16 התשיעי בנובמבר 1989: נפילת חומת ברלין והעלייה מברית המועצות

  • הרב אביעד תבורי

 

גלי העלייה מברית המועצות

המהפכה הרוסית בשנת 1917 בישרה את תחילתה של תקופה אפלה ליהודי ברית המועצות. עם התהוותה של ברית המועצות וקביעת מדיניותה, היהודים זכו ליחס קשה. בניסיון למגר את היהדות, אסרה הממשלה הסובייטית על קיום פעילויות דתית כמו תפילה ולימוד תורה. כמו כן, אף הדיבור בשפה העברית נאסר. באותן שנים, יהודים רבים נעצרו, הוגלו ונהרגו. דורות של יהודים גדלו ללא חשיפה לתורה, למצוות או לתרבות יהודית.
בשנות השבעים החל גל העלייה הראשון ממדינות ברית המועצות. אחרי מלחמת ששת הימים החלה תנועה של התעוררות דתית ולאומית בקרב יהודים ברחבי העולם. הדבר לא פסח על יהודי ברית המועצות. רבים מהם שלחו מכתבים לנציגי השלטון המקומי ואף לממשלות זרות, בדרישת לעלות לישראל. הממשלה הסובייטית נתנה את רשותה לכך באופן חסר תקדים. המחשבה היתה שעל ידי מתן אפשרות ליהודים מסוימים לעזוב את המדינה, הממשלה הסובייטית תשיג בכך שקט בקהילה היהודית. בנוסף, ההיתר ליהודים יתרום ליצירת דימוי חיובי של ברית המועצות בעיני המערב. בין השנים 1969 ל-1973 עלו 163,000 יהודים מברית המועצות למדינת ישראל.
נפילת חומת ברלין בשנת 1989 והקריסה הרשמית של ברית המועצות בשנת 1991 – שינו את העולם. לאחר שנים של מתח ויריבות עזה בין המזרח למערב, המלחמה הקרה סוף סוף הסתיימה. המשמעות לכך עבור יהודי הגוש הסובייטי היה דרמתית: לאחר שבעים שנות רדיפות, היהודים החיים במדינות ברית המועצות היו חופשיים. כתוצאה מכך החל גל עלייה גדול. בין השנים 1990 ו-2000, יותר ממיליון יהודים עשו את דרכם למדינת ישראל.
עם זאת, הפעם הסיבות לעלייה היו מעט שונות. בניגוד לעלייה הקודמת, העולים בעלייה החדשה לא היו מונעים בהכרח מהאידיאולוגיה הציונית. רבים מאלו שעלו לארץ כבר התבוללו, חלקם נישאו בנישואי תערובת, ומאות אלפים מהם אפילו לא נחשבו כלל כיהודים מבחינה הלכתית. כך, הביאה עימה העלייה החדשה אתגרים חדשים עבור ההנהגה הפוליטית והרבנית בישראל.
לפני שנתמקד בשאלות המעשיות הייחודיות שהגיעו עם גל העלייה, נדון בסוגיות רחבות יותר הקשורות במצוות העלייה לארץ ישראל.

 

