17 התשיעי בנובמבר 1989: נפילת חומת ברלין והעלייה מברית המועצות (ב)

  • הרב בנימין תבורי

 

קבורת חייל ישראלי שאינו יהודי

בשיעור שעבר עסקנו בגל העלייה הגדול לישראל מברית המועצות. כאמור, בין השנים 1990 ו-2000, יותר ממיליון יהודים עשו את דרכם למדינת ישראל. אמנם, למרות שרבים מהעולים הוכרו במסגרת חוק השבות כיהודים וקיבלו זכות עליה, במקרים רבים אחד ההורים לא היה יהודי. לכן, מבחינה הלכתית העולים לא נחשבו כיהודים.
אחד האתגרים הרגישים ביותר, שלצערנו הפך לאתגר מעשי, היה קבורתם של אותם אזרחים שהתגייסו לצה"ל ונפלו במהלך שירותם. המנהג היהודי מחמיר מאוד לגבי קבורה בבית קברות יהודי, ומגביל את הקבורה רק לאלו אשר מוכרים כיהודים על פי ההלכה.
השאלה לא עלתה בעבר כיוון שמרבית הקהילות והמשפחות של חללי צה"ל שאינם יהודים (בעיקר: דרוזים, בדואים וצ'רקסים) העדיפו לקבור את בניהם בבתי הקברות שלהם, בהתאם למנהג המקום. לעומת זאת, החיילים ומשפחות העולים מברית המועצות זיהו את עצמם כיהודים. מכאן התעוררה השאלה: האם חייל ישראלי שאינו יהודי נחשב כגוי לצורך קבורה?
ב-6 באוגוסט 1993 נפל בקרב סמל לב פינסחוב. אמו של פינחסוב לא הייתה יהודייה ולכן החליטה הרבנות הצבאית לקבור את גופתו בקצה הרחוק של בית הקברות הצבאי בבית שאן. ההחלטה הובילה לזעם הציבורי, שאילץ את הממשלה למנות ועדה שתקבע מדיניות רשמית המתייחסת לסוגיה זו. במהלך השנים האחרונות הועלו הצעות מדיניות רבות, את חלקן נציג בסוף המאמר.
יחד עם העלייה מברית המועצות התעוררו אתגרים הלכתיים רבים, מרביתם בהקשר לגיור. ככזו, הקבורה משמשת דוגמה מעשית המשקפת את האתגר הייחודי של העלייה הזו.

 

