19: חיי משפחה והחיים הדתיים

  • הרב ראובן ציגלר
חלק ד': תורת האדם
פרק 19: חיי משפחה והחיים הדתיים
 
קהילת ההורות וקהילת הנישואין
בפרקים קודמים דנו בשאלה מדוע הרב עוסק בחוויותיו האישיות בכתביו הפילוסופיים,[1] וניסינו לבסס את הטענה כי למימד החוויתי ביהדות תפקיד מכריע ביצירת קשר עם האלוקים ובפיתוח אישיות דתית שלמה. המורה יכול להעביר מימד זה שביהדות אך ורק באמצעות חשיפת עצמו בפני התלמיד, חשיפה שבעקבותיה תיווצר שותפות רגשית, ולא רק מפגש שכלי.
הצורך בהכשרת תלמידים במימד החוויתי מסביר מדוע אנו מוצאים בכתבי הרב ובדרשותיו קטעים העוסקים בחווייתו הדתית האישית. אך יצירתו של הרב כוללת גם קטעים אישיים רבים המתארים את יחסיו עם משפחתו, ובמיוחד עם הוריו ורעייתו. כיצד ניתן להסביר את הופעתם של תיאורים אלו בכתביו ההגותיים?
התשובה מתבררת באדם וביתו, אסופת מאמרים שנערכה לאחר פטירת הרב ומציגה תורה מרתקת העוסקת בקשר שבין יחסי האדם עם משפחתו ויחסי האדם עם קונו.[2] הרב טוען שיצירת מערכת יחסים משפחתית תקינה היא מרכיב הכרחי, או אולי אף תנאי מקדים, ליצירת מערכת יחסים עם האלוקים.[3]
יחסו של הא-להים אלינו ויחסנו שלנו אליו ניתנים לתיאור ולביאור בקטגוריות אנושיות סופיות. היהודי למד להודות בנאמנותו ובאהבתו הנלהבת לא-להים באמצעות סיפור מעשיהם של האנשים שהוא אוהב ושעמם הוא מבקש להזדהות. האמונה והתיאולוגיה היהודיות קשורות בחוויות סופיות ובקשרים משמעותיים השוררים בין בני אנוש. באמצעות פיתוח מערכות הולמות של יחסים בינאישיים לומד היהודי כיצד לאהוב, לירא ולעבוד את הא-להים (עמ' 182‑183).[4]
על אלו "קשרים בינאישיים" מדבר הרב? הרב מציין שני קשרים: הקשר עם ההורים והקשר עם בן או בת הזוג.
הילד המוצא את שורשיו הסופיים והמוגבלים באביו או באמו, מוצא בכך גם את שורשיו האינסופיים והמוחלטים בא-להים. עם זאת, אין אדם יכול לגלות את המקור הטרנסצנדנטלי אפוף המסתורין אם לא חונן בתפישה ראשיתית של שייכות אל מישהו או של הכאת שורשים במשהו המצוי בתחומו של העולם הסופי והמוחשי.
... מכוח ההשוואה – אכן השוויון – שבין קהילת הנישואין וקהילת ההורות,[5] אנו מבינים כי הראשון שזור לא פחות מהשני במרקם טבעו המטאפיזי של האדם ובחיפושו התיאולוגי אחר קשרים החוצים את גבולות הסופיות. לא הקהילה ההורית בלבד, אלא אף קהילת הנישואין, היא השתקפות של הקהילה הנשגבה של האדם והא-להים והיא גם הקדמה לקהילה נשגבה זו.[6]
            בטרם נסביר קטעים חשובים אך תמציתיים אלה, עלינו לסקור כמה מושגים יסודיים בכתבי הרב. חלק ניכר מהגותו של הרב סולוביצ'יק עוסק בפילוסופיה של האדם, או "תורת האדם", ותפיסת האדם בהגות הרב מיוסדת על ההנחה שכל אדם הוא בריה לא מושלמת. חוסר השלמות נובע משתי סיבות: בני אדם הם סופיים יחסית לאלוקים, והזכר והנקבה זקוקים זה לזו על מנת להגיע לשלמות.[7] המודעות לחוסר השלמות מכונה בדידות.[8] ההתמודדות עם מצב זה וההתגברות עליו נקראת גאולה.[9] יצירת הקשר עם הזולת – הורים, בן או בת זוג, ילדים וכלל ישראל – מתגברת על הבדידות באופן חלקי ומצביעה לכיוון ההתגברות הסופית על חוסר השלמות באמצעות הקשר עם האלוקים.
