דילוג לתוכן העיקרי

ויקהל | ויעש בצלאל את הארון

קובץ טקסט

עשיית הארון במדרש תנחומא

תנחומא בובר היא גרסה ארצישראלית מקורית קדומה של התנחומא, בניגוד לתנחומא הנדפס המכיל תוספות רבות, ביניהם מובאות מן התלמוד הבבלי. ההשוואה בין תוכן שני החיבורים לפרשת ויקהל מורה כי גרסת התנחומא הנדפס שמרה על מסגרת הפתיחה והחתימה שבתנחומא בובר, תוך שינוי הדרשות האמצעיות:
 
תנחומא בובר ז-יא
תנחומא הנדפס
פתח דבריך יאיר מבין פתיים
פתח דבריך יאיר מבין פתיים
תן לחכם ויחכם עוד
אין אתה מוצא באחד מכל כלי המשכן שעשה שם בצלאל כלום אלא בארון וכל המלאכות האחרות כל הכלים האחרות באמירתו ובעצתו
כי אעלה ארוכה לך
לפי שגלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שישראל חוטאים בשטים
 
בניית משכן מאילן שאינו נותן פרי
מעשה הפרוכת
מעשה הפרוכת
וכי בצלאל לעצמו עשה
וכי בצלאל לעצמו עשה
 
 
בטבלה שלהלן מובא חלקו הראשון של הפסקה השנייה בתנחומא הנדפס ומקורותיו:
תנחומא הנדפס
מקורות תנאיים ואמוראים
ויעש בצלאל את הארון, אין אתה מוצא באחד מכל כלי המשכן שעשה שם בצלאל כלום אלא בארון וכל המלאכות האחרות כל הכלים האחרות באמירתו ובעצתו, ולמה פירש בארון מלאכתו לבד ועשאו בידו, בשביל ששם צלו של הקדוש ברוך הוא שהוא מצמצם שם שכינתו, ולפיכך קראו בצלאל שעשה צלו של הקדוש ברוך הוא בין שני הכרובים שנאמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו', והלא כבר נאמר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא (ירמיה כג) א"ר יהושע דסכנין בשם רבי לוי: משל למערה שהיא נתונה על שפת הים געש הים נתמלאת המערה והים לא חסר כלום, כך הקדוש ברוך הוא יתברך זכרו אף על פי שכתוב וכבוד ה' מלא את המשכן אעפ"כ הודו על ארץ ושמים...
 
 
 אר"ח דצפורן: שלש תיבות עשה בצלאל את הארון שתים של זהב ואחד של עץ שיקע של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ, ואח"כ צפה שפתותיהן זהב לקיים מצות עשה, שנא' ויצפהו זהב טהור מבית ומחוץ ואח"כ ויעש לו זר זהב סביב מכאן שיהא ת"ח תוכו כברו שנאמר מבית ומחוץ תצפנו, מהו מבית ומחוץ תצפנו...
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רבי נתן אומר: חביב הוא מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה שנאמר (שמות טו) מכון לשבתך פעלת ה' מקדש וגו', שמקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה והארון מכוון כנגד כסא הכבוד של מעלה שנאמר (ירמיה יז) כסא כבוד מרום מראשון, ובאיזה מקום היה מקום מקדשנו הוי פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך, אל תקרי מכון אלא מכוון כנגד כסא הכבוד הוא עשוי למעלה הימנה...
 
 
 
 
 
ראה מה הארון חביב שהמשכן כלו לא נעשה אלא בשביל הארון שהשכינה בתוכו וכל הנסים שהיו נעשים לישראל בארון היו נעשים לפי שהשכינה בתוכו, ראה מה כתיב בו וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה (במדבר י) והיה הורג נחשים ועקרבים ושורף את הקוצין והורג שונאיהן של ישראל...
 
