22: על הצר הצורר אתכם

  • הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק

על הצר הצורר אתכם / הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל[1]

לדעת הרמב"ם, המחייב הכללי של התעניות הוא צרה. כך קובע הרמב"ם בנוגע לתענית ציבור:

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו לפני והריעו... ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירחמו מן השמים. (רמב"ם הל' תענית א, א-ד)

במקביל, בנוגע לתענית יחיד פוסק הרמב"ם:

כשם שהצבור מתענים על צרתן כך היחיד מתענה על צרתו. (שם, ט)

בסוף הלכות תעניות מתייחס הרמב"ם לסוג נוסף של צום המבוסס על אירועי העבר:

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה... (שם ה, א)

אם כנים אנחנו בהנחתנו שהגורם המחייב בתעניות היא ה'צרה', מהו איפוא המחייב של אותן תעניות הסטוריות המבוססות על צרות שמלפני אלפיים שנה[2]?

הראשונים לא התייחסו לשאלה זו באופן מפורש, אך ניתן לראות בדבריהם שני כיוונים עקרוניים לפתרון בעיה זו.

במסכת ראש השנה (דף יח, ע"א) שנינו:

על ששה חודשים השלוחין יוצאין (להודיע על יום קידוש החודש), על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית...

הגמרא על אתר שואלת: "וליפקו נמי אתמוז ואטבת" (כדי להודיע על מועד תעניות אלו)? ומשיבה:

דאמר רב הונא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא: מאי דכתיב 'כה אמר ה' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה? קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה... אמר רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות צום, אין גזרת מלכות ואין שלום רצו מתענין לא רצו אין מתענין ... אי הכי ט"ב נמי, אמר רב פפא שאני ט"ב הואיל והוכפלו בו צרות...

הראשונים נחלקו בהגדרת תקופת ה"שלום" שבה הופכים ארבעה צומות אלה לששון ולשמחה. הר"ח והרמב"ן קבעו שכל זמן שבית המקדש קיים - "עת שלום" היא. ממילא, בכל תקופת בית שני היו ארבעה צומות אלה לששון ולשמחה[3].

על פי גישה זו, הרי שבזמן הזה, אחרי חורבן הבית, כאשר יש גזרה או מלחמה, יש חיוב צום מדברי קבלה. בהיעדר גזירה, התענית תלויה ברצון: "רצו - מתענין, לא רצו - אין מתענין". לפי שיטה זו, החיוב להתענות בארבעת הצומות אינו בנוי אך ורק על מאורעות העבר, אלא תלוי גם בצרות ההווה. מילא אין לראות את הצומות ההיסטוריים כחריגה מהחיוב הכללי של תעניות, דהיינו צרה. גם בצומות אלו המחייב הוא צרה, כאשר תקנת הנביאים מוסיפה התמקדות מיוחדת בתאריכים מסויימים. כאשר יש גזרות וסכנות בהווה, אנו נזכרים במקור כל צרותינו, דהיינו חורבן המקדש.

לרמב"ם גישה אחרת לסוגיא זו. בפירושו על המשנה בראש השנה הוא מסביר:

ובבית שני לא היו מתענין לא עשירי בטבת ולא שבעה עשר בתמוז אלא הרוצה יתענה או שלא יתענה ולפיכך לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז... והיו מתענין תשעה באב אף על פי שהוא מסור לרצונם מפני שהוכפלו בו צרות...

לפי הרמב"ם תקופת בית שני מוגדרת כמצב בו "אין שלום ואין מלחמה". ממילא, לדעתו - בניגוד לראשונים אחרים - תשעה באב נהג בזמן בית שני הואיל והוכפלו בו הצרות, ואילו שאר הצומות תלויים ברצון.

יש מקורות הסותרים לכאורה את שיטת הראשונים הסוברים שלא נהג תשעה באב בזמן בית שני. הברייתא המובאת בתענית (יב, ע"א) אומרת: "דא"ר אליעזר בר צדוק אני מבני בניו של סנאב בן בנימין ופעם חל ט' באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת, והתעננו בו ולא השלמנוהו מפני שיו"ט שלנו הוא". וצריך עיון שהרי יום טוב שלהם היה משום קרבן העצים, ולאחר החורבן אינו קיים עוד. ואם לפני החורבן עסקינן, מדוע התענו שאר הציבור בט' באב, הלא בזמן הבית ט' באב - יום ששון ושמחה הוא? התוספות על אתר (ד"ה התם) נדחקו בתירוץ קושיא זו. אכן, לשיטת הרמב"ם הכל עולה כפתור ופרח דגם בזמן בית שני התענו בט' באב. כך אף מורה פשטות המשנה בראש השנה: "על ששה חודשים השלוחין יוצאין על ניסן מפני הפסח ועל אב מפני התענית... וכשהיה בית המקדש קיים יוצאים אף על אייר מפני פסח קטן". משמע שגם בזמן הבית יצאו באב מפני התענית, כשיטת הרמב"ם.