            לאחר שהבנו את הרקע לדברים, ביכולתנו להבין את הקטעים המובאים לעיל. פירושם טמון במשפט הבא, המבטא את המסר העיקרי:
לא הקהילה ההורית בלבד, אלא אף קהילת הנישואין, היא השתקפות של הקהילה הנשגבה של האדם והא-להים והיא גם הקדמה לקהילה נשגבה זו.
לפיכך, חובה עלינו להסביר את שני האפיונים הללו, ההשתקפות וההקדמה (במקור, reflection and prologue). ניגש למשימה זו באמצעות סידור אמירות המופיעות לאורך כל אדם וביתו לכדי שלמות מלוכדת.
קשרי המשפחה כהשתקפות לקשר בין האדם לאלוקיו
הרב מגדיר את הבחינה לפיה קהילת ההורה והילד משקפת את קהילת האדם והאלוקים בקטע הבא:
מה הן האבהות והאימהות בנות החלוף אם לא השתקפותה של קרן אור המפציעה אלינו מעבר לגבולות היקום? ומה היא דאגתם של ההורים אם לא בת הד לדאגתו הגדולה של ריבונו של עולם? "רב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאמיה אמר איקום מקמיה שכינה דאתיא" (=כשהיה רב יוסף שומע את קול צעדי אמו היה אומר: אקום מלפני השכינה שבאה [קידושין לא ע"ב]). בעקבות כל אם, צעירה או באה בימים, מאושרת או עגומה, צועדת השכינה. ומאחורי כל אב, זקוף או כפוף גו, אוהב שחוק או חמור סבר, מהלך "מלכא קדישא",[10] המלך הקדוש. אין זו מיסטיקה; זו ההלכה. המודעות לנוכחותה של השכינה מביאה לידי החובה לקום לקראת האב והאם (עמ' 184, בתוספת הדגשה).
כמו כן, ברית הנישואין קשורה בעבותות בל ינתקו עם הברית השוררת בין האלוקים לעמו:
התנ"ך משווה את הברית ההיסטורית המופלאה, המקשרת בין הקהילה הכריזמטית לבין הא-להים, עם הברית המוגבלת והפרטית המאחדת שני יחידים הבאים בברית הנישואין. מצד אחד, הברית המופלאה הזו הושוותה בידי הנביאים לא אחת ולא שתיים לאירוסין בין כנסת ישראל לבין הא-להים; מן הצד האחר, האירוסין השגרתיים שבין אישה לאיש הועלו לדרגת מחויבות-של-ברית (עמ' 64‑65).
קשרי המשפחה משקפים את הקשר בין האדם לאלוקים אם ניכרות בהן תכונות המתעלות מעבר לקשרים האנושיים הרגילים, או תכונות הנראות כייחודיות לקשר טרנסצנדנטלי. הוא הדין הן בקשר שבין הורים וילדים והן בקשר בין בני זוג נשואים. בראשון, ההורים מפגינים אהבה שאין בה שמץ אנוכיות, והילד מפגין הזדהות מוחלטת:
הקשר שבין ההורה לילד, משעה שזה מגיע לבגרות, מנותק לחלוטין מכל הנעה הדונית [=תענוגית] ואנוכית, וניתן להסבירו רק במושגים של אהבה מן הסוג הנעלה ביותר, אשר שורשיה נטועים במודעותם של ההורה ושל הילד גם יחד לאחדותם הבלתי מוגבלת. ליבם של ההורים הומה דרך קבע כלפי ילדם, ולמולם מתקיים מעשה מתמיד של הזדהות מצד הילד עם הוריו (עמ' 164).
