19 פרשת תרומה: מעשי ניסים במקדש

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

 

פתיחה

הפלא של משכן בארץ, בו משכין ה' את שכינתו, מבטא באופן מלא את האמונה באפשרות של קשר של ממש בין ה' לבין עמו בחירו, האנושות, והמציאות הנבראת.[1] התורה מתארת את מעשה כינונו של המקדש והשראת שכינתו של ה' בתוכה; חז"ל בדבריהם מוסיפים ומנכיחים את המציאות השוררת במשכן/מקדש כמציאות של נס. נעקוב אחר תיאור ההוייה הניסית שבמקדש מדבריהם של תנאים ואמוראים ועד למדרש המאוחר.

 

עשרה ניסים במקדש

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש:
לא הפילה אשה מריח בשר הקדש,
ולא הסריח בשר הקדש מעולם,
ולא נראה זבוב בבית המטבחים,
ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים,
ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה,
ולא נצחה הרוח את עמוד העשן,
ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים.
עומדים צפופים ומשתחוים רווחים,
ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם,
ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים.
                                         (משנה אבות ה, ה).[2]
מתוך עשרת הניסים המוזכרים, המשנה פותחת וסוגרת בניסים הקשורים לכלל העם, בעלותם לרגל אל המקדש. הפריט הראשון והפריטים 10-7 מתייחסים לכלל העם, ואילו שש הדברים האחרים נוגעים למקדש וסדרי עבודתו. כל הניסים מנוסחים על דרך השלילה, חוץ מ"עומדים צפופין ומשתחווים רווחין", ומתייחסים לדברים שהיו יכולים להפריע לסדר העבודה במקדש.
באבות דרבי נתן נוסחא ב מופיעה רשימה מורחבת, הכוללת שמונה עשרה ניסים. שמונה הניסים הנוספים מתייחסים כולם לתפוצתה של עבודת המקדש למרחוק:[3]
עשרה נסים נעשו בבית המקדש:
לא הפילה אשה בירושלים מעולם.
ולא התליע בשר הקדש בירושלים מעולם.
ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים.
ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים.
ולא נמצא זבוב בבית המטבחים.
ולא נמצא שם שרץ.
ולא עבר העוף על גביו.
ולא נצחה הרוח את ענן הקטרת.
ופתחו של אולם גובהו מ' אמה ורחבו כ' אמה וארבעים אלף היו יוצאים בו.
והנס העשירי היה קשה מכולם. כשהיו עומדים ומתפללים היו צפופים,
וכשהיו משתחוים היה נותן ריוח ד' אמות בין אחד לאחד.
צירו של היכל אחד משמונה לתחום והוא היה מכבה את כל הקולות.
מיריחו היו שומעין קול השיר.
יריחו היו שומעין קול הציר.
מיריחו היו שומעים קול השופר וקול השפופרת.
מיריחו היו שומעים קול החצוצרות.
מיריחו היו שומעים קול כהן גדול ביום הכפורים אומר אנא השם.
מיריחו היו מריחים ריח פטום הקטרת.
ויש אומרים אף בהרי מכבר.
אמר רבי אלעזר בן דלגי: עזים היו לבית אבא בהרי מכבר והיו מתעטשות מריח פטום הקטרת.
הנס של מגרפה היה קשה מכולם.
כשהיו מטילין אותה בין אולם ולמזבח, אין אדם שומע קול חבירו בירושלים מקול המגרפה.
ושלשה דברים היתה משמשת:
כהן שהוא שומע את קולה יודע שאחיו הכהנים עומדים להשתחות והוא רץ ובא.
ובן לוי שהוא שומע את קולה יודע שאחיו הלוים עומדים על הדוכן והוא רץ ובא.
וראש המעמד היה מעמיד את הטמאים לשער המזרח.
                             (אבות דרבי נתן נו"ב פרק לט).
גם בבבלי יומא מובאת הרשימה שבמשנה אבות, בשינויים קלים, ומוספות עליה עוד חמישה ניסים הקשורים לעבודת המקדש: 
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שישראל עולין לרגל עומדין צפופין, ומשתחוים רווחים ... וזה אחד מעשרה נסים שנעשו במקדש.
דתנן: עשרה נסים נעשו בבית המקדש: לא הפילה אשה מריח בשר הקדש, ולא הסריח בשר הקדש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ולא נמצא פסול בעומר, ובשתי הלחם, ובלחם הפנים, עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים. ...פתח במקדש וסיים בירושלים? - איכא תרתי אחרנייתא (=יש שניים אחרים) במקדש, דתניא: מעולם לא כבו גשמים אש של עצי המערכה, ועשן המערכה, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו.
