21: זכרון שבויים

  • בנצי גרובר

זכרון שבויים[1] / בן ציון גרובר

לפני שתים עשרה שנה, בלילה חשוך, שכבתי פצוע בתוך בנין למרגלות סולטן יעקב. באותו לילה ארוך הכנתי את עצמי לנפילה בשבי. אני זוכר דיון קצר שערכנו שם בשאלה האם מוטב שאסתיר את עובדת היותי קצין שריון או אולי להיפך. בנשמתי כבר עמדתי על מפתן השבי.

כשהקדוש ברוך הוא עשה עמנו חסד, ויצאנו משם בעור שינינו, לא יצאנו שלמים. השארנו מאחרינו נשמות טהורות של חברים שנהרגו. השארנו שם את זעקות הפצועים שחילצנו. ולקחנו אתנו - כנראה לתמיד - את השריטות שבנפש.

אבל המעיק מכל - השארנו שם גם חברים חיים. חלקם חזרו תוך שנתיים, וחלקם - וביניהם חברנו לבית המדרש ורענו בקרב, זכריה באומל - טרם שבו. הם נכנסו, ונבלעו באלם הספק.

יש לי הזכות, להביא אותו לכאן הערב להיות אתנו ולשאוב כח. הכח לעמוד מול הספק.

זכריה, אתה תשב בתוכנו עד שיוכרע הספק. הבאתי אותך לכאן כדי שלא נשכח ולא נרפה. כדי שתדע שנמשיך לעשות כל מאמץ להביא אותך ואת חבריך הביתה - ואני תפילה לבורא עולמים ומתיר אסורים - בריאים ושלמים.

הבאתי אותך לכאן כדי שתקבל כח מכולנו, ובעיקר מראשי הישיבה, הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין שליט"א.

צריך אני לבקש את סליחתם של ראשי הישיבה על שמטלטל אני אותם עמי בנפתולי חיי. דומני שכך עושים אף מאות מחבריי, בוגרי הישיבה.

זכריה, אתה תשב בתוכנו עד שיוכרע הספק. הבאתי אותך לכאן כדי שלא נשכח ולא נרפה. כדי שתדע שנמשיך לעשות כל מאמץ להביא אותך ואת חבריך הביתה - ואני תפילה לבורא עולמים ומתיר אסורים - בריאים ושלמים.

אנו תלמידים הלוקחים את רבותיהם עמם בנפשם לכל פינות חייהם. ההשפעה וההשראה שאנו יונקים מהם היא מעבר לכל תיאור. "מה היה הרב עמיטל אומר", ו"איך היה הרב ליכטנשטיין מנתח זאת". נשארנו תלמידי רבותינו לתמיד, ועל כך אני אסיר תודה.

דומה שגם אתה, זכריה, מטלטל את רבותינו אתך במבוכי חייך, ואני מקווה שזה נותן לך כח.

מי יתן, והקדוש ברוך הוא יתיר לנו את הספקות, יקבץ פזורינו מבין הגוים, ונפוצותינו יכנס מירכתי ארץ, במהרה בימינו, אמן.

 

[1] דברים שנאמרו בערב ההוקרה לראשי הישיבה, תמוז תשנ"ד