דילוג לתוכן העיקרי

אין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד: האומנם?!

בראשית כל חודש, בקידוש הלבנה, אומרים אנו:

ויהי רצון מלפניך ה'... למלֹאת פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מיעוט, ויהי אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית, כמו שהיתה קודם מיעוטה, שנאמר: 'את שני המאֹרֹת הגדולים', ויתקיים בנו מקרא שכתוב: 'ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם' אמן.

מה ענין מיעוט הלבנה אצל דוד המלך, שהרי זהו איננו המקום היחידי בברכת הלבנה בו אנו מזכירים את דוד, מספר קטעים קודם לכן אנו אומרים, שלוש פעמים - "דוד מלך ישראל חי וקיים". ומהו אותו מיעוט מסתורי אשר התמעטה הלבנה, ואשר לעתיד לבוא עתיד להתמלאת?

האם יש קשר בין השניים ?!

א.

השתלשלות חטא הלבנה מתוארת בקטע המפורסם מן התלמוד הדורש מן הפסוקים את חטא הלבנה (מוזכר אף בפירוש רש"י לבראשית):

רבי שמעון בן פזי רמי -

כתיב: "ויעש א-להים את שני המארת הגדולים" (בראשית א, טז).

וכתיב: "את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה" (שם).

אמרה ירח לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ?!

אמר לה: לכי ומעטי את עצמך!(חולין ס, ע"ב)

נוסח המדרש אינו מבאר מהו בדיוק עונשה של הלבנה; מה היה מצבה בשעה שנבראה ומה השתנה לאחר החטא. בעל ה'עץ יוסף' מסביר:

הכוונה בזה שקודם שקטרגה (הלבנה) היה מאיר הלבנה כאור החמה, ואחר שקטרגה נעשה אורה כהה. ועוד שאלמלא לא קטרגה הלבנה - היתה עומדת במילואה כל החודש, כמו החמה". (פירוש 'עץ יוסף', על 'עין יעקב' לשבועות ט, ע"א)

נמצאנו למדים כי בשני עונשים נענשה הלבנה:

א. אורה נחלש.

ב. הלבנה עומדת במילואה רק פעם בחודש, ולא כל הזמן, כמו החמה.

ואם עדיין לא ברור השינוי שחל באורה של הלבנה, נביא את דברי הענף יוסף (על העין יעקב, שם):

דע כי הלבנה וכוכבי הלכת המוארים עתה מן השמש, בהוציאם ה' אותם מן האפס אל המציאות היה להם אור מעצמם כמו החמה, ואחר כך נחלש ונאסף אורם ויתנם לנחלה לשמש להאיר להם. (ענף יוסף)

רואים אנו כי לדעת הענף יוסף לא רק שנחלש אור הלבנה אלא שהפך מאור עצמי, לאור המוחזר מהשמש. זוהי ההשקפה המקובלת, אך היא מעוררת תמיהה -

אם היתה הלבנה צריכה להענש, ולהיות שניה בגדלה לחמה, היה די בהקטנת אורה - ומדוע נלקח ממנה אורה העצמי לחלוטין. ואף בקשתנו בברכת הלבנה קשה - "למלאות פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מיעוט" - והרי הלבנה לא רק שנפגמה ונתמעטה אלא שנשלל ממנה אורה העצמי - ומדוע איננו מבקשים כי הקב"ה יחזיר ללבנה את אורה ?!

ושוב יש להזכיר את תמיהתנו - מה ענין דוד המלך אצל מיעוט הלבנה.

ב.

חז"ל מביאים בשני מקומות נוספים הסבר למיעוט הלבנה. במדרש רבה (בראשית, פרשה ו', ג') נאמר:

"רבי יודא בשם ר' תנחום בן רבי פנחס בשם ר' סימון אמר - מאחר שהוא קורא אותן גדולים הוא חוזר ופוגם אותן - "את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה" - אתמהה ?!

אלא על ידי שנכנס בתחומו של חבירו [רש"י - כדאמרינן לקמן ששולטת (הלבנה) ביום ובלילה].

אמר רבי פנחס ... אמר הקב"ה - הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח, שאני הוא שגרמתי לו להכנס בתחומו של חבירו. ומה אם מי שנכנס ברשות, כך פגמו הכתוב, הנכנס שלא ברשות על אחת כמה וכמה".

המדרש אמנם מסביר בצורה דומה את הפסוק - הפותח במאורות הגדולים, ומסיים במאור הגדול ובמאור הקטן. ואף מדבר על "חטאה" של הלבנה - אך בודאי שזהו חטא שונה מהנזכר בגמרא. המדרש אף מדגיש כי כניסתה של הלבנה לתחום שליטתה של החמה - ממשלת היום - "אשמת" הקב"ה היא, בעוד שהגמרא בחולין מביאה את הופעתה של הלבנה ביום כפיצוי על כך שנתמעטה: "אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה". ועל כן נראה שקשה ללמוד מן המדרש על הסבר הגמרא.

