20 ה-24 במאי 1991: מבצע שלמה – עליית יהודי אתיופיה

  • הרב אביעד תבורי

מבצע שלמה

כבר בשנות ה-70 היו מספר גלי עלייה של יהודים מאתיופיה אל ישראל. אמנם, אין ספק כי האירוע הדרמתי ביותר היה מבצע שלמה שהוכיח את מחויבותה של מדינת ישראל עבור קהילה זו.
בין השנים 1977-1991, אלפי יהודים מאתיופיה עשו את דרכם לארץ דרך סודן. שם הם נפגשו עם נציגי הסוכנות היהודית, אשר יחד עם אנשי המוסד וצה"ל אספו אותם והעבירו אותם באוויר ובים לישראל.
בראשית שנות התשעים, יזמה מדינת ישראל את מבצע שלמה, שהיה שונה מהותית מכל אותן פעולות קודמות. המבצע הסתכם בעלייה של כחמישה עשר אלף יהודים בקירוב. המבצע כלל שלושים שעות נסיעה ברכבת אווירית נועזת ששברה שיא עולמי של מספר הנוסעים במטוס אחד (1,088!). המשימה בוצעה על ידי 18 מטוסי אל-על ו-23 מטוסי חיל האוויר, שחברו יחדיו לרכבת האווירית הגדולה ביותר בתולדות ישראל. בנוסף, הפעולה נערכה בסודיות שנבעה מהחשש לפגיעה ביהודי אתיופיה על ידי כוחות המורדים שאיימו אז להשתלט על המדינה.
לא אשכח כיצד באותו ערב יום שישי, בתחילתו של המבצע הסודי, הודיע הרב חיים דרוקמן בבית המדרש בישיבת אור עציון (הישיבה בה למדתי) על קיבוץ הגלויות המתרחש ברגעים אלו ממש.
 

מקורה של הקהילה

ישנן כמה עדויות היסטוריות לנוכחות הקהילה באתיופיה והקשר שלה אל העם היהודי.[1] גרסה נפוצה טוענת כי הקהילה היא מצאצאי שבט דן שהוגלו מישראל בגלות עשרת השבטים במהלך המאה השמינית לפני הספירה. על כל פנים, מקובל להניח שהקהילה הגיעה לאתיופיה בין המאה העשירית לפני הספירה לבין חורבן בית שני (70 לספירה). כלומר, הקהילה היהודית הגיעה לאתיופיה לכל המאוחר לאחר חורבן בית שני ובכך הקהילה מהווה שריד ליהדות שלפני הגלות.
במהלך המאה התשיעית לספירה הופיע בתוניס סוחר בשם 'אלדד הדני' אשר טען כי הוא מגיע מהקהילה היהודית באתיופיה. הרב צמח בן חיים, הגאון מסורא, קיבל את הנרטיב הזה ואישר את טענתו.[2] עם זאת, היו רבנים כמו המהר"ם מרוטנבורג (הרב מאיר מרוטנברג, 1215-1293, וורמס, גרמניה) שהביעו את הסתייגותם באשר לאמינות אותן הצהרות.[3]
במהלך המאות הבאות, נערכו מספר מפגשים בין הקהילה לבין רבנים ומנהיגים יהודים שונים. כך לדוגמה מתאר המלומד האיטלקי הגדול רב עובדיה מברטנורא (1445-1515) במכתב מירושלים בשנת 1488:
ואני ראיתי שנים מהם במצרים והם שחורים מעט, אבל לא כבני כושיים, ולא יכלו להבחין מהם אם הם שומרים תורת הקראים או תורת הרבנים, כי בקצת דברים היו נראים כשומרים תורת הקראים, במה שאמרו שלא היה נמצא אש בבתיהם ביום השבת, ובשאר דברים נראים כשומרים תורת הרבנים, והם אומרים שמתייחסים לשבט דן.[4]
 

