18: רב-שיח: משמעותה של משנת הראי"ה לדורנו

  • הרב יובל שרלו

רב-שיח: משמעותה של משנת הראי"ה לדורנו *

הרב יובל שרלו

שלושה תלמידים גדולים היו לבעש"ט בדור השני של החסידות. בדור השלישי התפלגה החסידות לשלש חצרות, כאשר כל אחת מהן טענה כי היא הפרשנות המובהקת של תורת הבעש"ט. טען זאת בעל התניא מצד אחד והחוזה מלובלין מצד שני. טען זאת ר' נחמן מברסלב מצד אחד והרבי מקוצק מצד שלישי. חצרות חצרות הוקמו סביב למשנתו של הבעש"ט וכל אחת מהן היתה משוכנעת שהוא הפרשנות המובהקת למשנת הבעש"ט.

שלושה תלמידים גדולים היו לרב קוק זצ"ל: הרב צבי יהודה, הרב הנזיר, והר' יעקב משה חרל"פ. בדור השלישי הוקמו חצרות רבות סביב למשנתו של הרב קוק, כאשר כל אחת מהן משוכנעת כי היא הפרשנות המובהקת של משנת הרב קוק.

למעשה, כשם שבחסידות חלוקה זו במידה מסויימת נכונה ומפרה אך במידה מסויימת אינה נכונה, כך גם במשנתו של הרב קוק. אמנם טיבה של כל הכללה בכך שהיא מסוכנת, אך בכל זאת ברצוני לאפיין מתוך השלושה שני ענפים, אשר לפחות זכו לדיון אמיתי ורחב, עם הרבה מחלוקות והרבה דברים נכונים אבל גם עם הרבה טעויות, ולאחר מכן להדגיש דוקא את הזיקה העמוקה שלי לכיוון שלישי, שעדיין לא זכה לטיפול מספיק בבית המדרש, בעיקר בגלל השעה.

ענף אחד, שהייתי רואה את המרכז שבו ברב צבי יהודה זצ"ל, זו ההתיחסות הגדולה של הרב לאחת משתי המהפיכות הענקיות שעבר עם ישראל בדורות האחרונים, הרי זו הציונות, וממילא לכל העניין הלאומי. כולם מכירים את ההקדמה של הרצי"ה לספר "אורות", בה הגדיר את הספר כקודש הקודשים. זה עבורו היה המוקד של משנת הרב. ניתן לומר שאצל הרצי"ה ובחצרותיו סביב סביב, זכה הנושא הלאומי במשנת הרב קוק לטיפול נמרץ. אמנם לא ברור שאכן הם כיוונו לאמת אבל זכינו לטיפול מסיבי, וזאת בודאי גם בשל בעיות השעה האקטואליות של הקיום היהודי-ריבוני של עם ישראל במדינת ישראל. אין ספק שהדבר הזה הוא חלק מהבירור הגדול הנובע ממשנת הרב.

למעשה עשו קצת "גיור" של הרב קוק והפכו אותו למפד"לניק. יש לזכור שהרב קוק התנגד בזמנו למהלכיה של המזרחי ושאף להקים את תנועת "דגל ירושלים". הרב קוק גם הסתייג מבחירת נשים, לא רק בהתנגדותו לכך שנשים תיבָּחֵרנה לתפקידים ציבוריים אלא אפילו לכך שנשים תבְחַרנה. יש הרבה עניינים לאומיים כלליים שבהם אנו נתלים ברב קוק אך למען האמת זו היתלות ברב צבי יהודה זצ"ל יותר מאשר ברב קוק עצמו. סוגיות אלו כבר נידונו, וקשה להתעמת עליהם כיון שכמעט הכל כבר נאמר. השאלה הגדולה היא בעיקר שאלת הרלוונטיות של חלק מהדברים, בעיקר של מאמר הדור ופרשנות הדור, והשלכותיהם לדורנו ואכן אלה נושאים שעוסקים בהם די הרבה.

ענף שני, שהתעורר מאוחר יותר, שהייתי רואה אותו כענף של הרב הנזיר, הוא הענף האקדמי או הפילוסופי של הרב. האקדמיה נזכרה ברב קוק מאוחר מדי, או לפחות מאוחר מאוד. היא החלה בשאלות כגון: האם הציג לפנינו הראי"ה משנה סדורה או שמא מדובר בהבזקים והבהקים ומה טיבם, האם הרב קוק הוא המשך בשלשלת הקבלה, ובעיקר התמקדה ושמה לנגד עיניה את ספר אורות הקודש, בייחוד בתחילת החלק השלישי, העוסק בשאלות הפילוסופיות הגדולות והעמוקות, ביניהן שאלות ההכרח הרצון והחופש, שהן משאלות היסוד של כל דת במהותה. בעניין זה יש התעוררות שהחלה רק לפני שנים בודדות, כעשר עד חמש עשרה שנה, אבל כשענף זה התעצם וצבר תאוצה - תפס הרב קוק את מקומו כאחד מהוגי הדעות המהפכניים והחשובים ביותר שקמו לישראל בעת החדשה.

אבל יש ענף שלישי, אשר לעניות דעתי לא טופל מספיק, למרות שהרב פנה גם אליו, ולמרות שגם הוא עמד במוקד משנתו. כוונתי היא אל הרב קוק כ"רב", אך לא במשמעות ההלכתית של פסיקת ההלכה, אלא באופן החריג והלא שגרתי שבו התייחס הרב למהפכה השניה שהיתה בעם ישראל בדורות האחרונים, הרי היא תנועת ההשכלה והחילוּן. הרב ראה בהם לא רק את גאולתם של עם ישראל וארץ ישראל אלא את סימני גאולת התורה עצמה. גאולה זו של התורה הינה בהשָבתה להיות תורת האחדות הכוללת, של אחדות הלכה ואגדה, אחדות הלכה ונבואה, של מהפכה שצריכה להיות בתלמוד תורה. ואכן חל שינוי בתלמוד תורה. הצמידו לתלמוד תורה גם לימוד אמונה, דבר שלא היה קיים קודם, וכן לימודי תנ"ך, דבר שבודאי לא היה קיים קודם, ועוד כהנה וכהנה. אבל המרחקים שהרב חשב עליהם בשאלות של אחדות הלכה ואגדה הם רבים ועצומים, והמהפכים אמורים בכל המשנה הרוחנית הדתית, בכל היחס להלכה ומקומה במכלול הגדול של היהודי המאמין. עיסוקנו במשנת הרב קוק בשאלות השעה של גאולה וארץ ישראל הסיטו את הדיון מן השאלות הכי קשות ואולי הכי נועזות שישנן במשנתו.

דוגמה שניה: הספרות; דומני שהשתתפתי בכעשרים דיונים מסוגים שונים, שעסקו ברב קוק והספרות, ביחס לתרבות המערב ועוד כהנה וכהנה, חלקם בהשתתפות ראשי ישיבה ורבנים גדולים מאוד, ממובילי משנתו. ואני סבור שבכלל עוד לא התחלנו לגרד את פיצוח השאלה למה הרב התכוון כשהוא דיבר על ספרות. לש"י עגנון? לחיים פוטוק? לעמוס עוז? למי התכוון כשהוא דיבר על ספרות, כשדיבר על תרבות ועל אומנות? כמה רחוק היה הרב מוכן ללכת, כ"רב", במשמעות הקיומית שאנו מכירים, לרומאנים? להצגות וסרטים? למוזיקה? לציור ופיסול? כמה רחוק?

יש לנו בשוליים כמה גופים, כמו "מעלה", שצמחו בשולי בית המדרש ולא במרכזו, לא בהובלת בית המדרש אלא בכניעה של בית המדרש, וזאת עקב העירפול שבדבר.

דוגמה שלישית: תורת המוסר של הרב קוק. לרב קוק היה פולמוס מוסר שאכנה אותו בשם: "פולמוס המוסר השני". פולמוס המוסר הראשון, בתקופת ר' ישראל מסלנט, מתואר בהרחבה בספרו של הרב דב כ"ץ "תנועת המוסר". לאחר מכן הוסיף לו נספח חשוב ביותר הנקרא "פולמוס המוסר", שהוא ספר פחות מוכר ופחות מופץ, העוסק בעצם המלחמה, הדחייה וההתנגדות לתנועת המוסר כתנועת מוסר.