האדם חש צורך טבעי לתור אחר שורשי קיומו, למצוא את מקורו ומקום נטיעתו. החיפוש מביא אותו, בשלב הראשון, להוריו, ולאחר מכן, לאלוקיו.
היהדות, מתוך תחושת הריאליזם המאפיינת אותה, רואה את חיפוש השורשים במסגרת המציאות של כאן ועכשיו כהשתקפות של המסע העיקרי בעקבות המקור או המוצא המוחלטים, מסע הנערך מעבר לגבולות המציאות החושית (עמ' 166).
גילוי תודעת התלות והמושרשוּת מדגישה את המאפיינים הייחודיים המשותפים לקשר שבין הילד להורה ולקשר שבין האדם לאלוקיו:
ההלכה הדגישה חזור והדגש את אופיה היחיד במינו של מערכת היחסים שבין הורה לילדו. לאמיתו של דבר, היא החדירה לתוכה רעיון טרנסצנדנטלי וזיהתה אותה עם מערכת היחסים המקשרת את  האדם אל הא-להים. את שתיהן מאפיין החיפוש אחר המקור (עמ' 165).
ההיבטים הייחודיים לקשר שבין הילד להוריו באים לידי ביטוי הלכתי בין השאר בהלכות הנוגעות לאבלות המיוחדת על הורים,[11] העונשים הכבדים על הכאת הורה או גידופו, ומעל לכל, במצוות כיבוד הורים ומוראם. הרב מדגיש את פן האהבה והיראה שבמצוות אלו ובכך מחזק את ההקבלה בין הקשר בין ההורה לילדו והקשר בין אלוקים והאדם:
לסיכום ייאמר כי הצו של כיבוד אב ואם מתפרש בקטגוריות של אהבה: לכבד משמעו לאהוב; האהבה מבטאת את חוויית האחדות האונטית [=אחדות של קיום], באיחוד של ה"אני" עם ה"אתה" (עמ' 164).
הדבר שהתורה התכוונה לו באמצעות מצוות מורא ההורים הוא זיקה פנימית שיסודה בהערצה, הערכה עמוקה ויראת כבוד. על האדם לרחוש כבוד רב להוריו; עליהם לעורר בנפשו אהבה עמוקה וחדורת כבוד, תשוקה וגעגועים, רטט ושמחה רבה. מאפיינים אלה אינם שייכים לתחום החוויות האנושיות הארציות. מקורם במודעותנו הטרנסצנדנטלית והם שייכים בלעדית לתחום המפגש שבין אדם לא-להים (עמ' 170).
בדומה לכך, הקשר בין איש לאשתו מגלם מרכיבים שבדרך כלל ייחודיים לקשר שבין האדם לאלוקיו, ולפיכך משקף קשר זה:
יכולים אנו לומר כי בקהילת הנישואין שיסודה בברית מתקיימת מערכת יחסים הדומה לזו המאפיינת את הברית המטפיזית: מחויבות מוחלטת ואי-אפשרות לשינוי. בלשון אחרת: שני מאפייניה המייחדים של הברית מציינים גם את קהילת הנישואין (עמ' 69).
במילים "מחויבות מוחלטת", מתכוון הרב סולוביצ'יק לומר שהנישואין אינם רק הסכם חוזי המסדיר זכויות קניין, אלא שמדובר בקשר החודר לתחומים נסתרים ביותר באישיות האנושית: לתודעת השייכות המוחלטת ולאחדות הגמורה.[12] "אי האפשרות לשינוי" שבברית הנישואין מתייחסת לעובדה שברית זו מתעלה על הגחמה והקפריזה של הארוס ו"מלמדת את האדם למצוא אהבה ביציבות ובהמשכיות" (עמ' 70).[13]
