18 התשיעי בנובמבר 1989: נפילת חומת ברלין והעלייה מברית המועצות (ג)

  • הרב אביעד תבורי
הרב אביעד תבורי

18 התשיעי בנובמבר 1989: נפילת חומת ברלין והעלייה מברית המועצות (ג)

 

אתגר הגיור

בשיעורים הקודמים עסקנו בסוגיות שעלו בעקבות גל העלייה מברית המועצות שהתרחש לאחר נפילת הגוש הסובייטי. כאמור, למרות נס קיבוץ הגלויות האדיר, יהודים רבים נישאו בנישואי תערובת ולכן רבים מילדיהם הוגדרו באופן הלכתי כלא-יהודים. בנוסף, עולים רבים שאכן היו יהודים התקשו להוכיח את יהדותם.
כמובן שדילמות ואתגרים קשים בכל הנוגע לגיור נדונו לאורך ההיסטוריה היהודית. ברם, הפעם המצב היה שונה. ראשית, מספר האנשים המבקשים להתגייר זינק בצורה חדה ונדרש כוח אדם רב יותר על מנת להתמודד עם הביקוש. שנית, המניעים לגיור היו שונים. רבים מהעולים ביקשו להשתייך לקהילה היהודית בישראל מבלי לקבל עליהם את הדת היהודית. זאת, מתוך רצון וציפייה להפוך ל"ישראלים" מן השורה.
בשיעור נדון בהלכות הגיור תוך מתן דגש לאתגרי הגיור הנוגעים לעליה מברית המועצות.
 

האם יש מצווה לגייר גויים?

ישנן הרבה מצוות בתורה המבטאות יחס ייחודי ומועדף כלפי הגרים. ברור כי עלינו לתמוך בגרים, לאהוב אותם ולהיות רגישים לצרכיהם. אך האם ישנה מצווה חיובית לגייר גויים?[1]
הרב שמעון בן צמח דוראן (1361–1444, פלמה), המכונה הרשב"ץ, שואל מדוע מוני המצוות משמיטים את מצוות הגיור. הוא מצטט את הגמרא, המלמדת אותנו שברגע שגר פוטנציאלי מראה רצינות בקבלת האמונה היהודית, אנו מגיירים אותו מיד. הסיבה לכך נעוצה בכלל ההלכתי: "שהויי מצוה לא משהינן"[2].
נראה כי הגמרא מצביעה על קיומה של מצווה המוטלת על בית הדין לסייע לגויים המעוניינים להצטרף לדת היהודית. לאחר שטען כי יש להחשיב את מצוות הגיור כמצוה לכל דבר, הרשב"ץ טוען כי הוא אינו רואה אפשרות לכלול מצווה זו במצוות אחרות המופיעות במניין המצוות. וממילא עלינו למנות אותה כמצווה בפני עצמה.[3]
הרב יהודה גרשוני מנסה לענות על הקושיה של הרשב"ץ.[4] נראה שהוא מסכים שישנה מצווה מדאורייתא לגייר גויים, אך לטענתו יתכן והיא כלולה במצווה לאהבת ה'. לאחר מכן הוא מצטט את הרמב"ם, המסביר מה כלול במצוות אהבת ה':
והמצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת.
ולשון סיפרי (פ' שמע) לפי שנאמר ואהבת את י"י אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח.
וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו. וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה. ולשון סיפרי (שם) ואהבת את י"י וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעי' מא) אברהם אוהבי שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו:
                            (ספר המצות לרמב"ם, עשה, ג).
הרב יהודה ירוחם פישל פרלא (1846-1934) מציע באופן דומה כי מצוות הגיור כלולה במצווה אחרת. בהתבסס על דעת הר"י מברצלונה (ספרד מהמאה ה-11), הוא טוען שקבלתם של מתגיירים המביעים רצון כנה להשתייך לעם היהודי ולקיים את התורה, היא מצווה אשר כלולה בחובה לאהוב את הגר.[5]
לעניינו, מדובר בדיון משמעותי שהרי אם ישנה מצווה על העם היהודי או על מערכת בתי הדין לעזור לאלה שרוצים להצטרף לעם היהודי, אזי עלינו להציע סיוע והדרכה למבקשי הגיור.