בזמנו של הרב קוק היה, לדעתי, פולמוס מוסר שני, והוא על התכנים של המוסר. לימוד המוסר נתקבל, בסופו של דבר, גם בישיבות הכי מתנגדות והכי ליטאיות. אף אותן ישיבות שעמדו בדור הראשון בפרץ נגד תנועת המוסר, מיתנו את יחסם, וכשראו שתנועת המוסר איננה באה להציג אלטרנטיבה ללימוד הליטאי אלא להוסיף יראת שמים וכדומה - קיבלו אותה והפכו להיות נושאי דגלה המרכזיים.

ואז התחיל הדיון האמיתי בשאלה מהם התכנים של המוסר. הרב מתייחס באופן ישיר ואומר[1]: "ובזה דעתי חלוקה על תלמידי הגרי"ס (=הגאון ר' ישראל סלנטר) זצ"ל", וכדומה בתחומים מסויימים בלימוד המוסר.

כשנשאלה השאלה שעומדת במוקד הדיון הזה, מהו הרב קוק בשבילי, מהו התחום המרכזי שלדעתי עשה בו הרב קוק מהפכה, הרי שלדעתי התשובה סובבת סביב יכולתו והעזתו של הרב קוק להביט אל תורת הגלות, אל חשיבותה מרכזיותה ומקומה. הרב אומר (באיגרת שע"ח), שספר אורות התשובה בא מצד אחד להציע מהפכה, ומצד שני הוא לא בא לבטל יראה תתאה חלילה אלא ללמד את מקומה, את התפקידים הגדולים שיש למוסר גלותי, מול המוסר שהזמן מאיר בתכונתו, של ארץ ישראל.

הענף השלישי הזה לא עומד במרכז הדיון שלנו, ולמעשה מבחינה מסויימת מוזנח למדי במשנתו של הרב, ואותו גם כן אנחנו צריכים לבקש.

אנחנו קוראים לרב קוק "הרב", למרות שאף לא אחד מאיתנו הכיר או ראה אותו. העובדה שהוא נקרא בסתם "הרב", פירושה שהוא היה לנו מורה דרך ונתן לנו מענה ביחס לכל מה שרק יכול להיות; ביחס לשאלות הלאומיות וביחס לשאלות המחשבתיות והפילוסופיות. אבל יש בו מענה גדול גם ביחס להויה הקיומית, המאמינה, הדבקה, הלומדת תורה; ביחס להוויה של בית המדרש. הרב קוק ראה בית מדרש עם השלכות, עם מהפיכות, עם עוצמות. אנו אפילו לא התחלנו להבין מה בכלל הרב ראה לנגד עיניו, ובודאי שרחוקים אנו מאוד משאלת יישום הדברים בדורנו.

אני מסיים בתפילה שכוללת בתוכה הרבה יותר ממה שנאמר בה. ר' יעקב מדן אמר לי משפט שאמרתי גם בישיבת הגולן: הביקורת הגדולה ביותר שיש לי כלפי מדיניות הממשלה של היום היא בשל ביטול התורה שהיא גורמת. אנו מוסטים לעסוק בהרבה מאוד שאלות הרות גורל, בזמן שלעניות דעתי לא זכינו עדיין לברר את השאלות הגדולות והאמיתיות שבמשנת הרב. בררנו את השאלות הלאומיות, אנו מבררים את השאלות הפילוסופיות אבל את הרב קוק כרב, את דרכו כמורה דרך במישור הקיומי הלמדני, במישור של בית מדרש, במישור של קיום מצוות - זה הדבר שעכשיו אנו צריכים במקביל לשימו על השולחן, לדון בו, לאמוד אותו ולתת מענה לחלק מן השאלות שהעליתי בדברי, וכל אלה יעמידו את משנתו של הרב על שלושת הרגליים הגדולות שבאו בעקבותיו כמו שפתחנו בדברינו.

הרב יעקב מדן

כשאנחנו מדברים על תורתו של הרב קוק זצ"ל ומשמעותה לדורנו, יש צורך לחלק את הדברים לשתי נקודות מבט; מקובל לומר באופן כללי שיש שתי שיטות לימוד בענינים שקשורים במסורת. הגדיר זאת פעם פרופ' מנחם כהנא פה באיזשהו חוג בו טען שההבדל בין הלימוד האקדמי ללימוד הישיבתי הוא בכך שהלימוד האקדמי מנסה להבין את הדברים כפי שאכן היו וכפי שהובנו בדורו של מי שאמר אותם. ואילו הלימוד הישיבתי עוסק בלימוד הוויות אביי רבא לא כפי שאכן ראו אותם אביי ורבא אלא כפי שהדברים צריכים להיראות בעיני אדם בן דורנו. כך הדבר גם לגבי כל לימוד שקשור לענייני מסורת, אם זה תלמוד, תנ"ך, מדרש ואפילו אם זאת הלכה.

כך גם בלימוד מדרש, אחת השיטות הידועות גורסת שחז"ל כלל לא ניסו לפרש את הפסוקים ואת דברי הנביאים כפי שהיו, אלא ביקשו לפרשם כפי שנראה לעיניהם, מנקודת המבט שלהם ושל דורם, ממש כשם שאנו מכירים בכל מיני דרשנויות בימינו, בהם כל דרשן יכול להופיע לכל מקום ולתת דרשה בפרשת השבוע על פסוק ולקשר אותו לכל עניין שמצוי לפניו. אלא שכמובן חכמי המדרש עשו זאת ברמה גבוהה יותר.

בתחילה, כששמעתי דברים אלו מאד נפגעתי ונעלבתי משום שבאמת תפיסתי תמיד, כתפיסתם של רבים מבאי בית המדרש, היתה שחז"ל ידעו לפרש את הפסוקים כפי שהם וכפי שהיו בזמן כתיבתם, ועסקו לא רק בבעיות מוסר שלהם ושל בית מדרשם, אלא בפרשנות של עניינים גדולים וגבוהים כפי שהיו באותן תקופות, ומהן שאבו את האור, ולא יישמו כל דבר לתקופתם.

אחר כך התחלתי קצת לחשוב על מידת האמת שיש בדברים, ונוכחתי שאכן יש איזו שהיא מידת אמת בהם. אני אמנם לא כל כך מקבל את החד משמעיות והקוטביות בין הגישות אבל בסך הכל יש בדבר הזה הרבה אמת, ואפילו לא אמת מעליבה אלא אמת נכונה. כשבאנו לישיבה היה לנו שיעור במורה נבוכים מפי ראש הישיבה, הרב עמיטל, והוא אמר במפורש בהקדמה לדבריו: אני לא אלמד אתכם את מורה הנבוכים וכל מיני אמונות ודעות כפי שנראו בתקופת הרמב"ם אלא אָלַמֵד כפי מה שהדברים מתאימים לתקופתנו ומה שאנו יכולים להוציא מתוך הדברים. לימוד מסוג זה בודאי שלא היה מתקבל בעולם המחקר האקדמי, אלא היה מתקבל בבוז ואולי אפילו בכעס. אבל בעולם הישיבה דברים כאלה מתקבלים.

לי אישית קשה לקבל את הדברים בצורה קוטבית לכאן ולכאן, ולכן אני מנסה ראשית להתחקות אחרי הדברים כפי שהיו באמת באותו דור שבו נאמרו ולהבין אותם מתוך סביבתם ומתוך האקלים שלהם ואחר כך להוציא מהם איזשהו היבט והשלכה לדורנו שלנו, אבל לא את הדברים כשלעצמם. גם בבית המדרש יכולה להיות קשת מאוד גדולה של דעות, ובסופו של דבר, את עיקרי הדברים למדתי כמו כולנו ממורנו ראש הישיבה.

הדברים הללו אמורים הן לגבי לימוד מדרש, הן לגבי לימוד גמרא, והם נכונים גם לגבי תורתו של הרב קוק זצ"ל. הלימוד של בית המדרש היה הרבה פעמים מתוך אותה אמונה שכל מה שתלמיד ותיק עשוי לחדש נאמר למשה מסיני, ויש לדעת לקלף מכל דבר את הקליפות החיצוניות, לבודד את הגרעין ולזרוע אותו אותו מחדש בקרקע חדשה, בדור חדש ובמציאות חדשה. אם זה יהיה האתגר אותו נציב לנגד עינינו ביחס לתורת הרב קוק, אז יהיו החידושים שהוא חידש לפני שנים רבות חידושים שלא פג טעמם ולא נס ליחם בשום פנים ואופן. בהמשך אנסה להתייחס לכמה דוגמאות כאלה ולהשליך אותם גם לגבי דורנו.

