן יש ללכת רק בדרך האמצע.

משנה זו מבטאת משהו מדמותו ומאופיו של אשר הי"ד, כפי שתואר על-ידי רבותיו וחבריו.

בזכרוני, נחרתה דמותו של אדם מגובש ומעוצב, מראשוני וממעצבי דרך ישיבות ה"הסדר". ישיבת "הר עציון" נשאר ברמה דגל זה, וגם אם לא הייתה ראשונה בזמן, הייתה ראשונה בהנפת רעיון ה"הסדר" והעלאתו על נס. השקפה ואמונה שלפיה יש לשאת בו זמנית את שני הדגלים - דגל התורה מזה, ודגל חיבורה של תורה לכל ההויה שנרקמת בארץ, כאן ועכשיו.

הייתה זו הכרעה, לא פשרה. לקחת את המיטב מהכל, לגדל תלמידי חכמים ולראות בעין טובה גם מי שדרכו מוליכה אותו להיכלי מדע. שילוב הרמוני, ולא תמהיל דליל ופושר.

עמדה זו של הישיבה ביטא אשר הי"ד בהתנהגותו ובאורח חייו. עמה יצא גם לאותו קרב ברמת הגולן, שממנו לא שב עוד.

אין לי ספק בייחודיותה של דמות זו: בוודאי למשפחה הקרוב, לבית המדרש בו גדל. אך גם לכל אותם גידולים שאנו מגדלים בבתי המדרשות השונים.

היכולת לשלב, אותה סינתזה נפשית, דרך מיצוע שבאה בהכרעה.

יהי זכרו ברוך.

 

הרב יעקב מדן

הנושא בו בחרתי קשור במקצת לעניינא דיומא. השבת יחול יום פטירתה של רחל אמנו, ובחרתי לעסוק במספר קטעים בעזרתם ננתח משהו מדמותה של רחל אמנו.

נפתח בפסוקים במפורסמים בירמיהו (ל"א, יד-טז):

כה אמר ה' קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להִנחם על בניה כי איננו.

כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעֻלתך נאם ה' ושבו מארץ אויב.

ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם.

ומיד בהמשך שם (יז-כ)

שמוע שמעתי אפרים מתנודד יסרתני ואוָּסר כעגל לא למד השבני ואשובה כי אתה ה' אלהי:

כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בֹשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי:

הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשֻעים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה':

במסורת היהודית, בפולקלור וכן בכמה מדרשים, אנו מוצאים את הפנייה לרחל אמנו, מתוך תחושה של זכות מיוחדת. כך למשל מופיע במדרש איכה (פתיחתא דאיכה רבתי כד) שבעת החורבן באו האבות, אברהם, יצחק ויעקב וכן משה להתפלל על בניהם והקב"ה דחה אותם אחד אחד, בשל חטאי ישראל שלא הלכו בדרכיהם, ולא קיבל את תחינתם. לבסוף באה רחל ושפכה את תחינתה לפניו ובפניה לא יכול היה הקב"ה לעמוד.

לכאורה, הצמדתה של רחל לתחינה על חורבן ירושלים וכל הקשור בה מוזר במקצת, כשם שעצם הביטוי "רחל אימנו" מעורר תמיהה, שהרי למעשה רחל איננה אמנו.

מקובלנו שאנו צאצאיהם של גולי יהודה ורובנו המוחלט מבני בניהם של יהודה או לוי, כלומר שאמנו היא לאה. יש לנו, אם כן, באופן מובהק מאוד, שלוש אמהות: שרה, רבקה ולאה. רחל היא לכל היותר אם חורגת, או צרתה של אם אבל היא אינה "אמנו".

זאת ועוד - לא ברור לאיזה חורבן התכוונה חז"ל בסיפור על גולי יהודה הבאים ומשתטחים על קברה של רחל והיא מתפללת בעדם אל ה' (ראה בראשית רבה פב, י; שם פב, טז; פסיקתא רבתי ג, ב).