המשמעות הדתית של קיבוץ גלויות

ראשית, חשוב לציין כי מכל האירועים המופלאים שהתרחשו בעשורים האחרונים, דומה כי קיבוץ הגלויות הוא המרכזי והחשוב ביניהם. לדעת רבים קיבוץ הגלויות מהווה סימן לכך שחזון הנביאים מתגשם בימינו. הרב יואל בן-נון מקדיש ספר שלם לנושא זה. בהקדמתו הוא מסביר את ייחודו של נס זה:
אני מאמין, שקיבוץ גלויות הוא הנס הגדול ביותר בכל ההיסטוריה האנושית, מפני שאין עוד עם ששרד אלפי שנים בכל קצות הארץ וחזר לארצו. אף בהיסטוריה היהודית – גם יציאת מצרים וגם שיבת ציון מבבל באו מכיוון אחד ובראש אחד; הן לא היו קיבוץ גלויות. אין אדם שראה מעולם תופעה כזאת, עד ימינו.
קיבוץ גלויות הוא הסמן העיקרי בנבואות אחרית הימים – בתורה, בנביאים ובכתובים (ראה למשל: דברים ל', ישעיהו י"א, ירמיהו ל"א, יחזקאל ל"ז, תהילים ק"ז). קיבוץ גלויות הרי מתרחש לנגד עינינו זה כמה דורות – לפיכך זו ההוכחה הניצחת לאמת התורה והנבואה, להימצאות ה' בקרבנו. אין צורך בראיות נסתרות; די לנו במראה עיניים: "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן" (ישעיהו נ"ב, ח).[1]
לא זו בלבד, אף הועלתה הצעה להוסיף פרק תהילים אשר מזכיר את הנס המופלאה של קיבוץ גלויות לתפילותינו היומיומיות. בהתבסס על החובה היומית להזכיר בתפילותינו את יציאת מצרים, טוען הרב בניהו ברונר (דיין וראש ישיבה הסדר בצפת) כי יש חובה דומה להזכיר את הגאולה המתרחשת בזמננו.[2]
כידוע, מצוות זכירת יציאת מצרים מוזכרת בתורה:
לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
                                                 (דברים טז, ג).
ישנה מחלוקת במשנה בנוגע למשמעותו של הפסוק:
מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנא' (דברים טז) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכ"א ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח.
                                                 (ברכות א, ה).
בהתבסס על הנוהג המקובל כיום להזכיר את יציאת מצרים גם ביום וגם בלילה, נראה שהלכה עם רבי אלעזר בן עזריה. אם אכן כך, הרי שבניגוד לחכמים, בימות המשיח בעתיד לבוא – לא תיהיה מצווה לזכור את יציאת מצרים. הגמרא מזכירה שרבי אלעזר מקשה על חכמים מהפסוק הבא:
תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם[3]!
                                               (ברכות יב ע"ב).
בפשטות, הסיבה בגללה בעתיד לא נציין את נס יציאת מצרים היא שהניסים החדשים של גאולת העתיד יהיו גדולים יותר. מכאן, בהתבסס על המשנה ופסוקים נוספים מירמיהו, מציע הרב ברונר לומר את פרק קכ"ו מתהלים, המתאר את שובו של העם היהודי לציון.

 

מצוות העלייה לארץ לאחר קום המדינה

פוסקים רבים, מתקופת התלמוד ועד ימינו אנו, מתווכחים האם יש חובה לעלות לארץ. אף על פי שרוב הפוסקים גורסים כמו הרמב"ן שישנה מצווה חיובית בכל עת לעלות לארץ[4], לא כולם משוכנעים בכך.
ישנם פוסקים, כמו תוספות, הטוענים שהמצב מסוכן מדי.[5] חלקם, כמו הרב משה פיינשטיין, טוענים שזוהי המלצה ולא חובה.[6] כמה מהם, כמו הרב אברהם בורנשטיין מסוכטשוב (1838–1910), מאמינים כי החובה חלה רק על מי שיכול להתפרנס בארץ.[7]
הרב אליעזר ולדנברג דן במצוות העלייה לפני הקמת מדינת ישראל ואחריה. הוא טוען שלמרות שהמצווה חלה, לדעתו, בכל עת, החל משנת 1948 כל ההיתרים אשר ניתנו כדי לא לעלות ארץ בוטלו. יתר על כן, הניסים המתרחשים יום ביומו במדינת ישראל משמשים גם הם כזרז לעלייה. [8]
הרב ולדנברג מסביר שמצוות יישוב ארץ ישראל מורכבת משתי דינים: אחד על היחיד ואחד על הציבור. כאשר חרב בית המקדש, בוטלה המצווה על הציבור. עם זאת, עם קום המדינה, המצווה של הקמת מדינה ובית לאומי לעם היהודי הופיעה מחדש. מכאן הוא מסיק שמצוות העלייה לארץ ישראל בימינו, יותר מתמיד, חלה על כל עם ישראל.