שיטת הרדב"ז

הרדב"ז (הרב דוד בן זמרא, 1479-1573) נחשב לפוסק החשוב הראשון שהכיר ב"יהדות" של הקהילה האתיופית. בתשובה לשני מקרים שונים, מתייחס הרדב"ז למעמד קהילת ביתא ישראל.
בשו"ת הראשון[5] נשאל הרדב"ז אודות מעמדה של אישה מעיירה שהותקפה. במהלך התקיפה הגברים נהרגו ואילו הנשים והילדים נלקחו בשבי. האישה המדוברת, שבעלה ככל הנראה בין ההרוגים, נמכרה בתור שפחה עבור יהודי. אותו יהודי ניהל עם האישה מערכת יחסים שהביאה בסופה להולדת בן.
במקרה זה עלו שתי שאלות: האם האישה המדוברת היא יהודיה? אם אכן זהו המצב, עולה שאלה נוספת באשר למעמדו של הילד – האם הוא נחשב לממזר? שאלה זו יוצאת מנקודת הנחה שהקהילה האתיופית אינה שומרת על אורח חיים הלכתי ולכן מעולם לא ניתן לדבר על אפשרות של גט כשר בתוך הקהילה. כלומר, כל סוג של גירושין במציאות זו לא יוכר במסגרת הלכה, ולכן הילדים עשויים להיות מוגדרים כממזרים.
באשר לשאלה הראשונה, כותב הרדב"ז: "נתברר שהיא מזרע ישראל משבט דן". לגבי השאלה השנייה, הוא קובע כי אין כל תוקף לנישואיהם מכיוון שנישואין מחייבים שני עדים כשרים על פי ההלכה. הרדב"ז משווה את קהילת ביתא ישראל לקראים: הקראים אינם מקבלים את התורה שבעל פה ולכן הם פסולים לעדות. מעתה, כיוון שנישואים כשרים בקהילה אינם מוכרים בהלכה, יוצא אפוא כי שטר גירושין לביטול הנישואין הופך למיותר. כך למעשה שאלת ההממזרות מתבטלת מאליה. לאור שיקולים אלו, הרדב"ז פוסק כי נישואין לאישה מקהילת ביתא ישראל מותרים.
בשו"ת נוסף, נשאל הרדב"ז בנוגע ליהודי שקנה עבד מקהילת ביתא ישראל.[6] גם כאן השאלה היא האם האדם המדובר הוא יהודי או לא. הרדב"ז טוען שוב כי יש לראות את הקהילה כיהודית:
הילכך זה שקנה העבד החפשי כיון שנתברר לו שהוא יהודי אין זה אלא פדיון שבוים לא קנין עבדים והמצוה היתה מוטלת על כל ישראל לפדותו כדי שלא יטמע בין העכו"ם.
אלו הבאים מארץ כוש הם משבט דן בלי ספק ומפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה תפסו להם פשטי הכתובים אבל אם היו מלמדים אותם לא היו פוקרים בדברי רבותינו ז"ל והוי כתינוק שנשבה לבין העכו"ם [...] ואפי' אם תמצא לומר שהדבר ספק מצוה לפדותם.
אם כן, אין ספק שהרדב"ז סבור שבני קהילת ביתא ישראל הם צאצאי שבט דן ונחשבים כיהודים לכל דבר.

 

