16: הללוהו בגבורותיו

  • הרב יעקב מדן

הללוהו בגבורותיו * / הרב יעקב מדן

א"ר יוחנן: מאי דכתיב 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאו' הוא'? אם דומה הרב למלאך ה'- יבקשו תורה מפיו. ואם לאו- אל יבקשו תורה מפיו. (מו"ק י'ז, ע"א)

נראה, שדבריו של מלאכי על מלאך ה' מתייחסים לעזרא הסופר הכהן, שיסד את המפעל העצום של כנסת הגדולה, שהעמידה את התורה שבעל פה על רגליה, ועד היום מבקש עם ישראל תורה מפיהו. משה, שנתן לנו את תורת ה' שבכתב, דמה למלאך ה' בעת שקרן עור פניו. דמיונו של 'הכהן' דנן - עזרא, למלאך ה', קשור לפסוקי הסיום של אותה נבואה. אלו מחברים את משה עם אליהו, שאף הוא היה כמלאך, ואף הוא עסק בבניית המשפחה היהודית על תיקנה מחדש, כמו עזרא בפרשת גירוש הנשים הנוכריות.

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם. (מלאכי ג, כב-כג)

ר' יוחנן מחדש שכל רב המעוניין להרביץ תורה ברבים צריך שתהא בו בבואה כלשהי של מלאך ה'.

למרות האמור, כשהתחבטתי בצעירותי בבחירת מקום תורה עברתי ממקום למקום. מצאתי את מקומי רק כשפגשתי לראשונה רב שלא היה לו כל דמיון למלאך ה' צבאות, הרב עמיטל.

אחד הסיפורים החביבים על הרב עמיטל הוא המעשה בבן אדמו"ר שירש את אביו, אך לא קרא לבני חצרו להתוועדות ולשיחה במשך זמן רב. משבאו החסידים להיפרד ממנו כדי לעבור לחצר אחרת, קדמם הרב ואמר להם: "יודע אני לשם מה באתם אלי", נאנח ואיחל להם הצלחה בדרכם החדשה. וכאן הוסיף ובאר: ""לא קראתי לכם לבוא להתוועדות אצלי, משום שידיעתי כי דרכי לגדלות בתורה וביראת שמים, זו שתאפשר לו להאציל יראת שמים על חסידיו, עוד ארוכה היא. עלי לעבוד עוד זמן רב על עצמי, ורק אז אוכל להעניק לכם את אשר מצפים אתם ממני, כפי שהעניק לכם אבי". בסופו של דבר נותרו החסידים בחצרו של האדמו"ר הצעיר. הביוגרף שתיאר זאת נימק את הישארותם בכך שהכירו ברוח הקודש שנחה על רבם כשידע שבאים הם אליו להיפרד ממנו בלא שאמרו לו זאת. אכן, מורנו הרב עמיטל אינו מאמין ב'רוח קודש' זו. לדידו, הישארות החסידים בחצרו של הרבי נבעה דווקא מתוך הכרתם בגדלותו, בכך שידע כי רבים הם חסרונותיו ובמודעותו הגבוהה, למרות אדמו"רותו, להמשיך ולעבוד על עצמו.

כל ימיו נוהג רבנו מעין אותו אדמו"ר. מנהג אדם הטועה לעתים, בעל קושיות שאינן פתורות, גם קושיות באמונה. מנהג אדם שסבור כי עדיין יש לו מה ללמוד. מנהג אדם הממשיך לעבוד על עצמו בתורה, באמונה, במידות וביראת שמים.

עוד סיפר הרב עמיטל על בעל 'תפארת ירושלים', שקיבל על עצמו ליישב את כל קושיותיו של רבי עקיבא אייגר על המשניות ולהשיב על טענות שהועלו נגדו. אכן, "תירוץ נכון", אמר הרב עמיטל, "בא מכוח לימוד הסוגייה. לא מכוח אמונה שלכל קושייה חייבים למצוא תירוץ. אין ערבות ואין קבלנות בתירוץ קושיות".

דבריו ביחס להשמדת יהדות אירופה הי"ד ושאלות האמונה שבצדה ידועים וכואבים מכדי לחזור עליהם. נזכיר רק עיקרון אחד משיטתו: קושיותיו של רבנו על דרך הנהגתו של הקב"ה את עולמו התעצמו ונותרו ללא תשובה, אך גם אמונתו בקב"ה ובנוכחותו בעולמנו התחזקו בעקבות אותם דברים עצמם.

*

בימינו, קשה לבחורים צעירים לעמוד על החידוש שבדברים אלו. הם נראים מובנים מעצמם. בצעירותי, מכל מקום, הייתה קיימת הנחה שלפיה כל רב הוא בבואה של "מלאך ה' צבאות". לכל קושיה היה תירוץ. כל טעות דרשה הסבר ואוקימתא. כל תמיהה לא נבעה כביכול אלא מקוצר דעתו של המשיג ושל המהרהר אחר רבו. מובן שזו הייתה גם הגישה, אחת ואין בלתה, לגבי חטאיהם של קדמונים, מן המקרא ומדברי חז"ל.

