דילוג לתוכן העיקרי

שליח ציבור

תוך כדי הקשבה לדבריו הנלבבים של הרב ר' אהרן שליט"א, חשבתי לעצמי: האמנם קרה כזאת אי פעם בהיסטוריה היהודית, שראש ישיבה מצטרף לממשלה וצריך לצאת ממנה? יש כאן תופעה חד פעמית, שעוררה בי את התחושה ההיסטורית, שמא יש כאן משמעות החורגת בהרבה אל מעבר למה שאנו מסוגלים להבין.

אתמול, כשהייתי בבית הנשיא, לאחר הצילום ה"מסורתי" עם הממשלה החדשה, שאל אותי עיתונאי אחד: "האם התרגשת?". אמרתי לו: "שכחתי להתרגש". אומר לכם את האמת: באותו רגע לא התרגשתי. רגע מסויים של התרגשות היה לי בשעת השבעתי מעל דוכן הכנסת, כשהזכרתי את שם הוריי, ה' יקום דמם.

באותו רגע בבית הנשיא, נזכרתי בסיפור ובאימרה. כשנולד בני בכורי הלכתי לבשר את הבשורה ל"סבא" שלו, ר' איסר-זלמן מלצר זצ"ל, בעל "אבן האזל". כשנכנסתי אליו הוא ברך אותי "מזל טוב, מזל טוב". לאחר כמה דקות הוסיף ואמר: "אני מרגיש צורך להתנצל. אתה בוודאי ער לכך שאינני שמח כל כך כפי שסבא צריך להיות שמח כשנולד לו נין. מאז השואה איבדתי הרבה מתחושת המשפחתיות שלי. איני יכול עוד לשמוח כפי ששמחתי פעם".

נזכרתי בסיפור זה, ובאימרה שראיתי בספרו של מורי, ר' יעקב משה חרל"פ זצ"ל. דוד המלך אמר "עשה חסד למשיחו, לדוד ולזרעו עד עולם". דוד המלך מדבר על עצמו בגוף שלישי. הוא לא אומר "עשה חסד לי ולזרעי". לבו היה כל כך מלא בתחושת שליחות וייעוד עד שהפן האישי לא תפס בכלל מקום. לא "דוד המלך" הוא העיקר, הרעיון הוא עיקר.

לאור מה שעבר עלי, ועל כולנו, בימים אלה, לא אוכל לומר, כמו דוד המלך, שאין לי כל תחושה אישית. אבל תחושתי האישית נתגמדה בהרבה. לא עלי מדובר. מדובר כאן על שליחות, על הצלה, ולכן באמת לא הרגשתי את התחושה של "הנה, נהייתי שר". אלה מטבעות קטנות לעומת הדברים הגדולים באמת. הרגשתי היא, כפי שכולכם הרגשתם, כי עומדים אנו לפני מספר חזיתות בעקבות הרצח והגילויים שבאו לאחריו.

בראש ובראשונה: חילול ה'. פעמים הרבה דיברתי אתכם על חילול ה'. זכות הקיום של מדינת ישראל היא בקידוש השם שעולה ובוקע הימנה לאחר חילול ה' הגדול של השואה. חילול השם שנעשה כאן, ביטויו בעשיית המעשה על ידי בחור חובש כיפה. מה ניתן לעשות כדי לתקן?

קודם כל לצעוק שזה חילול השם. קריעה פנימית, "קרעו לבבכם ואל בגדכם".זו החזית הראשונה שעמה אנו צריכים להתמודד. לאחר הרצח התהלכתי כסהרורי, מתוך מחשבה של "מה ניתן לעשות?".

החזית השניה נוגעת למערכת היחסים שלנו עם הציבור החילוני. לפני כמה שבועות הייתי שותף לכנס בנושא "תרבות יהודית בימינו", בו נטלו חלק גם פרופ' אבי רביצקי, א"ב יהושע ופרופ' שלמה אבינרי. הייתי אחרון הדוברים. שני החילוניים שבחבורה הציגו תפיסה חילונית, מתוך זיקה ליהדות, על חשיבות לימוד המקורות. הכנתי לי דברים שבכתב, אך משבאתי לדבר שכחתי להסתכל בהם. פתחתי ואמרתי: "אני, כרב, מרגיש במצב מוזר. אני צריך להיות פה לרבבות יהודים חילוניים שאתם, נציגי היהדות החילונית, התעלמתם מהם". לפני כשנה התפרסם סקר של מכון גוטמן למחקר חברתי-שימושי ממנו עולה כי כשבעים אחוזים מן האוכלוסיה קשור, בצורה זו או אחרת, למסורת היהודית. לא דתיים, אך יהודים שלמרות אי שמירת המצוות רוצים להרגיש תחושת שייכות לעם היהודי. מחפשים את הרצף ההיסטורי. מה אתם נותנים להם? הם מחפשים. אני צריך לבוא ולספר לכם עליהם? האמנם אני צריך לייצג את כל אותם יהודים חילוניים הכואבים את המצב, ואינם רוצים להתנתק מיהדותם?