ותו ליכא (=אין כאן עוד)? והתניא רב שמעיה בקלנבו (=שם מקום בבבל): שברי כלי חרס נבלעין במקומן. ואמר אביי: מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעין במקומן. ...
איכא נמי אחריתי (=יש גם אחר), דאמר רבי יהושע בן לוי: נס גדול היה נעשה בלחם הפנים, סלוקו כסדורו, שנאמר "לשום לחם חם ביום הלקחו".
ותו ליכא? והאמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון אינו מן המדה.
ואמר רבנאי אמר שמואל: כרובים בנס היו עומדין!
ניסי דבראי - קא חשיב, ניסי דגואי - לא קא חשיב. אי הכי לחם הפנים נמי ניסי דגואי הוא! לחם הפנים ניסי דבראי הוא, דאמר ריש לקיש ... שמגביהין אותו לעולי רגלים, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום, שסילוקו כסדורו, שנאמר "לשום לחם חום ביום הלקחו".
ותו ליכא? והאמר רב אושעיא: בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירותיהן בזמנן, וכשהרוח מנשבת בהן נושרין, שנאמר ירעש כלבנון פריו. וכשנכנסו נכרים להיכל - יבש, שנאמר ופרח לבנון אמלל. ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן, שנאמר פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה.
ניסי דקביעי לא קא חשיב. השתא דאתית להכי - ארון וכרובים נמי ניסי דקביעי נינהו.
                                     (בבלי יומא כא ע"א-עב).
הגמרא מבחינה בין שלושה סוגים של ניסים במקדש: ניסים הניכרים כלפי חוץ לעולי רגלים (ניסים דבראי), ניסים המתרחשים בתוך המקדש ולא ניכרים כלפי חוץ (ניסים דגואי) וניסים "קבועים" (ניסים דקביעי), שהינם תמידיים. הרשימה במשנה כוללת רק "ניסים דבראי", ועל כן יתר הניסים לא כלולים בה ("לא חשיב"). הגמרא ממשיכה ודנה בהרכבה המדויק של רשימת עשרת הניסים, תוך אזכורם של ניסים שונים שהיו במקדש.  השאלה החוזרת "ותו ליכא?" מצביעה על נקודת מוצא של הגמרא, הרואה את המציאות השוררת במקדש כמציאות של ניסים.
בשונה מן הניסים הנוספים המופיעים באבות דרבי נתן, הניסים הנוספים המובאים בבבלי בנוסף לרשימה המופיעה במשנה אבות מתייחסים למתרחש במקדש פנימה. ניסים אלה מצביעים על המקדש כמקום בו אין חלות לחוקי הטבע. השברים והפסולת נספגים מאליהם ונעלמים, טריותו הנשמרת של לחם הפנים מבטלת את התהליכים הפיזיים הפועלים בזמן, "הארון שאינו מן המידה" מבטל את המימד הפיזי של המקום, "כרובים בנס עומדים" מאפס את חוקי הפיזיקה, ואילו הצמיחה של האביזרים הקישוטיים העשויים זהב מבטאת טשטוש של הקטגוריות הטבעיות במציאות – בין דומם לצומח. כל הניסים מופיעים מפיהם של אמוראים: אמוראי ארץ ישראל – רבי יהושע בן לוי (דור ראשון, רבי הושעיא (דור ראשון) ורבי לוי (דור שלישי?);[4] ואמוראי בבל – שמואל, אביי ורב שמעיה.
אבות דרבי נתן מתאר את המקדש כנקודת מרכז ממנה מתפשטת השפעה ברדיוס נתון (עד יריחו). השפעתה היא במישור החושי, בשמיעה ובחוש הריח. ההצגה כזו של הווי חיים ממשי-ארצי במחיצתו של מקדש אופיינית לספרות המדרש הארצישראלי.[5]
המסורות השונות של הניסים בשני המקורות מחזקת את הטענה כי אף אחד מהם אינו מתיימר למנות את כל הניסים הקיימים במקדש, וכל מקור בחר להתמקד ב"סוג" אחר של ניסים. כך, מוצאים אנו בירושלמי אמרות נוספות המצביעות על תופעות ניסיות במקדשו של שלמה:
ומנורות של זהב היו שם... אשכח תני (=מצאנו משנה): מקומן מעשה ניסים היו.
                                      (ירושלמי סוכה ה ה"ב).
תני רבי יודה בי רבי אלעאי אומר:
שמן המשחה שעשה משה בהר מעשה ניסים נעשו בו מתחילה ועד סוף [...]
שמתחילה לא היה בו אלא יב' לוג שנא' "ושמן זית הין" (שמות ל, כד).
אם לסוך בו את העצים לא היו ספק (=מספיק),
על אחת כמה וכמה שהאור בולע והיורה בולעת והעצים בולעין
(=כלומר שלא יהיה מספיק בשביל כל מה שמופיע בהמשך).
ממנו נמשחו המשכן וכל כליו.
המזבח וכל כליו.
המנורה וכל כליה כיור וכנו.
ממנו נמשחו אהרן כהן גדול ובניו כל שבעת ימי המילואים.
ממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים
                                             (שם הוריות ג).