מאידך גיסא, לקחת את הדברים על לבושם, על פרטיהם, על כפתוריהם ועל כל צבעיהם כפי שהיו בתקופתו של הרב קוק, ולנסות להגיד כי הדברים הללו מתאימים בדיוק להיום - דומה שבכך יש קושי רב וגם בעניין הזה אעמוד על כמה דוגמאות.

הדברים נכונים גם לגבי מדרשי חז"ל. לדוגמא, יש מדרש מתקופתו של רשב"י ואח"כ נאמר מפי תלמידיו בימי האמוראים: "ראית סוס פרסי קשור בחצרות ערב - צפה לרגליו של משיח". ובאו אנשים ואמרו: הנה, חז"ל התיחסו למלחמת איראן-עיראק. ומובן שלא היו דברים מעולם; חז"ל התיחסו למלחמה שהיתה קרוב לראשית ימי הביניים, שעוררה תקוות משיחיות בעקבות אותה מהפכה שהתחוללה בארץ ישראל.

ודאי שניתן וצריך לקלף את הקליפות ולהגיע אל התוך, ללמוד מתוך המדרש להסתכל על אירועים פוליטיים, על מהפיכות, על מלכות שמחליפה את חברתה, ומתוך זה לצפות לרגליו של משיח. ניתן בודאי ללמוד מתוך קריאה בספר דניאל איך להביט על חלופי ממלכות, לראות כיצד אירועים כאלו מובילים לקראת מהלכים רוחניים. אבל מי שרואה מדרש המדבר על סוס פרסי שקשור בחצרות של ערב, ומסיק מזה כי המדרש נתכוון בדיוק לאותו אירוע מסוים שאירע בימיו, זה אינו אלא מן המתמיהין ותו לא. כך גם ביחס לדברים שדיבר עליהם הרב קוק זצ"ל, ולכן אין לקחת כל משפט מכתביו ולנסות בפשטות ליישם אותו על דורנו, שהינו דור שונה לחלוטין.

אם נרצה לבוא ולהקיף את המהפכה הגדולה שעשה הרב קוק - אין אנו מספיקין; אם דיבר קודם הרב יובל שרלו יותר על הצד הרוחני-תורני של ספרות תרבות ואומנות, הרי שהותיר לנו את המקום לדבר על החברה היהודית, וגם כאן קשה למנות את כל חידושיו של הרב קוק אבל אנסה לקחת את את העיקריים והידועים שבהם. עבודת הסנגוריא של הראי"ה התאפיינה לא רק ביכולת ללמד זכות על כל פרט ופרט אלא ללמד זכות גם על תהליכים, גם על כאלו שנראו, ובצדק, כתהליכים כפרניים ומהרסים. היכולת לקלף מהם הרבה מאוד קליפות כדי להגיע אל גרעין הטוב שבתוכם, ולנסות להנביט אותו בחקל תפוחין קדישין, בשדה שמלאה תורה ויראת שמים. חידוש זה של הרב קוק, לא פג טעמו ולא נס ליחו ואינני חושב שיפוג טעמו וינוס ליחו אי פעם. לקחת דור, לקלף את כל קליפותיו, לנסות למצוא איזשהוא גרעין אמיתי בתוכו, להנביט אותו בחקל תפוחין קדישין ולהוציא ממנו זרע קודש - גם הדבר הזה ודאי שלא נס ליחו ולא פג טעמו. כל מה שקשור באחדות הדעות ושלום הדעות, בלקיחת הטוב מכל זרם - אלו דברים שניתן לפתח אותם הרבה, ודאי לא בזמן הקצר שעומד לרשותי.

אבל אם נדבר על הבדל אחד, על "סכינא חריפא דמפסקא" בין דורו של הרב קוק לבין דורנו, הייתי מכנה זאת כהבדל שבין דור ראשון לדור שני, המוכר בכל מהפכה באשר היא. עם ההבדל הזה אנו חייבים לדעת לחיות, עם הפער שבין תורתו של הרב קוק לבין דורנו שלנו. הרב קוק חי בלב ליבה של המהפכה הגדולה, לא רק זו הציונית אלא גם מהפיכת התרבות, מהפיכת ההשכלה, שהיו בה כמובן דברים רעים ושליליים מאוד, הייתי אפילו אומר שרוב תכניה היו שליליים לחלוטין. חלק גדול מאוד ממפעלו של הראי"ה היה לקחת את המהפכה הגדולה והאדירה הזו ולנסות להוציא ממנה את גרעין הטוב, וזאת באותם קטעים חברתיים, בעיקר באורות, בעקבי הצאן, במאמר הדור ובמקומות אחרים. היכולת לראות מהפכה בעוצמה כזאת ולנסות להוציא ממנה גרעין טוב, כשם שעשה גם ביחס למלחמת העולם הראשונה, על האסון הנורא, השכול, המות וההרס שנבעו ממנה, אשר מי ישוּרם; הנסיון לעמוד שם באותה מלחמה ולראות גם את גרעין הטוב שעומד לצמוח ממנה - זה גבל באותה תקופה בנבואה, לפי מה שאנחנו יכולים היום לראות את אשר צמח מתוך אותה מלחמה.

עם זאת ניתן למצוא רמזים ברורים, ומי שמחפש יכול למצוא רמזים בכל דבר, לכך שהרב קוק צפה את מה שקרה כעבור כמה עשרות שנים, וממילא נשארנו גם בנושא זה בדור יתום שאינו נאמן לאותו עומק מחשבה שהיה בזמן אותה מלחמת עולם שניה. אבל למעשה עצם העיקרון, עצם האסטרטגיה של היכולת לקלף את כל הטומאה ולהוציא ממנה יקר מזולל - זו בודאי דרך שנותרה לדורנו.

יחד עם זה, מכיוון שהעניין כל כך מטריד אותי, ניסיתי לחפש ולמצוא בכתבי הרב קוק תחלואה ומזור למה שאכנה "דור שני"; עיינתי ולא מצאתי. וכוונתי לדור השני לתקומת המדינה, שהוא כמובן רחוק יותר מאשר שני דורות מאותה מהפכה עליה דיבר הרב קוק.

כשאני אומר "דור שני" אני מתכוון להשוות זאת לדור המתואר בספר שופטים, שחי בעקבות ובהשראת האידיאה הגדולה של ספר יהושע, ולבחון מה קורה כאשר קם דור אחר אשר לא ידעו את המעשה אשר עשה ה' לישראל. דור שני, שחי מכוח אינרציה ושסופג מקודמיו, מאנשי המהפכה, רק את התרבות ההדוניסטית האגוצנטרית וסופג מעט מאוד מאותם אידיאלים גדולים שהיו נחלתם של הדור הקודם.

כאן יש בהחלט דברים שקשה לראותם בדור שלנו, כגון המאמר על "הנשמות מעולם התוהו", בו מספר הרב קוק על אותן נשמות גדולות שנקלעו אמנם אל עולם של תוהו, וכל יכולתם היא להרוס ואינם מסוגלים לבנות שום דבר, מפני שהדבר שכואב להם זה אותו גרעין של אמת גדולה, והכל מצופה בהרס ובחוצפה ובכפירה אבל יש בפנים איזשהו גרעין אמיתי - את התיאור הזה קשה ליחס לדורנו.

אצטט דברים שאמר הרב יואל בן נון בהקשר אחר: כל הזמן ציפינו לכך שהחול יתפורר ויתפורר ושלבסוף נגיע לאיזו שכבת סלע. והחול מתפורר ומתפורר והנה אתה נוכח שאין בכלל שכבת סלע; אתה מפורר ומפורר עד שאינך מגיע לשום דבר...

הרב קוק יצא מהנחה ברורה שמאחורי החול שאתה מפורר ישנה שכבת סלע, ואת שכבת הסלע הזו קשה לנו מאוד בימינו למצוא. איני יודע, אולי יקום לנו היום איזה רועה רוחני בעל שיעור קומה כמו הרב קוק וימצא את הדברים.