 
 
תדע לך שבשעה ששבו פלשתים את הארון ובקשו להחזירו מיד הביאו את הפרות וקשרו אותן כמנהג אחוריהן לארון וידעו והבינו הפרות מיד מה היה נתון עליהם ועקמו פניהם כלפי הארון והיו מנהיגין את הארון לפניהם שנא' (שמו"א ו) וישרנה הפרות בדרך...
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי:
למה היה אוהל מועד דומה? למערה שהיא נתונה על שפת הים ועלה הים והציף, המערה נתמלאת מן הים והים לא חסר. כך אוהל מועד נתמלא מזיו השכינה.
לכך נאמר "ויהי ביום כלת משה" (במדבר ז, א).
(פסיקתא דרב כהנא ויהי ביום כלות)
 
[אמר רחבה אמר רב יהודה: שלש ארונות עשה בצלאל, אמצעי של עץ תשעה, פנימי של זהב שמונה, חיצון עשרה ומשהו. - והתניא אחד עשר ומשהו! - לא קשיא: הא - כמאן דאמר יש בעביו טפח, הא כמאן דאמר אין בעביו טפח. ומאי משהו - זיר. אמר רבי יוחנן: שלשה זירים הן; של מזבח ושל ארון ושל שלחן. של מזבח - זכה אהרן ונטלו, של שלחן - זכה דוד ונטלו, של ארון - עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח - יבא ויקח, שמא תאמר פחות הוא - תלמוד לומר בי מלכים ימלכו.
                          
רבי יוחנן רמי: כתיב זר וקרינן זיר, זכה - נעשית לו זיר, לא זכה - זרה הימנו. רבי יוחנן רמי: כתיב ועשית לך ארון עץ, וכתיב ועשו ארון עצי שטים - מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. מבית ומחוץ תצפנו אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם.
(בבלי יומא עב, ע"ב)
 
מכון לשבתך פעלת ה' זה אחד מן המקומות ש
כסא שלמטה מכוון כנגד כסא שלמעלה שנא' כה אמ' ה' השמים כסאי וגומ' (ישע' סו, א) ואומ' בן אדם את מקום כסאי ואת מקום כפות רגלי וגומ' (יחז' מג ז) ה' בהיכל קדשו ה' בשמים כסאו וגומ' (תה' יא ד) ואומ' בנה בניתי בית זבול וגומ' (מ"א ח יג) חביב בית המקדש לפני מי שאמר והיה העולם שכל העולם כולו לא נברא אלא במאמרו של הקדוש ברוך הוא שנא' בדבר ה' שמים נעשו וגומ' (תה' לג, ו) אבל כשבנה בית המקדש כויכול פעולה היא לפניו מכון לשבתך פעלת
(מכילתא דרשב"י טו)
 
חביב הוא הארון שהמשכן כולו לא נעשה אלא בשביל הארון וכל נסים שהיו נעשין בישראל בארון היו נעשין וכה"א וארון ברית ה' נוסע לפניהם שהיה הורג נחשים ועקרבים והיה הורג לפניהם שונאיהן של ישראל.
(ספרי זוטא פרק י)
 
 
 
 
ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק: אילו תרנגלתו שלאחד מהם אבדה לא היה מחזר כמה פתחים להביאה וארוני בשדה פלשתים ז' חדשים ואינכם משגיחים, אני בעצמי אשגיח עליו הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו (תהלים צח, א) הה"ד וישרנה הפרות בדרך (שמו"א ו, יב) מהלכות בישרות הפכו פניהם כלפי ארון ואמרו שירה.
                             (בראשית רבה נד, ד)
 
 
 
נעיין להלן בדברי מדרש תנחומא בובר על עשיית הארון בידיו של בצלאל.

 