היו שם כמה מאות אנשים, למעלה ממחציתם חילוניים, שלשמע הדברים מחאו כפיים. כנראה שנגעתי בנקודה רגישה. יהודים מחפשים, שלמרות ניתוקם מתורה טרם התרחקו כליל.

בתקופת מלחמת לבנון, בא אלי אבא קובנר ברעיון שנעשה משהו יחד, לשם הכנסת מעט "יידישקייט" לקיבוצים. הרעיון היה שנוציא דפי פרשת שבוע, כשאני אביא את דברי חז"ל והמדרשים, והוא יצרף אליהם את הספרות העברית החדשה. הסכמנו על התוכנית, אלא שבעיצומה של מלחמת לבנון הוא אמר לי משפט שאינני יכול לשכוח: "הרב, הכל ירד לטימיון. אין עוד מה לעשות". בגלל כמה קולות מיליטנטיים של יהודים דתיים שתמכו בפריצה לביירות, מתוך שכרון כוחניות, נתבטל המפעל כולו.

מה אומר עכשיו, לאחר מה שקרה ובעקבות הגילויים הפוקדים אותנו כל יום? העיתונות מגלה לנו כי שלושה רבנים פנו לארבעים מחבריהם בשאלה "האם יש לממשלה דין 'מוסר'"? למזלנו, רק שלושה עסקו בכך. האמנם הולכים אנו לאבדון מדעת? וכי יש לנו מסר ליהודים חילוניים?

כל הגילויים, חדשים לבקרים, עדיין לא הגיעו לתקשורת. לתקשורת הגיעו דבריו של חברנו, ר' יואל בן נון, אך הדברים חמורים בהרבה. מה עושים?

ישנה עוד חזית, והיא נוגעת לישיבה באופן ישיר. מדברים היום הרבה על השב"כ. מה רוצים ממנו? שישלח אנשי מודיעין לכל ישיבת "הסדר"? באוניברסיטת בר אילן? עד כדי כך הגענו?

קשה היום לקדם בחורים דתיים במערכת הצבאית. מפחדים שיסרבו פקודה בעת מבחן. באו אלי היום שני בחורים המבקשים ללכת לקורס קצינים, כדי לקבל את ברכתי. שאלתי אותם: "אם תקבל פקודה לפנות את ג'נין, האם תסרב?". משענו לי בשלילה, עודדתי אותם, ואמרתי להם: "לך למפקדיך, ואמור להם, בשם רבותיך: אני אקיים את הפקודה לא משום שהיא במעמד גבוה מן ההלכה, אלא משום שההלכה מורה לי לקיים את הפקודה".

ראיתי בימים האחרונים ראיון שנערך עם בחור שהשתחרר זה עתה משירותו הסדיר. "כן", הוא אמר, "קיבלנו בישיבה כל הזמן חינוך דמוקרטי". שאלו אותו: "ואם יגידו לך שהרב אומר שהפקודה היא בלתי וסרית?", והוא השיב: "אם כך, ודאי שמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל וודאי שאשמע בקול הרב". שאלו את מפקדו: "נו, מה תעשה עם בחור כזה?". השיב המפקד: "אשלח אותו למטבח, לקריה". מה לעשות?

הסכמתי ללכת לדבר בבית אגרון [= לכנס "חשבון הנפש" של הציונות הדתית בעקבות רצח רבין] בגלל שני דברים. האחד, כדי לצעוק "געוולד" על חילול השם. צריך לזעזע את הציונות הדתית. אחר כך התראיינתי לטלביזיה, בעימות עם שני רבנים אחרים, כדי להיאבק נגד פסק הדין הקורא לסירוב פקודה. עשיתי כל מאמץ להוכיח שיש כאן ויכוח פוליטי, לא הלכתי. זהו ויכוח פוליטי שמנסים להלביש אותו במחלצות הלכתיות. מה נאמר לציבור החילוני? אם יש שתי דעות, אחת לכאן ואחת לכאן, העוד ניתן לעשות משהו עם התורה בימינו? העוד היא רלבנטית למציאות חיינו? ביקשתי להוכיח שתפיסת העולם הפוליטית היא העומדת מאחורי הויכוח.