אני תהיתי הרבה פעמים, אילו חי הרב קוק בימי החשמונאים, האם היה כותב דברים דומים למה שכתב על הטוב והיופי שבתרבות יוון וביפיפותו של יפת או שהיה חוגר חרבו על יריכו ויוצא ביחד עם מתתיהו למלחמה. יש לזכור שהמתיוונים כאן בארץ ישראל בימי החשמונאים לא היו אנשים שהלכו אחרי סוקרטס או אריסטו. היו אלה אנשים שהלכו אחרי הפילוסופיה ההדוניסטית, שהעדיפה תענוגות ורק תענוגות על פני כל דבר אחר. לא מדובר פה על פילוסופים גדולים, אלא על אנשים שרצו לשכח כל דבר שקשור בקדושה רק כדי להגביר ולמצות את הנאות החיים. אני משוכנע שכאשר מתתיהו ובית דינו הכריזו על המלחמה, הם עשו זאת מכיון שחשו שבאותה תרבות אין כלל גרעין טוב אותו יכלו לנטוע בחקל תפוחין קדישין של תורה.

מה משמעות דורנו, האם דומה הוא לדור כזה או לדור כזה, עדיין הדברים מצפים לעין טובה וגדולה שתראה ותסביר את הדברים. על פניו נראה דורנו כ"דור שני", כדור אשר מה שנותר בו זה בעצם רק עקרון המרידה של הדור הראשון, כאשר כל הגרעין הראשון איפושהוא אבד. לא הייתי אומר את הדברים לפני שנתיים ושלוש; כשהייתי בחור צעיר עדיין דיברו על עולם של תורה מצד אחד ועל עולם של לאום מצד שני. הציבור הציוני דתי לא היה מחובר עם האידיאלים של הלאום עד תומו, לפחות לא בכל הקשור לצבא, להתיישבות וכדומה. בזמני עוד שרו: מתי נגיע לקבוצת בני עקיבא השלישית! כלומר ניתן היה לדבר בציבור שלנו על שתי התישבויות כי זה מה שהיה ולא יותר. היום אנחנו מדברים על דור אחר. ועדיין במשך שנים ציפיתי לדברים אחרים מן הציבור שעומד "בצד שכנגד", הייתי אומר בצד של צפון תל אביב, שהוא מייצג את המוסר, את ההומאניזם ואת כל מה שקשור ביושר לב האדם כאדם, אם לא כיהודי, נייצג אנחנו את היהודי והם ייצגו את האדם.

המשבר שאני חי בו בשנתיים האחרונות לא קשור בכלל לשלמותה של ארץ ישראל, אלא קשור לבעייתיות המוסרית שבלחיצת היד למרצחים, ואני שואל את השאלה אם כן אז מה נשאר? אחרי שהרב קוק ידע כל כך טוב להסביר מה נשאר בדורו, אם כן אז מה נשאר בדורנו? אני נשאר עם הדבר הזה בסימן שאלה ודברי הרב קוק בסוגיה הזאת במאמר הדור, באורות התחיה ובמאמרים אחרים, נותרים בלתי רלוונטיים.

אבל הגרעין היסודי נשאר רלוונטי לחלוטין, לפיו עם ישראל לא יקום מכוח איזו שארית ישראל אלא מכוח העם כולו, ויש צורך לחפש ללא לאות. אני לא התייאשתי, אני כרגע מציב סימן שאלה ולא סימן קריאה; סימן קריאה משמעו: גמרתי לחפש! ואילו אני לא גמרתי לחפש. בעקבות הרב קוק אני הולך לחפש איפה גרעין הקדושה מונח כאן, איפה מאחורי כל שכבות החול האלה נמצא אולי איזשהוא שבריר סלע. אילולי עמד לנו הרב קוק כצור, כאבן, כדי להנחות אותנו בדרכו במהפכות הגדולות האלה - גם אני הייתי נלאה מלחפש. ולכן אני אומר כל מה שאמרתי זה הכל בסימן שאלה, בנסיון לחפש איזשהוא סימן קריאה, ואני מקוה שיום יבוא ונמצא גם אותו.

מוטי בר-אור

לפני כחודש הייתי במילואים בתרגיל בצאלים, וכמו תמיד בהמתנה לתרגילים תחת רשת ההסוואה נכנסתי עם חברי לשיח של נוסטלגיה. במחלקה שלי יש ארבעה מבוגרי הישיבה, וכיום כל אחד מאיתנו הגיע בחייו למקומות מאוד שונים, עד שקשה להאמין כי כולנו כאחד "בוגרי-הגוש". באותה שיחה תחת הרשת העלינו זכרונות מעניינים מהישיבה. אני זכרתי את החוויה החזקה בשיעור א', כשבערך באחת עשרה בלילה אתה כבר עייף מלימוד הבקיאות עם החברותא המבוגר ומחכה כבר לפתוח את אחד מספרי הרב קוק כדי לשחרר קצת את הנפש. אני זוכר זאת כחוויה מאד חזקה. ופתאום אורו עיניהם של חברי למחלקה וכולם זכרו את החוויה הלילית הזאת בשיעור א', של שקיעה באורות הקודש או ערפילי טוהר, כאילו היתה זו חוויה משותפת. לא הבנו אז כמעט שום דבר ממה שלמדנו אבל זה היה חלק מהחוויה, משהו כמו גאולת הנפש.

מעניין שבאותה שיחה הוזכר קטע מסויים מתחילת אורות הקודש, שאותו כל אחד מאיתנו זכר. זהו הקטע שבו פותח הרב קוק ואומר כי: "אסור ליראת השמים שתדחק את המוסר הטבעי...". מובן שמאז אותו לימוד בשיעור א' התפתחנו מעט. אני אימצתי את הקטע הזה כקטע שבו אני עובד במשרה מלאה. לקחתי את הקטע הזה מאוד ברצינות, עם הרגשה שאנחנו מנסים לחבר בצורה מסויימת בין יראת שמים ומוסר טבעי, ובכך למעשה קרא הרב קוק למהפכה. המהפכה אינה רק בקריאה של הראי"ה לחיבור בין לימוד תורה מסורתי, תנ"ך ומחשבת ישראל, לבין ישוב הארץ. אני חושב שהרב קוק תבע מהפכה הרבה יותר רצינית בכל הקשור לשאלות הקשורות לריבונות, לחופש, לאמירה שיש בכלל מוסר טבעי לאדם, בשעה שלא בטוח שהוגים אחרים יסכימו איתו לאמירה שאפשר ליצור אחרי הגולה יהודי חדש שמשלב בין יראת שמים למוסר טבעי. הרבה שנים אני באמת מפנטז על הקטע הזה, לומד אותו ואת כל הקשור אליו בצורות שונות.

אני לא רוצה לומר חס וחלילה באופן סטֶרֵיאוטיפי שיראת שמים שייכת לציבור הדתי ומוסר טבעי שייך לציבור החילוני. ודאי היום, כשרואים בנמל התעופה את התורים הגדולים של היוצאים לתורכיה, קשה לדבר על קדושת המוסר הטבעי, ואני מסכים שתהיה זו טעות גדולה לתאר היום את הציבור החילוני בצורה פשוטה כחלוצי. אני חושב שהיה לרב קוק חזון גדול שאפשר ליצור יהודי חדש, ובהקשר הזה אני מרגיש כלפי עצמנו, מבלי להסתכל על החילונים, כי יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות. אני חושב שאנחנו רק בתחילתה של המהפכה. הרב יובל שרלו הזכיר כאן קודם את המהפכה ביחס לצד הלאומי, ואכן יש מהפכים חשובים שקרו בהקשר של לימוד מחשבת ישראל ותנ"ך בצורה ריבונית, יש משהו ייחודי שקורה כאן בישיבה הזאת ובעוד מקומות.

אבל אני חושב שהמהפכה ביחס לעיצוב האישיות הדתית נמצאת בראשיתה. ובהקשר הזה יש מקום שנערוך חשבון נפש בתוכנו.

