18: "וי לארעא דישראל דחסרה גברא רבה"

  • הרב יהודה עמיטל

"וי לארעא דישראל דחסרה גברא רבה" / הרב יהודה עמיטל

איתא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ח, ה, ע"ג): "כד דמך רב סימון בר זביד, על רבי ליא ואפטר עילוי: ארבעה דברים תשמישו של עולם, וכולם אם אבדו יש להם חליפין. 'כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושת'. אלו אם אבדו - יש להן חליפין, אבל תלמיד חכם שמת, מי מביא לנו חליפתו? מי מביא לנו תמורתו? 'והחכמה מאין תמצא, ואי זה מקום בינה, ונעלמה מעיני כל חי'. אמר רבי לוי: מה אם אחי יוסף על שמצאו מציאה יצא לבם, דכתיב "ויצא לבם", אנו שאבדנו את ר' סימון בר זביד על אחת כמה וכמה".

מה אמר רבי ליא? קיימים דברים, שהגם שתשמישו של עולם הם, יש להם תמורה. אבל לתלמיד חכם שמת - אין לו תמורה. דברים אחרים - ערכם נמדד על פי הפונקציה שהם ממלאים. כשאתה מודד דבר לפי התועלת שבו - תמיד יש לו תמורה. את הפונקציה ימלא מישהו אחר. אם לא יהיה שולחן של כסף - יהא שולחן של נחושת, אם לא נחושת - יהיה שולחן של עץ.

לא כן תלמיד חכם. עוד לפני שמדברים על תרומתו, על התועלת שהביא, על מעשיו - יש לדבר על עצם הווייתו. "מי יתן לנו תמורתו". תלמיד חכם לא נמדד רק לפי מה שהוא תורם. אכן, "כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה ונהנין ממנו עצה, תושיה בינה וגבורה", אבל בראש ובראשונה יש לו ערך מצד עצם מציאותו, מצד היותו "תלמיד חכם". חז"ל מבקשים ללמדנו מהי משמעותה של הסתלקות "גברא רבה". החסר הראשוני אינו מתבטא באובדן המנהיגות, אלא באובדנהשל מציאות "תלמיד חכם" בעולם. מסיבה זו, כאב לבי שבשעת הלוויתו של אותו גאון ותלמיד חכם גדול, הרב גורן, ראיתי אלפים, אולי רבבות, אך כולם "משלנו", חובשי כיפות סרוגות. אנשים מחוגים אחרים כמעט לא מצאתי. אותם דברים אמרתי בעת שהספדתי את הגאון ר' יצחק יעקב וייס זצ"ל, בעל "מנחת יצחק", ראש העדה החרדית. הייתי בהלוויה שלו, וראיתי הרבה אנשים. אך "כיפות סרוגות" בכל אלה לא מצאתי. יש משהו לקוי בחברה שלנו. לא יודעים להעריך תלמיד חכם על עצם היותו תלמיד חכם.

לפני שנים רבות הייתי בהלווייתו של ר' משולם ראטה זצ"ל, גאון אדיר, משיירי הדורות הקודמים. היו שם מאות אנשים. ניגש אלי תלמיד חכם מחוגי ה"אגודה", שביקש ל"עקוץ" אותי, ואמר: "אתם, אנשי ה'מזרחי', לא יודעים לטפח גדול בתורה. אילו היה שרוי בתוכנו - רבבות היו נוכחים בהלוויתו. אמרתי בלבי שהוא צודק. איננו יודעים לטפח תלמידי חכמים. אבל הדברים מחרידים: איפה אותם רבבות שיבואו ללוות אותו "גברא רבה"? אכן, משהו לקוי בחינוך שלנו, בכל החוגים, אין אצלנו הערכה מספיקה לתלמיד חכם באשר הוא תלמיד חכם וגדול בתורה, מבלי להתייחס לדעותיו ולמעשיו.

גאונות היא פריים של שני דברים: כישרון ועמל. אצל הרב גורן, זכרונו לברכה, היתה הגאונות כפולה. גאונות לא רק בכשרונות, כשנתגלה כ"ילד פלא", אלא גם גאונות בהשקעה ובעמל.