מקור נוסף נמצא בפרקי דר' אליעזר (פרק ו', א'):

"ברביעי ברא שני מאורות גדולים - לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה, ושווים בגודלם בתארם ובאורם שנאמר: "ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים". נכנס תחרות ביניהם - זה אומר אני גדול ממך, וזה אומר אני גדול ממך. מה עשה הקב"ה - הגדיל את האחד והקטין את האחד, שנאמר: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן".

בפרקי דר' אליעזר כלל לא נאמר שהלבנה היא זו שחטאה, אלא ששני המאורות נתקנאו זה בזה - ולבסוף הקב"ה הגדיל את האחד - ושמו לממשלת היום, וזוהי כיום השמש, והקטין את השני - וכיום זוהי הלבנה.

בנוסף, בפרקי דר' אליעזר נאמר שהקב"ה לא הסתפק בהקטנת אחד המאורות, אלא אף הגדיל את השני.

ואם כן, אין בידינו להוכיח מכאן מהו מיעוט הלבנה המופיע בגמרא בחולין. ואף מלשון פרקי דר"א - שני מאורות שווים בגדלם בתארם ובאורם - אין להוכיח, כפי שנראה לקמן.

ג.

הראי"ה קוק במוסר הקודש (אורות הקודש ג', עמ' ק"מ) בקטע הנושא את הכותרת "בקשת האני העצמי", קושר את חטא הלבנה, חטא הארץ, וחטאו של אדם הראשון.

"... חטא אדם הראשון שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך...

חטאה הארץ הכחישה את עצמיותה... לא נתנה כל חילה הכמוס להיות טעם העץ כטעם פריו...

קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה...

... רוח אפינו משיח ה'. זהו גבורתו והדר גודלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא. את ה' אלוקינו ודוד מלכנו נבקש אל ה', אל טובו נפחד את האני שלנו בנבקש, את עצמנו נבקש ונמצא..." (ההדגשה של הכותב).

חטאה של הלבנה היה אם כן, שאבדה את תפקידה העצמי ובמקום לשמוח בחלקה "חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה". מה היה בדיוק תפקידה - על כך מרחיב הרב קוק בהקדמתו לחלק ג' של אורות הקודש, שם מסביר הוא את תפקידה של יראת השמים וכמשל מביא הוא את חטא הלבנה (אורות הקודש ג', ראש דבר, עמ' כ"א).

"התכונה של יראת השמים לית ליה מגרמה כלום... על כן יראת השמים מתרוממת לא כל כך על פי העסק במעמקי עצמה, כמו שהיא מתעלה על ידי שממלאים אוצרה בכל דעת וכשרון...

נמצא שיראת השמים ויסוד הוויתה העולמית היא אספקלריה דלא נהרה מצד עצמה, וכל עילויה הוא בהארת אור השמש העליון עליה עד אשר תתאחד יפה ביסוד מקוריותה, אז תתעלה מעלה מעלה ותהיה באמת עטרת תפארת לעמוסי בטן... כי היא בת נדיב, ביתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שבכל שמה מקור הברכה כולה". (ההדגשות של הכותב).

מדברי הרב קוק עולה, כי לעתיד לבוא, כאשר תתמלא פגימת הלבנה, גם אז, לא תאיר הלבנה באור עצמי משלה, שהרי הלבנה במהותה, כמו יראת השמים - אספקלריא דלא נהרא מצד עצמה - דהיינו שאיננה מאירה מכח עצמה, ורק יונקת מאור השמש.

הדברים אף מפורשים בספר התודעה (ראש חודש, עמ' קמ"ו):

"מתחילת ברייתם לא היו המאורות שווים, אלא שהשמש יש לה אור עצמי, ואילו הירח רק עשוי חומר הקולט זיו השמש וחוזר ומאיר מזיו זה על הארץ. אף על פי כן נקראו שני המאורות הגדולים - זה בגדלו וזה בגדלו...

אילו היו שניהם מקיפים את הארץ בהיקף שוה תמיד, לא היתה הלבנה שנראית חסרה לעולם, והיתה נקראת תמיד "המאור הגדול" כתחילת בריתה, כלומר, מאור שהוא תמיד גדול בגדלו שלו...".

ראיה לדבר מצויה גם במדרש (מדרש רבה, בראשית, פרשה ו', א'):

אמר ר' יוחנן לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד, אם כן לא נבראת לבנה - למועדים כדי לחדש בחשבונה ראשי חדשים ושנים (שנאמר - "עשה ירח למועדים")".

ד.

על מנת להסביר בצורה מעמיקה יותר את דבריו של הרב קוק, עלינו להזדקק לשאלה אשר העלינו בפתיחת המאמר - מה ענין דוד המלך אצל הלבנה ?

על פי הקבלה קיימות בעולם עשר ספירות והתחתונה שבהם היא ספירת "מלכות". ייחודה של ספירת מלכות הוא בכך - "דלית ליה מגרמיה כלום" - דהיינו שאין היא מוסיפה כוחות מיוחדים משלה, על מנת שכל שאר הכוחות יוכלו לבוא בה לידי ביטוי.