הדבר תלוי במידה רבה בזיהויו של קבר רחל. אם המדובר, כמו שעולה מפשטי המדרשים, על חורבן בית ראשון, על כורחנו לא ניתן למקם את קבר רחל במקום שבו הוא מיוחס אליו היום, זאת מכיוון שגולי ירושלים גלו צפונה, וכפי המשתמע מהנזכר בירמיהו (מ' א):

הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' אחר שלח אתו נבוזראדן רב טבחים מן הרמה בקחתו אתו והוא אסור באזקים בתוך כל גלות ירולשם ויהודה המֻגלים בבלה.

נבוזאראדן הריהו שר צבאו של נבוכדנאצר מחריב ירושלים ומחריב המקדש. מחנה השבויים, כפי המתואר כאן, היה בעיר רמה, המזכירה לנו את הפסוק "קול ברמה נשמע". עיר זו נמצאת בצפונה של ירושלים, בנחלת בנימין ומזוהה היום עם העיר הערבית אל-אראם ליד נמל התעופה עטרות. אם גולי ירושלים במחנה השבויים המתואר כאן אכן משתפכים על קברה של רחל, משמע שקברה של רחל נמצא בצפונה של ירושלים.

כך גם נזכר בספר שמואל (שמו"א י', ב) במשיחת שאול:

בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצֶלְצַח...

משמע שקבורת רחל היא בנחלת בנימין שהיתה בצפון ירושלים.

אלא שמהנאמר בקבורת רחל "בדרך אפרתה הוא בית לחם" משתמע יותר שהמקום מצוי דווקא באיזור בית לחם שלנו.

אמנם, אם המדרש רומז לגולי יהודה בחורבן הבית השני, הרי ששוק העבדים הגדול, משם נשלחו יהודים לעבדותם בכל ארבע כנפות הארץ, נמצא במקום הקרוי 'אילנים' או 'אילני', מקום המזוהה ליד קרית ארבע כ'אלוני ממרא' ליד צומת הזכוכית. בני ישראל עברו, איפוא, ליד המקום הנקרא היום קבר רחל.

יש אם כן צדדים לכאן ולכאן, ובטרם נדון במדרש נבחן את פסוקי המקרא כפשוטם.

על פי המקראות ועל פי זיהוי הפרק, הרי שהנזכר כאן נאמר זמן רב לפני החורבן. מנין לו, אם כן, לירמיהו שהגולים עוברים על קבר רחל ומנין לו שהיא מתפללת עליהם, מה גם שהגולים הם בניה של לאה?

נעיין כעת בתחילת פרק ל"א (א-ט):

כה אמר ה' מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל: מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד: עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים: עוד תטעי כרמים בהרי שמרון נטעו נטעים וחללו: כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו: כי כה אמר ה' רנו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגוים השמיעו הללו ואמרו הושע ה' את עמך את שארית ישראל: הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ בם עור ופסח הרה ויולדת יחדו קהל גדול ישובו הנה: בבכי יבאו ובתחנונים אובילם אוליכם אל נחלי מים בדרך ישר לא יכשלו בה כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכרי הוא.

הנבואה כאן וכן הפסוקים שהובאו למעלה מתייחסים בצורה נרחבת לאפרים - "קראו נצרים בהר אפרים"; "ואפרים בכרי הוא"; "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים". כלומר, במושגים של הנבואה, אכן רחל היא אכן אמנו שכן המדובר באפרים.

קיבוצם של בני אפרים הנזכר בנבואה, מביאנו למסופר בגמרא במסכת ערכין (לג, ע"א), המתארת את מפעלו הגדול של ירמיהו, מלבד מפעלו הנבואי. הימים הם ימי מלכות יאשיהו. היתה זו תקופה של חסד ורצון, לאחר התשובה הגדולה של יאשיהו, אחר הכרתת כל העבודה הזרה והיה זמנן של נבואות הנחמה. יאשיהו, כפי שעולה גם מתוך התרגום, יועד להיות משיח בן דוד. ואכן הוא חידש את עבודת בית המקדש, שיפץ אותו, ביער עבודה זרה מן הארץ והרחיב את גבולותיה אל מעבר לתחומי ירושלים עד לכל תחומה של ארץ ישראל. בין משימותיו של מלך המשיח היא קיבוץ נדחי ישראל ויאשיהו אמנם שולח את ירמיהו להחזיר את עשרת השבטים. אף שאלו כוללים גם שבטים אחרים כיששכר וזבולון, הרי שבכל הנביאים הם נקראים בשם אפרים. כך למשל הושע, המדבר על חורבן שומרון, משתמש בביטוי "אפרים" 34 פעמים. שימוש בביטוי זה מלמדנו שהמלכות היתה של אפרים ושל שבטי יוסף ככלל והם היו לב ליבה של האומה, לפחות כאשר מדובר על עשרת השבטים.