בהסכמתו על הספר הראשון שהוציא הרב גורן בשחר ימיו, קודם שמלאו לו שמונה עשרה - חיבור שאינו עוסק בהלכות נזקי ממון או טוען ונטען, אלא בהלכות פסולי המוקדשין - כותב מרן הרב קוק: "עוד באביב ימיו נתן השם לב נבון ושכל טוב, ואהבת תורה וחמדת עמלה ושקידתה נתן בלבו, וברוב עמל נפשו ועוצם שקידתו וגדולת כשרונו עלה במעלות הקודש בעודו צעיר לימים".

עליתי לארץ לפני חמשים שנה. סבי עליו השלום היה מתפלל בירושלים בבית המדרש של חסידי גור, בשכונת גאולה. הסתופפו שם גדולי תורה: ר' אליהו ראם ז"חל, ויבדל"א הרב שך. סבי הצביע על בחור צעיר, ואמר לי: "הסתכל עליו, הוא יושב כאן יום ולילה ולומד". באופן רשמי הוא היה תלמיד ישיבת "חברון", אבל היה יושב בבית מדרש זה יומם ולילה. אמו היתה מביאה לו תה בתרמוס, עם כמה פרוסות לחם, והוא המשיך ללמוד. שקידתו היתה בלתי רגילה. התהלכו עליו סיפורים שהיה מכניס רגליו במים קרים כדי שלא ירדם ויוכל להמשיך ללמוד. לימוד ללא הפסקה.

סיפר לי תלמיד חכם ששירת תחת פיקודו שגם בשנים שלאחר מכן, כשהיה כבר רב צבאי ראשי, לא פסק פומיה מגירסא. "בין גברא לגברא", בין עיסוק לעיסוק, ישב ולמד. במכוניתו היה ש"ס והוא ניצל כל עת פנויה ללימוד.

על מקרה אחר סיפר לי אחד ממכריי: במשפחה מסויימת ארע אסון, והיו זקוקים להתערבותו כדי למנוע ניתוח מתים. אמר להם מי שאמר: "היחידי שיכול לעזור כאן הוא הרב גורן". השעה היתה שתים וחצי בלילה, ובני המשפחה נמנעו מלהתקשר בשעה כה מאוחרת. לאחר היסוסים מרובים, העיז מי מהם לחייג את המספר. לא עברו שתי שניות והרב גורן ענה. התברר שהיה ער, ישב ולמד.

שקיעה כזו, עמל תורה כזה, אפשריים רק מתוך אהבת תורה. "שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות" (תהלים קלד, א). אומרת הגמרא (סוטה קי, ע"א): "מאי בלילות? אמר רבי יוחנן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה".

היתה זו גאונות של השקעה ושל עמל, כשלצדה כשרונות מופלאים. הרב גורן היה עילוי, ילא פלא. אביו הסתובב עמו והציגו בפני כל מיני אנשים. בין השאר הציגו לפני חיים נחמן ביאליק: "מה אעשה עם הילד הזה?" אמר לו המשורר: "בכל המקצועות האחרים יש גאונים. חסרים לנו גדולי תורה".

כשהוציא את ספרו קיבל הסכמה ממרן הרב קוק, שהמליץ על חריפותו ובקיאותו כאחד הגדולים, וחתם: "ובעזר ה' ברוב הימים ירבה מקנתו ותרב גדולתו, ויהיה מהיחידים העומדים לנס בין גדולי ישראל". הרב צפה לו עתיד בין יחידי גדולי ישראל. ה"סבא", ר' איסר זלמן, כתב עליו שהיה "מן היחידים המצויינים בדור, שבימי עלומיו עלה במדרגה רמה ונישאה במעלת התורה". היוזמה להוצאת החיבור באה מכמה אנשים שביקשו לעודד תלמידי חכמים צעירים. סיפר לי ר' אריה לוין זצ"ל, שברוב ענוותנותו אמר לו ר' איסר זלמן באותה שעה: "אי, אי, אי, אני בצעירותי לא הייתי מסוגל להוציא חיבור כזה". לר' אריה לוין, שהיה תלמידו של ר' איסר זלמן, הדבר חרה עד מאד: כיצד רבו מזלזל בעצמו עד כדי כך? ר' אריה לא מצא מנוח לנפשו עד שנכנס לרב קוק וסיפר לו שה"ראש ישיבה" אמר על עצמו שהוא לא היה מסוגל לכתוב חיבור כזה כשהיה בגילו של הרב גורן. הרב קוק קם מכסאו, אמר "חס ושלום", והתיישב: "זה לא, 'אבן האזל' זה עמוד האש". אכן, ר' איסר זלמן הגזים, אבל הגזמתו אומרת משהו על כשרונותיו של הרב גורן. רבות בשנים למד ירושלמי עם ר' איסר זלמן. בקיאותו היתה מפליאה. כל רז לא אניס ליה. הירושלמי היה שגור בפיו כמו הדפים הראשונים של בבא קמא. בראשית לימודו הלך בדרך החידושים, ומאוחר יותר פנה לבירורי הלכה, העמדת גירסאות ובירורים מקיפים. בתשובותיו נטה לברר את הדברים במקורם, בתלמוד ובראשונים וביכרם על עיסוק בצירופי תשובות אחרונים.

