18 פרשת משפטים: "ואלה" – מוסיף על האחרונות

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

 

פתיחה: דרשת רבי אבהו

עורכי החיבורים של המדרש המאוחר השתמשו בחומרים ממאות שנים של יצירה שקדמו להם, ועיבדום לכלל יצירות חדשות. במהלך שיעורנו השבוע ניכנס אל בית היוצר של הדרשן ונלמד כיצד הוא בונה את דרשתו. מהם מקורותיו, מה אופן השימוש שהוא עושה בהם, ומה מטרותיו.
היחידה המדרשית שנדון בה לקוחה ממדרש שמות רבה:
ד"א, "ואלה המשפטים" (שמות כא, א).
אמר רבי אבהו:
בכל מקום שכתוב "ואלה" מוסיף על הראשונים, ובכל מקום שכתוב "אלה" פוסל את הראשונים. כיצד? "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (בראשית ב, א). ומה פסל? שהיה בורא שמים וארץ והיה מסתכל בהם, ולא היו ערבים עליו והיה מחזירן לתוהו ובוהו. כיון שראה שמים וארץ אלו ערבו לפניו, אמר אלו תולדות. לפיכך, "אלה תולדות השמים והארץ", אבל הראשונים לא היו תולדות.
כיוצא בו: "אלה תולדות נח". ומה פסל? דורו של אנוש ודור המבול וקינן וחביריו, לפיכך אמר "בני יפת גומר ומגוג" (בראשית י, ב).
וכיוצא בו: "ואלה תולדות ישמעאל בן אברם" (שם כה, יב), מוסיף על הראשונים. ומי הם? מה שכתוב למעלה, שנאמר: "ותלד לו את זמרן ואת יקשן (שם כה, ב), ואף כאן, "ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם [...] בכור ישמעאל נביות" (שם, יב-יג), רשעים היו כיוצא בהן.
כיוצא בו: "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" (שם כה, יט), מוסיף על הראשונים, על מה שכתוב למעלה הימנו: "בני ישמעאל" (שם, יג). ומי היה זה? עשו ובניו, שהיה בנו של יצחק, ואם כן יש לומר הואיל ואין כתוב אלא "ואלה תולדות", אף יעקב שהוא תולדות יצחק בכלל עשו.
אתה מוצא, כל תולדות שבמקרא חסרים חוץ משנים: "אלה תולדות השמים והארץ" (בראשית ב, ד), "ואלה תולדות פרץ" (רות ד, יח). וטעם גדול יש להם. למה אמר "אלה תולדות השמים והארץ" מלא? מפני שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, ולא היה מלאך המות בעולם, ובשביל כך הוא מלא. כיון שחטא אדם וחוה ,חסר הקדוש ברוך הוא כל תולדות שבמקרא. וכיון שעמד פרץ, נעשה תולדות שלו מלא, שהמשיח עומד הימנו, ובימיו הקדוש ברוך הוא מבליע המות. שנאמר: "בלע המות לנצח" (ישעיה כה, ח), לפיכך תולדות השמים והארץ ותולדות פרץ מלא. ולכך תולדת יצחק חסר, להוציא יעקב מכלל הרשעים.
כיוצא בו: "אלה תולדות יעקב" (בראשית לז, ב), פסל לאלופי עשו.
כיוצא בו: "ואלה שמות בני ישראל" (שמות א, א), מוסיף על הראשונים. ומי היו אלו שכתב למעלה, בני ראובן ובני שמעון.
כיוצא בו: "ואלה תולדות אהרן", מוסיף על הראשונים. ומי היו אלו שכתב למעלה? כל הפקודים אשר פקד משה ואהרן. מה הראשונים היו צדיקים אף אלו צדיקים.
אף כאן, "ואלה המשפטים" מוסיף על הראשונים.
מה שכתוב למעלה "שם שם לו חוק ומשפט" (שמות טו, כה).
                                             (שמות רבה ל, ג).
היחידה שלפנינו כוללת שתי דרשות שונות של הרישא של הפסוק הפותח של הפרשה – "ואלה המשפטים". נחל את עיוננו בשרטוט המבנה של הדרשה הראשונה. לדרשה צורה כללית מעגלית, היא מתחילה ומסיימת בעניינה של המשפטים. ברם, היא אינה מוגדרת כפתיחתא; אין בה דרשה של פסוק מן הנביאים או הכתובים, והיא אינה מסיימת בפסוק הנדרש עצמו. הדרשה פותחת בכלל מפיו של רבי אבהו, מן הדור השלישי לאמוראי ארץ ישראל ותלמידו של רבי יוחנן: "בכל מקום שכתוב "ואלה" מוסיף על הראשונים, ובכל מקום שכתוב "אלה" פוסל את הראשונים". לאחר מכן מובאות שמונה דוגמאות המציגות את היישום של הכלל. בתוך הדוגמא הרביעית משובצת דרשה נוספת, המתייחסת למילה "תולדות": "אתה מוצא, כל תולדות שבמקרא חסרים חוץ משנים: "אלה תולדות השמים והארץ" (בראשית ב, ד), "ואלה תולדות פרץ" (רות ד, יח) ...". 

