דילוג לתוכן העיקרי

האידיאל החינוכי של ישיבת 'מרכז הרב' והרקע לגיבושו

*

1. מבוא

אחד הגורמים הדומיננטיים בעיצוב אישיותו של האדם וגיבוש השקפת עולמו הם מוסדות החינוך מהם ינק את משנתו. פעמים רבות מתעורר בלב הבוגר רצון לתהות אחר שורשיו האידיאולוגיים של מוסד החינוך מימי נעוריו, בבחינת "דע מאין באת", אולם בדרך כלל לא יוצאת שאיפה זו אל הפועל. כותב שורות אלו, אשר למד בישיבת "הר עציון" ובישיבת "מרכז הרב" למעלה מחמש עשרה שנים, רואה צורך דווקא בשלהי שנה זו, שנת הששים לפטירת הרב אברהם יצחק הכהן קוק (תרצ"ה, 1935) לעמוד באופן תמציתי על יסודות מרכזיים במשנתה החינוכית של הישיבה ולבחון את מגמת החידוש שבהקמתה, על רקע עולמן של הישיבות בכלל והישיבות הירושלמיות בפרט, בראשית המאה הנוכחית. דומני שהתפתחותה של ישיבה זו, והמעבר המיוחד מישיבה ליטאית, ששורשיה נעוצים בעולם הלמדני-תלמודי של הוויות אביי ורבא, לישיבה החורטת על דגלה גם שירות צבאי, ממלכתיות והתישבות חלוצית - יוצרים ענין מיוחד לדיון.

לא נוכל כמובן במסגרת זו לעמוד על שורשי מעבר זה לעומקם, וודאי שלא נוכל לפרוש את יריעת ההשקפה החינוכית במלוא היקפה[1], על אף חשיבותם הרבה. אף על פי כן ננסה לשרטט קווים עקרוניים, באופן שיאירו את "הישיבה המרכזית העולמית", כפי שנקראה בפי מייסדה, מזווית שיש בה מן החידוש[2].

2. תרומת ישיבות "הישוב הישן" לגיבוש האידיאל החינוכי

א

"נשתומם לראות כי עד היום לא יצא מירושלים עצמה, לא לבד גדול הדור, כי אם גם לא תלמיד חכם גדול ומצוין. ואין ספק שזה הוא מפני שהאברכים שם, גם היושבים באוהלי התורה, יעסקו בדקדוקי עניות, ואינם יודעים דרכי הלימוד אשר הורו לנו רבותינו הראשונים"[3]. קביעה חריפה זו, פרי עטו של הרב יצחק אייזק הלוי, מחבר הספר "דורות הראשונים" וממייסדי "אגודת-ישראל" העולמית, מהווה חלק מדיון מורכב שהתנהל בראשית המאה הנוכחית בינו לבין הראי"ה קוק בשאלת מינוי רבנים ליישוב החדש.

על אף החילוקים שהיו ביניהם בניתוח המצב, ועל אף ההערכה הרבה שרחשו לעולם הישיבות, שניהם הסכימו כי מבין תלמידי ישיבות הישוב הישן בירושלים לא ימָצאו רבנים, בהיקף נרחב, שיוכלו לעמוד בהצלחה באתגר הנהגתן הרוחנית של מושבות הישוב החדש[4].

הראי"ה, ששימש בתקופה הנדונה כרבן של יפו והמושבות (תרס"ד-תרע"ד; 1904-1914), כתב באגרת העוסקת בשאלת מינוי רבנים למושבות הישוב החדש, כי אינו מתכחש עובדתית למציאות הקיימת, אולם לדעתו ישנן סיבות יחודיות להווצרותה. הרב הדגיש את הפוטנציאל התורני שטמון בבני הישיבות:

שהבטלנות של אברכי ירושלים אינה כ"א (כי אם - י.ר.) בטלנות חיצונית. באמת נמצאים ביניהם בעלי כשרון נעלים ופקחים מאוד בהוויות עולם, נוסף על חשיבותם בתורה ויראת שמים, אלא שההלבשה המזרחית המוזרה לבני אירופא, שבני הישוב החדש הנם מהם, היא עושה אותם מוחזקים לבטלנים... שאנשים שהם גדולים בתורה, ממש ככל גאוני הדור המפורסמים, נמצאים בירושלים גם עכשיו, ואין אדם סופנם, ובעצמם הנם ג"כ שפלים בעיניהם ואינם יודעים כלל את ערכם... נמצאים ב"ה לעשרות תלמידי חכמים, הראויים לעמוד בשורה ראשונה עם כל המצוינים שבחו"ל אלא שהעניות מדכאת את רוחם... (אגרות הראי"ה, חלק א, עמ' קלז-קלח)

חוסר הערכה עצמית, מצב כלכלי גרוע ומחסור באמצעים שהיה ביכולתם להבליט את גדלותם בתורה - כל אלה מנעו מתלמידי הישיבות, בעלי הכשרון והפוטנציאל הלימודי, מלהגיע להשגים בולטים הניתנים למדד אובייקטיבי, ומלהימנות עם שכבת ההנהגה הרבנית.

בניגוד להערכה זו, ישנן עדויות רבות אחרות, פרי עטם של בני ישיבות הישוב הישן, אשר מתארים מצב שונה, בנימה אישית וכואבת. תחושת משבר בולטת במאמריהם, שרובם נכתבו בראשית המאה הנוכחית. התמונה המצטיירת מהתבטאויות אלו ממחישה הרגשת בדידות בקרב בני ישיבות רבים.

להלן ננסה לעמוד על שורש המצב המתואר, נבדוק את השלכותיו המעשיות וננסה לראות באיזו מידה תרם עולמן החינוכי של ישיבות הישוב הישן בירושלים להקמת הישיבה המרכזית העולמית. בד בבד עלינו להדגיש כי דיוננו אינו בא חלילה לפגוע במעמדן ובתרומתן החשובה של הישיבות הללו, כי אם להצביע על מצב עובדתי המשתמע ממסמכי התקופה.