רבנו חולל מהפכה בתחום זה. התובנה שחידש, בראש ובראשונה לגבי עצמו, כראש ישיבה, השפיעה על תחומים לא מעטים בתורה, ובכללם המקרא, התלמוד וסוגיות נכבדות באמונה.

לעניות הבנתי, הפולמוס, שכונה בזמנו בכינוי (הלא מוצלח, לטעמי) 'תנ"ך בגובה העיניים' נעוץ עמוק בתורתו של רבנו לגבי עצמו, למרות שהוא עצמו נמנע מלנקוט עמדה באותו ויכוח. העמדה שננקטה לרוב בבית מדרשנו הייתה כבוד והערכה גדולים מאין כמותם לאישי המקרא הנידונים, אך הבנה שהם היו בני אדם ולא מלאכים. הכישלון והצורך בעבודה מתמדת, בבחינת 'ואל תאמין בעצמך עד יום מותך' – מוּבְנים באדם בעצם היותו אדם.

*

שנים רבות, חרף היותי ר"מ ומגיד שיעור בישיבה, אני חש בה כתלמיד. מטבע הדברים, התלמידים הותיקים, ואני ביניהם, מלמדים את הצעירים. אך נותרנו בעשרה טפחים הסמוכים לקרקע, כפי שמעידה הגמרא בבבא בתרא על משה. כל הבנה או סברה שנציע בשיעור תישאר הצעה בלבד ולעולם יתאפשר לחזור ממנה. קרה שרבנו חזר בו ממהלך שהציע בשיעור הכללי כתוצאה מהערה של תלמיד, ואף בעקבות הערה טכנית, לכאורה, של טעות סופר ב'שיטה מקובצת'. לא רק יכולת החזרה אלא גם הנכונות לשמוע תלמיד מתוך הקשבה אמיתית ולקבל את דבריו אינה מובנת מאליה. רבנו חרט אותם על דגלו והצליח להחדיר אותם לתודעת הרבים. השקפת עולם מופלאה זו, של ניסוי, טעייה וחזרה, של השערה ושיפורה, ובעיקר של עבודה מתמדת, היא מאבני הבניין של תורתו, והוא הצליח להנחיל אותה לתלמידיו, ואני מקווה שמעט ממנה גם לי.

התובנה העמוקה שלפיה כולנו טועים, ואף אחד איננו מלאך, הובילה את רבנו לחידוש מרחיק לכת בתחום נוסף, והוא - אהבת ישראל, ובמקרה דנן כלפי נוטשי דרך התורה והמצוות. ימי החנוכה עתה. גיבורם, מתתיהו, חגר חרבו נגד המתיוונים ומה שייצגו. ישנם הבדלים גדולים בין נטישת דרך התורה אז והיום, ולא נאריך בכך כאן. אך אנו מבקשים היום דרך שונה.

דרך אחת היא דרכו של הרמב"ם (בהלכות ממרים) כלפי בניהם ותלמידיהם של הקראים בני זמנו, של סלחנות מחמת 'תינוק שנשבה'. אך הרחמנות על הזולת, לטעמי, לעיתים אינה טובה מן הכעס עליו. יש בה תחושת עליונות עצמית שאינה בריאה ביחסים בין השבטים השונים באומה.

מדרכו של רבנו למדתי דרך שונה. אהבתנו כלפי נוטשי דרך התורה, עם כל התנגדותנו הנחרצת לדרכם, יכולה להיות מחמת הכרתנו בעובדה, שגם אנו, שבחרנו בדרך התורה והמצוות, רחוקים מלהיות מושלמים. לכן לא בהכרח אנו טובים מהם. מתוך הנחה שאנו אוהבים את עצמנו, למרות חסרונותינו, נוכל גם לאהוב אותם, על מעלותיהם ועל חסרונותיהם.

רבנו נהג לחזור ולומר, שאסור לנו לטייח את חסרונותינו. שגורה על לשוננו תפילתו של ר' נחוניה בן הקנה בכניסתו לבית מדרש: "שלא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חברי". ההבנה הפשוטה היא שמדובר בשתי בקשות שונות: ראשית, שלא אכשל, ושנית שחברי ישמחו בי. אולם, רש"י על אתר (ברכות כח, ע"ב) כותב: "ולא אכשל - וישמחו חברי על כשלוני". ניגשו תלמידים לשאול את רבנו - האם זהו בית המדרש שבו רש"י למד, מקום שבו שׂמים הלומדים את הנכשל בדבר הלכה ללעג ולקלס?! השיב רבנו: אכן, גם דברים כאלו עלולים לקרות. עלינו ללמוד מדבריו של רש"י שאסור לטייחם. אם תלמיד נהג עם חבירו שלא כדין יש לדון בכך וללמוד כיצד לא לשוב על כך. כך נהג הרב בבית מדרשנו פעמים רבות.