לפי הרמב"ם, שעת הגזרה שחייבים להתענות בה מתקנת נביאים היא שעת חורבן הבית והגלות. תקופת הששון והשמחה שבה ארבעת הצומות הופכים לששון ושמחה היא תקופת ימות המשיח. כדבריו בסוף הלכות תעניות (ה, יט): "כל הצומות האלו עתידין ליבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה...".

גישה זו אמנם מפורשת בפירוש המשנה של הרמב"ם, אבל ב"יד החזקה" אין התייחסות ישירה לשיטתו. ואמנם, נושאי כליו הבינו שהרמב"ם פוסק כשיטת הר"ח והרמב"ן.

כתב הרמב"ם:

וארבע ימי הצומות האלו הרי הן מפורשין בקבלה צום הרביעי וצום החמישי... ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות ובי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן..." (הלכות תעניות ה, ד-ה)

ה'מגיד משנה' מדייק מכאן:

תלה רבינו ענינן במנהג לפי שנתבאר בגמרא... אין שלום ואין גזרה ידועה על כל ישראל רצו מתענין לא רצו אין מתענין.

אכן, פירוש זה דחוק בדברי הרמב"ם, דלפיו קשה למה השמיט הרמב"ם את מסקנת הסוגיא שבשעת גזירה אין הצומות נוהגים מצד המנהג אלא מעיקר הדין? ועוד, ניסוח ההלכה שלפנינו מסורבל ואינו אופייני לסגנונו הבהיר של הרמב"ם. הרמב"ם היה צריך לכתוב הלכה זו בלשון מדוייקת יותר: "ונהגו כל ישראל להתענות בימים אלו וגם בי"ג באדר נהגו להתענות..."[4].

נראה שהגירסא הנכונה בדברי הרמב"ם היא זו המופיעה בכתבי היד: "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בי"ג אדר זכר לתענית". על ידי השמטת אות וא"ו אחת נעלמות כל הבעיות שהעלינו. לפי ניסוח זה, פירוש ההלכה הוא שבתקופה זו נהגו ישראל להתענות בתענית אסתר, ואז נמצא שסגנון הלכה זו הינו ברור ומדויק.

לעומת זאת, עניין ארבעת הצומות אינו נידון כלל בהלכה זו, ואין הן תלויות במנהג. מקור חיובן הוא מתקנת הנביאים, שהרי בשעת גזירה לאחר החורבן עסקינן. יוצא אם כן שדברי הרמב"ם ב"יד החזקה" עולים בקנה אחד עם שיטתו בפירוש המשניות. לפי הבנתו בסוגיא, בזמן בית שני היו ארבעת הצומות תלויים ברצון, כאשר בזמן הזה יש חיוב להתענות מתקנת נביאים. רק בימות המשיח יהפכו ימים אלו לימי ששון ושמחה. לשיטתו זו אין שום מקום לפסוק דין 'אין גזירה ואין שלום', מאחר ואין השלכות מעשיות להלכה זו.

לעיל קבענו שהמחייב של תעניות הוא "צרה". לפי הר"ח והרמב"ן גם ארבעת הצומות ההיסטוריים מבוססים על מצב של גזירה וצרה, אבל לפי הרמב"ם קשר זה לא קיים. אם כן, לשיטת הרמב"ם, מהו המחייב של הצומות ההיסטוריים?

אפשר להסביר שכעיקרון מסכים הרמב"ם עם הראשונים האחרים. גם הוא סובר שהמצב של "צרה" הוא המחייב של ארבעת הצומות. לפי הרמב"ם, בניגוד לר"ח ולרמב"ן, בכל תקופת הגלות לא היה אף פעם מצב של שקט ושלוה מוחלט. כנסת ישראל שרויה תמיד בגזירה וצרה. לפעמים הצרה בולטת ופוגעת במרכזי היהדות, ולפעמים הצרה מתונה יותר ונוגעת רק ליהודים שבפריפריה. אבל תמיד המצב הנוכחי הוא של צרה[5].

קיים כיוון נוסף בהסבר שיטת הרמב"ם, לפיו חולק הרמב"ם בצורה עקרונית על שאר הראשונים. דומני שפיתרון זה הוא הנכון במשנת הרמב"ם. פיתרון זה מבוסס על המושג "זיכּרון".