ב

הראי"ה קוק, רבה הראשי (האשכנזי) של ארץ ישראל, מנהיג והוגה דעות מן הבולטים ביותר בעולם היהודי ובהגות היהודית של העת החדשה (תרכ"ה - תרצ"ה, 1865 - 1935), עלה לארץ ישראל בשנת תרס"ד (1904). לזכותו יש לזקוף, בין שאר פעליו, את החזון והמעש הכרוכים בהקמת ישיבת "מרכז הרב" בירושלים.

המציאות החברתית והחינוכית אותה פגש הרב, לאחר עלייתו ארצה, היתה מורכבת ומסובכת ודרשה מעוף מחשבה ויכולת התמודדות רוחנית וחינוכית. האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל היתה מפוצלת לשתי חברות עיקריות: "הישוב הישן" וה"ישוב החדש", שנבדלו זה מזה במניעי עלייתם לארץ ישראל, בדפוסי החיים והליכות יום יום, בהשקפות האידיאולוגיות ובמסגרות החינוכיות. "הישוב הישן" ראה ביישוב ארץ ישראל ערך דתי-רוחני שישפיע על העם היהודי בכללותו. על פי תפיסת עולמם, שׂוּמה על יהודי הגולה לספק את צרכי קיומם החומרי, כדי שהם עצמם יתמסרו באופן מוחלט ללימוד התורה. ה"ישוב החדש" דגל באידיאולוגיה שונה ובמידה רבה הפוכה. אלו רצו ליצור חברה עצמאית המתפרנסת מיגיע כפיה ואינה תלויה בגורמים חיצוניים.

מנגנון כספי ה"חלוקה", על אף שנהנה מלגיטימציה הלכתית והסכמה עקרונית, הביא, לקראת סוף התקופה העותומאנית, למערכת יחסים רגישה בין יהודי הגולה לבין אנשי הישוב הישן, בעיקר בני הישיבות, שעיקר ייעודם היה עבודת הבורא. שני הצדדים, התומכים והנתמכים, דרשו כל אחד את הגברת חלקו ומעורבותו של האחר במסגרת חלוקת התפקידים; יושבי ארץ ישראל דרשו תמיכה כלכלית רחבת היקף מבני הגולה, והתומכים, בני הגולה, באו בתביעות מוסריות ובדרישה להגשמת אידיאלים.

שלוש ישיבות עיקריות פעלו במסגרת הישוב האשכנזי בירושלים בשלהי התקופה העותומאנית וראשית המאה הנוכחית: ישיבת "עץ חיים", שנוסדה בשנת תר"י (1850) על ידי הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים; ישיבת "חיי עולם", שנוסדה בשנת תרמ"ו (1886) על ידי ראשי עדת החסידים - הרב יהושע מקוטנא וחתנו הרב וואקס; וישיבת "תורת חיים", שנוסדה בשנת תרמ"ו (1887) ע"י הרב יצחק וינוגראד. במקביל פעלו בירושלים בפרט, ובארץ ישראל בכלל, מספר ישיבות נוספות[5]. חלק מישיבות אלו בטאו מגמות רוחניות ואינטלקטואליות הזהוֹת לעולם הישיבות הליטאיות, חלקן הזדהו בהשקפתן החינוכית עם תנועת המוסר של מזרח אירופה וחלקן שיקפו מגמות קיצוניות שהתנגדו למודרניזציה ולציונות.

ג

בשנת תרע"ט (1919), כחלק מן המחלוקת בין קיצוניים לבין מתונים בציבור החרדי האשכנזי בירושלים, בשאלת יחסם אל הראי"ה קוק, התנגדו הקנאים בכל תוקף למתן מעמד רשמי כלשהו לראי"ה קוק בישיבת "עץ חיים" בירושלים.

שורשי ההתנגדות העזה היו נעוצים, ראשית, בהשקפתו החינוכית של הרב ובלגיטימציה שהעניק לדפוסי חינוך והתנהגות שלא עלו בקנה אחד עם השקפת עולמם של ישיבות הישוב הישן ומוסדותיו. בראש וראשונה התנגדו בני ה"ישוב הישן" להשקפתו החינוכית של הרב בשאלת תכני הלימוד ושיטות ההוראה. בשעה שהאורתודוכסיה השמרנית התנגדה להוספת תחומי לימוד שיכולים לערער את בלעדיות לימוד התורה, ראה הרב קוק באור חיובי תחומי לימוד שיעמיקו את האמונה ויפרו את מכלול לימודי היהדות. יתירה מזו; הרב סבר כי היקף וידע כללי רחב יאפשרו לתלמידי הישיבות להתמודד ברמה אינטלקטואלית נאותה עם המודרניזציה ותנועת ההשכלה.

שנית, בניגוד לראי"ה, שראה בבניינה החומרי של ארץ ישראל ואף בפיתוח החוסן והכושר הגופני של היושבים עליה - בסיס לקירוב הגאולה, התנגדו רוב בני "הישוב הישן" לכל מימד של 'טיפוח הגוף' ושל מעורבות בהווי החיים הארצישראלי.

ד

אחד העקרונות הבסיסיים והחשובים בעולם התורה הוא הכלל: "ללמוד על מנת ללמד"[6]. משמעותו המעשית של כלל זה הוא, שאין לימוד התורה נחלתו הבלעדית של הלומד אלא שהוא מצווה להעניק מחוכמתו לאחרים. השאיפה להתעלות רוחנית והחתירה להצטיינות, בשילוב עם רצון להפרייה רוחנית של הסביבה, היוו תמיד את התשתית החינוכית של בית המדרש ועולם התורה. כדי להגשים עקרונות אלו נקטו הישיבות, ובפרט הליטאיות שבהן, מספר דרכים שהמשותף להן היה הדגשת המימד האינטלקטואלי. בראש ובראשונה הודגשה עליונות הלימוד - "ותלמוד תורה כנגד כולם"[7] - מעל כל ערך אחר.

אחד ההיבטים להדגשת חשיבות זו היה יצירת מוטיבציה להֵשגיוּת במישור התורני וטיפוח שאיפה לגדלוּת בתורה. מישור שני שבו נוצרה מוטיבציה לקידום אישי והתפתחות תורנית היה המישור החברתי. במסגרת זו שימש לימוד התורה אמצעי לקידום חברתי וכלכלי. מישור שלישי היה המישור החינוכי. הדגשת ערך הלימוד התבטאה בישיבות מסוימות ב"מיסוּדם של מכאניזמים להבחנה וסלקציה בין התלמידים על פי רמת השגיהם"[8]. בדרך זו התקבלו לישיבה המועמדים הטובים ביותר ונוצרה מוטיבציה להתעלות בלימוד.