המקורבים אליו סיפרו שבאותן שעות קטנות של הלילה עסק בקבלה. יכול להיות שאכן כך הוא, אבל דבר אחד אני יכול להעיד, על עיסוקו בנגלה יומם ולילה. גם מתחום האגדה והמחשבה לא משך ידו. בגיל צעיר, בתקופת מלחמת השחרור, הגיש לרב הרצוג מחקר עצום על נושא התרת עגונות של תושבי גוש עציון, ובדרך זו, של בירורי הלכה, המשיך עד ערוב ימיו.

הרב גורן בנה את הרבנות הצבאית. אך לא זו בלבד גדולתו. באותם ימים הצליח לקבוע פקודות בנושאי כשרות, שבת ומועד שיחייבו את כלל צה"ל. אין לכם מושג מה היה המצב בימים ההם: החיילים הדתיים היו בודדים. כשהתגייסתי הסתכלתי מסביב לראות אם יש עוד מישהו שמניח תפילין חוץ ממני, ובקושי מצאתי עוד אחד. היה מאבק אנטי דתי, כשבן גוריון היה בטוח שזהו הדור האחרון של הדתיים. הסיפורים שמספרים על עליית ילדי תימן וגזיזת הפאות מעוגנים במציאות זו, בה חששו העומדים בראש כי יאבדו את השלטון אם העולים יישארו דתיים, ונלחמו נגד הדת מלחמת חורמה. לא כמו המלחמה של היום, המתקיימת בעולם סובלני, של "תן לי לחיות ותחיה כפי שאתה רוצה". במלחמה זו צלחה דרכו של הרב גורן, הודות לאישיותו ולאידיאל שהציב: לדאוג לכך שכל מטבח בצה"ל, בכל מקום שהוא, יהיה כשר. אין לתאר את גודל ההקרבה ועוד יותר ממנה את גודל ההישג.

הרב גורן היה אמיץ לב בכל המובנים. אומץ במובן הפשוט, שהתבטא בנכונות להסתכן על מנת ללכת למקומות סכנה, ואומץ שהתבטא בדעותיו ובפסיקותיו. הוא ראה בעבודתו ברבנות הצבאית שליחות הסטורית שההשגחה הטילה עליו, ואף רמז על כך. הכלל שלפיו "שלוחי מצווה אינם ניזוקים" אינו חל במקום סכנה. אמר הרב גורן: דין זה נאמר בסתם מצווה, אך במצווה הנוגעת לכלל ישראל מותר גם להסתכן. מתוך אמונה תמימה, אולי אפילו ילדותית-משהו, הלך הרב גורן למקומות המסוכנים ביותר בשביל להעלות את המוראל אצל חיילים ששהו במוצבי התעלה. מפקדים בכירים פחדו ללכת, אך הוא לא ידע מה זה פחד. בשביל להביא חללי מלחמה לקבר ישראל, כדי להביא את עצמות חללי כפר עציון לקבורה, עבר לבדו את קווי הלגיון. היתה לו רגישות מיוחדת להביא עצמות חללים לקבורה, לא רק של חללי ישראל אלא גם של חללי אויב. מתוך הכרה זו, הקים ברבנות הצבאית יחידה מיוחדת לקבורה וזיהוי של חללי אויב.

הרב גורן עמד באומץ לבו מול בן גוריון גם כשאנשים אחרים פחדו להביע את דעתם, וכך מול כל מפקדי צה"ל. המפקדים בצבא פחדו ממנו, "רק שלא יהיה לי עסק עם הרב גורן" אמרו לא פעם. מי יודע, אם אלמלא אותו אומץ לב ועמידתו האיתנה היינו זוכים לאותן נורמות בצבא אותן אנו מכירים כיום.