חזרתם קשורה באופן מובהק וראשוני לרחל אמנו.

למרות גלות עשרת השבטים, הרי שלאברהם נותרה אלטרנטיבה וכך גם ליצחק, ליעקב וללאה. לרחל אין אלטרנטיבה. עשרת השבטים גלו, ואם נקבל את דברי ר' עקיבא ש"אינם עתידים לחזור כיום הזה שהולך ואינו חוזר" (משנה סנהדרין י, ג) הרי שלא נשאר לה דבר ואינה יכולה לתפקד עוד כאם.

אמנם, את דבריו של ר' עקיבא יש לראות בפרופורציה, שהרי עובדה היא שהתקיים מפעל גדול של חזרת עשרת השבטים (ראה הגמרא בערכין שם). זאת ועוד הרי שמיטין ויובלות תלויים בחזרתם של רוב שבטי ישראל וקבלת דבריו של ר' עקיבא כפשוטם אינה מתקבלת, איפוא, על הדעת. אין ספק שר' עקיבא התכוון בדבריו שאינם עתידים לחזור היינו לאחר שכבר חזרו. כלומר, מי שנשאר שם כבר נשתקע בגלות ואינו עתיד לחזור.

בכל אופן, אם יש כאן מי שייפגע, לא יהיה זה אברהם, לא יצחק ולא יעקב, לא שרה, לא רבקה ולא לאה, אלא רק רחל. אם עשרת השבטים אינם חוזרים מאבדת היא את מקומה בכותל המזרח של עם ישראל.

לפיכך, היה מקום לתלות ולראות, בראש ובראשונה לפחות כמהדורה קמא, את בכיה של רחל על בניה, כרחל המבכה על עשרת השבטים, כתחינה וכבקשה על חזרתם מהגלות.

אלא שמתוך הפסוקים, נראה שאפשרות זו איננה אף מהדורה ראשונה של בכיה ושל שתדלנותה של רחל אמנו.

הפסוק המתאר את רחל המבכה נראה קצת תמונה מבחינת לשונו - "מאנה להינחם על בניה כי איננו". ראשית, הצמצום - המעבר מלשון רבים ("בניה") ללשון יחיד ("איננו"), ושנית עצם הניסוח והסגנון - "בניה כי איננו".

מזמור פ' בתהלים מדבר על גלותם של שבטי רחל:

לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישעתה לנו.

אך למרות שמדבר על אפרים בנימין ומנשה, מתרכז המזמור בעיקר בשבט אחד (פסוקים טז-יח):

וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצתה לך.

שרפה באש כסוחה מגערת פניך יאבדו.

תהי ידך על איש ימינך על בן אדם אימצת לך.

פעמיים הוא מוזכר, אומנם בהיפוך מילים, אך אין ספק ש"איש ימינך", ו"בן אימצת לך" זה בנימין.

אלא שזוהי נקודת מבטו של יעקב. שכן מנקודת מבטה של רחל, לא ניתן לדבר על "איש ימינך" ועל "בן אימצת לך" אלא על "בניה כי איננו". רחל מעולם לא הכירה את השם "בנימין" אלא את "בן אוני", השם שנתנה היא לבנה ואשר נראה כמתחבא בין המלים "מאנה להינחם על בניה כי איננו".

אף שכבר בשלב זה אנו נרמזים למשמעות בכיה של רחל הרי שנמשיך ונטווה את המארג עד להשלמת התמונה.

נאמר בירמיהו (ל"א, ג):

עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל עוד תעדי תֻפיך ויצאת במחול מְשַחֲקים: עוד תטעי כרמים בהרי שמרון נטעו נֹטעים וחללו.