למרות מגמות אלו, שרווחו בעולם הישיבות בכלל, היה קיים פער ברור בין המספר הרב של גדולי התורה בעלי שם שצמחו בקרב עולם הישיבות ומרכזי התורה באירופה, לבין הכמות הפחותה יותר (במבט כולל) של תלמידי החכמים, בני ישיבות היישוב הישן בירושלים, שהוכיחו גדלותם התורנית ב"שטח" ונבחרו למשרות רבנות יחודיות[9].

עיון במקורות ספרותיים שונים, בני התקופה, מאשש במידה רבה את ההנחות הללו. הרב ישראל פורת, שנמנה עם אנשי "הישוב הישן" ותלמיד מובהק של הראי"ה קוק בתקופת יפו (תרס"ד - תרע"ד; 1904 - 1914), תאר את תחושת בני הישיבות: "עכשיו שלא זכינו, ואפילו במחט סדקית לא פתחנו, נהיינו נחבאים אל הכלים, פונים איש לעברו, נפרדים על החומה"[10]. במקום לזכות ביחס הערכה ומקום של כבוד בהיררכיה הרבנית נותרו תלמידי חכמים במעמד של תלמידי ישיבה "נצחיים" ללא קידום משמעותי. במקום שתיווצר אווירת בית מדרש תוססת ומפרה.

ישנם הרבה אברכים שכוחם גדול בהטפה, בדרש, ואין מקום להם להשתלם בכשרונם זה, הדרוש מאוד בימינו.

ה

תחושת משבר זו היתה חמורה שבעתיים על רקע ההתפתחות הדמוגראפית והאידיאולוגית בישוב החדש. בתקופה זו הגיעו לארץ ישראל קבוצות חברתיות שונות שיָנקו את תורתן האידיאולוגית מבית מדרשה של התנועה הסוציאליסטית. קבוצות אלו לא הסתפקו רק בתמורה הדרגתית במערכת החינוך בארץ ישראל, אלא שאפו ליצור התחלה חדשה של לאומיות, שתדלג על תקופת הגלות ותתקשר לעברו הרחוק של עם ישראל.

נוכח התחזקות מגמה חילונית זו מחד גיסא, והעדר יעדים אינטלקטואליים מוגדרים ומשאבים מתאימים לבני הישיבות מאידך גיסא, חשו חלק ניכר מתלמידי הישיבות חוסר אונים. "אין לו כלי מלחמה, אין לו שום מגן בעדם. מה הוא יכול לעשות? הוא יכול רק לבכות מרה"[11].

ו

חוסר אונים זה לא אִפיין כמובן את כלל הלומדים. מבין בני הישיבות שלא היו שותפים לתחושה המתוארת, ראוי להזכיר קבוצה חברתית שיצרה באותה תקופה[12] מערכת, שביסודה היה רצון עז לשנות את המצב הקיים. התארגנויות אלו, שהיוו חידוש משמעותי בנוף עולמן של ישיבות "הישוב הישן", מלמדות על תחושת אי שקט ודינאמיות שפעמו "מתחת לפני השטח".

אחת הקבוצות, "בית ועד לחכמים", נוסדה בשלהי חודש סיון תרס"ז (1907) ע"י חבורת אברכים צעירים שאיבחנו את שורשי המשבר המתואר ושאפו למצוא לו פתרון. בראש הקבוצה עמדו דמויות נכבדות שנמנו עם שכבת הנהגתו הצעירה של "הישוב הישן" בירושלים. בין הדמויות הבולטות בקבוצה היו: הרב ישראל פורת, מתלמידיו המובהקים של הראי"ה קוק בתקופת יפו, הרב יעקב משה חרל"פ, שנמנה עם מקרובי הרב, והרב אברהם אהרן פראג. המשותף למכלול שאיפותיהם היה הרצון ליצור מקום כינוס אינטלקטואלי שבמסגרתו תתלַבֶּנּה סוגיות תלמודיות עמוקות ויועלו על הכתב תוצרים ספרותיים.

הראי"ה לא הסתיר את חיבתו למוסד החדש, ופרש בשלוש אגרות את ציפיותיו מן המוסד החדש. לציפיות חינוכיות אלו נודעת לענ"ד חשיבות רבה מאחר והן משקפות מספר עקרונות חינוכיים שיתבררו לימים כיסודות תוכנית הלימוד בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. באגרת ראשונה, שנשלחה מיפו אל "בית ועד לחכמים" מספר שנים לאחר עליית הראי"ה קוק לארץ, הדגיש הרב את חשיבותם המיוחדת של מוסדות התורה על רקע מצבו הרוחני של הדור בכללו - דתיים וחילוניים כאחד:

דורנו הוא כולו דור שואף, ואם השאיפה הריקנית של החורבא והתוהו מגבהת עצמה עד מרומי רמים, כמה צריך שיגבה לב דורשי ה' הנגשים אל הקודש. (אגרות הראי"ה, חלק א' עמ' קי"ב)

באגרת אחרת, שנמצאה לפני מספר שנים בגנזי "בית הרב" בירושלים[13] שרטט הרב את תכני הלימוד הרצויים, שידגישו את אחדותם הבסיסית של תורת הקבלה, המוסר והחכמה. בד בבד ישימו דגש על לימוד תורת הנסתר, החשובה בייחוד על רקע פריחתה החומרית של ארץ ישראל. באגרת שלישית, שנשלחה ע"י הראי"ה אל אחיו הצעיר שגר בירושלים[14], משתמעת בעקיפין נכונותו של הרב לעלות ירושלימה והזדהותו העמוקה עם המוסד החדש.