לפי התגובות שהגיעו אלי הצלחתי לזעזע משהו. לא בקלות ימשיכו להסתמך על פסקי הלכה. בשידור בטלביזיה נכנס כל אחד לדברי השני. יום לפני השידור פנה אלי עוזרי בבקשה, בשם דן מרגלית, כי אמציא לו את העיתון בו הופיע ההתכתבות שהיתה לרב ליכטנשטיין עם ראשי ישיבה אחרים בקשר למעשה הרצח של גולדשטיין במערת המכפלה. חששתי שהנושא יעלה, ובעיני רוחי ראיתי את התרחיש. הרבנים האחרים יאמרו: "אתה רואה, הנוער שלנו נכווה בימים אלו כפי שבמשך שנים לא נכווה. הנוער שלנו נפלא, ורק הכתבים יוצרים סביבו מחול שדים", ואז יבוא המנחה, ישלוף את ההתכתבות, ויאמר: "ראו, כך מדברים ראשי ישיבה?". נסיתי לומר שגם אצלנו יש "בעיות". הם חשבו שאני מתכוון לדברים שבינו לבינה, אך לא לזה התכוונתי. "לא על זה אני מדבר. מאז גולדשטיין, , כשמדברים על הריגת גוי, בחורי ישיבה מדברים בטונים של ודאות הלכתית". מה זאת אומרת? אחד מאלה שעשה "סקר" על המצב ההלכתי בשאלה זו יושב כעת בבית הסוהר. קציני חינוך לא יודעים כיצד להתמודד עם זה. הם פנו אלי, ואמרתי להם: "מדוע אתם שולחים את האנשים שלכם? אמרו לרבנים שיתמודדו עם זה". אין צורך לטייח. התופעה קיימת גם בבתי ספר לא דתיים. לא רק דתיים מצדיקים את מעשהו של גולדשטיין. היו מי שמכל דבריי קלטו רק את המסר הזה, ש"יש לי בעיות" עם חלק מהרבנים שלנו, אך לא זה המסר העיקרי.

כשפנה אלי ראש הממשלה וביקשני להצטרף לממשלה, לכאורה הייתי צריך להיענות תיכף ומיד. כמה מאמצים עשיתי קודם לכן להיות בקשר עם ראש הממשלה ועם שר החוץ, ביחס להסדרי הקבע. לאחר ההפגנה הגדולה בגבעת הזית החליטו להקים ועדה בה ישותפו גם אנשי מרצ. ההפגנה הולידה נזקים במקום תועלת. כתבתי לראש הממשלה את עמדתי. בתשובה, העביר אלי את תמצית ישיבת הוועדה ואת החלטותיה. נכתב שם, "בהשתתפות נציג מרצ", כי יוקמו כמה מאות יחידות דיור. כדי להשפיע ניהלתי שיחות רבות עם שרים, עם שר החוץ וסגנו, עם אנשי משרד ראש הממשלה. והנה, פונים אלי ומציעים לי להיות חבר ממשלה. לא לעמוד ולבקש, אלא להיכנס דרך כל השערים הפתוחים. מטעם זה בלבד לא הייתי מסוגל להיכנס לממשלה.

חשבתי על שני דברים. אולי הצטרפותי לממשלה תצמצם, ולו במעט, את חילול השם. רב, שאין מאחוריו שום כוח, שראש הממשלה רוצה כי יהיה חלק מהממשלה ויעניק לה "שאר רוח". לא סתם שאר רוח, אלא שאר רוח תורני!

כל ימי למדתי רק תורה. חשבתי שאולי אוכל לתקן משהו. לאחר שיחתי הראשונה עמו, שמעתי שח"כ אורי אור כינס שדולה של שמונה ח"כים שיפעלו למען צירופו של הרב עמיטל לממשלה. כשבאו לישיבה לצלם את המקום, אמרתי להם: "צלמו כמה שיותר. שיראו שיש ישיבות הסדר גם בהקשרים אחרים, שלא ממין העניינים שמתביישים להזכיר אותם". חשבתי שאוכל לעשות משהו, להחדיר קצת קידוש השם.