"אלה" ו"ואלה"

כללו המקראי של רבי אבהו מעניק משמעות מובחנת לכל אחת מן הצורות המקראיות הלכאורה סתמיות "אלה" ו"ואלה". הצורה "אלה" מציינת התחלה של מגמה היסטורית השונה מקודמה, ואילו "ואלה" מציין המשכיות של מגמה קודמת, תוך התפתחותה. הכלל מופיע פעמיים במדרש בראשית רבה, באופן המקביל לשתי הדוגמאות הראשונות המובאות לעיל במדרש שמות רבה:
"אלה תולדות השמים" וגו' (בראשית ב,א).
אמר רבי אבהו:
כל מקום שנ' "אלה" פוסל את הראשונים. "ואלה", מוסיף על הראשונים.
כאן שנאמר "אלה" פסל את הראשונים.
מה פסל? תהו ובהו.
                                        (בראשית רבה יב, א).
"אלה תולדות נח" (בראשית ו, ט). 
אמר רבי אבהו:
בכל מקום שנאמר "אלה", פסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים.
כן (=כאן) שנאמר "אלה", פסל את הראשונים.
מה פסל? לדור המבול.
                                          (בראשית רבה ל, ג).
במקום אחר במדרש בראשית רבה מופיע מאמר נוסף של רבי אבהו המבאר את מהות הפעולה של "פסל את הראשונות" במעשה בראשית:
"ויהי ערב ויהי בקר" וגו'...
 אמר רבי אבהו:
מיכן שהיה הקדוש ברוך הוא בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אילו.
אמר: דין הניין לי יתהון לא הניין לי (=אלה נאים לי, אלה לא נעים לי).
אמר רבי פינחס:
טעמיה דרבי אבהו "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא).
דין הניין לי יתהון לא הניין לי (=אלו נאים לי, אלו לא נאים לי).
                                                     (שם ג, ה).
על פי מובאות אלה מתוך מדרש בראשית רבה ניתן לשרטט את שרשרת ההעברה של דרשה זו והתפתחותה. מקורה ברבי אבהו, בן הדור השלישי של אמוראי ארץ ישראל, תלמידו של רבי יוחנן, הדורש את הפסוק "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". רבי פנחס, בן הדור החמישי, שהיה חבירו של רבי חזקיה, שהיה תלמידו של רבי אבהו, מצביע על הפסוק "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" כמקור לדרשתו של רבי אבהו.
דרשתו של רבי אבהו ממשיכה לעבור מדור לדור בתוך בית מדרשם של אמוראי ארץ ישראל, ומופיעה שוב בבראשית רבה כבסיס לדרשתו של רבי תנחומא, מן הדור השישי של אמוראי ארץ ישראל: 
רבי תנחומא פתח:
"את הכל עשה יפה בעתו" (קהלת ג יא).
אמר רבי תנחומא: בעונתו נברא העולם, לא היה העולם ראוי לבראות קודם לכן.
אמר רבי אבהו: מיכן שהקב"ה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו ...
אמר: דן הניין לי יתהון לא הניין לי...
אמר רבי פנחס: טעמיה (=הפסוק עליו בנויה דרשתו) דרבי אבהו: "וירא אלהים את כל אשר עשה" וגו'.
                                                     (שם ט, ב).

 