ז

אם נסכם את תרומת ישיבות "הישוב הישן", נוסף לגורמים אחרים שלא נפרט במסגרת זו, ליצירת יסודות האידיאל החינוכי של הישיבה, ניתן להצביע על שתי נקודות מרכזיות: העדר יעדים ומכאניזמים ברורים ליצירת שכבת עלית של לומדי תורה מובחרים שיוכלו לשמש מנהיגים רוחניים ולגשר על הפערים בין "הישוב הישן" ו"הישוב החדש", ובצד זה חוסר מוטיבציה מסוים, אצל חלק מהלומדים, לאור אי יכולתם לממש את הפוטנציאל הרוחני הגדול שהיה טמון בהם, בגלל העדר משאבים כלכליים ומשרות קונקרטיות.

3. "חיים של יצירה" - קווי יסוד באידיאל החינוכי.

א

בראשית חורף שנת תרפ"א נשא הראי"ה קוק הרצאה מקיפה בפני חכמי מרכז הרב שהיוו גרעין לישיבה העתידית. ההרצאה שזכתה לכותרת "הרצאת הרב" שירטטה את המגמות החינוכיות והאתגרים התורניים הניצבים בפני תלמידי החכמים בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט. ראשית פנייתו של הרב לכלל לומדי התורה פותחת במגמה חינוכית שונה והפוכה מהמתואר לעיל:

לחיים של יצירה הנני קורא אתכם, זאת היא הנקודה העליונה שאנחנו חייבים לשאוף אליה. גלי התחייה הלאומית הולכים הם וסוערים... הננו גם נפעלים מהם גם פועלים עליהם... עבי מחשכים גדולים ואיומים משתמשים בה בבת אחת. (הרצאת הרב, הוצ' ח.ש.ן. ירושלים תשל"ג[15])

התחיה הלאומית החילונית השפיעה באופן דיאלקטי על עולם התורה והישיבות, שחשו עצמם נדחקים לקרן זווית נוכח משברי ההווייה החילונית, "מחשכים גדולים ואיומים", שאיימו במידה רבה לקעקע את יסודות האמונה. מאידך גיסא, הדינמיקה שהחלה לפעום בארץ ישראל בדמות החלוצים בני העליה השניה (תרס"ד - תרע"ד; 1904 - 1914) והשלישית (תר"פ - תרפ"ד; 1919 - 1924) השרתה אווירה חדשה של תחיה ויצירה שהיתה שונה מאווירת השגרה ששׂררה בחלק ניכר מבתי המדרשות.

בראשית דבריו ביקש הראי"ה קוק לרתום את אנשי התורה, בני הישיבה העתידיים, אל התהליך המתרחש לנגד עיניהם. אסור לבני הישיבות להיוותר נבוכים וצופים מן הצד, אלא אדרבא, חייבים הם להשתתף וליטול חלק בתהליך התחיה.

במקביל לתחיה החומרית שהתהוותה על ידי החלוצים, צריכים בני התורה להחיות את עולם התורה. תחיה רוחנית זו לא תיוותר במסגרת הוויית בית המדרש בלבד אלא תקרין על מהלך התחיה הלאומית בכלל. בדרך זו יווצר "היזון חוזר" בין תהליך התחיה הלאומית לבין התגבשות היצירה הרוחנית: "הננו גם נפעלים מהם גם פועלים עליהם". אנשי התורה, שחלק ניכר מהם הורגל במידת מה לחוסר מוטיבציה ולרדידות מחשבתית בעקבות התנאים הסביבתיים שנוצרו, היה זקוק לעידוד שיגביר בהם את האמונה הפנימית בפוטנציאל הטמון בהם. עידוד זה ניתן להם בהמשך דברי הרב: "כח גדול רוחני צפון הוא בכם, אחים יקרים תופשי התורה אשר בארץ הצבי. הכח הזה מוכרח הוא שיתגלה בכל הודו והדרו".

מימוש הפוטנציאל הרוחני יתבטא בשני תחומים עיקריים: ביצירה התורנית המעשית ובגיבוש אישיותו הרוחנית של הלומד. שני תחומים אלו, שלא הוקדש מספיק זמן לפיתוחם, ברוב ישיבות הישוב הישן בירושלים, עומדים לענ"ד בבסיס תשתיתה החינוכית של ישיבת "מרכז הרב". בתחום האישי, הדגיש הראי"ה קוק בהרצאתו, "אנחנו צריכים באמת להיות מתיחדים בהכרה פנימית (הדגשה שלי - י.ר.), לשום לב אל המקצוע הגדול שבתורה, זה המקצוע של הלכות דעות וחובת המחשבה והרעיון, חובת הלבבות, או בכלל למקצוע האגדה בכל רוחבו, גדלו עומקו והיקפו". ברוב הישיבות, בתקופה הנידונה, כמעט ולא עסקו בלימודי אמונה ומחשבת ישראל באורח סדיר, ולא התעמקו, בדרך כלל, בשאלות קיומיות שהטרידו את התלמיד. הפתרון להגברת האמונה, ברוב ישיבות ה"ישוב הישן", היה באמצעות לימוד טקסט התלמוד.

בניגוד להשקפה האמורה סבר הראי"ה קוק כי בירור יסודות האמונה לעומקם הוא צעד הכרחי בתהליך גיבוש אישיותו הרוחנית של הלומד. יתירה מזו. באחת מאגרותיו, שנכתבה תקופה ארוכה קודם לכן, בתקופת יפו, הדגיש הרב: "כל צעיר הבא ודורש ושואל, ומרצה מבוכותיו, הנני רואה בו דמות אבן יקרה"[16]. משמעות הדברים היא: עידוד ללומד להציג ספיקות ולהתלבט יחד בחבורה, כדי למצוא פתרון לשאלות קיומיות ואמוניות.

בתחום היצירה התורנית המעשית הדגיש הראי"ה קוק בהרצאתו את חשיבותו הרבה של סידור חומר הלימוד באופן שיטתי, הן במישור העיוני והן במהלך המסקנות המעשיות הנובעות ממנו. לאור העובדה שחלק ניכר מתלמידי החכמים "גם בהחשובים שבהם, נעשה התלמוד והפוסקים לשני דברים שרק מגע קלוש יאחדם יחד", נוצר צורך דחוף להדגיש את הקשר ההדוק בין הלימוד התיאורטי ובין ההיבט המעשי. האתגר שהציב הרב בפני הלומד, בן הישיבה העתידית, היה יצירת מערכת לימודית חדשה - "הלכה ברורה" - שתציג את פוסקי ההלכה נוכח השתלשלות המשא ומתן התלמודי. בדרך האמורה ישיג הלומד את המהלך הדידאקטי שהביא לפסיקת ההלכה.