הגמרא אומרת (תענית ד, ע"א): אמר רב אשי: כל תלמיד חכם שאיננו קשה כברזל - איננו תלמיד חכם שנאמר (ירמיה כג, כט): "וכפטיש יפוצץ סלע". אמר ליה רבי אבא לרב אשי: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה, דכתיב (דברים ח, ט): "ארץ אשר אבניה ברזל". אל תקרי 'אבניה' אלא 'בוניה' ". ומסביר רש"י את פירוש הביטוי "תלמיד חכם שהוא כברזל" - קפדנים וקשים כברזל. והדברים קשים: והלא מאמר מפורש הוא, ש"לעולם יהיה ענוותן כהלל ולא קפדן כשמאי", ואילו כאן מופיעה הקפדנות כתנאי מיקדמי להיותו של אדם תלמיד חכם?

את ההסבר לכך שמעתי ממורי ורבותי, השם יקום דמם, לפני למעלה מחמשים שנה. וכי ניתן לדבר על שמאי הזקן ש"קפדן היה" משל היה קוטל קנים באגם? וכי לא הוא שאמר "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"? אלא שמאי היה בעל "שיטה". משבא לפניו גוי ואמר לו: גיירני על מנת שאלמד כל התורה כולה על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו. במקום שיש צורך להקפיד, כך סבר שמאי, יש חובה להקפיד. חכמינו מצווים אותנו: משעומד אתה לפני בחירה, בחר בדרכו של הלל.

אבל אם הכרעת כשמאי, ונולדת כ"שמאי", עליך לנהוג בדרכו ולהכריע על פיה. יכול אתה לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, אבל משנדרש אתה להכרעה - עליך להכריע על פי שיטתך ולא לסור הימנה.

הרב גורן היה "קשה כברזל". לא תמיד היה קל לעמוד במחיצתו. אבל מתוך ראיה רחבה, הוא חי באותה מציאות של "תלמידי חכמים קשים כברזל". משהיו נכנסים כל אותם תלמידי חכמים ענוותנים כ"הלל" לפני השר, עומדים מול הגנרל, מיד היה הלה יודע שלא יעמדו כנגדו ויכול הוא לעשות כל אשר יחפוץ. הרב גורן ידע שצריך להעביר את המסר: "תלמיד חכם מפחיד יותר מגנרל!". בכל דור ודור יש אנשים עליהם הוטל להעביר מסר זה. לנו יותר נוח עם ענוותנים כהלל, אבל יש צורך חיוני גם באותם קפדנים כשמאי. הרב גורן הכיר בערך כשרונותיו, ראה בהם חסד שהעניק לו הקב"ה, אבל בכוח גאונותו ידע לדרוש את שלו מכל אחד. החברה של ימינו אינה יכולה להתקיים ללא אותו אדם בודד, שיאמר בפניה דברים קשים. לפעמים אנחנו מזדעזעים מדברים קשים, אבל בראיה כללית הם מוסיפים ותורמים. הרב גורן היה אחד מאותם אנשים עשויים לבלי חת, האומר בפניך דברים שקשה לשומעם.

את רוך לבו הקדיש לאותם "בעלי בתים" פשוטים, נטולי יומרות, באי בית הכנסת שלו, לילדים קטנים להם חילק ממתקים כל שבת. אליהם הוא לא בא בטענות. מצד שני, היתה לו ביקורת, והוא ייצג את דמותו של התלמיד חכם ה"נוקם ונוטר כנחש", תלמיד חכם ש"קשה כברזל".

אהבת ארץ ישראל שבו היתה מן המפורסמות, ולא פחד להביע דעות קיצוניות. אקווה שאיני חוטא בלשוני, אם אומר שהרב גורן חי באופוריה של מלחמת ששת הימים עד ימיו האחרונים. ועם זאת, גישתו למלחמה זו היתה שונה משל אחרים. היו שראו בה נסים ונפלאות, וסברו ש"לא כל יומא מתרחיש ניסא". היתה זו התגלות חד פעמית, שעת חסד, שלאחריה באים ימים אפורים, מציאות שונה, עליות וירידות, כיבושים ונצחונות, תבוסות ונסיגות. לרב גורן היתה תפישה, שאותה דאג לבסס, שבמלחמת ששת הימים לא היו נסים ונפלאות. לדעתו היה מדובר ב"כיבוש ארץ ישראל", וכיבוש זה נעשה בדרך הטבע, לא על ידי נסים. וראייתו מפרשת בשלח: "פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה", וכי לאחר כל אותם נסים שראו בני ישראל יפחדו "בראתם מלחמה"? אמר הרב גורן: אכן כך הוא, כשהולכים לכבוש את ארץ ישראל אין נזקקים לנס. הרב גורן ראה במלחמת ששת הימים תופעה טבעית מוחלטת, ועל כן המשיכה אצלו האופוריה. אצל אותם שראו במלחמה נס, באו לאחריה ימים "אפורים". אצלו - לא. גישותיו הפוליטיות לא נבעו מטעמי ביטחון אלא מתוך אמונה בקדושת א"י, וממילא סבר שאם בגולן אין קדושה - ניתן לסגת ממנו.