 

ברכת שהחיינו על עלייה

הרב הראשי הספרדי לישראל, הרב יצחק ניסים (1895-1981), מעלה שאלה מעניינת בנוגע לאמירת ברכת שהחיינו בעת העלייה לארץ ישראל.[9] הנחת המוצא של הדיון מבוססת על הכלל שיש לומר ברכת שהחיינו בכל פעם שמקיימים מצווה בפעם הראשונה.
בתשובתו הוא מזכיר פוסקים אחרים הדנים בשאלה זו, ביניהם הרב חיים פלאג'י (1788–1868, איזמיר, טורקיה) והרב ישראל יעקב חגיז (1620–1674, מרוקו) אשר פוסקים נגד אמירת הברכה. עמדתו של הרב חגיז היא שאמירת ברכת הגומל כוללת בתוכה ברכת שהחיינו וממילא נפטרים מברכת שהחיינו.
ההלכה גורסת שבזמנים מסוימים, כאשר אירועים עצובים ומאושרים מתרחשים בו זמנית, ניתן לומר שתי ברכות סותרות. דוגמה טובה לכך היא מותו של הורה שמשאיר אחריו ירושה גדולה. באופן דומה, טוען הרב חגיז כי בעת העלייה לארץ ישראל מברכים את הגומל על הנס של הישרדות המסע, יחד עם ברכת דיין האמת וקריעת הבגד כתגובה לראיית שממת הארץ.
הרב ניסים מציין כי ניתן להסיק מדבריו של רב חגיז, שאילולא ברכת הגומל, ברכת שהחיינו הייתה נאמרת. הרב ניסים מסביר כי ההיגיון שעומד מאחורי דעה זו הוא, שברכת שהחיינו, איננה בהכרח ברכה שנאמרת על אושר מוחלט, אלא על ידי חוויה בעלת תועלת. העלייה, לטענתו, נחשבת ללא ספק לתועלת דתית.
הרב פוגלמן מקריית מוצקין (1898-1984) גם כן דן בשאלה זו.[10] הוא מצטט דעה הטוענת כי ברכת שהחיינו קשורה למצב של אושר. דעה זו (אשר נכתבה לפני 1948) גורסת כי ארץ ישראל שוממה והמקדש חרב, כך שבוודאי לא ניתן לומר ברכה בנסיבות אלו. הרב פוגלמן טוען כי על סמך טיעון זה, אכן יש לומר את הברכה היום:
על זה יש להשיב, כי העליה למדינת ישראל אינה דומה כלל לעליות הקודמות לארץ ישראל כשזרים משלו בה. עולה בימינו לארץ ישראל – עולה למדינת ישראל המחודשת שלתקומתה ציפינו וחיכינו והרבה דורות התפללנו עליה. ברכת שהחיינו בעליה של ימינו למדינת ישראל היא ביטוי של שמחה והודיה לשומר ישראל על שאחר השואה של ימינו הוציאוני מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה והשיב אותנו לישראל המחודשת, לארץ האבות והנביאים, והחזיר לעמו ישראל את ירושלים עיר הקודש, מקום המקדש והר הבית, שמיום חורבן הבית השני היו בידי זרים. ולכן על העולים כיום לישראל להודות לגואל ישראל בברכת שהחיינו.[11]

 