הדבר מתבטא במדרש ביחס לחיי דוד המלך:

דוד המלך לא היו לו חיים כלל ונתן לו אדם הראשון שבעים שנה, ועל כן חי רק תשע מאות ושלושים שנה ולא אלף.

לכך, כנראה, מתכוון גם הרב קוק בסוף דבריו -

"כי היא בת נדיב, ביתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שבכל שמה"

שכן נאמר בבראשית (כ"ד, א'):

"ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל"

והגמרא, בבא בתרא (ט"ז, ע"ב) מביאה מספר דיעות:

"וה' בירך את אברהם בכל" -
ר' מאיר אומר - שלא היתה לו בת
ר' יהודה אומר - בת היתה לו
אחרים אומרים - בת היתה לאברהם, ובכל שמה".

ומסביר הרמב"ן, על אתר -

"אבל אחרים חדשו בפירוש הכתוב הזה ענין עמוק מאד... ואמרו כי "בכל" תרמוז... שיש להקב"ה מידה תקרא "כל" מפני שהיא יסוד הכל... ומידה אחרת תקרא "בת" נאצלת ממנה... שהיא כלולה מן הכל, והיא שחכמים מכנים שמה כנסת ישראל".

והרב סולובייצ'יק, בספרו ימי זכרון (עמ' 60) מרחיב ומסביר:

פשוטו של מאמר זה ברורה בתכלית, מידת "יסוד" נקראת "כל" כנאמר: "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש" (דברי הימים א', כ"ט, י"א).

במקרא זה מנויות כל שבע המידות מחסד ועד מלכות, ומידת יסוד כלולה ב- כל. אם כן הרי שמלכות היא האחרונה הנאצלת מן היסוד, קרויה בת - הכל או בקיצור בכל... בורא עולם קבע שמידת מלכות... תסומל ותיוצג על ידי האומה הישראלית הקרויה כנסת ישראל... בתוך כנסת ישראל ממוזגות מידות שהן מנוגדות זו לזו... ובתוכם מתמזגים ומשתקפים כל צבעי הקשת... והקב"ה בירכו (את אברהם) בשלימות בצירוף כולן בפארה של מלכות".

הרי לנו, כי מידת מלכות כוללת בתוכה את כל הכוחות, ועל מנת שתוכל לעשות זאת עליה להתבטל לגמרי, ולהיות מעין צינור, דרכו יוכלו הכל להכנס - "לית ליה מגרמיה כלום".

כך גם הלבנה - כבר מבריאתה לא היה לה אור עצמי - שהרי, כבת מידת מלכות, שאין לה מעצמה דבר, והרי היא "אספקלריה דלא נהרה מצד עצמה" - כל כוחה וכל אורה הוא רק מהארת אור השמש.

אילו היתה הלבנה מתבטלת לשמש לחלוטין, והיתה רק כעין מראה מלוטשת - אזי היתה מעבירה / מחזירה את כל אורה של השמש. ואזי, כפי שהיה ברגע הבריאה, היו שני מאורות גדולים - שהרי שניהם האירו בעוצמה שווה, וכמאורות, היו שווים ב"גודלם".

אך, הלבנה חטאה - "אבדה סבוב פנימיותה, שמחת חלקה". הלבנה לא רצתה להסתפק בהעברת אור השמש, והיתה מעונינת שמעמדה יהיה שווה לזה של השמש - שתהיה גם היא בעלת אור עצמי. ולכן טענה - "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד" - השמש והירח - שני מלכים הם, היום והלילה ממלכותיהם - אך כתר - הארה - יש רק אחד - וכיצד זה משתמשים שני המלכים באותו כתר.

רצונה היה בכתר משלה - באור עצמי !

חטאה של הלבנה, לא היה בהתנשאות על השמש, אלא בהתנכרות לעצמיותה, ובמקום זאת חיפשה "הדרת מלכים חיצונה" - את האור העצמי השייך רק לשמש.

עונשה, היה תוצאה ישירה של חטאה. מרגע שלא רצתה הלבנה להתבטל לשמש, ולא רצתה להעביר את אורה, הרי שהעבירה רק חלק מאור זה - כעין מראה עכורה - וממילא נתמעט אור הלבנה.

סוף דבר:

תיקון חטא הלבנה הריהו תיקון שורש החטאים בעולם - ההתנכרות לתפקידם האמיתי של האדם והיצירה כולה. ובבואינו לשבח את יוצרינו על יצירת המאורות, נזכרים אנו מהו המעכב את אור הלבנה מלחזור לשלימותו, מהו המעכב את עם ישראל מלבטא את כל הכוחות הכלולים בו, ומעכב את ביאת משיח בן דוד:

"קטרוג הלבנה וחטא הארץ הינם סיבות קודמות לחטא האדם, והאדם הוא ענף שכוחו גדול גם על שורשו, הולכים הדברים וחוזרים, ויתקן האדם את חטאו... והלבנה תצא מקטרוגה ותתמלא פגימת ולא יהיה בה שום מיעוט". (אורות הקודש ג', ראש דבר, עמ' י"א).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)