קורבן זבח שלמים

לא תמיד שם הקורבן מעורר תהיות ומחלוקות הנוגעות לטיבו ולמהותו של הקורבן. אולם יש מקרים שבהם די בשם הקורבן כדי להציף כמה מן ההתלבטויות שמלוות את פרשנותו. אחד מהקורבנות האלו הוא נושא דיוננו: "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ" (ויקרא ג', א). בשמו המלא של הקורבן יש שתי מילים – זבח ושלמים – והיו שהתלבטו מה היחס בין שני הרכיבים האלו שבשם. יש בין החוקרים המודרניים שטענו שכל רכיב בשם הקורבן מייצג למעשה קורבן אחר. הנציג הבולט של שיטה זו הוא רנדטורף, שטען שבבסיס זבח השלמים מונחים שני קורבנות שונים שהתורה איחדה ביניהם: 'זבח' הוא נדבה פרטית לה' שבה האדם השתתף באכילת הקורבן, ואילו 'שלמים' היו חגיגה ציבורית, שכלל לא נאכלו – כמו כבשי עצרת בשבועות – אלא הוקטרו כליל, כמו העולה. מסיבות שונות התורה החליטה לאחד את שני הקורבנות האלו בויקרא ג' בשם 'זבח שלמים'.[1]

טענתו של רנדטורף אינה עומדת בפני הביקורת, מפני שיש גם 'שלמים' שאינם חגיגה ציבורית, כמו שלמי הנזיר שהם קורבן פרטי ואינם מכונים 'זבח' אלא 'שלמים' (במדבר ו', יג-כא), וכמו בדיני הנסכים הפונים אל היחיד וגם שם הקורבן מכונה 'שלמים' (במדבר ט"ו, ח). גם מצד אחר קשה לתמוך בהצעתו, שהרי יש 'שלמים' שנאכלו, כמו בחטא העגל: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ" (שמות ל"ב, ו), ואם יטען הטוען שאין מביאים ראיה מחטא העגל, נפנה אותו לברית ערבות מואב: "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים כ"ז, ז).

גם מהבחינה הסמנטית קשה לתמוך בשיטה של רנדטורף, שביסודו קורבן השלמים הוקטר כליל. כפי שהראה מילגרום, יש הבחנה בפעלים שמתארים את הקרבת קורבן העולה, שם הפועל הוא 'להעלות', לבין הפועל שמלווה את הקרבת השלמים, שבו נעשה שימוש בפועל 'לעשות' (בין אם 'זבח' ובין אם 'שלמים'), כמו למשל: "וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲ-דֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו" (מל"א ג', טו. ראו עוד: שמות ל"ב, ו; דברים כ"ז, ז; יהושע ח', לא). ומכאן, שהשלמים לא הוקרבו כליל כמו העולה.[2]

אף שטענתו של רנדטורף אינה משכנעת, אני מזכיר אותה מפני שהוא נעתר עד תום לעובדת שני הרכיבים שבשם הקורבן, ויש בדבר זה בכדי לקדם את הדיון באופיו של הקורבן.

צודק רנדטורף, שהרכיב 'זבח' בשם הקורבן מלמד על כך שאכילתו מהותית לאופיו ולמגמתו. בהתאמה לחלוקה החדה שיש ביחידת הקורבנות בין שתי הרשימות, אכילתו איננה נזכרת כלל בפרשת ויקרא אלא רק בציווי שבפרשת צו. אולם שמו של הקורבן שנזכר גם בפרשת ויקרא מסגיר את המאפיין הייחודי של זבח השלמים, שגם הבעלים אוכלים ממנו, כלומר שהוא 'זבח' = סעודה.

אולם בניגוד למה שחשב רנדטורף, שמו השלם של הקורבן הוא 'זבח שלמים' ולא רק 'שלמים' או רק 'זבח'. אכן, לעתים נזכר הקורבן רק על שם אחד הרכיבים שבשמו, כמו: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ" (שמות ל"ב, ו); "וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל" (דברים י"ב, כז). אך במקרים אלו, יש לראות בשם 'זבח' או ב'שלמים' קיצור של השם המלא שבנוי משתי המילים.