התיאורים הללו מוכרים לנו דווקא לא מירמיהו אלא מספר שופטים (פרק כ"א), בעניין פילגש בגבעה.

והעם נחם בבנין כי עשה ה' פרץ בשבטי ישראל: ויאמרו זקני העדה מה נעשה לנותרים לנשים כי נשמדה מבנימין אשה: ויאמרו ירֻשת פליטה לבנימין ולא ימחה שבט מישראל.

בעקבות מלחמת ישראל שהיתה בגבעה, נותרו מהגברים בבנימין בסך הכל 600 איש, אנשי מלחמה. מבין הנשים לא נותרה אף אחת. בנוסף - "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנה לא יתן בתו לבנימין לאשה" (שם פסוק א).

אין ספק שבני בנימין היו נושאים נשים, אך בלית ברירה היו נושאים גויות והשבט הזה היה נמחה מישראל. הפתרון כידוע היה אחר (שם, יח-כד):

ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו כי נשבעו בני ישראל לאמר ארור נתן אשה לבנימין: ויאמרו הנה חג ה' בשִלוֹ מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העֹלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה: ויצו את בני בנימין לאמר לכו וארבתם בכרמים: וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחֹלות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימן...

ויעשו כן בני בנימן וישאו נשים למספרם מן המחֹללות אשר גזלו וילכו וישובו אל נחלתם ויבנו את הערים וישבו שם: ויתהלכו משם בני ישראל בעת ההיא איש לשבטו ולמשפחתו ויצאו...

עקיפת השבועה, שעל פי הדעה המרכזית בגמרא נקבע עליה יום חג - יום טו באב, מזכירה את הנבואה שהבאנו בבירמיהו. הבתולה המחוללת בכרמי שומרון, הנזכרת שם, לקוחה לכאורה מסיפור פלגש בגבעה.

ייתכן איפוא והפסוקים בירמיהו מזכירים בכי קדום יותר של רחל. כאשר מתברר שעומד להימחות שבט בנימין מישראל רחל באה וטוענת כנגד הקב"ה והוא אינו יכול לענות.

ננסה לשחזר מה עשויות להיות הטענות של רחל, לא כשזה נוגע לכל ישראל אלא כשזה נוגע לשבט בנימין ומה הזיקה המיוחדת שבין רחל לבין בנימין.

נתחיל מבראשית (ל"א, ד-יג):

וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו: ויאמר להן רֹאה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמֹל שלשם ואלהי אבי היה עמדי: ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן: ואביכן התל בי והחלִף את משכֻּרתי עשרת מֹנים ולא נתנו אלהים להרע עמדי: אם כה יאמר נקדים יהיה שכרך וילדו כל הצאן נקדים ואם כה יאמר עקדים יהיה שכרך וילדו כל הצאן עקדים: ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי: ויהי בעת יחם הצאן ואשא עיני וארא בחלום והנה העתדים העלים על הצאן עקודים נקדים וברדים: ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב ואמר הנני: ויאמר שא נא עיניך וראה כל העתדים העלים על הצאן עקדים נקדים וברדים כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך: אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך:

המלאך אומר למעשה ליעקב - אכן לבן רימה אותך, התחייב לך פעם אחר פעם ולא עמד בהתחייבויותיו ואתה וודאי מרגיש מקופח. אלא שגם אתה התחייבת ולא עמדת בהבטחה שלך, לקב"ה - "אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר". האם לך יש את הזכות לבא בטענה ללבן שהפר את הבטחותיו, כאשר אתה במשך כל אותו ההזמן מפר הבטחה?!

ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו: הלא נכריות נחשבנו לו כי מְכָרָנו ויאכל גם אכול את כספנו:

זוהי המקבילה לטענות על רמאותו של לבן, אותן הזכיר יעקב.

כי כל העשר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשה.

כאן המקבילה לטענה של הקב"ה כנגד יעקב, ואומרות לו נשותיו - הקב"ה מצווה אותך לבוא, לקיים את הנדר - קום ולך.

בפעם הראשונה בה רצה יעקב ללכת נאמר (בראשית ל', כה):

ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי: תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אתך בהן ואלכה...

מדוע חיכה יעקב זמן כה רב? ניתן לומר שרק אז חלפו 14 השנים להן התחייב לעבוד.