קבורת גוי בבית קברות יהודי

נפתח את לימוד הסוגיה במקור האיסור לקבור גויים לצד יהודים. המשנה מעידה על הקמת בתי קברות נפרדים לאלו שהוצאו להורג על ידי בתי הדין. זאת, בהתאם לחומרת הענישה:
ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין אחת לנהרגין ולנחנקין ואחת לנסקלין ולנשרפין:
                                                      (סנהדרין פ"ו, ה"ה).
הגמרא תולה נוהג זה בנימוק שאין לקבור אדם רשע לצד צדיק:
וכל כך למה - לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, דאמר רבי אחא בר חנינא: מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק - שנאמר - ויהי הם קברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו [...] וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל. - וליתקון ארבע קברות! - שני קברות גמרא גמירי לה.
                                      (בבלי סנהדרין מז ע"א).
מכאן המקור למנהג היהודי הקובע שיש לקבור מת בסמוך לאנשים בעלי שיעור קומה דתי דומה. בשל כך, חסיד מופלג מופרד מהאנשים פחות צדיקים ממנו.[1]
אמנם, מעמדה של הלכה זו נתון לדיון. מצד אחד הרמב"ם משמיט אותה; מצד שני, אחרים (כמו החת"ם סופר)[2] הבינו שמדובר בהלכה למשה מסיני שתוקפה מדאורייתא. באופן דומה, הראי"ה קוק טוען שההלכה נלמדת מאלישע הנביא, וממילא מעמדה מדאורייתא.[3] בניגוד לכך, המהרי"ל (רבי יעקב הלוי בן משה מולין, 1365-1427, מינץ, גרמניה) מגדיר את ההלכה כמנהג רווח בעל הקשרים מיסטיים.[4]
על פניו, המקורות שהוזכרו לעיל אוסרים לקבור חייל שאינו יהודי בבית קברות יהודי. אך דומה כי מקורות אחרים חולקים על כך.
הגמרא בגיטין קובעת:
ת"ר: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום.
                                         (בבלי גיטין סא ע"א).
הניסוח של הגמרא "וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל" עלול להתפרש באופן הבא: לא רק שאנו קוברים גויים, אלא אנו אף קוברים אותם עם יהודים באותו מקום. רש"י על אתר, המצפה לפירוש מסולף מסוג זה, מפרש:
עם מתי ישראל - לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל.
הר"ן (הרב נסים בן ראובן, 1320-1376, ספרד) מביא את דעתו של רש"י ומסביר שלמרות שמשתמע מהמובן הפשוט של רש"י כי חובת הקבורה של גויים חלה רק במידה והם נמצאים יחד עם יהודים, אין זה הנידון. לדבריו, החובה לטפל במתיהם חלה גם כאשר הם נמצאים מתים לבדם. בסופו של דבר, גם הר"ן סבור שאסור לקבור יהודים יחד עם גויים.
כאמור, הרמב"ם אינו מזכיר את האיסור לקבור צדיק לצד חסיד מופלג במשנה תורה. ברם, חובת קבורת המתים, הן יהודים והן גויים, נמצאת במספר רב של מקומות במשנה תורה. אך בעוד שהביטוי "לקבור מתיהם עם מתי ישראל" מוזכר בהלכות מלכים (פ"י, פי"ב), אין הוא מופיע כלל בהלכות אבל (פי"ד, הי"ב). הב"ח מסביר את חוסר העקביות של הרמב"ם:
יש לדייק ממה שכתב פ"י דמלכים דגם לקבור מתיהם עם מתי ישראל דוקא מיהו יש לומר דמה שכתב עם מתי ישראל לאו לדיוקא קאמר דבלא מתי ישראל לא יקבור דודאי אפילו בלא מתי ישראל נמי קוברין [...] אלא ודאי בעל כרחך דהיתירא אתי לאשמעינן דאם מצאם הרוגים עם ישראל יכול לקבור מתיהם בקברי ישראל ואף על גב דאין ספק שאין קוברין גוי אצל ישראל דאפילו ישראל רשע אין קוברין אצל צדיק כל שכן גוי אצל ישראל [...] מכל מקום יכול הוא לקבור מתי גוים עם מתי ישראל בחצר אחד מפני דרכי שלום כיון שמצאם הרוגים יחד.[5]
הרב יהודה שביב (אלון שבות, הלך לעולמו בטבת התשע"ט) כתב מאמר בנושא, וטען כי במצבים עדינים כמו שלנו, יש לקבור את החיילים בבית קברות צבאי יהודי.[6] טענותיו כוללות את נימוקיו של הב"ח שצוטט לעיל ועוד כמה טענות נוספות.
ראשית, מקור ההפרדה בבתי קברות כיום נלמד מהמנהג להפריד בין רשע חמור לרשע קל אשר הוצאו להורג על ידי בתי הדין. אולם, רק במקרים נדירים בהלכה ניתן לקבוע את מידת הצדיקות והרשעות של האדם. קשה, אם לא קרוב לבלתי אפשרי, לבצע קביעות אלה מחוץ לתחום של עונשי המוות. יתרה מזאת, החיילים שמוסרים את חייהם למען העם היהודי הם ללא ספק צדיקים, אשר זוכים למקומם בעולם הבא.
שנית, כאשר חכמי התלמוד גזרו גזרות דרבנן, הם לעיתים הגבילו את היקף הגזירות כדי להימנע ממצבים שקיומם עלול להוביל לפגיעה בכבוד הבריות. מעתה, אם ההלכה הדורשת ההפרדה היא בגדר מנהג בלבד (כפי שמציע המהרי"ל), בוודאי שהכבוד שאנו חייבים לחיילים הנופלים הללו, צריך לאפשר לנו לקבור אותם יחד עם חבריהם היהודים.
 