חידוש זה של רבנו, מסביר תופעה ייחודית נוספת שייסד - שני ראשי ישיבה. אמנם, כיום זו תופעה מקובלת. ושמא דווקא מכוח תלמידיו של רבנו (דוגמת ישיבות עתניאל ופתח תקווה). ראש ישיבה שהוא מלאך שאינו טועה אינו זקוק לשותף המשלים אותו בדרכו שלו. עבודת הצוות המופלאה שזכינו לה בניהול הישיבה, נבעה במידה רבה ממה שנזכר לעיל.

*

לסיום, אשוב למדרש שפתחנו בו, על 'שפתי כהן ישמרו דעת', אך בהקשר שונה. אפתח בסיפור קטן. מנהג הישיבה בעבר היה לקנות את העליות בשבת זכור לא בכסף (שלא היה מצוי), אלא בדפי גמרא. שנה אחת קניתי את המפטיר תמורת התחייבות ללמוד באותה שנה שלוש מאות ועשרים דפי גמרא. רבנו קרא ואמר, ששלוש מאות ועשרים הם מניין 'ש"ך', ואוכל להמיר את התחייבותי בלימוד הש"ך על חושן משפט. הדברים נאמרו כהלצה לפורים, אך אני לקחתי אותם ברצינות.

זיהיתי אצל רבנו תכונות המזכירות במשהו את הש"ך, ששפתיו שפתי כהן, ותורה אנו מבקשים מפיהו. הש"ך הקפיד לבחון כל טענה, כל ראיה וכל פסק ממקורו הראשוני ולא לקבלו כמובן מאליו רק בשל כך שנאמר על ידי ענקי הפסק שלפניו. הנחתו הייתה, שלא בפוסקים מלאכים עסקינן, ובמלחמתה של תורה יש ללבן כל סוגייה לעומקה ולאמיתה, בלא לשאת פנים ובלא לעשות הנחות לאיש. עזותו ומקוריותו של הש"ך הקסימו גם אותי, והוא הפך להיות אבן יסוד בתלמודי.

השנה אנו לומדים בישיבה מסכת בבא קמא, אשר נידונה בחלקו האחרון של חלק חושן משפט בשולחן ערוך. לצערנו, הש"ך כמעט ולא התייחס לאותו חלק. לבי אומר לי, שהדבר נבע מכך שהוא לא הספיק לכתוב היטב את חידושיו על חלק זה בשולחן ערוך. הש"ך עבר תלאות קשות ונדודים ללא ספרים וללא מקום לשבת ולכתוב, בעיקר סביב גזירות ת"ח ות"ט. הוא איבד את משפחתו ונפטר צעיר. צערו של הש"ך באותה תקופה, הוא גם צערנו בהווה, כשאנו מגיעים לחלקים של השו"ע החסרים את דברי תורתו במלוא עוצמתם, כמו שהיא מופיעה בחלקיו הראשונים של 'חושן משפט'.

בערב זה, אנו חוגגים גבורות לרבינו, והתחבטתי אם לבוא לכאן, משום שממש עתה מכונסת מועצת יש"ע, שאני חבר בה, לדון במחאה על תוכנית עקירתם של יישובים רבים בחבל עזה ובצפון השומרון. רבים מהם מלאים תורה ומצוות כרימון וכזוויות. בתי המדרש שבהם הומים לומדים הדבקים בתורה וביראת שמים. משפחות שלמות עלולות להיעקר מבתיהן, לשבור את חלום חייהן שעליו מסרו את נפשן, ולהפסיד את מקור פרנסתן ומטה לחמן. אנו מצטערים על החלל החסר בתורתו של הש"ך, ואנו צריכים גם ביום חגנו לכאוב את כאבן של אותן משפחות, ולזכור את מצוקתם של לומדי התורה בגוש קטיף ובשומרון, שקול תורתם עלול, חלילה לחדול ולהיעקר. נתפלל גם ביום חגנו זה פונים אנו אל ריבונו של עולם, צור ישראל וגואלו, בתחינה שלא ייתן לקול התורה בבתי המדרש הרבים שם, למעשי החסד הרבים הנעשים שם ולגאולת נחלת קודשו מידי שממה - להימחות מנוף חיינו.

 


* פורסם בדף קשר 991 . דברים על פה שנאמרו במסיבת חנוכה תשס"ה, לרגל הגיעו לגבורות של מו"ר הרב עמיטל שליט"א.