 

ניסים בבניית המשכן: תחש ועצי שיטים

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:  וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים" (שמות כה, א-ה). שני החומרים האחרונים הנמנים לצורך בניית המשכן נתייחדו במסורת חז"ל כקשורים למימד של נס. הם מופיעים יחדיו בהקשר זה במדרש תנחומא:
רבי יהודה ורבי נחמיה.
רבי יהודה אומר: חיה טהורה גדולה היתה במדבר וממנה עשו יריעות.
ורבי  נחמיה אומר: מעשה נסים היתה.
לשעה היתה נבראת ונגנזה,
תדע לך שכתיב ועשית יריעות וגו', אורך היריעה האחת שלשים באמה וגו', מי מביא לך יריעות של שלשים, מכאן אתה למד כדברי ר' נחמיה שהיה מעשה נסים,
ולא תאמר ביריעה אלא אפילו בקרשים היה מעשה נסים.
מהיכן היו הקרשים?
יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים.
אמר לבניו: בני, עתידים אתם להגאל מכאן,
והקב"ה עתיד לומר לכם משאתם נגאלים עשו לי משכן,
אלא עמדו ונטעו ארזים.
בשעה שיאמר לכם לעשות משכן,
והארזים מצויין בידכם.
מיד עשו כשאמר להם אביהם, עמדו ונטעו ארזים.
אמרו רבותינו:
הבריח התיכון ירד ביד יעקב למצרים, שהיה משמש מן הקצה אל הקצה.
לא עשה, אלא היו הארזים אמרו שירה.
הוא שדוד אומר: "אז ירננו כל עצי היער" וגו' (תהלים צו, יב).
אין "אז" אלא שירה שאומר להקב"ה,
ואומר: אימתי יעשה משכן?
וכשאמר הקדוש ברוך הוא [למשה] שיעשה את המשכן,
מה אמר לו?
"ועשית את הקרשים למשכן", אותם הקרשים שהתקין להם אביהם.
                                       (מדרש תנחומא בובר תרומה ט).
נתייחס ראשית לעניין התחש, ואחר כך לעניין עצי השיטים. מחלוקת התנאים בעניין התחש לא מופיעה בספרות חז"ל לפני התנחומא. במסכת שבת מופיעה גרסה אחרת של אותה מסורת, משמו של התנא רבי מאיר:
אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר:
תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז.[6]
                                         (בבלי שבת כח ע"ב).
ההשוואה בין שתי הגרסאות מלמדת כי התנחומא מבליט את היסוד הניסי שבתחש. כמו כן, הוא מכריע מיד כדעת רבי נחמיה: "תדע לך שכתיב ועשית יריעות וגו', אורך היריעה האחת שלשים באמה וגו', מי מביא לך יריעות של שלשים, מכאן אתה למד כדברי ר' נחמיה שהיה מעשה נסים", ולא כדעת רבי יהודה שנותן הסבר שלא חורג ממסגרת הטבע. כך, ממשיך התנחומא בהתמקדות במימד הניסי: "ולא תאמר ביריעה אלא אפילו בקרשים היה מעשה נסים".
המסורת המובאת בתנחומא לגבי קרשי המשכן והבריח התיכון קושרת אותם לעצי השיטים שנטעו יעקב ובניו עת ירדו למצרים. עניין זה מופיע קודם במדרש שיר השירים:[7]
"ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע" (בראשית מו, א).
להיכן הלך?
אמר רב נחמן: שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע,
היך מד"א (=שנאמר): "ויטע אשל בבאר שבע" (בראשית כא, לג) וגו'.
כתיב  "והבריח התיכון בתוך הקרשים" (שמות כו, כח).
אמר רבי לוי: "והבריח התיכון שנים ושלשים אמה היו בו" .
מהיכן מצאו אותו לשעה?
אלא מלמד שהיו מוצנעין עמהם מימות יעקב אבינו.
הה"ד "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים" (שם לה, כד).
"אשר ימצא אתו" אין כתיב כאן, אלא "אשר נמצא אתו" [...]
                            (מדרש שיר השירים רבה א, יב).
במדרש שיר השירים אברהם הוא העוסק בנטיעת הארזים, והמטרה לשמה ניטעו הארזים לא נאמרת במפורש, ואילו בתנחומא יעקב מדריך את בניו לטעת עצים לשם בניית המשכן. הבדל נוסף בין שני המקורות הוא שמה שמופיע בשיר השירים רבה הוא דרשה, לעומת היסוד הסיפורי המפותח יותר בתנחומא, בו באה לידי ביטוי השותפות וההתגייסות של בני משפחת יעקב בהכנות לקראת המשכן מקדמא דנא. היסוד הניסי בעצי השיטים מתגלה בהמשך, בשירתם של הקשרים המחכים לבניין המשכן: "אלא היו הארזים אמרו שירה [...] ואומר: אימתי יעשה משכן?". שירת הארזים מנכיחה את ההשתוקקות הטבועה בטבע למציאות של מקדש.