נסכם: מערכת היחסים של האדם עם אלוקיו מבוססת על מקורו של האדם באלוקים והברית של האדם עם אלוקים. היבט "המקור" משתקף במערכת היחסים של האדם עם הוריו, קשר המביא למחויבות הלכתית ייחודית. היבט "הברית" משתקף במערכת היחסים של האדם עם בן/בת זוגו, קשר המתעלה על מערכות יחסים אנושיות אחרות המבוססות על חוזים.
יחסי משפחה כהקדמה למערכת היחסים בין האדם לאלוקיו
            בהתחשב בתכונות המיוחדות המשותפות ליחסי האדם עם משפחתו ויחסי האדם עם אלוקיו, כעת מתברר כיצד יחסי המשפחה אינם רק בבואה לקשר שבין האדם לאלוקיו אלא משמשים גם הקדמה לקשר זה. כפי שטען הרב סולוביצ'יק, "באמצעות פיתוח מערכות הולמות של יחסים בינאישיים לומד היהודי כיצד לאהוב, לירא ולעבוד את הא-להים" (עמ' 183).[14] במילים אחרות, אדם בונה מערכת יחסים עם הקב"ה באמצעות מערכות יחסים עם בני אדם, וזאת בשני מובנים.
            ראשית, כאשר האדם חש רגשות מסוימים כלפי אנשים אחרים, לומד הוא כיצד לחוש רגשות אלה אף כלפי האלוקים. למשל, מורא אב ואם מכוון אותנו ליראת אלוקים, בעוד שהנאמנות והמסירות בין בני זוג מלמדים כיצד לבטא מידות אלה ביחס לאלוקים. מה שמעורר באדם רגשי חיבור להוריו (רגשות כאהבה, מורא, תלות והכרת הטוב) אמור לעורר את אותם הרגשות ביחס למקורו הסופי של האדם – בורא ומקיים העולם והאדם. הקדושה הגלומה במערכת היחסים שבין איש ואישה מפתחת את הקדושה הנדרשת למערכת היחסים בין האדם לאלוקיו, והמחויבות ההדדית של בני הזוג זה כלפי זו וכן כלפי ערכים משותפים מחזקת אותם בסלילת דרכם למחויבות כלפי אלוקים.
            למעשה, עצם תחושת הבדידות המביאה את האדם לבקש שלמות באמצעות נישואין, וכן יכולתו לפתוח את קיומו הסגור ולחלוק אותו עם האחר, מהווים מרכיבים חשובים בפיתוח מערכת יחסים עם האלוקים. אף שבהקשר זה הרב אינו מתייחס לשיר השירים, ניתן לקשר אותו לענייננו. שיר השירים משתמש במשל האהבה בין אישה וגבר כדי לתאר את הנמשל, האהבה בין האדם והאלוקים. בהתבסס על תובנת הרב בנוגע לחשיבות יחסי המשפחה ביצירת מערכת יחסים עם האלוקים, ניתן לומר ששיר השירים משתמש במשל הזה לשתי מטרות. מובן שמשל הקשר בין אישה לגבר מאיר את הנמשל של אהבת אדם לאלוקיו באמצעות השוואתו לקשר עז וחדור תשוקה אותו אנשים מכירים. יתרה מזאת, כאשר מאפשרים לאהבה בין אישה ואיש להשתוות לאהבה הנעלה שבין האדם לאלוקיו, המקרא מראה את החשיבות הנכבדה של מערכת היחסים שבין הגבר והאישה, הן כשלעצמה והן כסָמַן וכסולם לקשר נשגב יותר עם האלוקים.
            יתרה מזאת, ייתכן שלעתים קרובות לא ניתן להעפיל למישור המטאפיזי ללא הכנת בסיס במישור הארצי, כפי שהרב כותב בנוגע לרגש התלות:
ועם זאת, המפגש בין האדם לבין הא-להים יכול להתרחש רק כאשר האדם - התר אחרי שורשיו הנצחיים, הראשוניים והנשגבים - מעסיק עצמו גם בשאלת שורשיו הגשמיים, שהם קלי ערך, מותנים וארעיים. רק לאחר שהאדם הסופי מכיר ומודה בתלותו במישהו אחר בעולם זה של כאן ועכשיו, רק אז מעניק לו הא-להים את ההכרה המאירה בדבר תלותו בשורש האחד והיחיד. החיפוש אחר השורשים איננו רק הרפתקה טרנסצנדנטלית; לא פחות מכך היא הרפתקה אנושית (עמ' 165).[15]