פסיקת הרב עובדיה יוסף

בהתבסס בעיקר על דברי הרדב"ז, קבע הרב עובדיה יוסף בשנת 1973 (במהלך כהונתו כרב הראשי הספרדי) כי קהילת ביתא ישראל הם יהודים וצריך להעלותם לישראל:
לכן באתי למסקנא שהפלשים הם צאצאים לשבט מישראל שהדרימו לכוש, ואין כל ספק שהגאונים הנ"ל שקבעו שהם משבט דן, חקרו ודרשו והגיעו למסקנא זו ע"פ עדויות וראיות מהימנות ביותר, וקבלה מפי רבותיהם, על קביעה זו. ולאחר שנתבקשתי ממנהיגי הפלשים אשר פנו אלי בבקשה להתחבר עם אחינו בית ישראל ברוח התורה וההלכה, תורה שבכתב ושבעל פה, ללא כל סייג, ולקיים כל מצות התורה הקדושה, ע"פ הוראות חז"ל אשר מפיהם אנו חיים, אמרתי לנפשי לא עת לחשות, וחייבים אנחנו להצילם מהתבוללות וטמיעה, ולהחיש עלייתם ארצה, ולחנכם ברוח תורתינו הקדושה, ולשתפם בבנין ארצנו הקדושה, ושבו בנים לגבולם.[7]
שנתיים לאחר מכן, פסיקתו קיבלה תמיכה על ידי פוסקים אחרים אשר פסקו כמותו, כולל הרב הראשי האשכנזי דאז הרב שלמה גורן.[8]
יש לציין כי מדובר בפסק הלכתי חסר תקדים בתולדות ישראל, שכן עליו בלבד מבוססת החלטת הממשלה להחיל את חוק השבות על הקהילה האתיופית, ובכך להבטיח את זכותה של הקהילה כולה לעלות ארצה.
ברם, כמובן שלא כל הרבנים הסכימו לחלוטין עם הרבנים הראשיים.[9] ביוני 1984, כתב הרב משה פיינשטיין על עניין זה במכתב פרטי לרב מרדכי טנדלר.[10] לאחר שציטט את דברי הרדב"ז, טען הרב פיינשטיין:
אבל לדינא קשה לסמוך על זה, שלא ברור אם הרדב"ז ידע היטב המציאות אודותם וגם לא ברור אם עד זמננו לא נשתנה מצבם.
לפיכך פשוט להבין מדוע דורש הרב משה פיינשטיין את הדברים הבאים:
ולגבי יהדותם, נחשב לנו בספק, ויש להצריכם גירות אמיתי, קודם שנתירם לבוא בקהל.
עם זאת, בד בבד הוא טוען שלעם היהודי יש אחריות כלפי הקהילה הזו:
אבל גם קודם גירותם יש מצוה להצילם משמד ומסכנה כדין כל ישראל, ש"ספק נפשות להקל", גם שכאן הספק הוי בעצם ייחוסם כיהודים.
וגם יש לידע שאפילו אם לדינא אינם יהודים, מ"מ מאחר שחושבים שהם יהודים, ומוסרים נפשם על יהדותם, מחויבים להצילם.
 

 

שאלת הגיור

באופן מעשי, הרב משה פיינשטיין סבור כי על בני הקהילה להתגייר קודם שיגיעו לישראל. לאחר השלמת התהליך, הרב משה פיינשטיין מדגיש את מחויבותנו אליהם:
אבל אם נתגיירו כדין, וכמו ששמעתי שעושים, נחשבם ככל יהודי, ויש לעוזרם ולתומכם בכל צרכי חייהם בין בגשמיות ובין ברוחניות. ומאד הצטערתי על מה ששמעתי שיש כאלו שמונעים מלקרבם בענייני רוחניות, וגורמים ח"ו שיהיו אבודים מדת יהודי. ונראה לי שכך נוהגים רק משום שצבע עורם הוא שחור. דפשוט שיש לקרבם, לא רק מצד שאינם גרועים משאר יהודים, ואין לדינא חילוק במה שהם שחורים, אלא גם מצד שיש בהם הטענה שאולי הם גרים, ונכללים במצות "ואהבתם את הגר".
על פי הדעות לעיל, האם יש לדרוש מיהודי אתיופיה לערוך גיור? נראה שיש על כך שלוש דעות שונות. הדעה הראשונה היא זו של הרב משה פיינשטיין ואחרים הסוברים כמותו כי יש לדרוש גיור רגיל.
הדעה השנייה מתונה יותר, וסוברת שעל אנשי הקהילה לעבור גיור לחומרא בלבד. הכוונה לגיור חלקי הכולל טבילה במקווה, הצהרה על קבלת המצוות וההלכות, ולגברים נדרשת ברית מילה חוזרת 'סמלית' (הטפת דם ברית).
הדעה השלישית טוענת שבני הקהילה הם יהודים לכל דבר ואין צורך בגיור כלל. במאמר שנדפס בשנת 1983, מצטט הרב מנחם ולדמן את הפסק של הרב עובדיה בו הכיר כי בקהילת ביתא ישראל כיהודים. ברם, הרב ולדמן מזכיר שבפועל אף הרבנים הראשיים הרב גורן והרב עובדיה, דרשו גיור לחומרא.[11]
בתחילת הדרך, במהלך שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, אכן נדרשה ביתא ישראל לעבור גיור לחומרא. הרב שרון שלום, אחד ממנהיגי הקהילה האתיופית כיום ובוגר ישיבת הר עציון מעיד בספרו על דרישת ראשי הישיבה, הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל, שהוא וחבריו יעברו גיור לחומרא.[12]
אמנם, למרות הנוהג שהתקבל באותם שנים, בתשובה מאוחרת יותר משנת 1985 פוסק הרב עובדיה מפורשות כי אין צורך בגיור כלל.[13]