בהמשך להבהרה שיטתית זו, ראוי לציין את מגמת הראי"ה לגשר באמצעות בני הישיבה על התהום שנפערה בין ציבור החלוצים והמשכילים לבין אנשי "הישוב הישן" שרובם הסתגרו בד' אמותיו של בית המדרש ודנו בסוגיות הלמדניות בין כתליו. פער זה נבע במידה רבה מהעדר טרמינולוגיה בהירה ומתאימה לשם הסברת סוגיות תלמודיות לציבור הרחב .

כדי להתמודד עם בעייתיות זו קרא הרב בהרצאתו בפני חכמי מרכז הרב:

להמציא לעמנו את מאווייו הרוחניים בצורה היותר נאה. ואז אור חדש יאיר על ציון והתורה תתכבד על ישראל... המאור שבה יחזיר למוטב גם את הבנים שנתרחקו.

תלמיד חכם שידע ליצור קשר בלתי אמצעי עם ציבור חילוני, בדרך נאותה, יתרום לשבירת מחיצות ולקרוב לבבות. האידיאל החינוכי ששרטט הרב במהלך הרצאתו היה הצבת אתגר אינטלקטואלי וחדוות יצירה. בדרך זו יצא הלומד מהוויית השגרה שהיה אמון עליה בין כותלי בית המדרש וינסה לממש את הפוטנציאל היחודי הטמון בו. לא עוד לימוד שגרתי מכח האינרציה, אלא חתירה להשגת יעדים ומטרות יחודיות תוך העמדת אישיות הלומד במרכז ההווייה הרוחנית.

ב

תוכנית הלימוד לישיבה נכתבה בראשונה על ידי הרב דוד כהן, (ה"נזיר הירושלמי"), תלמידו המובהק ומקורבו של הרב, שינק את עיקר השראתו הרוחנית מעולמו של רבו. בהתאם לבקשת הראי"ה קוק ערך הרב דוד כהן באופן עצמאי את תוכנית הלימוד והגישהּ לראי"ה קוק באחד מערבי חנוכה בשנת תרפ"ב. "הרב עיין ברשימתי עיון מתון וממושך... ויאמר: אלו אני הייתי מחבר תוכנית, היתה גם כן כמותה"[17]. לא נוכל במסגרת זו לעמוד על מלוא היקפה של התוכנית ודי אם נזכיר מספר סעיפים ממנה;

תנ"ך - לפי רוח הנבואה ובביקורת הביקורת החיצונית, מבוא המשנה והתלמוד - דרכי המשנה ודיוקה, ברייתא, תוספתא... דרכי לימוד לראשונים ואחרונים... שיטת המשפט התלמודי בהשוואה למשפט הרומי... ניתוח תקנות חז"ל ועוד. אין ספק כי התוכנית בכללה היוותה חידוש נועז ומרחיק לכת בעולם הישיבות, הן לאור היקף הידע שנדרש מהתלמיד בתחומי הנגלה והנסתר והן מתוך עיון בתכני הלימוד[18]. ביטוי מרחיק לכת לציפיות העתידיות נוכל למצוא במשפט הבא, פרי עטו של הרב דוד כהן: "הנבואה שאינה שורה אלא על עם חכם... זהו המקווה, פרי תנובת הישיבה הרוחנית"[19].

הראי"ה קוק התווה, בהסתמך על התוכנית האמורה, אידיאל חינוכי מורכב שהתפרסם במספר מקורות[20]. יחוד התוכנית, מעבר לתכניה שכללו כאמור לעיל היקף תחומים רחב ביותר, היה בעיקר בהדגשת האוניברסאליות שאפיינה אותה, לא רק כמרכז הישוב החדש בארץ ישראל, אלא כמוסד מרכזי בעולם כולו. יחוד הישיבה היה אמור להיות בהתמודדותה עם ההווייה הארצישראלית שנגדה נדרשו תלמידי הישיבה לפתח את "הסגנון הספרותי להרגיל ולחנך את תלמידינו שיתעתדו להיות רועי ישראל ומדריכיו למשוך בקשת סופרים"[21]. רמתם הגבוהה של התלמידים בישיבה תובטח על ידי סלקציה קפדנית שתציב דרישות בסיסיות בפני התלמיד הפוטנציאלי:

התלמיד הבא להתקבל צריך להיות מצוין במידותיו התרומיות, בקי לפחות בסדר גמרא אחד ומוכשר להיות נושא ונותן בחקר ההלכה בשכל ישר.

בדיקת אישיות התלמיד ורמתו היחודית עמדה בניגוד מסוים לכלל עולם הישיבות בישוב הישן, שבהן לא היה מנגנון סלקטיבי מאורגן. בדיקות אלו נועדו להבטיח מוסד איכותי הנתון לביקורת מתמדת.

ג

ראיונות רבים שערכנו עם בוגרי הישיבה, בעיקר אלו שלמדו בה בחייו של הראי"ה[22], מלמדים שהישיבה הקדישה תשומת לב רבה לא רק למגמותיה הכוללות אלא בעיקר לעיצוב אישיותו של הלומד כפרט. האידיאל החינוכי שהציב הרב בפני המחנכים והלומדים כאחד היה מורכב מאוד.

בראש וראשונה בולטת בדבריו תביעה כלפי ציבור המחנכים: "באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות מסיחים דעה גם הם מן האני... וכיון שאין אני - אין הוא וקל וחומר שאין אתה"[23]. השקפה זו הציבה בפני הלומד אתגר יחודי שלא היה מקובל בחלק ניכר מישיבות אחרות. הדגשת יחודו העניקה לתלמיד לגיטמציה ליצירתיות וללימוד תחומים שאולי אינם מתאימים לכלל, אולם יש בהם משמעות מיוחדת לאישיותו: "כל אדם צריך לדעת שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחדת שלו, על פי שורש נשמתו"[24]. הדגשת ה"אני" ומתן הלגיטימציה ליצירתיות המקורית העניקו ללומד בטחון להמשיך ולעסוק בתחומו היחודי, גם במקרים שתחום זה לא עלה עם מתכונת הלימוד המקובלת והשגרתית. יתירה מזו, הכרת אופיו הפנימי ופוטנציאל תכונותיו יאפשרו ללומד אמונה בכוחותיו: "האדם הישר צריך להאמין בחייו, שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה"[25].