חשוב אף לציין שהרב מתייחס לא רק לתלותו של הילד בהוריו לעצם היוולדו וקיומו, אלא אף לצורך המתמשך של האדם מהוריו לאישור, הערכה ואהבה.
מערכות יחסים משתלבות
            המובן השני בו אדם יוצר מערכת יחסים עם האלוקים באמצעות מערכות היחסים עם אנשים הוא שמערכות יחסים אנושיים אלו נקשרות ביחסי האדם עם אלוקיו. ביחס למערכת היחסים של הילד עם הוריו, כותב הרב:
בצוותה את הילד על יראת אביו ואמו, העניקה התורה ממד חדש למערכת היחסים הבינאישיים, את הממד הטרנסצנדנטלי. זה מניף אותנו באחת הרחק ממערכת העולם האנושי החומרי, על דרכי הפעולה, המחשבה והתחושה שלו, הישר אל תחומה הנשגב והטהור של הכרה עליונה, שבאמצעותה אנו מתוודעים למסתורין הנפלא של הקיום... מערכת היחסים והקשרים עם ההורים מכמינה בתמציתה את געגועי האדם ואת כמיהתו אל הא-להים; בסופו של דבר, התמסרותנו להורה ולא-להים אחת היא במהותה. מורא הורים משמעו התייצבות האדם ביראה וברטט לפני... מקור קיומו. האדם החולק להוריו כבוד והוקרה מעריץ בה בעת את הא-להים ועובדו (עמ' 170‑171).[16]
כאשר הילד מתחתן, הוא או היא יוצרים קשר עיקרי חדש, ונוטשים את הקהילה ההורית הותיקה לטובת קהילת נישואין חדשה. אך קהילת הנישואין של הילד אינה כוללת לעולם אך ורק שני שותפים, אלא ברגע שיוולד ילד,
תעלה קהילת הנישואין המורכבת משני חברים לדרגה גבוהה יותר, לקהילה הורית בת שלושה חברים, קהילה אשר תשוב ותיהרס... בידי... הדור הבא [כאשר ילדו שלו יתחתן לבסוף]. באמצעות החוויה הנוצרת מזרם האירועים הדרמטי של סתירה לשם בנייה ובנייה לשם סתירה מממש האדם את חיפושיו אחרי המקור והמוצא ומתקרב בהדרגה יותר ויותר אל הא-להים (עמ' 58).
כיון שהדת היא חיפוש אחר גאולה, כפי שהגדרנו מונח זה בתחילת הפרק, יש לנישואין כקהילה בת שני שותפים ערך דתי ולא רק תועלת פסיכולוגית או מעשית: מטרת הנישואין "היא החוויה הגואלת של החיים באחווה" (עמ' 56). אף על פי כן, הנישואין מגיעים למימושם המלא כקהילה משולשת, שבה ההורים חולקים מסירות משותפת לא רק זה כלפי זה וכלפי ערכים משותפים, אלא גם לצד שלישי: ילדם.[17] בזאת אנו מוצאים את הקישור בין קהילות הנישואין וההורות.
            בתוך הקהילה המשולשת, עשויים האיש והאישה להידמות לה' ולהפוך לשותפיו (עמ' 6162). הולדת ילדים וגידולם כרוכה ב"והלכת בדרכיו" במספר רבדים: יצירה, הוראה, ויישום של חסד ללא תנאי וללא גבול. כאשר מקימים משפחה על אדני הקדושה והמחויבות הדתית, האדם עובד את אלוקיו ומתקרב אליו. ההורים מצרפים את ילדיהם לקהילת המסורה והופכים אותם לחלק מהמסורת ובכך מעניקים להם לא רק חיי שעה אלא גם חיי עולם (עמ' 5354, 7879).
 