בלשון חז"ל 'זבח' = קורבן, אבל בלשון המקרא 'זבח' מורה על "הסעודה שבה נאכל בשר הבהמה ששחטוה לרגל מאורע חגיגי",[3] ולאו דווקא סעודת קודש. כך למשל מתוארת חבורת יעקב: "וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם" (בראשית ל"א, נד). האכילה בפסוק זה מכוונת ככל הנראה לסעודת חול, כפירוש רש"י במקום: "שחט בהמות למשתה", או כדברי רד"ק שם: "'ויזבח' – עשה סעודה ומשתה כדי שיאכלו ביחד בהפרדם זה מזה לזכרון הברית". יש כוח בסעודה משותפת לייצג ברית משום שהמסובים לסעודה משותפת מתאחדים בכוח אכילתם מבשר בהמה אחת.[4] בפסוקים אחרים ברור עוד יותר שמדובר בסעודת חול, כמו: "טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב" (משלי י"ז, א) או: "כִּי קָרוֹב יוֹם ה' כִּי הֵכִין ה' זֶבַח הִקְדִּישׁ קְרֻאָיו. וְהָיָה בְּיוֹם זֶבַח ה' וּפָקַדְתִּי עַל הַשָּׂרִים וְעַל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְעַל כָּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי" (צפניה א', ז-ח).

זהו אפוא המאפיין המהותי של קורבן זבח השלמים הוא סעודה, וכפי שיובהר להלן, הקונוטציות של סעודת יעקב לשם ברית וכשיקוף של שותפות וידידות – מתאימות בהחלט גם לאווירת זבח השלמים.

כאמור, אכילת הקורבן אינה נזכרת בפרשת ויקרא ויש בדבר זה בכדי ללמד – שוב – על פיצול שתי רשימות הקורבנות מזה, אבל גם על השיחה הרמוזה ביניהן. אין מדובר בשתי רשימות שכל אחת עומדת לעצמה, אלא בשני מוקדים שמשלימים זה את זה. אפילו בזבח השלמים – שאכילתו מהותית להבנת מהותו ומגמתו – דיני האכילה יובאו רק בפרשת צו לצד שאר דיני אכילת הקורבנות. בכל הנוגע לדיני ההקטרה, בשר זבח השלמים דומה לקורבנות חטאת ואשם: גם בו מוקטרים רק החלבים ולא כל הקורבן (בניגוד לעולה).

אולם מהותו של הקורבן אינה מסתכמת במילה הראשונה של שמו אלא בצירוף שתי המילים: 'זבח שלמים'. כיצד יש להבין את 'שלמים' כתיאור שם הקורבן?[5]

רשב"ם (וחזקוני) הבינו את 'שלמים' מלשון 'תשלום':

"מאחר שאינו לשון 'עולה' ואינו 'כליל' אלא לשון 'שלמים' שמשמע לשון 'נדר וצריך לשלם את נדריו' שהוא לשון תשלומים, אז יהא דינו כמו שמפרש והולך" (רשב"ם ויקרא ג', א).

לפי הצעה זו, המאפיין הבולט של השלמים הוא שזהו קורבן שבא בעקבות נדר שקדם לו, ובהבאת הקורבן האדם משלם את נדרו. אמנם, גם בקורבן עולה מדובר באדם שנדר להביא קורבן עולה, אבל כנראה שרשב"ם סבר שמילוי הנדר מהותי בשלמים יותר מאשר בעולה. לדעתו, כאשר אדם מצוי בצרה הוא נודר ונודב לה' שלמים: 'אם תצילני מצרה זו, אביא ברוב עם זבחי שלמים'. עוד נראה להלן (בדיון בזבח שלמים שבפרשת צו) שגם בתורה יש הבחנה בין שני אופני הנדר של זבח השלמים – שלמי תודה או שלמי נדר/נדבה, וגם מכך אפשר להסיק שיש בקורבן זה משקל מיוחד שקשור בשלב נדרו-נדבתו שמקדימים את הבאתו.

ואכן, מצאנו בכמה מקומות במקרא תיאור נדרים שנולדו בשעת צרה, כמו יעקב בצאתו חרנה (בראשית כ"ח), עם ישראל כציבור לפני שיצא למלחמה (במדבר כ"א), או יפתח בצאתו לקרב (שופטים י"א), ועוד. לפיכך, יש לרשב"ם על מה שיסמוך בטענתו ששם הקורבן מורה על קיום הנדר שקדם לו; עם הבאת 'סעודת התשלומים' הזו, הנודר משלם את חובו. לפי ביאור זה נראה שבתהלים נ"ו נעשה משחק מילים שנון: "עָלַי אֱ-לֹהִים נְדָרֶיךָ / אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ" (פסוק יג). הפועל 'אשלם' מכוון בראש ובראשונה לתשלומי הנדר שהוזכרו בתחילת הפסוק, אבל בשל הצירוף "אשלם תודות", מוטמע בצירוף זה גם שם הקורבן 'שלמי תודה'.