מתוך גישה זו נקט לעתים בדרך קיצונית שלא היתה מובנת לרבים. אך יחד עם זאת, הוא עמד על כך שהלחימה תתנהל ברמה המוסרית הגבוהה ביותר. מכאן פנייתי לרבנות הצבאית ולקצין חינוך ראשי, שיפרסמו את מאמרו הגדול על "הלחימה בישראל לאור ההלכה" (שנדפס אף בספרו "משיב מלחמה"), שבו הוא מוכיח כי לפי ההלכה אין לפגוע באוכלוסיה בלתי לוחמת, וודאי שאסור לפגוע בנשים או בילדים. אפילו באויב אין לפגוע אלא במידה הדרושה לשם נצחון או התגוננות. במאמר זה עמד על מאמרי חז"ל דוגמת "טוב שבגוים הרוג בשעת מלחמה" וביאר מה פירושם, מתוך בדיקת מקורותיהם וגרסאותיהם. דברים אלה חשובים דווקא בימים אלה, כאשר אנו שומעים מפי תלמידיו שלא שימשו כל צורכם, דברים דוגמת "דמם של נוכרים - הפקר הוא". במאמר מקיף זה, עומד הרב גורן על התייחסות ההלכה לגויים, ובין השאר הוא קובע כי אין להקיש ממלחמות קודמות לגביהן נאמר "לא תחיה כל נשמה" על מלחמות ימינו. הנני חושב שחובה לפרסם דברים אלה דווקא כיום.

"תלמיד חכם שנסתלק - מי יתן לנו תמורתו". מעבר לכל הדברים שנאמרו יש לדעת, לבכות ולספוד, "וי דחסרא ארעא דישראל גברא רבה". אנחנו עניים יותר. עצם מציאות של תלמיד חכם כזה בישראל הוסיפה לנו ברכה.

שמעתי פעם ממורי ר' יעקב משה חרל"פ זצ"ל: הגמרא (תענית כג, ע"א) מספרת על חוני המעגל שנכנס לבית המדרש ולא הכירוהו, עד ששמע אותם אומרים: "נהירן שמעתתי כבשני חוני המעגל". הבהירות שררה באויר, גם בלי שפתח את פיו. עצם מציאותו של תלמיד חכם במקום הבהירה את הדברים. היום אנו חסרים, וצריך לזכור זאת. אין זה חשוב אם הסכמת עם דעותיו או לא. היה זמן שגם אני נכויתי בגחלתו, אבל תלמיד חכם בקנה מידה כזה, גדול כזה, מעניק לנו משהו. הוא זכות קיומנו. וכשבודקים תלמיד חכם, ומבקרים אותו, צריך להשתמש בקנה מידה שונה. הדברים הרבה יותר מורכבים מכפי שהם נראים לעין. הרב גורן השאיר לנו כמה מספריו. כשבאתי לנחם את משפחתו, אמרתי להם כי מוטלת עליהם חובה גדולה וכבדה להמשיך ולהוציא ספרים נוספים מן העיזבון. הרב גורן עסק בהלכות בהן לא עסקו משך אלפיים שנה, ויש לו חידושים בהן שאנו זקוקים להם. אני מקווה שיהיה להם הכוח והאומץ להמשיך במפעל זה, כדי שנוכל להמשיך ולהנות מתלמודו ומתורתו הגדולה.

"וי לארעא דישראל דחסרה גברא רבה". יהי זכרו ברוך.

הרב גורן ז"ל בביקורו בישיבה בעת חנוכת בית המדרש. נראים עוד בתמונה )מימין לשמאל(: השופט צבי טל, הרב עמיטל, הרב עובדיה יוסף, נשיא המדינה אפרים קציר, והרב ליכטנשטיין