בניית המשכן ובריאת העולם

א.
"ויעש בצלאל את הארון" (שמות לז, א).
זש"ה (=זה שאמר הכתוב) "פתח דבריך יאיר מבין פתיים" (תהלים קיט, קל).
שאל רבי שמעון בן יהוצדק את רבי שמואל בר נחמן:
אתה בעל הגדה, אמור לי היאך ברא הקדוש ברוך הוא את העולם.
אמר לו: הקדוש ברוך הוא כשבקש לבראות את העולם, נתעטף באורה וברא את עולמו,
שנאמר "עוטה אור כשלמה" (תהלים קד, ב),
אח"כ "נוטה שמים כיריעה" (שם),
לכך "פתח דבריך יאיר" וגו'.
אמר רבי יהודה: למה הדבר דומה, למלך שביקש לבנות לו פלטין ואותו מקום היה חשך.
מה עשה? הדליק את הנרות, ואחר כך בנה פלטין.
כך הקדוש ברוך הוא כשבנה העולם היה כולו חשך.
מה עשה? נתעטף באורה ובראו, הוי "פתח דבריך יאיר" וגו'.
מן הקדוש ברוך הוא למדו הצדיקים שיהו מתחילים באורה.
כשאמר לו הקדוש ברוך הוא "ועשו לי מקדש" (שמות כה, ח),
אמר משה לבצלאל שיעשה משכן.
מה פתח תחילה? מלאכת הארון, "ויעש בצלאל את הארון".
                                     (תנחומא בובר ויקהל ז).
הדרשה הפותחת את עניין "ויעש בצלאל את הארון" היא פתיחתא משולשת על הפסוק "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים" (תהלים קיט, קל). פסוק זה נדרש פעמיים לעניין בריאת האור, ופעם אחת לעניין בניית הארון. הדרשה השלישית, החותמת את הפתיחתא, עושה שימוש בקרבה הצלילית אור-ארון. בנוסף, היא  מקבילה בין בניית המשכן לבריאת העולם, ובין בצלאל לבוראו. כך, הזכרת שמו של בצלאל במעשה הארון משקפת את ההתאמה המלאה של שמו אל מהותו, היא העשייה בצילו של א-ל.
שתי הדרשות הראשונות המובאות במדרש תנחומא בובר לעיל מקורן במדרשם של אמוראי ארץ ישראל, במדרש בראשית רבה א, ג:
"ויאמר א-להים יהי אור" (בראשית א, ג).
רבי יצחק פתח: "פתח דבריך יאיר" וגו' (תהלים קיט, קל).
רבי יהודה ורבי נחמיה.
רבי יהודה אומר: האור נברא תחילה.
למלך שביקש לבנות פלאטין והיה אותו המקום אפל.
מה עשה, הדליק נרות ופניס  לידע היאך קובע תימיליאוס.
כך האור נברא תחילה.
רבי נחמיה אומר: העולם נברא תחילה ...
"ויאמר א-להים יהי אור".
רבי שמעון ברבי יהוצדק שאליה (=שאל) לרבי שמואל בר נחמן.
אמר לו: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל הגדה, מאיכן נברא האור?
אמר: נתעטף הקדוש ברוך הוא בה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו.
אמר לו: בלחש.
אמר לו: מקרא מלא הוא, "עוטה אור כשלמה" וגו' (תהלים קד, ב)...
בעל תנחומא בובר הפך את סדר הופעתם של הדרשות, והקדים את דרשתו של רבי שמעון ברבי יהוצדק לדרשה על הדלקת הנרות. כמו כן, הוא דרש על שתיהן את הפסוק "פתח דבריך יאיר", בעוד פסוק זה נדרש במקור רק על משלו של רבי יהודה.[1] הדרשות מופיעות במדרש בראשית רבה כשתי דרשות עצמאיות המביעות שני רעיונות שונים: הדלקת הנרות היא פעולה כלפי חוץ לצורך ביצוע מלאכה, לעומת התעטפותו של ה' באורה המבטאת את העולם הנברא כביטוי מצועף של האלוקי.[2] נראה לומר כי ההבדל ביניהם טושטש במדרש תנחומא בובר, כפי שמעיד הביטוי "נתעטף באורה ובראו" המופיע בסוף מאמרו של רבי יהודה שם.[3]

 