לפנינו תהליך של מעין "נבואה המגשימה את עצמה". ככל שאדם יהיה מודע לכוחותיו, כן יגדל בטחונו העצמי ועוצמת יכולת השפעתו על סביבתו. ולהיפך, ככל שתקטן האמונה בכוחותיו העצמיים, כן תקטן יכולת השפעתו על הסביבה. דומני, שניתן לסכם היבט זה, באידיאל החינוכי המורכב, בקטע מתוך דברי הרב צבי יהודה קוק, בנו יחידו של הרב, שאותו הגדיר אביו: "הוא כמעט האחד עמי המתרגל לעמוד על דעתי ולהקשיב את שיח נשמתי"[26].

בשעה שנדרש הרב צבי יהודה לשרטט את ההדרכה הדידאקטית לחינוך הטוב כתב:

החינוך הטוב הוא ההוצאה מכח לפועל את הכוחות והכשרונות הנמצאים בנפש בטבעה... כשגורמי החינוך - ההורים והמורים, הספרות והסביבה של הילד - מותאמים ומכוונים לשכלול כשרונו הטבעי ופיתוחו בדרכי החיים השונים, אז החינוך הוא מוצלח וטוב... כשגורמי החינוך מכריחים אותו לצד אחר, המוזר לו לפי טבעו, הרי הוא נעשה גבר לא יוצלח. (הרצי"ה קוק, לנתיבות ישראל, כרך א', הוצ' ח.ש.ן. עמ' ו)

חתירת התלמיד לגילוי ה"אני" שבקרבו ומתוך כך מודעותו העצמית לקישורו אל הכלל, מבוססת על תאוריית "האחדות הכוללת" שהתווה הראי"ה קוק. תיאוריה זו, הרואה את האדם כמי ש"תמצית הכל הוא, שייך הוא להכל, איך אפשר שלא יפעל על הכל"[27], אינה מסתפקת בחשיפת העצמיות הפרטית, אלא דורשת מהאדם להמשיך ולהתעלות מהמעגל המצומצם אל מעגלים רחבים יותר - האומה, האנושות והיקום בכללו.

לאחר שהלומד גילה את יחודו, במישור הלימודי והנפשי, הוא נדרש לגלות את ההתאמה הפנימית הקיימת בינו לבין הספירה הלאומית - כנסת ישראל. המסקנה המתבקשת מעובדות אלו קוראת: "לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים... צריך הוא שיסכים להיות שותל עצמו בכנסת ישראל בכל לבו"[28].

ההיבט המעשי של מגמות חינוך אלו התבטא בישיבה באוירה הרוחנית הארצישראלית ששררה בה, בהדגשת יחוד ארץ ישראל במערך תוכניות הלימוד, וביחסו המיוחד של הרב אל החלוצים הראשונים. "בישיבה המרכזית", כפי שקרא לה הרב, גובשה מתודה לימודית ואווירה חינוכית יחודית. קריאת הרב: "הכרח הוא לעסוק בזיקוק המידות ובתיקון המוסר ביחוד"[29] העמידה את העיסוק בתיקון האישיות בדרגת חשיבות עליונה.

בין ראשי הפרקים שרשם הראי"ה קוק לעצמו, בקיץ של שנת תרצ"א, לקראת השיחה בישיבה, מצאנו את הפיסקא הבאה: "שאיפת ההתעלות, לכל גיל לפי ערכו, וההתרגלות בערכים רוחניים, שהם יסודי היראה"[30]. זה המקום לציין את היחס המורכב שראה הראי"ה קוק בין לימוד ההלכה לבין העיסוק בשיפור המידות. התפיסה ההלכתית אמורה להוות בסיס רוחני שעל גביו תיבנה ההתפתחות האינטלקטואלית הנוספת, "כי ארבע אמות של הלכה הם היסוד, עיקר כח החיים"[31]. בהזדמנות מסוימת העידו בחורי הישיבה על עצמם שחלק נכבד מיראת שמים וחינוך למידות ספגו מדמותו הקורנת של ראש הישיבה[32].

נכונות בסיסית למעורבות התלמידים בהתרחשויות כלל ישראליות בלטו לאורך כל התקופות בהתפתחות הישיבה החל מראשית היווסדה ע"י הראי"ה קוק, דרך כהונת הרב יעקב משה חרל"פ כראש הישיבה ועד לכהונת הרצי"ה קוק. העיקרון שהתווה הרב בכתביו ובהתנהגותו האישית:

האדם צריך להיחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו... צריך שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה. (אורות הקודש, חלק ג' עמ' קמ"ז)

עיקרון זה עמד ביסוד המסירות האישית לכלל. מאבקים ציבוריים על שלימות ארץ ישראל המהווה חלק אינטגראלי מהאומה, מסירות נפש להצלת יהודים ברוסיה הרחוקה, נכונות להקריב זמן אישי להצלת יהודים מ"צפורני המסיון הנוצרי" והשתתפות במחתרות ומלחמות ישראל, כל אלה היו חלק מהווי החיים בישיבה לדורותיה.

על אף מרכזיות המימד הלאומי בעיצוב עולמם של התלמידים, הודגש באוזניהם כי לאומיות זו שונה מלאומיות עמים אחרים בעולם. הרב צבי יהודה קוק קבע באוזני תלמידיו את אופיה של הלאומיות הישראלית: "לאומיותנו הלוא היא תמיד גם קוסמופוליטית, תמיד גם אנושית כללית וגם עולמית כללית... לעולם היו לנו בפנימיות רוחנו יחסים קרובים עם כל העמים כולם"[33]. תלמיד הישיבה נתבע להיות מעורב במאורעות הלאומיים, אולם בד בבד לשאוף לתיקון האנושות בכללה. התחיה הלאומית, קיווה הרב, תאפשר להקרין מתורת המוסר והצדק על העולם כולו.