 

קבלת עול מצוות

כתגובה לגיורים הרבים שנעשו בשנים האחרונות, מתנהל בקהילה הדתית ויכוח חריף באשר למידת ההחמרה הנדרשת בתהליך הגיור. הויכוח מתמקד בדרישה ההלכתית לקבלת עול מצוות בתהליך הגיור.[6]
הגמרא מצטטת ברייתא הקובעת כי גוי המבקש להתגייר צריך לקבל את כל מערכת התורה והמצוות:
ת"ר: הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו, עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים.
                                               (בכורות ל ע"ב).
ממילא, הליך הגיור מחייב את המתגייר לקבל את עול המצוות. עד כדי שכישלון בכך הופך את הגיור ללא תקף. אף על פי שדעות רבות טענו כי אין זה ברור, נראה כי הנוהג המקובל היום הוא ללכת אחרי פסיקתו של הרב יוסף קארו, המבדיל בין לכתחילה לבין בדיעבד:
כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום (תוס' ורא"ש פ' החולץ). מיהו דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' (או קרובים) (הגהות מרדכי) ובלילה, אפילו לא טבל לשם גרות, אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה, הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה.
ולהרי"ף ולהרמב"ם, אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה, מעכב, ואסור בישראלית, אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן, לא פסלינן ליה.
                                      (שו"ע יו"ד סי' רסח, ג).
בין הפוסקים מתקיימת מחלוקת כיצד להבין את עמדתו של הרמב"ם בעניין זה. מצד אחד, הרמב"ם כותב במקומות שונים במפורש כי קבלת עול מצוות היא אכן תנאי מוקדם לגיור:
בזמן הזה אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו.
                           (הלכות איסורי ביאה פי"ד, ה"ח).
כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה.
                                               (שם, פי"ד ה"ד).
או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות.
                                    (הלכות מלכים פ"י, ה"ט).
לעומת זאת, בהלכה דלהלן נראה שהוא רומז לכך כי בדיעבד קבלת עול מצוות איננה דרישה הכרחית לגיור:
גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו.
                            (הלכות איסורי ביאה פי"ג הי"ז).
רבים מצטטים את הרב הראשי הספרדי, הרב בן-ציון עוזיאל, כדעה היחידה הגורסת שיש ליידע את המתגייר הצפוי על מצוות, אך אין הכרח לדרוש ממנו להתחייב לקיומם. כך שקבלת עול מצוות אינה נדרשת אף מלכתחילה:
תדע עוד, שהרי בגוי הבא להתגייר מודיעים אותו עיקרי הדת שהוא יחוד ה' ואיסור ע"ז ומאריכין עמו בדבר זה ואלו בקבלת המצות מודיעין אותו מקצת מצות קלות וחמורות ומודיעין אותו מקצת עונשים של מצות שאומרים לו קודם שבאת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו להודיעו כל דקדוקי עונשין וכו' דשמא כוונתו לשמים (סי' רס"ח סעיף ב' וש"ך ס"ק ה').
מכאן מפורש יוצא שאין דורשין ממנו לקיים המצות ואף לא צריך שבית דין ידעו שיקיים אותן, דאל"כ לא יתקבלו גרים בישראל דמי יערוב שגוי זה יהיה נאמן לכל מצות התורה אלא מה שמודיעין לו מקצת מצות הוא כדי שאם ירצה יפרוש וכדי שלא יוכל לומר אח"כ אילו ידעתי לא הייתי מתגייר וזהו לכתחלה אבל בדיעבד אם לא הודיעוהו אינו מעכב (ש"ך שם סק"ג). מכל האמור למדנו: שאין תנאי קיום המצות מעכב את הגרות אפילו לכתחלה.[7]
 

אינטרסים "לאומיים"