דרשות, פסוקים ומשמעויות

הפסוקים המובאים בהקשר לדבריו של רבי אבהו טעונים הסבר, כל אחד במקומו. בדרשה המקורית של רבי אבהו המובאת לעיל (ב"ר יב, א), לשון המדרש היא: "מכן (=מכאן) שהיה הקדוש ברוך הוא בונה עולמות ומחריבן". כלומר, יש ללמוד את עניין בריאת העולם וחורבנם מן הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". רבי מרדכי יפה, בעל פירוש "יפה תואר" על אתר, מצביע על לשון "ויהי" כמלמדת על מציאות מקבילה של ערב ובוקר שכבר הייתה קיימת קודם לכן. רבי יששכר בער אשכנזי בעל פירוש מתנות כהונה על אתר מציע להבין את המושגים "ערב" ו"בקר" באופן מטאפורי: "ויהי ערב" מסמל את מה שלא היה טוב בעיניו של ה', "ויהי בקר" מסמל את מה שיהיה טוב בעיניו. אמנם, שני פירושים אלה נראים רחוקים.
המלבי"ם בפירושו לפסוק זה מסביר את דבריו של רבי אבהו באופן אחר:
מפני שבכל ימי הבריאה לא היה שום ההויה, רק ע"י חורבן הויה הראשונה, שע"י חורבן צורה הראשונה נבנה הצורה השניה. שזה המליץ במה שאמר "שהיה בונה עולמות ומחריבם", כאלו הראשון לא הניא ליה. כי בכל בנין חדש עלתה הבריאה למדרגה יותר גדולה. והיה צריך שימצא חורבן זה גם באור, שיהי' לו אפשריות לסור שיבא החשך במקומו, וע"כ סלק אותו תיכף שזרח ושקע בעתו כדי שישאר גם בו טבע ההעדר.
על פי דבריו, "בונה עולמות ומחריבם" אינו מאפיין את המציאות טרם בריאת העולם ה"סופי" שלנו, אלא את הדינמיקה הקיימת במציאות, שכל התקדמות ושכלול במציאות כרוכה בשבירה של תבניות ומוסכמות שאפיינו את השלב הקודם. דבר זה בא לידי ביטוי בבריאה הראשונה, באור, שעם בריאתו היה ערב – הוא חדל מלהאיר על מנת שלא יתקבע כמציאות סטטית אידאילית שיש בה שלמות, אבל אין בה השתלמות.
האם פרשנותו של המלבי"ם מתיישבת יפה על לשון דבריו של רבי אבהו? נראה לומר שלא: "מיכן שהיה הקדוש ברוך הוא בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אילו" לא מתייחס רק לעקרון בתוך המציאות הנבראת, אלא מתאר תהליך קודם של בריאות אחרות. נראה לומר כי המלבי"ם עשה הפשטה של מאמרו של רבי אבהו. עם זאת, ניסוחו של המלבי"ם לגבי העיקרון הרעיוני העולה מתוך דרשתו של רבי אבהו היא חשובה ביותר, בהיותה שיקוף נאמן למשמעויות הרעיוניות-רוחניות הטמונות בה.  
הרב זאב וולף (מהרז"ו) בפירושו על אתר מצביע על המגמה של  התקדמות המציאות העולה מתוך מאמרו של רבי אבהו, תוך שהוא משאיר על כנו את ההבנה הפשוטה כי הדרשה מתייחסת לעולמות שקדמו לבריאת העולם. התורה נבראה אלפיים שנה לפני העולם, ובאלפיים השנים עד לבריאת העולם שלנו התרחש תהליך אבולוציוני של בריאה וחורבן עולמות: "ולא היה זה דרך ניחום ושינוי רצון, אלא דרך זכוך עד שיצא העולם כפי שהוא עתה".
הרב דוד לוריא (תלמידו של הגר"א) והמהרז"ו הבינו את החיבור שחיבר רבי פנחס בין הדרשה של רבי אבהו לפסוק "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא) כהצבעה על העולם שלנו, שהינה "טובה מאד", לעומת מציאויות קודמות שלא היו טובות.  ברם, ניתן אולי להבין את דבריו של רבי פנחס באופן אחר: גם העולמות שלא נשאו חן בסופו של דבר הן חלק מ"כל אשר עשה". התהליך של הבירור והצמיחה של העולם לקראת צורה-מבנה-מהות שלמה יותר היא מה שזוכה לאפיון "טוב מאד" מאת יוצר כל.
הפיתוח של רבי תנחומא מדגיש שהתזמון של בריאת העולם היא היוצרת את "יופיו". על פי דבריו, ייתכן כי גם העולמות שהיו לפניו היו "יפות בעתן": "את הכול עשה יפה בעתו". בכך, ייתכן לראות בדבריו המשך לכיוון המחשבתי שפיתח רבי פנחס, המתייחס אף הוא ל"כול אשר עשה והנה טוב מאד". אם פרשנות זו נכונה, הרי שרבי פנחס ואחריו רבי תנחומא מפתחים את מאמרו של רבי אבהו לכיוון חדש, שלא היה קיים בו מעיקרו.
על פי מה שראינו במדרש בראשית רבה, הכלל הנאמר מפיו של רבי אבהו לגבי משמעותם של המילים "אלה" ו"ואלה" בתורה מוכר וזוכה לתפוצה בתוך בית המדרש הארצישראלי, אולם הכתובים היחידים שהייתה לגביהם התייחסות מפורשת הם בריאת העולם ("אלה תולדות שמים וארץ") ונח ("אלה תולדות נח"). 
עד עתה הראינו את ההשתלשלות של דרשתו של רבי אבהו בבית המדרש האמוראי הארצישראלי. כעת, נלך בכיוון ההפוך בזמן, אל מדרשם של תנאים על ספר שמות:
"ואלה המשפטים".
רבי ישמעאל אומר: אלו מוסיפין על העליונים.
מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני.
   (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים מסכתא דנזיקין א).
אם כן, לכלל המובא משמו של רבי אבהו יש יסוד בדברי תנאים.  עם זאת, דבריהם לא נוסחו ככלל אלא כלימוד מקומי.
 