ד

אם נסכם את יסודות האידיאל החינוכי ששרטטנו לעיל ברור שלפנינו ריפורמה חינוכית רדיקאלית בעולם הישיבות. הציפיות שהראי"ה קוק תלה בתלמידיו מתיחסות למישור האישי, הלימודי והלאומי כאחד. יתירה מזו, השאיפה לתחיית רוח הנבואה, באמצעות עבודת חינוך אישית "כבני הנביאים"[34], מעלה מטבע הדברים את המגמות החינוכיות לספירות לא שגרתיות. הסכמת הרב לתוכנית המוצעת ותגובתו: "אלו אני הייתי מחבר תוכנית - היתה ג"כ כמותה" נותנת אישור להזדהותו עם מגמותיה ושאיפותיה[35]. תלמיד הישיבה נתבע לחדוות יצירה ויכולת חשיבה מופשטת שתוצאותיה אמורות להתבטא בתוצרים ספרותיים תורניים. בד בבד נדרשת מהתלמיד שליטה ובקיאות רחבת היקף בענפי היהדות השונים: תלמוד, מדרש, הלכה, אגדה, תורת הנסתר ותחומים נוספים תוך נכונות להתייחסות ביקורתית ופילוסופית לתכנים הנלמדים.

במישור האישי-פנימי התלמיד נתבע להקדיש זמן לשיפור רמתו המוסרית מתוך מגמה לחשוף את יסודות ה"אני" שלו ובהתאם לכך להתאים את תכני הלימוד. צוות הרבנים והמחנכים נתבע להקדיש תשומת לב אישית לתלמידים ולפתח את סגולותיהם התרומיות לא פחות מאשר את יכולתם להתמודד עם קשיי החיים. ביטוי חד להשקפה זו נתן הראי"ה קוק עצמו באגרת אל עורך עתון "החבצלת". אגרת זו, שנודעה לימים כ"אגרת החינוך" קובעת חד משמעית: "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית בה היא לעשותו טוב וישר"[36]. בוגרי הישיבה לדורותיהם העידו באוזני כותב השורות על הקדשת זמן מרובה לפיתוח המידות האישיות.

במישור הלאומי נדרש התלמיד למעורבות ציבורית שתבוא לידי ביטוי בהנהגה רוחנית והתמודדות משמעותית עם כלי הביטוי החילוניים. המעורבות הציבורית תתבטא בהנהגתן הרוחנית של המושבות: "להושיב רבנים הגונים, שיהיו לחן ולתפארת... שדבריהם ונימוסיהם יהיו מתקבלים יפה, ויוכלו לפעול הרבה להרמת קרן היהדות"[37]. התביעה המשתמעת מדברים אלו היא כפולה; בראש וראשונה יכולת ליצור קשר עם אנשי הישוב החדש, שהסתייגו במדה רבה מבני הישיבות בעלי תדמית "הגוו הכפוף, הפנים הצמוקות והעצובות המפיקות פחד ומורך לב"[38], ובד בבד פעילות ציבורית "בשטח" שתרומם את קרן היהדות.

במישור התורני אמורה היתה הישיבה לגלם ציבור לומדים שמשקיע את כל כוחותיו בהתפתחות לימודית שמקורה בחדוות יצירה ושמחה. "אדם חי, המטה את תשוקותיו וכוחותיו לא להוללות וסכלות כי אם לעמלה של תורה... המצוינים מישיבה כזו לא יוכלו להיות ממוצעים... כי אם גבורים כאריות במלחמתה של תורה... לא משום פניה ותכלית של רבנות כי אם מפני אהבת ה' יתברך"[39]. הפעילות המעשית וההתעלות הרוחנית היו אמורות להשתלב יחדיו ליצירת דמות אידיאלית של בן ישיבה.

ה

השאלות העיקריות המתעוררות למקרא תוכנית מורכבת זו הן, ראשית, האם אכן ניתן לגבש במציאות דמות כזו של בן ישיבה שתענה על האידיאל החינוכי המתואר, או שמא לפנינו מודל תיאורטי בלבד שלא ניתן להגשמה במציאות. שנית, האם אכן התגשם החזון וה"ישיבה המרכזית" השיגה את יעדיה או שיש נתק בין החזון המורכב והגשמתו.

הראי"ה קוק, מתוך מודעות לבעייתיות זו, השיב על כך באחת מאגרותיו:

אין אני אומר שכל בני הישיבה יהיו מלומדים גדולים בכל המקצועות. זהו דבר למעלה מן היכולת. יחידי סגולה יכולים להיוולד בכשרונות כאלה, שיוכלו להיות סופגים את כל הצדדים, אבל הרוב יתפרדו כל אחד למקצוע שלו, ואין אדם לומד כי אם ממקום שלבו חפץ. אבל בכללות הישיבה חייבת היא ליתן לאומה כל מה שחסר לה. (אגרות הראי"ה, חלק א, עמ' קצה)

ברור מדברים אלו שהראי"ה קוק לא ציפה בוודאות שהאידיאל החינוכי המתואר, במלוא היקפו והרכבו, יתגשם בפועל אצל כל אחד מתלמידי הישיבה. אף על פי כן ברור כי הנועזוּת שבחזון זה, שלא תמיד עלה בקנה אחד עם המציאות היומיומית, הבטיחה שה"ישיבה המרכזית" לא תהיה "עוד ישיבה" בעולם הישיבות ולא תצעד במסלול מגמות החינוך הנפוצות, אלא תסלול לעצמה דרך חינוכית יחודית. האם הצליח החזון לקרום עור וגידים במהלך השנים ולהגשים את השאיפות הגדולות ענין הוא לדיון נפרד. יהי רצון שנזכה כולנו, היונקים מהחזון הגדול, להצליח להגשימו במלוא מורכבותו.

 

את המאמר, שהתפרסם בעלון שבות בוגרים מס' 7 בשנת תשנ"ה, כתב הרב יוחאי רודיק (מחזור ז'), מפמ"ר מחשבת ישראל בחינוך הדתי במשרד החינוך, מחבר ספרים וחוקר הציונות הדתית.