בניית הארון תחילה

ב.
"ויעש בצלאל את הארון" (שמות לז, א).
זש"ה "תן לחכם ויחכם עוד הודע לצדיק ויוסף לקח" (משלי ט, ט).
מדבר בנח כשעשה את התבה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה" וגו' (בראשית ז ב).
כשיצא קירב מן הטהורה, אמר: לא ריבה הקדוש ברוך הוא בהמה טהורה, אלא כדי שאקרב ממנה. הוי "תן לחכם" וגו', זה נח.
ד"א "תן לחכם" וגו', זה היה משה,
כשנתן לו הקדוש ברוך הוא את התורה, היה הולך ומלמדה לישראל, והיה משביח את דבריו.
ד"א "תן לחכם" וגו', זה בצלאל, בשעה שאמר לו משה לבצלאל עשה משכן,
אמר בצלאל: למה הוא המשכן?
אמרו לו: להשרות שכינה בתוכו וללמד לישראל תורה.
אמר בצלאל: והיכן התורה נתונה?
אמר לו: כשאנו עושים משכן נעשה ארון.
והוא התחיל בארון, שנאמר "ויעש בצלאל את הארון" וגו'.
                                        (מדרש תנחומא בובר ויקהל ח).
הדרשה השנייה היא פתיחתא בה נדרש הפסוק "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח" (משלי ט, ט) בשלושה אופנים, שהאחרון מתוכם מתייחס למלאכת המשכן. הצלע הראשונה בה בנויה על דרשה המופיעה בבראשית רבה לד, ט, בה נדרשת המילה "ויבן" בפסוק "ויבן נח מזבח לה' " במשמעות של התבוננות: " "ויבן" כתיב, נתבונן. אמר: מה טעם ריבה הקדוש ברוך הוא בטהורים יותר מטמאים, לא שרוצה להקריב לו מהם? מיד "ויקח מכל הבהמה הטהורה" וגו' ". על גבי דרשה זו יצר בעל תנחומא בובר פתיחתא חדשה.
בצלאל מוצג בתורה כבעל חכמה מיוחדת: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה" (שמות לה, ל-לא). בצלאל חוקר בחכמתו מהו ליבו של המשכן, ולפי מסקנות חקירתו הוא מתכנן את בנייתו. הדרשה מתייחסת לא לתבנית אלא לסדר הבנייה. ליבו של המשכן הוא התורה; ועל כן מתחיל בצלאל בבניית הארון. המשכן מתואר בדרשה כמרחב של השראת שכינה ותורה, ושניהם נסובים סביב הארון; השראת שכינה מבין שני הכרובים על הכפורת שממעל לארון, וספר התורה בארון. ברם, הדרשן מתמקד בתורה כסיבה להקדמת הארון, ולא השראת שכינה. יש להבין בחירה זו על רקע מגמתו החינוכית של התנחומא, המתייחסת ללוז הווייתה של האומה מאות שנים אחרי חורבן המקדש.
החלטתו של בצלאל לפתוח בעשיית הארון עומדת בניגוד לדברי הגמרא בבבלי: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים. הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן! כלים שאני עושה - להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת!" (בבלי ברכות נה ע"א).[4] ניגוד זה ממחיש את היות תנחומא בובר חיבור מדרשי היונק ממסורת ארצישראלית.

 

עשיית הארון מעצי שיטים

ג.
"ויעש בצלאל את הארון עצי שטים" (שמות לז, א).
אמר ירמיה: "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך" וגו' (ירמיה ל, יז).
מלך בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטיה.
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, בדבר שמכה בו מרפא,
שנאמר: "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" (שמות טו, כג).
אמר רבי לוי: למה "כי מרים הם"?
הדור היה מר במעשיו, "ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ" (שם, כה).
נתן לו הקדוש ברוך הוא עץ מר, ונתן לתוך מר, וימתקו המים (שם).
הוי, "וממכותיך ארפאך".
אף ישראל כשחטאו בשטים, אמר להם הקדוש ברוך הוא:
חייכם, במה שחטאתם בו אתם מתרפאים.
                                    (תנחומא בובר ויקהל ט).
הדרשה השלישית בתנחומא בובר אף היא פתיחתא, הדורשת את עניין עשיית הארון מעצי שיטים באמצעות הפסוק "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ" (ירמיהו ל, יז). הרעיון המרכזי, שהעיקרון "בדבר שמכה הוא מרפא" מאפיין את ה' לעומת האדם, בנוי על המכילתא, בו מופיעה לשון זהה:
הקדוש ברוך הוא רופא הוא לכל באי העולם, שנאמר "כי אני ה' רופאך" (שמות ואומר "רפאני ה' וארפא הושיעני ואושע" (ירמיה יז, יד) ואומר "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" (שם ג, כב).
בא וראה רפואתו של הקדוש ברוך הוא אינה כרפואת בשר ודם.
רפואת בשר ודם ,במה שהוא מכה אינו מרפא, אלא מכה באזמל ומרפא ברטייה.
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא במה שהוא מכה הוא מרפא.
(מכילתא דרבי ישמעאל בשלח מסכתא דויהי פרשה ה).
מה עומד מאחורי ההצגה של פועלו של ה' במציאות באופן ש"בדבר שמכה בו מרפא"? נראה לומר כי עולה מכאן התייחסות ניטרלית אל כלל הנבראים, שאין בהם כוח להזיק או להיטיב, אלא כולם כלים בידיו של ה' לפי הצורך. בנוסף, יש כאן תפיסה אחדותית הרואה בחייו של האדם או העם תהליך, במהלכו הוא נופל וקם, דרכם הוא מתקדם, מתקן את מידות נפשו ומתעלה. חטאם של ישראל בשיטים בסוף שנת הארבעים והארון שבמשכן נראים רחוקים זה מזה, אך לשון התורה מצביעה על קשר ביניהם. מי שמדקדק בלשון התורה זוכה לגלות את פעולתו של ה' במציאות.    
בדרשה מוענקת משמעות אחדותית אף לאמצעים בהם פועל ה' (כגון: עץ). כך, "הדור היה מר במעשיו... נתן לו הקדוש ברוך הוא עץ מר, ונתן לתוך מר".
שלוש הפתיחאות בתנחומא בובר כאן "נארגו" סביב מאמר של תנאים או אמוראים המופיע בבראשית רבה או במכילתא.