הקדשוֹת
          לאור דיוננו, אין זה מפתיע שמתוך שלושת החיבורים המרכזיים שאותם הוציא הרב לאור בעצמו, הראשון מוקדש לאביו ושני האחרים לרעייתו. אף שמקובל שמחברים יקדישו את ספריהם לבני משפחתם האהובים, ברצוני לטעון שהקדשותיו של הרב אינם רק מחוות שגרתיות, אלא מרכיבים בלתי נפרדים של החיבורים עצמם וגם הערות עליהם. כך או אחרת, כל אחד מהחיבורים הללו עוסק בחוויה הדתית, ובעיני הרב, חוויה זו מתוּוכת על ידי יחסי המשפחה.
            וכך כתוב בראש איש ההלכה:
באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון (סוטה לו ע"ב).
כוונתו של הרב הייתה שחיבורו יהיה, בין השאר, דיוקן רוחני של אביו וניסיון לעמוד על השלכותיו.[18] כפי שציינתי בפרק 13, ההקדשה באיש האמונה הבודד היא מצד אחד הערה ומצד אחר ניגוד או קונטרפונקט למאמר. נוסח ההקדשה הוא:
לטוניא - אישה בעלת אומץ לב רב, הדר עילאי, מחויבות מוחלטת וכנות שאינה יודעת פשרות.
אף שהמאמר שם דגש על הבדידות, כפי שמבליטה הכותרת, ומציע נחמה לא רבה לאישיות הדתית, ההקדשה מהווה ניגוד לדכדוך זה. מההקדשה עולה שניתן להתגבר על הבדידות שחווה איש האמונה, בצורה חלקית לפחות, באמצעות חיים עם שותף לערכים ולמחויבות.
            ההקדשה של ובקשתם משם,
"כאיל תערֹֹג על אפיקי מים, כן נפשי תערֹג אליך אלקים" (תהילים מב, ב): לשמה ולזכרה של רעייתי העדינה, טוניא ז"ל,
שוזרת אף יותר את שני הרבדים שבבקשת הגאולה והשלמות האונטולוגית. כאשר הרב סולוביצ'יק מקשר בין ערגתו של משורר תהילים לאלוקים לבין ערגתו שלו לנוכחות אשתו, הוא מביע ברמז שבקשת הגאולה באמצעות האלוקים קשורה באופן הדוק וקרוב לבקשת שלמות באמצעות הנישואין. אכן, כל שלוש ההקדשות מדגישות את ערכם הדתי והאנושי של יחסי המשפחה, הגואלים כשלעצמם ומובילים לגאולה שלמה על ידי האלוקים.
 