* ברצוני להודות למורי ורבותי בישיבת "מרכז הרב" ולפרופסורים מרדכי בר לב ואדיר כהן, שהאירו עיני בעניינים חשובים. כותב השורות משמש כמנהל חינוכי של "בית הרב" בירושלים.

[1]. הצגה נרחבת של המשנה החינוכית ודרכי ישומה בפועל ניתן לראות במחקרי, שנערך בשעתו באוניברסיטת חיפה, העוסק בהתפתחות ישיבת "מרכז הרב" ומגמותיה החינוכיות בשנים תרפ"א-תשמ"ב (1921 - 1982).

[2]. תאור נרחב של תולדות הישיבה ניתן יהיה לקרוא בספרִי, שיעסוק בנושא זה ויראה אור בקרוב.

[3]. הראי"ה קוק, אגרות הראי"ה חלק א, עמ' קל"ז, הוצ' מוסד הרב קוק (ירושלים תשכ"ב). קטע זה מהווה חלק ממכתבו של הרב יצחק אייזק הלוי אל הראי"ה ומצוטט בתשובתו של הרב אל השולח.

[4]. ראה: מ' פרידמן "ישיבות הישוב הישן בשלהי התקופה העותמאנית - 'מוסדות' או בתי אולפנא" בתוך: פרקים בתולדות החברה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה (ספר היובל לפרופ' יעקב כץ), בעריכת י' שלמון וע' אטקס (ירושלים 1990) עמ' שס"ט-שע"ח. המחבר מצביע על המשבר המתואר להלן וחיבורו שימש לנו בסיס לפיתוח הרעיון, בהקשר לישיבת "מרכז הרב". כמו"כ ראה: מ' אליאב "'מוריה' - עתון חרדי לוחם למען תקנת ירושלים", קתדרה, כרך 70, הוצ' יד יצחק בן צבי, ירושלים, עמ' 98-95.

[5]. ישיבת "אוהל משה" הוקמה בשנת 1894 ע"י מקורבי הרב דיסקין; ישיבת "אור חדש" ובית המוסר הוקמה ע"י הרב יצחק בלזר. כמו"כ ניתן למנות בהקשר זה את ישיבת "מאה שערים" וישיבת "כולל הונגריה".

[6]. אבות ד, ו.

[7]. פאה א, א.

[8]. מ. פרידמן "ישיבות הישוב הישן" בשלהי התקופה העותמאנית - "מוסדות" או בתי אולפנא. ראה הערה 4 לעיל.

[9]. שם.

[10]. הרב י. פורת "תעודה ותוכנית של בית ועד לחכמים" מצוטט אצל פרוש הרב מ.מ. בתוך החומות, הוצ' מוסד הרב קוק ירושלים תש"ח.

[11]. "החבצלת" י"ד אייר תרס"ט (5.5.1909). ציטוט זה ורבים אחרים מופיעים בספרו של הרב פרוש.

[12]. בין השנים ת"ר - תרס"ו (1840-1906).

[13]. מצוטט אצל הרב מ.צ. נריה בשדה הראי"ה עמ' 443. אגרת זו נכתבה בכ"ט אלול תרס"ח ביפו.

[14]. שם עמ' 444-443. אגרת זו נכתבה בחודש תשרי תרס"ט.

[15]. הקדמת המהדורה המקורית מפרטת את מטרת ועד מרכז הרב ויעדיו. כל הציטוטים להלן לקוחים מהרצאה זו אא"כ יצויין אחרת.

[16]. אגרות הראי"ה, חלק א' עמ' צ"ג.

[17]. הרב ד. כהן, קול צופייך עמ' ס"ז.

[18]. ראה: הרב ד. כהן, נזיר אחיו, כרך א', הוצ' האגודה להנצחת ר' דוד כהן, ירושלים תשל"ח עמ' רע"ח - רפ"א.

[19]. הרב ד. כהן, קול צופייך עמ' ע"ה.

[20]. ראה: הרב א.י. קוק, מאמרי ראי"ה, חלק א' עמ' 62 ואגרות ראי"ה חלק ד' עמ' קל"ד-קל"ח. תוכנית לימוד ספציפית עיין י. לוי, היום, י"ט טבת תרפ"ד (27.12.23).

[21]. הרב א.י. קוק "הישיבה המרכזית העולמית בירושלים", מאמרי ראי"ה, חלק א' עמ' 62.

[22]. צוות אברכים מישיבת "מרכז הרב" שקד בשנים האחרונות על הקמת מרכז תיעודי רב היקף בנושאים הנידונים. מרכז זה, שכותב השורות נמנה עם מקימיו, נמצא ב"בית הרב" בירושלים.

[23]. אורות הקודש, חלק ג' עמ' ק"מ.

[24]. שם, עמ' רכ"א.

[25]. אורות התורה, הוצ' ישיבת מרכז הרב, ירושלים תשל"ג עמ' כ"ט.

[26]. אגרות ראי"ה, חלק א' עמ' קכ"א.

[27]. אורות הקודש, חלק ב', עמ' רצ"ט.

[28]. אורות, עמ' קמ"ז.

[29]. אורות הקודש, חלק ג' עמ' רל"ג.

[30]. מצוטט אצל הרב מ.צ. נריה "הליכות הישיבה" בשדה הראי"ה, עמ' 445.

[31]. אגרות ראי"ה, חלק א' עמ' כ"ו ועמ' ל"ז.

[32]. ראה: הרב מ.צ. נריה, בשדה הראי"ה עמ' 447.

[33]. הרב צ.י. קוק, לנתיבות ישראל, חלק א' עמ' ט"ז-י"ז.

[34]. הרב ד. כהן "תעודת הישיבה המרכזית", קול צופייך עמ' ס"ט.

[35]. נזיר אחיו, כרך א', הוצ' האגודה להנצחת הרב דוד כהן, ירושלים תשל"ח, עמ' רע"ו.

[36]. אגרות ראי"ה, חלק א' עמ' רי"ח.

[37]. שם, עמ' קצ"ו.

[38]. שם, עמ' קפ"ה.

[39]. שם, עמ' קפ"ז.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)