הרב ישראל רוזן זצ"ל, מונה בעבר לעמוד בראש מרכז הגיור של הרבנות הראשית. בין השנים 1995–2011 כיהן שם הרב רוזן כמנהל ודיין. לטענתו, הנוהג במסורת היהודית תמיד היה שמבלי קבלת מצוות הגיור אינו תקף. יתרה מזאת, הוא טוען שהרב עוזיאל לא הובן כראוי, ואף הוא עצמו לא טען אחרת.[8]
למרות זאת, טוען הרב רוזן כי בזמנים מיוחדים אלה של קיבוץ גלויות, יש מקום להקלות במסגרת ההלכה. לדוגמה, הוא מצטט את דעתו של מנהיג התורה הגדול הרב חיים עוזר גרודזנסקי (1863–1940):
ולבד זה נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מד"ס דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל ושיהי' מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין, אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות.
                                 (שו"ת אחיעזר ח"ג, סי' כו).
הרב רוזן טוען כי רק אם בתי הדין מבינים, ללא כל ספק, כי אין לגר כוונה לקיים את המצוות, רק אז הגיור פסול. כלומר, כל עוד המתגייר טוען שמקבל על עצמו עול מצוות, אין לבית הדין סיבה לחשוב אחרת.
הוא מוסיף שמטרת התהליך איננה לערער את המתגייר או להטיל ספק בכוונותיו. הגמרא אמנם מציינת שיש לבדוק אם כוונתיו לשם שמים, אך ודאי שלא ליצור עימות. על דייני בית הדין מוטלת האחריות לסייע לגרים להצטרף ליהדות ולא למנוע מהם זאת.
גם רבנים אחרים הדגישו באופן דומה את נושא האחריות הלאומית. הטענה המשותפת להם היא שהאירועים המופלאים של שובם של יהודים רבים לארץ ישראל, אמורים להניע אותנו למצוא הקלות. הקלות שמטרתן לסייע לעולים המביעים עניין להצטרף לאמונה היהודית.
הרב שלמה רוזנפלד, ראש ישיבת שדמות נריה, כותב כי מאז הקמת מדינת ישראל הגיעו לישראל זוגות מעורבים, כשאר העליות מברית המועצות ומאתיופיה החריפו את הבעיה הזו. לפיכך, מן הראוי להשתמש בעיקרון של "עת לעשות לה' " ולהפר את המגבלות ההלכתיות.[9]
באופן דומה, הרב דוד בס, דיין בבית הדין לגיור, כותב שכיום מניעת גיור מייצרת מצב של התבוללות. כך למעשה הופך הגיור לאחריות לאומית, שכן יצירת פילוג בעם בין יהודים כשרים למתבוללים מהווה איום על הקיום היהודי. כך, הופכים ההקלות בגיור לאמצעי לשמירה על עתידו הרוחני של עם ישראל.[10]
רבנים אחרים מהקהילה החרדית טענו כי אין מקום לאידיאולוגיה "לאומית" בנוגע לגיור. מסיבה זו הם הטילו ספק בלגיטימיות של בתי הדין הציוניים הדתיים.[11]
 