המימד הניסי של התחש ועצי השיטים אינו קשור לתפקיד אותו הם ממלאים במשכן, כמו שראינו לעיל לגבי עשרת הניסים במקדש, אלא לחומרי הגלם  עצמם. ניתן לסכם ולומר כי נושא הניסים במשכן הולך ומתרחב ומקבל משמעות כללית יותר במדרש המאוחר.
מגמה זו ממשיכה במדרש תנחומא נדפס, שם מובא נס מסוג אחר:
אמר רבי יהודה בר שלום:
אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:
רבון העולמים, אמרת לי לעשות מזבח עצי שטים ולצפותו נחושת,
ואמרת לי "אש תמיד תוקד על המזבח".
אין האש מעברת אותו צפוי ושורפת את העץ?
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, המדות האלו הן אצלכם.
שמא אצלי?
הסתכל במלאכים שהן אש לוהט וכמה אוצרות שלג וברד יש לי,
שנאמר "הבאת אל אוצרות שלג ואוצרות ברד תראה" (איוב לח).
וכן הוא אומר: "המקרה במים עליותיו" (תהלים קד, ג).
ואין המים מכבים את האש, ולא האש שורפת המים.
וכן החיות של אש, והרקיע שעל ראשן מן המים,
שנאמר: "ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים היא מתהלכת בין החיות" (יחזקאל א), וכתיב "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה" (שם). והן עומדות טעונות כל אותו אונקוס של מים, שעוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה ואף הן אונקוס גדול של אש והן עומדות מן רקיע לרקיע ובין רקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה.
אמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו בשם רבי אבא:
אף טלפי החיות מהלך ארבע מאות שנה, וכלם טעונות אש ברקיע שכלו מים,
ואין האש שורפת המים ולא המים מכבין את האש.
למה? עושה שלום במרומיו.
ומפני שאמרתי לך "אש תמיד תוקד על המזבח" אתה מתירא שלא ישרפו העצים?!
מתים נכנסים לפני ויוצאין חיים, זה מטה אהרן: "ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים"  (במדבר יז).
ארזים ששלח חירם מלך צור לשלמה למלאכת ביהמ"ק הריחו בחייו של עולם והרטיבו.
אמר רבי לוי:
כשהכניס שלמה את הארון לביהמ"ק הרטיבו כל העצים והארזים שהיו שם ועשו פירות שנאמר: "שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו" (תהלים צב).
והיו הולכין ועושין פירות, והם היו פרנסה גדולה לפרחי כהונה,
עד שמנשה הכניס את הצלם בבית קדש הקדשים, ונסתלקה השכינה ויבשו הפירות, שנאמר: "ופרח לבנון אומלל" (נחום א).
וכאן הקדוש ברוך הוא אומר למשה: בדים שעשית לארון עתידין להאריך אחר פ"ד שנה,
שנאמר: "ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש" (מל"א ח, ).
מתים נכנסין לפני יוצאין חיים, ואת מתירא שלא ישרפו העצים שבמזבח?
הן עשוין לכבודי.
מי צוה האש לשרוף?
למד ממך, כשהיית נכנס לתוך מחיצות של אש ומהלך בין הגדודים היה לך לשרף. ועוד שהיית בא אצלי, שנאמר: "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים" (שמות כ), ואני אש אוכלת שנאמר "כי ה' אלהיך אש אוכלה" (דברים ד) ראוי שיהא נכוית. ולמה כן? שהיית עולה לכבודי.
ואף מזבח העולה אעפ"י שכתוב בו: "אש תמיד תוקד על המזבח",
לא הנחשת עתיד לבער ולא העצים נשרפין.
                                      (מדרש תנחומא נדפס תרומה יא).
במדרש, משה מוצג כמי שחושש מאי-עמידותו של ציפוי הנחושת של מזבח העולה באש. ה' מלמד את משה כי החוקיות השוררת במקדש היא חוקיות שמיימית, וכי חוקי הטבע אינם תופסים. משה עצמו התוודע למציאות זו, בעלותו למרום לקבל את התורה. 
שלושה מן המקורות שנדונו כאן מתייחסים למאורעות ניסיים הקשורים לעולם הצומח: בבבלי – בפרחים מזהב שנתנו פירות; בתנחומא בובר – בעצים ששרות ומחכות לזמן עשיית המשכן; בתנחומא נדפס – בעשיית פירות ובבדי הארון המתארכים. "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ... יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ:  יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר" (תהלים צו, ו-יב). בתוך עולם המקדש, הטבע אינו סגור בתוך עצמו ואינו אילם, והחיבור לחי-עולמים מביא את כל היש לרמות חדשות של חיים. 
 