ה"זיכרון" אינו ההיפך של שכחה. "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד". אם מדברים בו, ברור שלא שכחוהו? אכן, הזיכרון הוא קשר מהותי המגשר מעל חלל הזמן. זיכרון פירושו התנגדות למעבר הזמן המנתק קשרים והופך דברים לנחלת העבר, לעפר ואפר. הזיכרון מבטא מאמץ על-אנושי להתנגד לתגובת הכלל השוכחת כל אבל וכאב, ומבטלת כל גיל ושמחה בעבור השנים. ללא ה"זיכרון" אי אפשר להבין את חגי ישראל. המאורעות המשמעותיים אינם עוברים ונשכחים אלא נשארים בתודעתה הלאומית-דתית של כנסת ישראל. יציאת מצרים אינה רק אירוע היסטורי. היא חלק מתודעתנו וחוויתנו. ההלכה הקובעת כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" מעידה על תופעה זו.

דין זה אינו מצומצם לחגים וימים טובים. הוא נאמר גם ביחס לצומות וימי אבל. במקביל לדין המחייבנו לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים בכל דור, מובא בירושלמי (יומא פ"א ה"א): "כל דור שבית המקדש לא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו".

לפי זה פשוט שארבעת הצומות בכלל ותשעה באב בפרט מושרשים בזיכרון החי. אירועים אלה נשארים שרירים וקיימים בתודעתנו. ההלכה לקרוע על חורבות המקדש וירושלים מוכיחה את תפישתנו. הכלל הוא ש"כל קרע שאינו בשעת חימום, אינו קרע" (מועד קטן כד, ע"א). הזיכרון החי החרות בתודעתנו הוא ההופך את אירועי העבר ל'שעת חימום' בהווה.

הנביאים תיקנו להתענות בארבעת הצומות בשעת גזירה. לפי הר"ח והרמב"ן, גזרה זו היא עת צרה בהווה. לשיטתם, תקנת הנביאים דומה לכל גזרת תענית ציבור המתחייבת כתגובה לעת צרה. לעומתם, סבור הרמב"ם שהנביאים תיקנו להתענות לאחר חורבן הבית ללא קשר עם צרה בהווה. תופעת הזיכרון המשתרע על פני אלפי שנים והמאחד את עם ישראל לדורותיו, הוא המעלה את האירוע ההיסטורי של החורבן למציאות ממשית בתודעת כנסת ישראל. תודעה זו היא עת הצרה המחייבת את התענית בארבעת הצומות.

 


[1] קטע משיעור שהועבר לועד הרבנים באמריקה, תמוז תשכ"ח. איכות ההקלטה בה השתמשתי היתה לקויה. כמו כן, אין ביכולתי להעביר בכתב את כוחם ועוצמתם של הדברים המקוריים. בכל אופן ניסיתי למסור בנאמנות מה שהבנתי מהשיעור. בתקוה לשתף את הציבור ולוּ בצורה חלקית, בתורתו וגדולתו של מו"ר זצ"ל - הרב יאיר קאהן. [הדברים נדפסו לראשונה ב"דף קשר" לפני מספר שנים בגיליון 473 המערכת] (חלק ב')

[2] היה מקום לחלק בין סוגי התעניות ולומר שתעניות הסטוריות נובעות מתחושת האבילות על אירועי העבר ולא מהיותנו בצרה ומצוקה. ועיין ב'תורת האדם' להרמב"ן בענין אבילות ישנה. ובשיעורים לזכר אבא מארי בענין תענית ציבור. אבל משנת הרמב"ם בהלכות תענית קב ונקי, בכך שעת הצרה מהווה את הבריח התיכון - המחייב גם תענית ציבור, גם תענית יחיד וגם ד' צומות - י.ק.

[3] (פירוש זה קצת קשה לקבלו, לאור העובדה שאין לנו רמז בספרות ההלכתית וההסטורית שבאמת נהגו בימים אלו ששון ושמחה בזמן בית שני. איברא דלפי רש"י "ששון ושמחה" מתבטא באיסור הספד ותענית, וא"כ אין להתפלא על העדר תיעוד תופעה זו.

[4] דומה שהשימוש במילה "ימים" או "מועדים" היה מדוייק יותר מ"זמנים". זאת ועוד: ראוי היה להקדים את הפועל "להתענות" לפני מועד התענית. לא זו אף זו: המלים "ובי"ג באדר" מופיעות בסוף המשפט בצורה מסורבלת.

[5] יש להביא סמך להבנה זאת מלשון הרמב"ם "עד שגרם להם ולנו אותן הצרות" (תעניות ה, א) - י.ק.