שיטה אחרת יש לרמב"ן: "והשלמים – מלשון 'וכל חפצי ישלים' (ישעיה מ"ד, כח), 'אבנים שלימות' (דברים כ"ז, ו)" (רמב"ן ויקרא ג', א). לפי הפסוקים ששילב רמב"ן מסתבר שהוא סבור ששלמים הם מלשון 'שלם', 'שלמות' (או בניסוח של רנדטורף: מלשון 'להשלים', המורה על נאמנות טוטלית). לפי שיטה זו, הצירוף השלם של שם הקורבן הוא 'סעודה שלימה'. ייתכן שזהו הבסיס למשחק מילים אחר, הטמון בתפילת שלמה לאחר בניית המקדש: "וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם עִם ה' אֱ-לֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּחֻקָּיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו כַּיּוֹם הַזֶּה. וְהַמֶּלֶךְ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ זֹבְחִים זֶבַח לִפְנֵי ה'. וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַה' בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית ה' הַמֶּלֶךְ וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מל"א ח', סא-סג).[6] בנימין פרנקל העיר לי שהמשחק הלשוני מתממש כאן גם בשמו של המלך – 'שלמה'.

כיוון אחר לגמרי נקט ברוך לוין. לדעתו יש לגזור את הרכיב השני שבשם הקורבן לאור האכדית: šalmu = מתנה.[7] הצעה זו מרתקת באופי שהיא מעניקה לקורבן זה. מבין שני סוגי קורבנות הבהמה האחד מכונה על שם הקטרתו כליל ("עולה") והשני על שם התנועה הנפשית שנצבת בבסיס הבאתו – כמתנה (דומה במובן רב ל'מנחה' שבאה מן הצומח). חוויית הנתינה ניצבת – כאמור לעיל – בבסיס כל קורבן, אך עדיין ניתן לאתר בתהליך זה מוקדים שונים. לפי ההצעה שהשם 'שלמים' מורה על מתנה, הרי שזה הופך להיות עיקרו של הקורבן ואופיו. זה מזכיר במידת מה את שיטת רשב"ם – שהנדר המקדים הוא העיקר – אך מבחינה לשונית עולה מדברי לוין שהצירוף השלם של שם הקורבן הוא 'סעודת מתנה', 'זבח נדבה', ובדומה לדברי המשורר: "בִּנְדָבָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אוֹדֶה שִּׁמְךָ ה' כִּי טוֹב" (תהלים נ"ד, ח).

בכל מקרה, הביאור הרווח יותר בראשונים (שנרמז כבר בספרא, והוא גם הרווח בפרשנות המודרנית), ושנראה כמו הקריאה הפשוטה ביותר הוא להבין את 'שלמים' מלשון 'שלום'. אלא שצריך לבאר מהו השלום שעליו מדובר כאן? מי עושה שלום עם מי?

רש"י (בעקבות הספרא) מבאר את הביטוי 'שלום' כנובע מֵחֲלֻקַּת הקורבן בין כל המשתתפים: "שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים". העובדה שגם המזבח מקבל חלק מהקורבן (האימורין), גם הכוהנים (חזה ושוק) וגם הבעלים (כל הבשר), משקף (או אולי אפילו גורם?) את השלום שיש בין כולם.

אולם נדמה שההבנה המידית יותר היא שהשלום הנרמז בשם הקורבן משקף את השלום שיש בין המקריב לקונו. למונח 'שלום' יש בעברית המקראית משמעות דומה לזו של ברית; הוא מבטא פיוס, רעות וידידות. די להזכיר בהקשר זה את הצירוף 'ברית שלום' שנזכר בדברי ה' על פנחס: "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כ"ה, יב), או בנבואת יחזקאל: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם" (יחזקאל ל"ז, כו). גם תיאור מלאכי את הכהן – "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן" (מלאכי ב', ו) – לא בא רק לשלול סכסוך עם ה', אלא שהלך אתו בידידות וברעות, באהבה ובדרך ישרה.

ניתן לסכם אפוא, ששמו של זבח השלמים מעיד על עניינו: זוהי סעודת ברית, שמביאה שלום בין מביא הקורבן ובין ה' ואפופה בתחושת שמחה ונדיבות לב. כך עולה מתוך שמו. אני מזכיר שוב שבימי קדם (כמו גם בימינו) בעת כריתת ברית היו סועדים כורתי הברית אלו עם אלו. כשבאו אבימלך וחבורתו לכרות ברית עם יצחק הם הזכירו שוב ושוב שהם באו לברית שלום – "תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ. אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'... וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (בראשית כ"ו, כח-לא). הסכמת יצחק לברית המוצעת לו מתממשת בסיפור בהזמנתם לסעודה משותפת: "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שם, ל). סעודת ברית מעין זו מתממשת בכל הבאת זבח שלמים. אכן, צודק רשב"ם שנדרי שלמים מובאים לאחר שאדם נדר שיביאם בעת צרה (עוד נדון בדבר בהרחבה בפרשת צו), אך אופי הבאת הקורבן מביע את רחשי לבו של זה שניצל מצרה המעוניין לכרות ברית עם ה' שהגן עליו. כהמשך דברי המשורר שהזכרתי לעיל: "בִּנְדָבָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אוֹדֶה שִּׁמְךָ ה' כִּי טוֹב. כִּי מִכָּל צָרָה הִצִּילָנִי וּבְאֹיְבַי רָאֲתָה עֵינִי" (תהלים נ"ד, ח-ט).