עריכה ומשמעות במדרש שמות רבה

במדרשנו שבשמות רבה, דרשתו של רבי אבהו זוכה לפיתוח נרחב, ונדרשים בו לא פחות משמונה מקראות.  נראה לומר כי זו היא פועלו של בעל מדרש שמות רבה, המרחיב וממשיך את המעשה של דרישת בכתובים בעקבות המדרש הארצישראלי מיסודם של אמוראי ארץ ישראל – מאות שנים אחריהם. 
נשווה את מדרשנו לדרשה אחרת מתוך ספרות מדרש התנחומא:
"ואלה המשפטים".
אמר רבי אבהו:
כל מקום שנאמר "אלה" פסל את הראשונים,
וכל מקום שנאמר "ואלה" מוסיף על הראשונים.
כתיב "אלה תולדות השמים" (בראשית ב, ד).
מה פסל? פסל תהו ובהו וחשך.
וכן "ואלה המשפטים", מוסיף על הראשונים.
"שם שם לו חק ומשפט" (שמות טו, כה) וגו'.
                                 (תנחומא בובר משפטים ב).
התנחומא מביא את הדוגמא הראשונה והאחרונה המופיעים במדרש שמות רבה, תוך התמקדות  ביחס בין המשפטים שנתנו לישראל במרה לפרשת משפטים. מטרת הדרשה ברורה – היחס בין המשפטים שנתנו במרה לפרשת משפטים הוא היחס של המשכיות ורצף. לאור זאת יש לשאול, מה צורך יש בריבוי הדוגמאות המובאות במדרש שמות רבה?
לאור העובדה שרשימה ארוכה של דוגמאות לכלל של רבי אבהו מופיע רק במדרש שמות רבה, נראה לומר כי בעל שמות רבה רצה להעביר מסר כלשהו באריכות הדברים, מעבר לעצם קיומו של הכלל. מה רצה לומר? העיון בדוגמאות מגלה שהן ערוכות בסדר כרונולוגי, ויחדיו מצביעות על הבדל מהותי בין ספר שמות לספר בראשית. בספר שמות יש הבשלה והתקדמות משלב לשלב: בהתהוות של עם ישראל והמעבר ממשפחה לעם, במשפחת הכהונה ובקבלת המצוות. לכן בכל שלושת הפעמים בהם מופיע "ואלה", זה תמיד "מוסיף על הראשונות". לעומת זאת, ספר בראשית מאופיין בתהליכים של התחלות שנקטעות ומשברים: העולם כפי שאנו מכירים אותו בניגוד לעולמות אחרים אפשריים; מחיית האנושות וההתחלה המחודשת בבני נח, הבחירה בזרע יעקב מתוך בחירה ודחייה. כל אלה באים לידי ביטוי ב"אלה, פסל את הראשונות". הרצף היחיד שקיים בספר בראשית – "ואלה" – הוא רצף של רשע מבני קטורה לבני ישמעאל, ומישמעאל לעשו: "רשעים היו כיוצא בהן".  שמונה ה"דוגמאות" המובאות לאורך הדרשה, המתחילות מבריאת העולם ומסתיימות במתן תורה, משקפות את התקדמותו של העולם מספר בראשית לספר שמות.
הצבענו לעיל על כך שבתוך הדוגמא הרביעית של הכלל של רבי אבהו שולבה דרשה נוספת המתייחסת  "לתולדות": "אתה מוצא, כל תולדות שבמקרא חסרים חוץ משנים: "אלה תולדות השמים והארץ" (בראשית ב, ד), "ואלה תולדות פרץ" (רות ד, יח) ...". הדרשה הנוספת נועדה להתמודד עם קושי מחשבתי הנובע מן ההחלה של הכלל של רבי אבהו על הפסוק "ואלה תולדות יצחק בן אברהם", ממנו עולה כי הוא מבטא המשכיות של רשע מישמעאל לעשו, ובכלל זה גם ליעקב. על ידי הדרישה של האופן החסר בו מופיעה מילה "תולדות" בפסוק כמבטא חסרון, מדגיש יוצרה של הדרשה בצורה מפורשת כי יעקב לא כלול בין הרשעים. 
לאור דברים אלה, ניתן להצביע על הדרשה הנדונה כמלאכת מחשבת של עריכה ואריגה של תכנים ורעיונות לכלל יצירה חדשה. 
שיאה של התהליך המתואר לאורך הדרשה הוא בכך שניתנים לישראל המשפטים – לא מקצתן, לא טעימות לפני הסעודה, אלא מערכת שלמה וסדורה לפניהם, כשולחן ערוך.