אם היה הרב קוק פוגש במקום את א. ד. גורדון את יוסי ביילין למשל, או איזשהוא אב-טיפוס קלאסי של חילוני בן ימינו, אני לא בטוח שהוא יכול היה לנאום את אותם נאומים ביחס לנפש המתוקנת של פושעי ישראל וכו' (ערפלי טוהר, עמ' יא-יב). אני רוצה לקוות שהרב קוק לא היה נכנס לנישה שאליה נכנסו הרבה מאוד מתלמידיו בימינו, לתחושת יאוש של "ואוותר אנוכי לבדי" שאופפת היום ציבור גדול בתוכנו. ואכן יש סיבה להתיאש מהרחוב, וכל מי שפותח את ערוץ 2 בטלויזיה עובר חוויה קשה מאוד, שלא לדבר על טלויזיה בכבלים. ובאמת לדעתי יש לקחת מהרב קוק דבר אחד והוא לומר לרב מדן שהתשובה לשאלתו היא: כן!

יש אופציה נורא פשוטה להיכנס לנישה, להגיד שיש סכנה חינוכית לילדים, יש כל מיני סיבות לא להיפגש עם החילוּן. אני חושב שכאשר הראי"ה דיבר על אמונה הוא דיבר על אומץ, הוא דיבר על הנכונות לגעת בחלקים בנפש שבתוכנו, שהם חילונים.

נדבר בצורה טיפה יותר חסידית: בספר "מי-שילוח" יש אבחנה חשובה בין נפש-יוסף לנפש-דוד; ניתן לומר שנפש יוסף זה האורתודוכס, מי שעיקר כוונתו לשמר את העולם. ואילו נפש דוד קשורה ליסודות הרבה יותר פרובלמטיים וקשים בחיים. אני חושב שכציבור אנו עדיין שייכים לנפש יוסף הצדיק ומנסים לגעת כל הזמן בחסידות באומנות ואנחנו עדיין נמצאים בעולם שהוא כבול ושלא נוגע במקומות האלה. אני סבור שהרב קוק תבע מאיתנו את האומץ לגעת במחוזות הנפש של דוד, הם המקומות של אחדות הלכה ואגדה עליה דיבר הרב קוק, וזהו חיבור שאינו פשוט. אגדה היא תחום שעולים בו יותר שאלות, יותר לבטים פסיכולוגיים, והחיבור הקשה בין הלכה כמעצבת החוק לבין אגדה - יוצר נפש מורכבת ולא פשוטה. אני חושב שמיעוט העיסוק במתח בין הלכה לאגדה הוא הגיוני מכל מיני סיבות, ולכן אנו רק בתחילת הדרך, בתקוה לאיחוד הלכה ואגדה עליה דיבר הרב קוק לא מעט.

אתייחס בזהירות לתורת הסוד עליה דיבר הרב קוק, שנוגעת באזורי נפש בעייתיים. כל מי שפותח מעט את ספר הזוהר מבחין באוירה המיוחדת ששררה בין תלמידי רשב"י. זו אינה אוירה פשוטה, ואוירה כזו, לעניות דעתי, שייכת לכל מי שמוכן להיכנס לעולם מורכב של "איחוד הלכה ואגדה" ומוכן לגעת קצת בעולם הסוד. רק הוא יכול לפתוח את נפשו לחילוניות של דורנו בזהירות, בכעס, בדיאלוג, אך ודאי לא בהרמוניה. אני חושב שיש לנו בתוך תורת ארץ ישראל עליה דיבר הרב קוק, איזורים שנוגעים גם לנפש החיונית של דורנו ואני חושב שיש לנו עוד הרבה עבודה בתוכנו לעשות.

אני די מיואש היום מעצם הדיאלוג בין דתיים לחילונים, למרות שזה תחום העיסוק שלי, ואמנם אני רואה בו הן הצלחות והן כשלונות. אני חושב שאם יש כיום עבודה שעלינו לעשות אזי זו בעיקר עבודה של התכנסות, של עיצוב תורת ארץ ישראל. ואם יש דבר אחד שהרב עמיטל העביר לנו מתורת הרב קוק זו התחושה שאסור להתיאש. אני אומר את זה בדור שבאמת אפשר להתיאש ממנו. ובאותה שיחה שהזכרתי, עם החבר'ה במילואים, באמת היאוש אפף את כולם, ויש רצון להתכנס בתוך עצמנו ולומר: "ואותר אנוכי לבדי" ואעשה לילדי ולוואי שהם ישארו שלומי אמוני ישראל. זה כל כך לגיטימי וכל כך פשוט היום להיכנס ליאוש. אך יחד עם זאת אני חושב שיש קריאה גדולה לאומץ לגעת ולחשוף את אזורי נפש שהרב קוק מזמין אותנו לגעת בהם.

יאיר שלג

אני מרגיש קצת נבוך לדבר בפורום הזה מפני שאינני מחשיב את עצמי למומחה בתורת הרב קוק. אמרתי זאת לעמוס ספראי כשביקש אותי לדבר כאן, והוא אמר לי לדבר בכל זאת, מפני שיש חשיבות לשמוע לא רק על תורת הרב קוק כשלעצמה אלא גם מהיבט שונה, איך אני, כעיתונאי שמסתובב בחוגים שונים, רואה את הדברים ואת ההשפעות שלהם מבחינה ציבורית.

אני בכל אופן רוצה לפתוח באיזושהיא נימה אישית. הקשר הראשון שלי עם תורת הרב קוק היה בגיל הנעורים, גיל הישיבה התיכונית, כאשר נתקלתי בספר של צבי ירון "משנתו של הרב קוק", שדוקא בחוגי הישיבות וב"מרכז-הרב" פחות אוהבים אותו, כך לפחות שמעתי מאוחר יותר. מכל מקום אותו ספר הִלֵּך עלי קסם רב. נדמה לי שהסיבה העיקרית למשיכתי אל תורת הרב קוק, דוקא דרך הספר הזה, היתה העובדה שהוא עיגן את הציטטות ואת הכתבים באיזשהם הקשרים ניתוחיים, שאני כנער בגיל 16-15 יכולתי להתחבר אליהם. כנראה היה לי קשה להתחבר ישירות אל כתבי הרב קוק עצמם והייתי צריך את התיווך הזה של צבי ירון. ואכן, אחד הדברים שאני רוצה לגעת בהם בהמשך, זאת העובדה שדברי הרב קוק בחלקם הגדול ניתנים לפרשנות רב משמעית, לפעמים בלתי בהירים, ובמיוחד חסרה לפעמים היכולת לעגן אותם בהקשרי עולם המחשבה של האדם המודרני, שחושב בתבניות מאד פילוסופיות ואנליטיות. בכתבי הראי"ה יש איזו התפרצות של מחשבה ושל רוח שירית חובקת-כל.

מה בכל זאת מצא חן בעיני? - מצאה חן אותה הרגשה של חופש רוחני שנובע מתוך הדברים, אותה תחושה של מבט מגבוה, ממעוף הציפור, על העולם, על המציאות ועל תחומי החיים השונים. היכולת לראות מתוך נקודת המבט הזאת את הנקודה הפנימית בתחומים השונים לגווניהם, את נקודת המהות האמיתית מעבר לכסות החיצונית שהם לובשים, שלפעמים היא מרחיקה ודוחה. זה נכון היה כלפי הציונות החילונית, זה היה נכון לגבי ההתנהגות החלוצית, וזה נכון היום לגבי תחומי יצירה כמו אומנות וספרות. כל הדברים האלה, שהציבור הדתי נרתע מגילוייהם החיצוניים ובצדק, יכול היה הרב קוק לראות בהם את נקודת החיוב הפנימית ומתוך כך להזדהות איתם ולהפנים את התחומים הללו אל תוך הנפש האמונית. זו היתה נקודת ההתחברות שלי אל הדברים.

מאוחר יותר ראיתי באותה נקודת מבט שירית וחובקת כל גם מקור לבעיה שהופיעה לא אצל הרב קוק עצמו אלא אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו לדורותם. אותה שפה לירית, לפעמים עמומה, יצרה איזושהיא בעיה לגבי הבהירות שלה והחיבור שלה עם המציאות הקונקרטית שבתוכה אנו חיים. לפעמים אני חושב שזה נכון לגבי כלל המציאות האנושית, כשאותה תכונה עצמה מהווה יתרון גדול מצד אחד ואילו מהיבטים אחרים שלה היא חיסרון.