 

סדר וחוכמה במעשה המשכן

ד.
מה כתיב למעלה מן הענין, "ויעש את הפרוכת" וגו' (שמות לו, לה).
אמרו רבותינו: פרוכת עוביה טפח ועל שבעים ושנים נירים היתה נארגת, ועל כל נימה ונימה כ"ד חוטין, ארכה מ' אמה, ורחבה כ' אמה, ולא היה בה קשר, [ושתים עושין כל שנה ושנה, וש' כהנים מטבילין אותה], וכיצד היו מטבילין אותה, כל הכהנים היו עולים ומטבילים אותה, ועולים ושוטחים אותה בחיל, ומשעשה משה את הפרוכת שהיתה נתונה בפני הארון, אחר כך אמר לבצלאל שיעשה את הארון.
את מוצא כל מה שהיה במשכן על הסדר היה עשוי.
תחילה עשה את הקרשים וחיברם, ואחר כך עשה יריעות שיהא פורש עליהם, שנאמר "ועשית יריעות עזים" (שמות כו, ז), ואחר כך עשה פרוכת שהיתה נתונה בפני הארון, ואחר כך עשה הארון, ואחר כך עשה כפורת זהב על הארון.
אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: אני ראיתיו ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים. שאלתי אותם: מה הדם הזה שעל הכפורת? אמרו: מדם יום הכפורים שהיה כהן גדול נכנס ומזה. למה נקרא שמה כפורת, שהיה מכפר עונותיהם של ישראל. ואחר כך עשה את השלחן שהיה לחם הפנים עליו, ואחר כך עשה את המנורה שהיה מאירה למעלה מן השלחן, הוי כטכסיס של מלכים עשה אותה, לפיכך "ויעש בצלאל".
                             (מדרש תנחומא בובר ויקהל י).
הדרשה הרביעית פותחת בתיאור הפרוכת המופיע במשנה בשקלים (ח, ד), אולם עיקר עניינה בהיגד "את מוצא כל מה שהיה במשכן על הסדר היה עשוי". בסדר הדברים המתואר בה, בניית הארון אינו מופיע ראשון, בניגוד לנאמר בשתי הפתיחתאות הראשונות על ויקהל.[5] ניגוד זה משקף את הסדר השונה בהם מופיעים המשכן וכליו לאורך פרשיות תרומה-פקודי. נראה לומר כי עיקר המסר העולה מתוך דרשה זו בהקשרה היא שיש סדר וחוכמה במעשה המשכן, גם אם קיים קושי לקבוע מהו. 