 
 
 
 
[1] הרמב"ן רואה במעשה המשכן יציר המשך של מעמד הר סיני, ראו דבריו בריש פירושו לפרשת תרומה.
[2] מסגרת ה"עשרה דברים" במקור זה נדון בשיעור על פרשת וארא בסדרה זו, ראו שם. לביאור כל אחד מן הדברים המובאים במשנה, ראו פירוש מרכבת המשנה לר"י אלאשקר על אתר.
[3] ראו גם אבות דרבי נתן נו"א פרק לה: "עשרה נסים נעשו לאבותינו בירושלים: לא הפילה אשה מריח בשר הקודש מעולם. ולא נפגע אדם בירושלים. ולא נכשל אדם בירושלים מעולם. ולא נפלה דליקה בירושלים מעולם. ולא היתה מפולת בירושלים מעולם. לא אמר אדם לחבירו לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים. מעולם לא אמר אדם לחבירו לא מצאתי מטה שאישן עליה בירושלים. מעולם לא אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים". הניסים מתרחבים אפוא מעבר למקדש אל העולים לרגל.
[5] כך גם ביחס לגן עדן, ראו לדוגמא הפרשנויות הניתנות לכתנות העור שהלביש ה' לאדם ולאשתו (בראשית ג, כא) בבראשית רבה כ, יב. השוו למקור מתוך בבלי יומא שהובא לעיל, בו עולם המקדש מוצג  כיחידה המוכלת בתוך עצמה.
[6] גרסה אחרת של מחלוקת זו מופיע בקהלת רבה (א, א), שם המילה "תחשים" מופיע כתיאור של העורות, ולא כסוג חיה.
[7] מקובל לתארך מדרש זה כמוקדם לספרות התנחומא. בכתב יד תימני ובדפוס ראשון של מדרש בראשית רבה מופיעה דרשה מקבילה, ונראה לומר כי היא הועתקה בשלב מאוחר מן התנחומא הנדון אל מדרש בראשית רבה על הפסוק "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע" (בראשית מו, א).