 

האם ניתן לבסס פרשנות זו על צדדים נוספים בקורבן, מעבר לשמו? דומני שניתן לתמוך את אופי השמחה והרעות שמלווים את הקרבת זבח השלמים בשתי יתדות: באזכורי זבח השלמים בסיפורים מקראיים, ובהשתתפות האדם באכילת הקורבן. נבחן תחילה את האזכורים המרכזיים של זבח השלמים בתנ"ך:

א. במעמד הר סיני נערי בני ישראל מקריבים זבחי שלמים. אומנם שם הקרבת זבחי השלמים הם חלק מטקס שלם ומורכב שדורש עיון מדוקדק בפני עצמו, אבל לענייננו די לציין שכחלק מכריתת הברית בין ה' לעמו, נדרשים ישראל להקריב זבחי שלמים (שמות כ"ד, ה).[8] בהמשך שם נאמר שאצילי בני ישראל 'אכלו ושתו', והקריאה הפשוטה ביותר היא שהם אכלו את זבחי השלמים שהוקרבו לפני כן, כדברי ראב"ע: "וטעם 'ויאכלו וישתו' – שירדו שמחים מההר ויאכלו זבחי שלמים שזבחו נעריהם וישתו בשמחה" (ראב"ע שמות כ"ד, יא).

ב. גם במעמד כריתת הברית בכניסה לארץ בהר גריזים והר עיבל, מוצאים זבחי שלמים. משה מצווה את ישראל: "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים כ"ז, ז). וכך אכן נאמר בספר יהושע: "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל... וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים" (יהושע ח', ל-לא). גם כאן הזיקה בין זבחי השלמים לכריתת ברית עם ה' גלויה וברורה מאליה.

ג. בהמלכת שאול נאמר "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה. וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה' וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד" (שמ"א י"א, יד-טו). גם סיפור זה מעניין לענייננו כי בולט בו הקשר בין הבאת זבח השלמים ובין השמחה הגדולה שאפיינה את המעמד.

ד. יש ציווי לשמוח ברגלים במקום אשר יבחר ה': "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים ט"ז, יא). אין זה מקרי שכאשר באו חז"ל לממש את חובת השמחה ולבטא אותה הם הכריעו לעשות זאת דרך הקרבת זבחי שלמים, אלו הם 'שלמי שמחה'. יש להדגיש שעצם ההגעה לבית ה' וההיראות לפניו מתממשת דרך קורבן עולה (עולת ראיה), אולם לצד זאת, הרעות והשמחה שמלווים את החג דורשים זבח שלמים:

"שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראייה שנאמר 'יראה כל זכורך', והחגיגה שנאמר 'תחוג לה' א-להיך', והשמחה שנאמר 'ושמחת בחגך'... והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים 'שלמי שמחת חגיגה' שנאמר: 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' א-להיך'"

                    (רמב"ם, הלכות חגיגה, פרק א, הל' א).

 

נמצאנו למדים ששילוביו של זבח השלמים בהקשרים מגוונים בתנ"ך (ובחז"ל), משקפים את תוכנו כקשור בברית ובשמחה; בידידות ובעמדה דתית שיש בה קרבה ופיוס מול ה'.

כאמור לעיל, ניתן לצפות שגם דיני זבח השלמים ישקפו את עניינו המיוחד. לעת עתה די להזכיר את הדין המיוחד של זבח השלמים, שגם הבעלים משתתפים באכילתו, ולמעשה הם אלו שאוכלים את רוב הבהמה. זהו רעיון אמיץ ונועז: אדם מביא קורבן לא-לוהיו, וה' כביכול אומר לו: 'אם אתה כבר פה, בוא וסעד עמי'. אם יסלחו לי הקוראים אעז ואומר שהרעיון העומד מבעד לאכילת הבעלים את קורבנו הוא שמביא הקורבן וה' יושבים סביב אותו השולחן ואוכלים בצוותא סעודת ברית. גם אם ה' הוא היושב בראש השולחן והאדם הוא האורח שהוזמן לסעודה זו, קשה להפריז בדרמטיות ובנועזות של אווירה דתית זו שנלווית לקורבן זבח השלמים. אין גם צורך לומר עד כמה רחוקה אווירה זו מהאווירה שליוותה את קורבן העולה.

לאור התוויית הכיוון הכללי של אופי זבח השלמים נפנה בשיעורים הבאים לאופני מימושו השונים שבאים בפרשה שלנו – שלמי בקר ושלמי צאן.

 

 

---