אתיחס אולי לכמה דוגמאות ספציפיות; כשמדברים על "גאולה", מה המשמעות של המושג הזה בכתבי הרב קוק? האם המשמעות היא מה שקורה לנגד עינינו כאן ועכשיו? האם מדינת ישראל היא אותה התגשמות גאולה של חזון בית המקדש השלישי, או שמא כמו בפרשנויות אחרות, היא רק הזדמנות, רק זכות גדולה של הקמת בית לאמי ריבוני אבל לא הגאולה הדתית. העובדה שתלמידים של הרב קוק לקחו מתוך תורתו מושגים שניתן לתת להם פרשנויות שונות והחילו אותם על מציאות קונקרטית כאן ועכשיו - יצרה בעיה גדולה.

בגיליון האחרון של נקודה הופיע רב שיח מאד מרתק בשאלה האם גוש אמונים הוא המשך או מהפכה. אני חושב שזו הנקודה החשובה ביותר לבירור דרכו של גוש אמונים, האם באמת מדובר פה בהמשך המהפכה והתחיה הציונית או שמא לפנינו משהו שונה לגמרי גם אם בשלבים הראשונים לבשה חזותו החיצונית כסות של המשך. אמר שם אחד הדוברים, נדמה לי שהיה זה בני קצובר, שאכן זו מהפכה, זהו משהו שונה לגמרי. אנחנו, גוש אמונים, מבטאים את תחית עם ישראל לעומת הדרך האחרת שהינה "ציונות של מקלט".

אני חייב לומר שמשפט אחרון זה מאד הפריע לי. מבלי לזלזל במפעל ההתישבות שעשה גוש אמונים ביש"ע, האם כל מה שנעשה עד להקמת גוש אמונים לא יכול להיחשב, לפחות חלקו הגדול, בגדר של תחית עם ישראל? האם תחית השפה העברית, הקמת מדינה ריבונית יהודית חיה ומשגשגת אינם בגדר תחית עם ישראל, ורק ההתישבות ביש"ע היא תחית עם ישראל? ולצד זה קומם אותי הזלזול בצד השני שהתבטא בכינוי: "ציונות של מקלט", כמו משהו עלוב, דחוי ומבוזה. האם הדבר המשמעותי היחיד הוא הפרשנות המסויימת הזאת למושג תחית עם ישראל.

אני חושב שדוקא בדור של חמישים שנה לאחר השואה, לראות אפילו בציונות של מקלט משהו דחוי ומבוזה - יש בכך טעם לפגם. לקחתי את זה כדוגמא לשימוש במושג שהוא כשלעצמו סוחף ומעורר הזדהות והתלהבות, כמו למשל "תחית עם ישראל" או "גאולה". אבל השאלה מהם השימושים והמשמעויות הקונקרטיים של מושגים אלה. הבעיה המרכזית שאני חש לעיתים אצל תלמידי הרב קוק היא התחמקות מהבהרה של מושגים - ואולי זו חולשה שלי מפני שתחום עיסוקי הוא מילים - לפחות כדי שנדע אם להסכים או לחלוק. אני מניח הרי שעל מושג כמו "תחית עם ישראל" או "גאולה" איש מאיתנו לא יחלוק, אבל בנוגע למשמעות הקונקרטית של מושג זה או אחר - פה יש צורך גדול בהבהרה למה מתכוונים, אפילו לשם מתן יכולת לקבוע עמדה בעניין.

תהליך אחר אותו אני מרגיש בתוך החברה הדתית לאומית בשנים האחרונות, יש לו איזו קירבה אל עולמו של הרב קוק מכיוון אחר לגמרי, לאו דוקא מהכיוון הלאומי. דיברתי קודם על החופש הרוחני והיכולת למצוא בכל מיני תחומים את נקודת המהות הפנימית החיובית, למרות הכסות החיצונית הדוחה שלהם. נדמה לי שבתוך כל המשברים שאנו עוברים, מסתמן תהליך שמתחולל דוקא בתוך החברה הדתית לאומית. מתוך המשבר הפוליטי, שכולל, מעבר למחלוקת על מדיניות הממשלה, גם משבר ביחס המסורתי של הציונות כלפי המדינה כאל נקודת ארכימדס של הזהות הציונית דתית. המשבר בתפיסת המדינה והממלכתיות כנקודה הארכימדית של הזהות שלנו. אין כוונתי לזהות שלנו כאנשים דתיים אלא על הזהות הקיבוצית שלנו כקולקטיב. נדמה לי שמתוך המשבר הזה מבקשת החברה הדתית לאומית נקודת עיגון חדשה והיא אותו חופש רוחני אותו ביטא הרב קוק.

נקודה זו מתבטאת בכל מיני פרצים של יצירתיות, גם בתחומים בעייתיים יותר, כמו שירה ספרות קולנוע ותקשורת. אם פעם היה אותו חופש מזוהה עם תחושה של "חפִיפִיוּת" דתית, הרי שכיום כעיקרון אין אלו פני הדברים. היום נדמה לי שדוקא בתוך אליטה משמעותית של החברה הדתית לאומית יש הרגשה של חופש רוחני ושל יכולת מבט מגבוה על המציאות, ומתוך כך יש אימוץ של תחומים שבעבר נחשבו בעייתיים ואף דוחים בגלל הכסות החיצונית שלהם. יש בזה כמובן גם סכנות, זה יכול להוביל גם לסטיית מסלול, אבל זה נעשה, לפחות כפי שזה נראה עתה, מתוך מוטיבציות גבוהות.

אני חושב שתהליך זה קשור למשבר ביחס אל המדינה כנקודה מרכזית בזהות, ובמובן מסויים זו בבואה מהופכת של המתרחש בעולם החילוני; מחד יש פה יותר העמקה ורצינות ומאידך יש פה מין שותפות פרדוכסלית בכך שגם המדינה וגם הקולקטיב הלאומי אינם עוד הנקודות המרכזיות בזהות. יש איזה תהליך של זהות אינדיבידואלית גם בחברה החילונית, אצלה זה בא לידי ביטוי בנהנתנות. אבל גם בתוך החברה הדתית יש איזה רצון שלא המסגרת הממלכתית היא שתכתיב עוד את הזהות אלא דוקא הזהות הפנימית, האישית, האינדיבידואלית, היא שתהיה במוקד הזהות.

דומני שיש פה גם תהליך של פוסט-ציונות. לא פוסט-לאומיות אלא פוסט-ציונות; הנקודה המרכזית אינה ציונות של ממלכה ומדינה אלא דוקא ציונות של עולם הרוח. מתוך המשבר הזה יכולים להיווצר תהליכים רוחניים מאד משמעותיים, שיכולים לגלוש אף מעבר לשאלות הפוליטיות שאנו מדברים עליהם, אולי איזשהוא תהליך של מהפכה. מישהו הגדיר זאת פעם: "צִיוֹניזַציה של היהדות", כלומר: חיבור היהדות אל עולם המציאות. ואם לא להשתמש בכותרות, אומַר שמתחולל לנגד עינינו תהליך רוחני ארוך טווח, ומתוך המשבר הזה עשויות לצמוח השלכות מרתקות וחשובות.

עמוס ספראי

כל אחד מן הדוברים כאן, ודאי הצעירים שבחבורה, ביטא איזשהו פן של המפגש הראשון שלו עם תורתו של הרב קוק. אני זוכר את הימים הראשונים שלי בישיבה, את המפגש עם הרב עמיטל, עם הרב שביב ועם הרב יואל בן נון, שדיברו הרבה מאוד על משנתו של הרב קוק והכניסו אותנו בסודה.

היה דבר מעניין שקרה לי אישית בשנה השניה לשהותי בישיבה. כשהתחלנו להתוודע לכתבי הרב קוק מצאנו בכל מיני מקומות וספריות דברים שכתב הרב קוק ושמאז לא ראו אור, כגון תעודת ישראל ולאומיותו, אפיקים בנגב ועוד כל מיני פרסומים שגילינו בכל מיני כתבי עת שבהם הרב קוק כתב, ומוסד הרב קוק, מכל מיני סיבות, מעולם לא מצא לנכון להוציאם לאור. מאוחר יותר התברר לנו שהיה רקע לכך שהדברים לא ראו אור. יזמנו כאן איזה מפעל שכפול קטן בעזרתו של ר' שאול קצבורג חותנו של ר' אהרן קופרמן, והוצאנו לאור חוברות קטנות שאכן הרגיזו גורמים מסויימים, שטענו כי עוד לא אכשר דרא ועוד לא הגיע הזמן להוציא אותם.