פסק הרבנים הראשיים לצה"ל

הרב שלמה גורן מספר בספרו האוטוביוגרפי על חייל מתנדב בריטי שנהרג במלחמת העצמאות למען ישראל. כשעלתה השאלה היכן לקבור אותו, החליט הרב גורן, אז הרב הראשי לצה"ל, להתיר לקבור אותו יחד עם החיילים היהודים.[7] עם זאת, מכיוון שהרב גורן חשש מכך שהמשפחה תרצה להציב צלב על הקבר, הוא החליט כי יש להציב את הקבר בקטע מרוחק בתוך בית הקברות.
בשנת 1968 הועלתה שאלה דומה לגבי קצין בצה"ל שנהרג. אמו של הקצין לא הייתה יהודייה, אבל אביו היה יהודי. הרב גורן מצטט את הגמרא על רבי חנניה בן תרדיון, אחד מ"עשרת הרוגי מלכות" שנהרג על ידי הרומאים בגלל שלימד תורה. הרומאים עטפו אותו בספר תורה ובזמורות עץ, ולפני הדליקו אותו, הניחו על ליבו גיזי צמר ספוגים במים, ובכך מנעו את מותו המהיר.
אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות. אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור.
                                   (בבלי עבודה זרה יח ע"א).
הגמרא מוסיפה כי "יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא" (שם). וזאת על אף שהקלצטונירי (המוציא להורג) היה בעצמו גוי.
בהתבסס על כך הרב גורן מסכם:
מכל זה משמע בבירור שגם נכרי שמסר נפשו על ישראל ונהרג יש לו חלק לעולם הבא כיהודי ונראה שהוא הדין ליחסינו אליו לאחר מותו, בענין הקבורה, על כל פנים לדעת הב"ח, מותר לקבור אותו בקבר ישראל.[8]
במהלך כהונתו כרב הראשי של צה"ל, הציע הרב ישראל וייס מדיניות הלכתית ראשונית. זאת בהתבסס על ההיתרים ההלכתיים האמורים ובהתייעצות עם הרב יוסף שלום אלישיב, הרב מרדכי אליהו והרב עובדיה יוסף. הפתרון המוצע כלל הקמת חלקות ייעודיות לנופלים שאינם יהודים באמצע בית הקברות הצבאי.[9] החלקה במקרה זה זהה לשאר החלקות והקברים בבית הקברות, כך שכאשר נכנסים לבית הקברות לא ניתן להבחין בין הקברים.
מחליפו של הרב וייס, תת-אלוף הרב רפי פרץ, הציג פתרון מעט שונה:
אנחנו ברבנות החלטנו שהעמדה ההלכתית הגורפת תהיה שקבורתו של יהודי ואינו יהודי יהיו באותו בית קברות, על אף שיש דעות שונות, ולא רק באותו בית קברות, אלא באותו בית קברות באופן שההבדל שיהיה בין קבר לקבר, יהודי ואינו יהודי, יוכל להגיע עד ד' אמות. ד' אמות זה כשני מטרים. בתיאום, כמובן עם העדינות הרבה של האגף להנצחה, שני המטרים האלה נבלעים בעצים ובכל מיני דברים.[10]
כל הדיון מוכיח כי חיילים שאינם יהודים שמשרתים בצה"ל זוכים ליחס שונה מאשר גויים אחרים. למרות שאותם חיילים לא התגיירו, יש להם קשר מיוחד לעם היהודי, וההלכה מתחשבת בכך.
 
 
 
 
 
 
 
[1] שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שסב סעיף ה.
[2] שו"ת חתם סופר ח"ב (יורה דעה) סימן שמא.
[3] שו"ת דעת כהן (ענייני יורה דעה) סימן רא.
[4] מהרי"ל, שמחות י.
[5] ב"ח יורה דעה סימן קנא ד"ה "וכן מותר לפרנס ענייהם".
[6] תחומין יד, עמ' 319-330.
[7] הרב גורן, בעוז ותעצומות, עמ' 152-153.
[8] הרב גורן, תרומת הגורן תשובות בהלכה: חלק שני יורה דעה, עמ' 198.
[9] לסיכום של פתרון זה ראו: http://izs.org.il/papers/BurialSoldiers.pdf.
[10] פרוטוקול מס' 56 מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, אתר הכנסת.