באשר לחזית של הציבור הכללי אני עומד נפעם. הצטרפותי לממשלה הזיזה משהו אצל הציבור החילוני. הסופר חיים גורי צילצל אלי כדי לברך אותי. אמרתי לו: "אני מאמין שיש לתורה מסרים רלבנטיים גם ליהודים כמוך". והוא אומר לי: "איזו שאלה? ודאי!". מה קורה כאן? זה רק הקוריוז, שבא אדם דתי, ראש ישיבה, להיות שר? קיבלתי עשרות ומאות מכתבים מיהודים חילוניים. אני לא מדבר על הציבור הדתי (שם חלק בירך אותי, וחלק אחר נמנע מכך. כמו שאמר ש"י עגנון כשקיבל את פרס נובל: "מי זוכר את הברכות? קיבלתי כל כך הרבה ברכות. אני זוכר את אלה שלא בירכו אותי..."). היו בו כאלה שלא בירכו אותי. אבל התופעה אצל הציבור החילוני מדהימה. הוא מחפש משהו, ודווקא בעת משבר. דווקא אז, אנשים חושבים שאולי "יש כאן משהו". אין לכך הסבר אמתי, אבל "יש משהו".

אם עיתון מסויים יצא במאמר מערכת שכותרתו "הרב עמיטל לממשלה", זה אומר משהו. המשבר חשף שורשים. אני בטוח שגם בתוך הציבור הדתי, הלאומי-ציוני, יש נתק בין "עמך" לבין ההנהגה. יו"ר מועצת יש"ע אמר הבוקר, בשידור רדיו: "הרב עמיטל חושק בוולבו". אתם יודעים, היה לי וולבו גם לפני שהייתי שר(...). בצהריים הוא התנצל. אבל אני מאמין שהוא לא מבטא את מה שכלל הציבור חושב.

נתגלגלה לידי זכות, ואינני יודע כיצד להודות עליה לקב"ה. לתקן במשהו את חילול השם הגדול. אני חש, שיש בכוחי להביא איזושהיא בשורה יהודית לממשלה. אין לי שום כוח אלקטורלי. כל הכוח שלי הוא שאין לי כוח. שאלתי את ראש הממשלה: "מה אתה מייעד לי?", והוא השיב: "אמציא משרד של שאר רוח". משהו יהודי. טוב, אפשר תמיד לומר שלכל דבר יש חישובים פוליטיים. אין להאמין לפוליטיקאי. אבל מה שומעים בעם? מה שומעים בתקשורת? כשנכנסתי לממשלה ניגש אלי שר אחרי שר, ואמר לי: "אתה תורם לנו משהו" לא הייתי מאמין. מימין ומשמאל, בלי יוצא מן הכלל. אינני אומר שבכך נפתרו כל הבעיות. כמובן, הכניסה היא חגיגית, ואחר כך מתחילות הבעיות.

אני רוצה להודות לר' אהרן שכמו תמיד עמד לימיני. אני יודע שהדבר יכביד עליו, אך ודאי הוא רחוק מעשיית חשבונות אישיים. הוא מכיר את חומרת השעה. אני רוצה לומר גם לכם: הבה נקווה שאוכל לשהות בישיבה זמן רב ככל האפשר. ברור לי שלפחות בשבועות הראשונים אהיה טרוד מאד. כבר היום מבקשים שאבוא להרצות במקומות חילוניים מובהקים. לו הייתי נענה לכל ההזמנות, ולו רק לחלק קטן מהן, לא היה לי פנאי לבוא עוד לישיבה. אך אשתדל להיות כאן כמה שיותר. לא רק בשבילכם, גם בשבילי.

הישיבה בשבילי היא תרופת הרגעה, לא רק אקמול, אלא נחת רוח אמתית. שלשום נתתי כאן שיעור. וכי הרגשתם שאני עומד להתמנות לשר? אני מקווה שלא תרגישו גם בהמשך. כל אחד מכם תורם לי בזה שהוא מאפשר לי לעשות את המעשה הזה. אני יודע, לא תמיד קל לבחור לבוא ולתת לי יד, אך אני רואה את העידוד בעיניכם. אני מסתכל עליכם ואתם נותנים לי כוח. מבלי שתאמרו מילה. זה חשוב לי ביותר.

התפללו יחד עמי, שהקב"ה ייתן לי כוח וסייעתא דשמיא לגרש מעט מן החושך, להרבות שלום בתוך העם, לקרב רחוקים, ולקדש שם שמים. כמו שנאמר במדרש על אברהם אבינו: " 'אחות לנו קטנה'- זה אברהם אבינו, ולמה נקרא שמו אחות? שידע לאחות את העולם כולו", לאחות את העולם כולו למלכות אבינו שבשמים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)