חילול שבת לצורך עלייה לארץ

כשנפתחו לראשונה שערי ברית המועצות, רבים חששו שהם עשויים להיסגר שוב בכל רגע. התחושה היתה שהזמן דוחק ויש לעשות את כל הניתן על מנת לקבץ את היהודים מאותן ארצות, ולעזור להם להתיישב בארץ ישראל.
לאחר פירוק ברית המועצות, הסיבה לחיפזון היתה אחרת. רבים חששו שללא פעולה מיידית, יהודים רבים ייאבדו מהעם היהודי. כאמור, לאחר שבעים שנה של מידור מוחלט מהמסורת היהודית, רבים נישאו בנישואי תערובת.
הרב שאול ישראלי נשאל, אם בנסיבות העניין ניתן לחלל את השבת לצורך העלייה למדינת ישראל.[12] האם מותר להפיק מסמכים ואישורים ליהודי ברית המועצות בשבת? במידת הצורך, האם נוכל להתיר נהיגה ברכב? במילים אחרות: האם פיקוח נפש חל רק על נזק גופני או גם על פגיעה רוחנית ב"נשמת היהודים"?
הרב ישראלי מבאר כי שאלה זו היא למעשה מחלוקת ראשונים. הרשב"א (רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת, 1235-1310, ספרד) מתייחס למקרה בו נערה יהודייה נמצאת בסכנת התנצרות. האם במקרה זה יש להצדיק חילול השבת לצורך הצלתה? הרשב"א השיב שאסור לחטוא לצורך הצלת אחרים מחטא. לכן, לכאורה גם בענייננו, אסור לחלל את השבת.
לאחר שהרב ישראלי מביא את דברי הרשב"א, הוא מביא את רבי יוסף קארו[13] המציין כי התוספות חלוקים ואומרים כי מותר להפר מצווה "קטנה יותר" לצורך קיום מצווה "גדולה יותר". כך למעשה קובע רבי יוסף קארו שמותר לחלל את השבת על מנת להציל יהודי מהתנצרות.[14] עם זאת, מסביר הרב ישראלי, לא ברור עד כמה רחוק נוכל ללכת עם הפסק הזה.
הט"ז (הרב דוד הלוי סגל, 1586–1667) סבור כי בכל הנוגע לחילול שבת לצורך פיקוח נפש, אין הבדל בין סכנה פיזית או רוחנית.[15] עם זאת, בעל המגן אברהם (הרב אברהם אבל גומבינר, 1635–1682) חולק וקובע כי קולא זו מוגבלת למקרים בהם הסכנה וודאית, ללא ספק.[16]
הרב פנחס גולדשמידט, רבה הראשי הנוכחי של מוסקבה, דן בשאלה אם אפשר לסמוך על ההיתר של הרב ישראלי ולאפשר ליהודי ברית המועצות לנסוע בשבת למדינת ישראל.[17] לטענתו, יש סיכוי נמוך שזהות המדינה אליה יעלו יהודי ברית המועצות, תגרום להם להיות דתיים. לכן הוא מסיק כי המצב בתקופתו (1994) אינו מצדיק חילול שבת.
*
אם נתעלם לרגע מן השאלה מעשית על היתר חילול השבת, נדמה לי שקריאה בין השורות מציפה את הדיון אודות חשיבותה של העלייה מברית המועצות למדינת ישראל. אני חש בין הדיונים ההלכתיים את הלכי הרוח והפרשנויות השונות שניתנו לעלייה זו. כדוגמה, הרב ישראלי רואה בבירור את חשיבותה של העלייה, לא רק כאמצעי מנע להתבוללות, אלא כחלק מתהליך הגשמת החזון הנבואי של חזרתו של עם ישראל לארצו.
בשיעור הבא נדון בשאלות נקודתיות שעלו ביחס למעמדם של יהודים שעלו לארץ בסוף המאה העשרים.
 
 
 
[1] הרב יואל בן-נון, נס קיבוץ גלויות, ע' 11.
[2] תחומין, כרך לח', עמ' 461-469.
[3] ירמיהו כג, ז.
[4] ראו: הרב אליעזר ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן מח.
[5] ראו: תוספות כתובות קי ע"ב, ד"ה הוא.
[6] שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן קב.
[7] שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן תנד.
[8] שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן מח.
[9] שו"ת יין הטוב, סימן מז.
[10] קובץ תורה שבעל פה, כרך יא, עמ' נו-ס.
[11] שם, עמ' ס.
[12] מאמר זה מובא בתוך קובץ אשר הוקדש כולו לנושא של העלייה מברית המועצות. ראו: תורה שבעל פה, כרך ל"ב, עמ' כו-לא; הודפס גם כן בתחומין, כרך ב', עמ' 27-34.
[13] בית יוסף אורח חיים סימן שו.
[14] שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שו סעיף יד.
[15] ט"ז אורח חיים סימן שו אות ד.
[16] מגן אברהם סימן שו אות כט.
[17] המעיין, תמוז 1994.