בתוך כך היה דבר אחד שדיבר אלינו מאד. ר' אלחנן בן-נון ואני למדנו לפני כן בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה, אז נסענו אל הרב נריה והצענו לו להוציא לאור מחדש את החוברת "משנת הרב". הוא אמר: תראו, אתם לומדים בהר עציון, דבר ראשון גשו לרב עמיטל ובקשו ממנו שיספר לכם את הסיפור של החוברת הזאת. נגשנו לרב עמיטל והוא סיפר לנו את הסיפור שחיבר אותו אל משנת הרב, סיפור שפתח לנו צוהר חדש. וכך סיפר לנו הרב עמיטל אולי הוא יחזור עליו כאן לאחר מכן:

כשהגיע הרב עמיטל לארץ, שאלו אותו: מה שמר עליך בכל אותם אימי השואה? והוא ענה: היתה לי חוברת קטנה של כתבי הרב קוק, בה קראתי בימי צרה ומצוק, בזכותה יצאתי בשלום והיא שמרה עלי. כשחזרנו וסיפרנו את הסיפור לרב נריה, הוא אמר: זה יהיה כתוב בפתח החוברת "משנת הרב".

אני רוצה להזמין את הרב עמיטל לסכם את הדיון.

הרב יהודה עמיטל

ראשית, תיקון קל לסיפור: היה בסיפור הזה מעשה קונדס מסויים; בצעירותי הייתי מעט יותר מחוצף...

כשעליתי ארצה, היה זה מעט לפני סיום המלחמה, הגעתי בחנוכה והמלחמה הסתיימה בערב פסח. בדקתי באיזה ישיבה אני יכול למצוא את דרכי. נכנסתי ל"מרכז הרב" לכמה ימים בודדים ולאחר מכן נכנסתי לישיבת חברון ונשארתי שם כשבועיים, מבלי שהצגתי את עצמי, אלא רק כדי "להריח" מה הולך שם. באותו זמן כמעט שלא הגיעו יהודים, והיה רעש גדול בישיבה על כך שבא יהודי מן השואה והגיע ישר לישיבה. לאחר שהתרשמתי מן האוירה בישיבת חברון, החלטתי להישאר שם ונכנסתי להציג את עצמי בפני המשגיח ז"ל. הוא שאל אותי: מה החזיק אותך בשואה שנשארת בן ישיבה? אז בכדי שלא תהיה שום טעות להיכן בדיוק אני שייך, אמרתי לו: היתה אצלי איזו חוברת של הרב קוק והיא החזיקה אותי. בדרך זו הובהרו המחיצות בצורה חד משמעית. כך שהיה בסיפור הזה קצת מעשה קונדס...

היום לפני הצהרים נגש אלי אברך אחד בזמן שלמדתי גמרא, כולו נסער ונרגש, ואמר לי: "הרב, מדברים אצלנו על משבר, הרב קוק דיבר על תהליכי גאולה והיום כולם אומרים שזה כשל, זה שום דבר, הרב צריך לדבר ולהתיחס לזה..." וכך הטיף לי מוסר למה אני לא אומר משהו.

אני אוהב לצטט את אמרתו של ידידי הרב ברויאר עלי: הרב עמיטל הוא אופטימיסט ללא תקנה! נכון אני באמת אופטימיסט ללא תקנה. אמרתי לאותו אברך: "תראה מה קורה כאן, יוצרים רב קוק בדמותו; הרב קוק אמר את דבריו על תהליכי גאולה, לפני השואה. ובאה שואה איומה ונוראה וזה לא יצר משבר. הרי כל אדם היה צריך לשאול: איפה הרב קוק, האם טעה, מה קרה? וראה זה פלא השואה לא יצרה משבר. אבל כשיש חשש שחלקים מארץ ישראל הולכים לאיבוד - אז יש משבר! אז תגידו אתם, האם זה הרב קוק? האם ניתן להעלות על הדעת שהשואה לא יצרה משבר וזה יוצר משבר?". אמרתי לו: "אני לא רוצה לדבר, אמנם אני אופטימיסט, אבל אם אנתח את המצב איאלץ להגיע בסוף למסקנות ולעמדות פוליטיות ואינני רוצה בכך. לכן לא איכפת לי אם רק בעוד עשר שנים אנשים יבינו אם צדקתי או לא".

אני חושב שהדוברים כאן רמזו לכמה דברים, והביקורת שלי נגד הרמיזות היא שלא מדברים גלויות. אחד הדברים שמעכבים בעדנו מלהבין את דברי מרן הרב, הוא בכך שחוששים לומר בגלוי שיש דברים שהרב קוק לא חזה אותם, וזה לא מוריד כי הוא זה מגדולתו. רבי עקיבא, גדול התנאים, חשב שבר כוזיבא הוא המשיח וטעה, ובכל זאת הוא נשאר רבי עקיבא. אומרים על הרב צבי יהודה שאמר כי: "מאמר הדור הוא מאמר לדורות". נו, אז אמר זאת הרב צבי יהודה, הלוא הוא אמר כל כך הרבה דברי חכמה, אז לא מוריד מגדולתו של הרצי"ה שאמר גם טעות אחת, מכיון שזה היה אבא שלו.

צריכים לדעת שמאמר הדור לא מדבר על הדור שלנו! מי שחושב שמאמר הדור מתיחס לדור הזה מדבר שטויות. הרב קוק האמין שתוך חמישים שנה משיח יבוא, ומי שקורא בספריו לא יכול להבין אותו אחרת. והנה לא זכינו לכך, ולמרות זאת נשאר הרב קוק גדול הוגי הדעות, אולי מאז הרמב"ם. אנו חייבים להוריד את הקליפה הזו ולדעת שיש דברים שהוא לא חזה, כשם שלא חזה את השואה למשל. הרב קוק לא היה נביא. כל מה שדברו כאן זה נשאר בגדר ראיית הנולד. הוא הכיר בתהליכים וניסה לראות להיכן הם מובילים אבל הוא לא היה נביא שרואה את מה שצפון בעתיד.

יש חוגים שאין לנו איתם שפה משותפת, שמתימרים לייצג את תורת הרב וזו כלל אינה תורת הרב. תקפו אותי פעם מפני שאמרתי באיזו הרצאה שבכל כתביו הציוניים של הרב קוק לא נזכר הרמב"ן המפורסם על מצוות יישוב הארץ. כעסו עלי והלכו לבדוק, ר' יואל בן נון אמר: "אני אמצא לך", חיפשו חיפשו ולא מצאו. מצאו שמופיע הרמב"ן פעם אחת בקשר לשמיטה. נתלים כל הזמן ברב צבי יהודה, וכל מי שמנסה להגיד משהו שונה אומרים לו: "האם אתה מבין בדברי הרב קוק יותר טוב מהרב צבי יהודה? הרצי"ה אמר את שלו, והיו לו מן הסתם סיבות והסברים מדוע לא המשיך בקו של אביו. אם מדברים על הראי"ה יש להכיר את הרב קוק כמות שהוא ולא כפי שמלבישים אותו היום. אם נכיר אותו כמות שהוא נוכל לגלות עולמות.

האם אתם יודעים איזו מילה הכי נפוצה בכתבי הרב? לא "ארץ-ישראל", תבדקו, זו המילה "מוסר", היא מופיעה כמעט בכל מקום. ומי מדבר היום על המוסר של הרב? עוד לא נכתבו דברים כה חשובים ביחס לגוי כמו שמצוי בכתבי הרב קוק. ועם זאת כהניסטים מדברים בשם הרב קוק. האם ראיתם את הכתובות "מוות לערבים" מרוססות לכל אורך הכביש לכאן? כל אלה מדברים כאילו הם תלמידי הרב קוק.

צריכים לדעת שיש דברים שהרב קוק לא חזה אותם ועם זאת הוא נשאר הרב קוק. יש במשנתו כל כך הרבה שטחים שהם רלוונטיים בשבילנו. הוא מצא דרך איך להתייחס למודרנה. אינני חושב כמו הרב מדן, שהכל היום זה חושך. היום מוצג הדור דרך התקשורת, מבעד לטלויזיה לרדיו ולעיתונות, ואין זו אלא אשליה מפני שזו לא תמונה אמיתית של עם ישראל. העם שונה מכפי שהוא נראה בתקשורת. לא מכבר פורסם סקר של מכון גוטמן ממנו עולה שיש קומץ קטן של אנשים שאין להם כל עניין בזהות יהודית, אולי גם לא בזהות ציונית. אלא שמיעוט זה נמצא בעמדות מפתח בתקשורת ובהנהגת המדינה ונוצר רושם מוטעה שכך נראה כל עם ישראל.