קבלה לאומית

הזכרנו את החשיבות של קבלת עול מצוות כחלק מכניסתו של המתגייר לאמונה היהודית. עם זאת, ישנן פעולות ספציפיות הנדרשות מהגוי לקיים על מנת להיות יהודי. בהסתמך על הגמרא, הרמב"ם מתאר את תהליך הגיור השלם:
וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן
ולכן:
גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול.
                                    (איסורי ביאה פי"ג, ה"ו).
הרב יוסף דב סולובייצ'יק מסביר כי ברית המילה והטבילה במקווה מסמלים את שני המרכיבים העיקריים בזהות היהודית. וכך הוא כותב:
התורה מספרת לנו, כי הקב"ה כרת עם ישראל שתי בריתות. ברית אחת כרת במצרים - "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים" (שמות ו', ז). הברית השניה - בהר סיני: "ויקח ספר-הברית... ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה" (שמות כ"ד, ז-ח)
[...] מהי מהותן של שתי בריתות אלה? דומני ששאלה זו כבר מצאה את פירוקה בפתח מאמרנו. כשם שהבדילה היהדות במציאות האישית-אינדיבידואלית, בין גורל ליעוד, כך הבחינה בקיומנו הלאומי-היסטורי בין שתי אידיאות אלו. היחיד קשור לאומתו בעבותות הגורל וגם בחבל-היעוד. לאור הנחה זו יש לאמר, כי ברית-מצרים היתה ברית גורל וברית-סיני - ברית יעוד.
ברית-גורל - מהי? הגורל מציין בחיי-האומה, כמו בחיי-היחיד, קיום מאונס. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית, ואי-אפשר לו להשתמט ממנה ולהבלע במציאות אחרת חוצה לה. הסביבה מפליטה את היהודי הבורח מלפני ה' והוא ניעור מתרדמתו כיונה הנביא, שהקיץ לקולו של רב החובל בתבעו ממנו זיהוי אישי וגם לאומי-דתי.
                                      (קול דודי דופק, 22-23).
בהסבר משמעותה של ברית הגורל, מדגיש הרב סולובייצ'יק את חשיבות ההשתייכות אל העם היהודי. השתייכות אל העם כוללת חלוקת תחושות כאב, צער וגורל משותף. לכן הסיסמה של ברית זו היא: "חברים כל ישראל" (סוטה, לז ע"א) - כולנו נרדפים על צוואר או כולנו נושעים תשועת עולמים"[12].
מנגד, ברית הייעוד היא "קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החפשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הוויתה ההיסטורית"[13]. לכן הסיסמה של ברית זו היא "נעשה ונשמע"[14], הבסיס לקבלת התורה.
בהמשך מסביר הרב סולובייצ'יק כי ברית המילה מסמלת את ברית הגורל, ואילו הטבילה במקווה מסמלת את ברית הייעוד.
אם אנו מבינים שהגורל קשור לזהות יהודית ואילו ייעוד קשור לצד הדתי של היהדות, הרי שתהליך ההצטרפות למשפחה היהודית צריך להיות הן בתחום הלאום והן בתחום הדת. מעתה, נוכל להבין מחדש את פסיקת הרמב"ם כדלקמן: מתגייר שרוצה להיות יהודי ולא דתי או להפך, אינו נחשב כיהודי לחלוטין. ובלשונו של הרמב"ם:
והנכרי הבא להסתפח אל האומה מקבל עליו עול שתי הבריתות. הוא משרה את עצמו בתוך מעגל-הקסמים של הגורל היהודי ומקדש את עצמו ליעוד היהודי. בהצטרפות האדם לעם בן ברית-מצרים ולגוי-קדוש בן ברית-סיני מתמצה ענין הגירות. כלל גדול נקוט בידך: אין גירות לחצאין, ואי-אפשר לוותר אפילו על קוצו של יו"ד של שתי הבריתות. ההתמכרות לכנסת-ישראל כעם שנלקח בחזקה על-ידי אלהים במצרים על כל מאורעותיו, סבלותיו, אחריותו ופעולותיו וכגוי-קדוש המסור בכל לב ונפש לאלהי-ישראל ולתביעותיו ההלכיות-מוסריות - היא יסוד היסודות של היהדות והיא גם עובדת-יסוד בקבלת גירות.
רעיון זה שההצטרפות לאמונה היהודית מורכבת מהצטרפות לאומה היהודית, עשוי לעלות מתוך השאלות ששואלים את הגר בהליך בהגיור בבית הדין. הדיינים שואלים את הגר שאלות מרתיעות על מנת להשתכנע במחויבותו של הגר ליהדות. הגמרא מפרטת את השאלות:
תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני.
                                              (יבמות מז ע"א).
שימו לב שלא מערערים את הגר הפוטנציאלי על ידי הלכות כשרות או שבת, אלא דווקא על ידי הדגשת הזהות הלאומית של האומה. כמו כן, הגמרא בוחרת לציין כדוגמה דווקא מצוות בעלות אופי חברתי וקהילתי, ולא מצוות שבין אדם למקום.
כאמור, רבים מהעולים מברית המועצות לשעבר שאינם יהודים הצטרפו לברית הגורל והצטרפו לצד הלאומי של העם היהודי. האם די בקבלה לאומית ללא קבלת מצוות? רעיון זה הועלה על ידי כמה דמויות ציבוריות.[15] הפסיקה המקובלת דוחה גישה זו ומקדמת את השילוב בין קבלת עול מצוות לבין קבלת הזהות הלאומית. ובכל זאת, נותרה השאלה: כיצד הרכיב הלאומי לא נחשב לטיעון מרכזי כאשר ניצבים בפני אתגרי הגיור כיום?
 
 
 
[1] לדיון מלא בנושא זה ראו גד אלדד, תחומין, כרך י"ח, עמ' 210-218. הרב שלמה גורן גם כן סובר שישנה מצווה לגייר; ראו: תורת השבת והמועד, עמ' 206-207.
[2] יבמות מז, ע"ב.
[3] זוהר הרקיע, סימן כח.
[4] קול צופייך, עמ' 503-505.
[5] פירוש הרב יהודה פרלא לספר המצוות של רס"ג, בסוף מצוות עשה י"ט.
[6] לדיון מקיף על נושא זה ראו את מאמרו של הרב חיים נבון, זמין באתר: https://www.etzion.org.il/he/%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-15-%D7%A7%D7%91%D7%9C%D7%AA-%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%92%D7%99%D7%95%D7%A8 .
[7] שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן סה.
[8] תחומין, כרך לח, עמ' 319, ה"ש 2.
[9] תחומין יז, עמ' 223.
[10] תחומין כג, עמ' 187.
[11] לסיכום מקיף של המחלוקת בין הרבנים החרדים והרבנים ה"לאומיים", ראו מאמרו של הרב יוסף צבי רימון: “Modern-day Ashkenazi Psak regarding the Nullification of Conversion,” in Conversion, Intermarriage, and Jewish Identity, pp. 261–291.
[12] קול דודי דופק, עמ' 24.
[13] שם, עמ' 27.
[14] שם.
[15] ראו: צבי זוהר ואבי שגיא, גיור וזהות יהודית, עמ' 186-187; ואצל Michael J. Broyde and Shmuel Kadosh, “Review Essay: Transforming Identity by Avi Sagi and Zvi Zohar,” Tradition 42 (2009)..