מסירותו של בצלאל

ה.
"ויעש בצלאל".
וכי בצלאל לעצמו עשה, שכל פעם ופעם הוא אומר "ויעש בצלאל"?
אלא על ידי ששם נפשו הרבה על מלאכת המשכן,
לפיכך לא קיפח הקדוש ברוך הוא שכרו,
והוא מפרסמו בכל פעם "ויעש בצלאל". אף כיוצא בו אך יונתן בן עשאל ויחזיה בן תקוה עמדו על זאת [ומשלם ושבתי הלוי עזרום] (עזרא י טו), הכתוב פרסמו ששם יהונתן נפשו, אף כאן ויעש בצלאל.
אמר הקדוש ברוך הוא עשיתם לי יריעות עזים לאוהל על המשכן, כשיצאתם ממצרים הבאתי ענן והיה מגין עליכם, אעפ"י שאתם פורעים לי, אני פורע לכם לעולם הבא, שנאמר וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם (ישעיה ד ה).
עשיתם לפיני כפורת, אני מכפר לכם על כל עונותיכם, שנאמר בכפרי לך וגו' (יחזקאל טז סג).
עשיתם לפני ארון, חייכם שאני מאיר לכם, שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה וגו' (ישעיה ל כו), ואומר אור זרוע לצדיק וגו' (תהלים צז יא).
                                   (מדרש תנחומא בובר יא).
הדרשה האחרונה במחזור מתייחסת למסירותו של בצלאל בעשיית המשכן. "ויעש בצלאל" מופיע רק פעם אחת, לגבי עשיית הארון, ולכן הנוסח המופיע כאן, ממנו משתמע כי צרוף זה מופיע הרבה, הוא קשה. סיומה של הדרשה חוזר כעין הפתיחה של מחזור הדרשות על "ויעש בצלאל את הארון" – למוטיב האור. חתימתה של הדרשה – ושל מחזור הדרשות כולם – בצפייה לגאולה, שתגיע בשכר בנייתם של המשכן וכליו.[6] אם כן, תוכנה של דרשה זו רוויה סממנים של סיום.

סיכום

מן העיון בחמש דרשות אלה עולה תמונה של יצירתיות מדרשית תוססת, הנטועה עמוק במסורת המדרש עד לתקופתה, ומוסיפה עליה. היחידה כולה בנויה בתבנית מדרשם של אמוראי ארץ ישראל: פתיחתאות אחדות הבאות בראש העניין, היגד מרכזי המופיע לאחריהם, וסיום.  
האם בעל תנחומא בובר רצה להביע אמירה כוללת ביחידה מדרשית זו? אם כן, כיצד מתייחס תוכן  הדרשה השלישית – על עצי השיטים שבהם מכים ומרפאים – לדרשות האחרות? בשאלות מרתקות אלו נסיים את לימודנו כאן. אתם מוזמנים להמשיך ללמוד, וגם לשתף בתובנות. שבת שלום!
 
 
 
 
[1] ורבי נחמיה. דרשה זו בנויה משני משלים תנאיים שנקשרו לפסוק "פתח דבריך יאיר" בדרשתו של האמורא רבי יצחק.
[2] ראו פירוש מהרז"ו ויפה תואר על בראשית רבה ג, א.
[3] הקשר אל בית המקדש קיים כבר בהמשך הדרשה במדרש בראשית רבה: "רבי ברכיה בשם רבי יצחק: ממקום בית המקדש נברא האור, הא הא דכתיב [=שנאמר]: "והנה כבוד א-להי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו" (יחזקאל מג, ב). אין כבודו אלא בית המקדש, היך דאת אמר [=כפי שאתה אומר]: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" (ירמיה יז, יב)".
[4] המהרז"ו לשמות רבה נ, ב משייך את האגדות החלוקות לשיטת רבי יהודה ורבי נחמיה לגבי השאלה מה נברא קודם, האור או העולם. לפנינו דוגמא של אגדות חלוקות. יש לציין כי המשכה של אותה דרשה בבבלי: "אמר רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה. שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דרבי אבהו, אמר ליה... אנן מהכא מתנינן לה [=אני שונה ממקרא זה], דכתיב: "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה".  פסוקים אלו מבטאים רעיון זהה לפסוק אותו בחר בעל תנחומא בובר – "תן לחכם ויחכם עוד".
[5] הסדר המופיע פה מתאים לכתוב בפרשת ויקהל (שמות לו-לז), לעומת אופן הופעתם של כלי המקדש והמשכן בפרשת תרומה. ראו פירוש מהרז"ו לשמות רבה נ, ה.
[6] הסיום ב"דבר טוב" הוא ממאפייניו של ספרות חז"ל. דוגמא לכך היא סיומה של משנה תענית בעניין בניית בית המקדש.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)