לפני כמה שנים נסעתי לארה"ב לדבר בפני בני נוער. ידעתי שמדברים על כך שהיום אין בעם ישראל שום אידיאליזם, אז לפני נסיעתי ביקשתי מדובר צה"ל שישחרר לי נתונים על שיעור הקצונה בצה"ל. דובר צה"ל לא הסכים לשחרר את המידע, אז המצאתי לי מספר משלי, בערך... באתי לארצות הברית ושאלתי שם מישהו: "שמעת על המושג התנדבות, איך אומרים באנגלית, וולונטיר"? אמר לי: "כן ודאי, אפילו יש אצלנו בישיבה יוניברסיטי מתנדבים". שאלתי: "איזה מתנדבים"? אמר לי: "יש אצלנו כמה בחורים שבימי ראשון הולכים בהתנדבות למושב זקנים לשעתיים ומשעשעים אותם". שאלתי אותו: "האם שמעת פעם שעקב התנדבות אדם מוותר ודוחה את הקריירה שלו בשנה, בשנתיים?" - הוא התפלא: "מה אתה משוגע?". אמרתי לו: "אני לא מדבר דווקא על בחורי ישיבה; יש היום כמה אלפי קצינים שחושבים להיות מהנדסים, עורכי דין, רופאים, ממש כמותכם, ואחרי שירות של שלוש שנים נשארים בצבא עוד שנתיים, שלוש, ארבע עד חמש, בשביל מה? האם זה הדוניזם? זה הלוא קיים אצלנו בארץ. האם אצלכם בארה"ב יש דבר כזה? הם חולמים להיות הדוניסטים בדיוק כמוכם והנה מקריבים משהו. אז האם הכל כל כך שחור? איפה יש עוד בעולם דבר כזה? בארה"ב יש צבא מקצועי - שינסו לבנות צבא במתכונת שלנו האם יצליחו?

נכדתי עבדה בשנת השירות במשפחתון אצל משפחה מאמצת. היא סיפרה על מסירות הנפש של אותם בעלי בתים, והם לא דתיים, תתפלאו, יש גם דבר כזה... מסירות נפש עם צדקה וחסד ולא דתיים...

מדי שנה נוסעים תלמידים מהישיבה לשמח עולים בעיירות פיתוח בשמחת תורה. פעם תפסתי בחור אחד שחזר מקרית שמונה ושאלתי אותו: "נכנסתם לבתי כנסת, איך קיבלו אתכם?" אמר לי: "זרקו אותנו משם, וזקן אחד אף הטיח בנו: מה אתם מקפצים פה כמו עיזים". צריך להבין שיש להם דרך משלהם לשמוח. כך גם לכל דור יש את הדרך שלו להתייחס לדברים. סיפר לי פעם ייקה אחד שבפרנקפורט עושים חזרות לקראת הקפות שמחת תורה, כי הכל שם טקסי, ומי שנושא את ספר התורה צריך לבוא עם יהלום ועם פראק ועם צילינדר, וכמו בבדיחה, יש מקום אחד במעגל שצריך שם להתכופף כי פעם השתלשלה מהתיקרה איזה מנורה...

הייתי אז יותר צעיר, ואני זוכר שצחקתי, מה, הם יודעים לשמוח?! והנה פעם אחת שמעתי את השכן שלי ז"ל, שהיה "גאליציאנער ייקה", דיבר עם חברו על ההקפות בשמחת תורה בפרנקפורט והתרגש עד כדי דמעות. פתאום גיליתי שלכל אחד יש דרך משלו להביע את רגשותיו.

כך גם אנו צריכים לבחון את הדור שלנו על רקע המצב הקונקרטי של הדור שלנו. רבותי, האם אנחנו חיים כפי שחיו אבותינו? אני נוסע היום בוולוו. הסבא של אשתי היה ראש ישיבה, האם הוא נסע בוולוו? - לא רק עם וולוו לא נסע, הוא לא נסע גם עם הרבה פחות מזה. היום לכולנו יש דרישות יותר גדולות. על רקע זה צריכים לראות את הדברים. זה קיים, זו הנורמה וצריכים להכיר בה, אין כבר היום אותו מצב כפי שהיה פעם. לאור זאת צריכים לבחון את הדור. לא הכל נמדד לפי איזה מאמר אנטישמי שמישהו כותב בעיתון, מאמר שהוא בדרך כלל גם מתחת לכל רמה.

אי אפשר לפסול כל דעה שונה וכל מי שלא חושב כמו כולם. אני למשל אפיקורס גדול, אתם יודעים, מפני שאני לא חושב שיש איסור לוותר על סנטימטר מארץ ישראל כאשר יש פיקוח נפש. הלוא כל הרבנים היום חותמים על האיסור הזה ואילו אני לא חושב כך. אני אפילו אפיקורס עוד יותר גדול מפני שלדעתי כדאי לוותר על חלקים מארץ ישראל בשביל להיפטר משני מיליון ערבים שיצטרפו לעוד מיליון ערבים, בזמן שאנחנו מונים בסך הכל ארבעה וחצי מיליון. אז אני אפיקורס. אני לא מנסה להשפיע על אף אחד, אינני מנסה למכור את הסחורה שלי לא בישיבה ולא בשום מקום אחר. אבל רבותי, צריכים לראות שיש גם אנשים שחושבים אחרת ואי אפשר לפסול כל דבר.

תהיה זו טעות לחשוב שבדור שלנו הכל שחור. לפני שלושים שנה היה הכל קדוש ופתאום שום דבר לא קדוש? פתאום הכל טרף, הכל פסול? על פי הרב קוק מצאו בעבר קדושה גם בשומר הצעיר וכיום אין שום דבר? אני חושב שיש מקום לחשוב מחדש ועל פי זה לבחון את הדברים בצורה אחרת.

העברתי בזמן האחרון מסר לשלושה אנשי רוח, לעמוס עוז לשלמה אבינרי ולפרופ' אלי שבייד, בו פניתי אליהם ואמרתי: "אם איכפת לכם ממה שקורה בארץ מבחינה יהודית אז בואו ניפגש ונעשה משהו". שלושתם התלהבו ובאו, למרות שלא היינו בטוחים שייצא מזה משהו. עמוס עוז הציע שלפני שנלך על משהו גדול נעשה משהו בישיבה. אמרתי לו: מי יבוא לישיבה, הרי אתה יודע שחילונים לא רוצים לבוא. עשינו פעם במוצאי שבת איזה כנס בישיבה במעלה גלבוע על היחס לארון הספרים, ופנינו לכל הקיבוצים. היה איתי שם מוקי צור - חילוני מובהק כשר למהדרין... באו רק חובשי כיפות. שאלתי אותו: נו, איפה הציבור שלך? רק דתיים באים, מי מהחילוניים יבוא? אז עמוס עוז התעקש ואמר שזה חשוב, אני מבין שהוא מחפש את הלגיטימציה.

לפני שנה פנה אלי אורי גולד ואמר לי: "תשמע, המצב איום ונורא, תקרא אתה לחמישים יהודים, מכל החוגים, חייבים לעשות משהו". מנסים לחפש קשר ליהדות.

אז אני לא פוסל את כל הדור הזה, יש בו עדיין הרבה דברים טובים, אלא שיש לחפש את הטוב שבדור הזה זה בסגנון אחר. אלו אמנם לא "נפשות התוהו" עליהם דיבר הרב קוק אבל יש בכל אופן כמה דברים טובים ויש להזהר מסטריאוטיפים, הן ביחס לרב קוק, הן ביחס לדור והן ביחס לאנשים. רק כך אולי נמצא את הדרך הנכונה.

 


* רב-שיח שנערך במהלך יום עיון לבוגרי הישיבה, שהתקיים ביום כ"ח בתמוז תשנ"ה. שיקלט וערך: אביעד בילר. הדברים לא עברו את ביקורת אומריהם.

[1]. בכת"י, הודפס ע"י המכון לכתבי יד ע"ש הרצי"ה.