אלא שהצמידות של "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף" ל"ויאמר תנה את נשי" אומרת דרשני. הרושם הפשוט ביותר הוא - מעבר למדרש היפה שמביא רש"י, שנולד שטנו של עשו - שכל עוד לא נולד יוסף, יעקב אינו יכול לזוז. יש לו אישה אחת שילדה ילדים, ואישה שניה המצפה במשך זמן רב לילד. אין זה הזמן להתחיל במסעות, ברכיבה על גמלים, בבריחה מלבן, בעמידה מול עשיו וגדודו, בכניסה לארץ זרה. אין זה מצב אליו יכולה להיכנס אישה שכל כך מצפה לילד. איננו יודעים מה רחל עברה למען הבן. אולי שמירת הריון ואולי הפלות, אך גם אם לא בוודאי שכאשר מצפה היא כל הזמן לבן אין זה הזמן למסעות.

כאשר ילדה רחל את יוסף הגיע הזמן לצאת.

לבן מעכב את יעקב ומרמה אותו פעם אחר פעם עד שיעקב נוכח בחטאו שלו - שלא עמד בנדר שלו לקב"ה, עד ההתגלות בה נאמר לו במפורש "עתה קום צא מהארץ הזו".

תגובתה של רחל ללידת בנה משונה במקצת וכוונתנו לשם שניתן לבן - יוסף. מוזר הדבר שכבר בעת לידת הבן הראשון חושבים על הבן השני.יש בזה אפילו משום עלבון - אמנם נולד בן אך לא מתרכזים בו אלא בשני - "יוסף ה' לי בן אחר" (שם ל', כד).

איננו יודעים מדוע רצתה רחל מיד בן נוסף. גם אם ניתן לפרש ולדרוש בעניין, הרי שבסופו של דבר ברור שזה היה רצונה.

למרות כל מה שנאמר לעיל, אומרות רחל ולאה: "ועתה כל אשר אמר אלוהים אליך עשה" - נצא לדרך! אכן, הדרך קשה, מלווה במרדף של לבן, בפגישה עם עשיו, במלחמה בשכם. מי יודע כמה זמן תארך הדרך, ומה תהיינה השפעותיה על הריונה של רחל.

בשלב האחרון מתברר שמתוך שלוש המשימות העומדות בפני רחל, תוכל לקיים שתיים בלבד:

* כמיהה למילוי דבר ה' בהליכה לארץ ישראל, לארץ מולדתו של יעקב (הסכמתה של לאה יפה היא, אך הסכמתה של רחל, כשהיא בהריון, יפה שבעתיים);

* כמיהה לבן אחר, לבן נוסף.

* רצון להמשיך ולחיות.

רחל יכלה להישאר אצל לבן וללדת בן. בכך הייתה מוותרת על הכמיהה לארץ ישראל. לחלופין, יכולה הייתה לוותר על בנה - להפיל אותו - ולהמשיך עם יעקב לארץ ישראל. כידוע, בסופו של דבר לא ויתרה רחל לא על ההליכה לארץ, קיום הנדר ומילוי דבר ה', ולא על בנה. היא נאלצה לוותר על הדבר השלישי, על חייה.

בנימין נולד לאחר הריון בתנאים קשים. אין זה מפתיע אפוא שרחל הקשתה בלדתה ולא זכתה לראותו. עברו הימים ובנימין הופך להיות השבט הנבחר. עובדה זו קשורה, ככל הנראה, למאבקה של רחל, ולימים להקמת המלכות ולהשראת השכינה בחלקו של בנימין. מלכתחילה צריכה הייתה שכינה להיות בחלקו של יוסף, בשילה, כברכת יעקב: "לא יסור שבט מיהודה עד כי יבוא שילה" - עד שתשכון שכינה בשילה.

יעקב ביקש לגלות את הקץ ונסתתר ממנו. יעקב ראה בנבואתו את שילה אך לא ראה בנבואתו כי אחרי שילה ישנו מקום נוסף, שקשור לשבט ש"מת", אך עלה ונולד מחדש בארץ ישראל, שבט בנימין. שבט שכמעט ונכרת מן הועלם, ורק בזכות בכיה ותפילתה של רחל שב וניעור מחדש.