לעיון נוסף
1.אירוסין ונישואין: ראה "מה דודך מדוד", עמ' 7173, שם הרב מביא את חידושו של סבו, ר' חיים, כדי להראות שבעוד שאירוסין יוצרים קשר פורמאלי-משפטי בין האיש והאישה, הנישואין יוצרים אחדות קיומית.
 
 
 
 
 
 
 
 
**********************************************************
 
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
**
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ראובן ציגלר, תשע"א­
תרגום מאנגלית: שי סנדיק
עורך: חיים שוורץ
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                       http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:                          http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * **
*
*
*
*
**
 
 
**********************************************************
 
 
 
 
 

[1] ראה לעיל בפרקים 2 ו-7.
[2] כל מספרי העמודים בפרק זה מתייחסים לאדם וביתו (מהדורת ידיעות ספרים, תל אביב 2009).
[3] אף שאדם וביתו מתאר את השקפתה של היהדות בנוגע לקשרים בינאישיים, בתיאור זה אין די. לכן, בכתבים אחרים משתף הרב את קוראיו אף בחוויותיו האישיות מקשריו המשפחתיים, וזאת על מנת ללמד על המימד החווייתי גם בתחום זה.
[4] הדגשה שלי. קטע דומה נמצא באדם וביתו, עמ' 166.
[5] הרב מתייחס לפסוק "על כן יעזֹב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), פסוק שבו קהילת הנישואין תופסת את מקומה של קהילת ההורות.
[6] הקטע הראשון מופיע באדם וביתו, עמ' 166. הקטע השני מופיע לאחריו בכתב היד אך הושמט בדפוס מפאת שיקולי עריכה.
[7] אדם וביתו, עמ' 89: "חוסר השלמות שבקיום נובע משני ניגודים אונטיים [=מובנים בקיומנו]: הסופיות מול הנצחיות והייחודיות הגברית מול זו הנשית".
[8] כפי שראינו באיש האמונה הבודד, "הבדידות" מתייחסת גם לתודעת ייחודיותו של כל אדם ומתוך כך לחוסר התאמתו לאחרים. הדבר מביא לניסיון ליצירת בסיס לתקשורת עם אחרים, המבוסס על מחויבות משותפת, רעיון שמחזיר אותנו לרעיון הגאולה.
[9] חלק מהגאולה הוא להפוך מאובייקט סביל לסובייקט פעיל (כפי שנראה בהמשך באיש ההלכה ובקול דודי דופק). לאחר שמהפך זה מושלם, האדם מסוגל ליצור קשרים עם סובייקטים אחרים, בין אם מדובר באדם ובין אם מדובר באלוקים.
[10] בקבלה "שכינה" ו"מלכא קדישא" הן בחינות "נקביות" ו"זכריות" של האלוקות, בהתאמה.
[11] למשל, קריעת הבגד כנגד הלב ומנהגי אבלות הנמשכים י"ב חודש. ראה גם את דברי הרב בנוגע להבדל שבין האבל על ילדים והאבל על הורים במן הסערה, עמ' 81‑82.
[12] אף שהרב מדבר בקטע זה על "קשר אישי החודר עמוקות אל התחומים הנסתרים ביותר של האישיות האנושית" (עמ' 69), הוא טוען בהמשך שרק בחינת האישיות המכוונת כלפי חוץ ("קריגמטית") יוצרת את הסכם הנישואין, ואילו הבחינה המכוונת כלפי פנים ("הנומינוזית") עומדת מנגד (עמ' 83‑84). לא ברור היכן עובר הגבול בין שתי טענות אלה; לאיזה עומק מגיעים קשרי הנישואין?
[13] אך הדבר אינו שולל אפשרות לגירושין, כמבואר בעמ' 83‑87.
[14] הגדרת יחסי המשפחה כהקדמה ליחסים בין האדם לאלוקיו מעלה שאלה מתבקשת: האם הקדמה זו הכרחית או שמדובר בדרך אחת מיני רבות ליצירת מערכת יחסים עם האלוקים? השאלה נעשית כבדה יותר עבור מי שמשפחתו אינה מתפקדת בצורה תקינה. כשאני מלמד את אדם וביתו, עולה שוב ושוב השאלה מצד הלומדים: לפי הרב סולוביצ'יק, האם אדם יכול לנהל מערכת יחסים טובה עם האלוקים גם אם מערכת היחסים שלו עם הוריו אינה תקינה? האם אדם יכול לתעל צמיחה דתית לתיקון יחסי משפחה במקום ההיפך? אף שהייתי רוצה לענות שהרב הביא את יחסי המשפחה כדרך אחת לפיתוח קשר עם האלוקים, דומה כי מדבריו ניכר שלדעתו יחסי משפחה תקינים הם תנאי הכרחי לקשר תקין עם אלוקים.
[15] בנימה דומה, כותב הרב סולוביצ'יק ב-The Halakhic Mind (עמ' 45) ובמקומות אחרים שידיעת העולם קודמת לידיעת האלוקים: "עם זאת, המוטיב המרכזי בחוויה הדתית אינו המציאות המוחלטת, אלא דווקא המציאות המיידית והחושית על כל ביטוייה המגוונים. ניתן להגיע לידיעה כוללת של המוחלט רק לאחר היכרות מדוקדקת עם "עולם הצללים"".
[16] ליתר דיוק, הרב מבחין (בעמ' 166‑169) בין כיבוד למורא. כיבוד דורש שנתייחס להורים כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו, ומדובר בקטגוריה בינאישית. מורא אינו מסתפק בכך אלא דורש מחויבות חסרת פשרות, ויתור עצמי והקרבה, המבטאים קטגוריה דתית.
[17] בעוד שבאיש האמונה הבודד, השותף השלישי בקהילת הברית הוא האלוקים, באדם וביתו, השותף השלישי הוא הילד, והדבר מובן: אף שמובא באיש האמונה הבודד דימוי של נישואין, עיקר עניינו הוא הקהילה הדתית האנושית, ואילו אדם וביתו עוסק דווקא בקהילת הנישואין.
[18] ראה פרק 29 להלן.