 

שאלת הממזרות

הסבורים כדעת הרב משה פיינשטיין כי קהילת ביתא ישראל אינם יהודים מלידתם וחייבים בגיור, אינם צריכים כלל לדאוג משאלות של ממזרות. זאת, היות וסוגיית הממזרות שייכת אך ורק במסגרת נישואין הלכתית יהודית. עם זאת, אם אנו מניחים שהם יהודים מלידה, אזי עניין ממזרות עולה לדיון, בפרט מפני שהקהילה לא נהגה בנישואין וגירושין הלכתיים.
אף על פי שהרדב"ז טוען בבירור בשתי התשובות שצוינו לעיל כי קהילת ביתא ישראל הם צאצאי שבט דן, נראה שיש בלבול ביחס לדעתו בשאלת הממזרות. בעניין זה, נראה כי שתי התשובות סותרות זו את זו. בשו"ת הראשון הרדב"ז מתייחס אליהם כאל קראים, וקובע כי הם פסולים לעדות. מנגד, בשו"ת השני הוא משווה אותם לתינוקות יהודים שנשבו, וממילא הם עשויים לשמש כעדים כשרים. כלומר, נישואיהם לכאורה תקפים ובעיית ממזרות חוזרת ועולה לדיון.
הרב הראשי הספרדי, הרב שלמה עמאר, מתייחס לסתירה זו וטוען כי הרדב"ז איננו סבור שיש לשבט דן בעיה של ממזרות.[14] הוא מצטט את הרב עובדיה יוסף, שטוען כי הרדב"ז ופוסקים אחרים אינם עוסקים בסוגיות של ממזרות. הרב עובדיה גורס כי הרדב"ז חזר מדעתו כי אנשי קהילת ביתא ישראל עשויים להיחשב כממזרים, שכן ישנם ספקות רבים אחרים שמעורבים בנושא זה.
כאמור, הרב משה פיינשטיין דורש גיור מלא. עם זאת, הוא סבור כי אין כל חשש מממרות:
אבל לדינא אינם באיסור ממזרות וכעין שהרדב"ז מזכיר שם, שהרי יש בהם כמה וכמה ספיקות. עיין בתשובותיי, שהארכתי בהגדרת איסור דרבנן בשתוקי ואסופי.
*
כפי שציינו בעבר, קיבוץ יהודים מכל קצוות תבל הוא אחד האירועים המופלאים ביותר בהיסטוריה היהודית. בהקשר זה, שיבת צאצאי עשרת השבטים מהווה אירוע דרמתי שעשוי לשקף עבורנו את התקופה הייחודית בה אנו חיים.
 
 
 
 
 
 
 
[1] ראו בספרו של מנחם ולדמן: 'מעבר לנהרי כוש - יהודי אתיופיה והעם היהודי'. הרב שרון שלום בספרו, 'מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה' עמ' 61-72, כולל סיכום של ההיסטוריה של הקהילה.
[2] המכתב המקורי של הרב צמח הודפס באיטליה בשנת 1480. ראו אצל הרב יהודה דוד בלייך, אור המזרח לג: ג-ד, עמ' 235-238.
[3] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' קצג.
[4] אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל (רמת גן, 1971) עמ' 133.
[5] שו"ת רדב"ז חלק ז סימן ט.
[6] שו"ת רדב"ז חלק ז סימן ה.
[7] שו"ת יביע אומר חלק ח - אבן העזר סימן יא.
[8] ראו 'תורת המדינה' עמ' 172-207.
[9] ראו הרב יהודה דוד בלייך, אור המזרח, כרך לג (ג-ד), עמ' 239, וכך גם ב- Tradition,כרך 15 (1-2), עמ' 49-57.
[10] מכתב זה מופיע בספרו של מיכאל קורינאלדי, 'יהדות אתיופיה - זהות ומסורת', עמ' 211. המכתב עצמו פורסם ב'תחומין' כרך י"ב, עמ' 98.
[11] תחומין, כרך ד', עמ' 325-326.
[12] מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, עמ' 15.
[13] שו"ת יביע אומר חלק ח - אבן העזר סימן יא, עמ' 409.
[14] תחומין, כרך כ"ג, עמ' 343.