טענתה של רחל כלפי הקב"ה מתקבלת על הדעת. הלמען זה הסתכנתי?! הבעבור זה הלכתי לארץ ישראל?! בשביל שבט זה שיימחה מישראל?! ריבונו של עולם, כיצד יכול אתה?!

הקב"ה אינו יכול לעמוד בתחינתה, "מאנה להינחם על בניה כי איננו". ייתכן שכבר בשלב זה, בדברי ירמיהו, מבטיח לה הקב"ה "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה".

בכיה הראשון של רחל לא היה מכוון ל"שבו מארץ אויב", לא ל "ושבו בנים", אלא - "כי יש שכר". שבט בנימין לא רק קם מחדש, אלא היה הראשון שהקים לו מלך (וכפי שמופיע בהמשך הפסוקים בשופטים כ"א, כד-כה).

בסופו של דבר, אומר ירמיהו לפני הקב"ה, גם כשגלה שבט אפרים - בנה הוא, ואם כן גם עכשיו תצטרך להינחם. בא הקב"ה ומבטיח שוב:

מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב.

חז"ל הרחיבו דברים על עצמתה של רחל, על זיקתה לארץ, על נכונותה למסור את נפשה, על הליכה מארץ צפון לארץ ישראל. זכותה ונכונותה זו, שלוותה במסירות נפש, היא זו שעומדת לישראל.

"הנני מביא אותך מארץ צפון" (ירמיהו ל"א, ז) - גם כאשר מדובר על גלות בני יהודה, גם כאשר מדובר על בית ראשון, גם על בבית שני.

* * * * *

איני יכול לסיים מבלי לומר כמה מילים על ר' אשר הי"ד. נמצאים כאן אנשים מוקירי זכרו שבאו מכפר סבא. לא הכרתיו בנערותו, אך אני יכול לומר כמה מילים על המקום שאני בא ממנו, ישיבת "הר עציון: באלון שבות.

הישיבה כיום, הריהי מקום גדול של תורה, כ-600 תלמידים. במשך השנים, הוציאה הישיבה מקרבה ר"מים ומחנכים בישיבות תיכוניות וגבוהות, כמו גם אנשים בתחומים רבים אחרים וחשובים, המוצאים חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם.

כבן המחזור הראשון, אני זוכר היטב את סימני השאלה הגדולים שהתעוררו כשהישיבה קמה. הייתה זו קונספציה שלא הייתה מוכרת. ראש הישיבה, הרב עמיטל (הרב ליכטנשטיין טרם הגיע), נחשב עוף מוזר בעולם התורה, עם אידאולוגיות לא מוכרות. איש לא ידע מה יצמח מהדבר הזה, מישיבת "הסדר" המונה כמה הרפתקנים צעירים, ללא מסורת, ללא יכולת לבנות עולם של תורה, שבאו זה עתה מישיבות תיכוניות. תקוות רבות לא תלו במקום הזה.

הייתה זו חבורה מצומצמת מאוד, מרביתם צעירים וארבעה נוספים שהיו מבוגרים מעט יותר.

אחד ויחיד מהם היה ר' אשר הי"ד, שהגיע עם החלטה נחושה שהמקום יגדל כמקום תורה בעל רמה לימודית גבוהה, גם מבחינה אינטלקטואלית. זאת הייתה החלטה נחושה והוא לא זז ממנה. הייתה לו דמות של "יקה", כמו כל המשפחה - ידע מה זה זמן, מהו לימוד ומהי קביעות בלימוד תורה כל הזמן.

אני מתקשה לתאר את המוסד, שחולל מהפיכה לא קטנה בחייה של הציונות הדתית, ללא תרומתו של ר' אשר הי"ד.

כפי שאמרנו, רחל ציפתה אך לא זכתה לראות את מלכות ישראל הראשונה.

היום, אנו יכולים אולי לדבר אל אשר הי"ד, ולספר לו על המפעל שלא זכה לראותו במלוא הדרו. מפעל שהיה שותף לו, לא סתם שותף אלא שותף בכיר מאוד, שותף חיוני, שהמפעל כולו לא היה קם בלעדיו.