23 פרשת פקודי: על הנאמנות

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

פתיחה

שני נושאים נדונים במדרש תנחומא בובר לפקודי: מערכת היחסים בין משה לעם למשה בבניית המשכן, ומשמעותו הרוחנית של המקדש. הראשון, נוגע באקטואליה של דור יוצאי מצרים, בהתגייסותם הנלהבת לבניין המשכן. השני צופה הרחק הרחק לתוך העתיד, ומבטא את כמיהתם של הגלויות לגאולה העתידה. בשיעור זה נעיין בנושא הראשון. 

 

נאמנותו של משה בבניית המשכן

מערכת היחסים בין משה לעם מתחלקת אף היא לשני נושאים. הנושא הראשון (פסקאות המסומנות כאן א-ג) הוא אופן התנהלותו ואמינותו של משה בבניית המשכן בעיני העם.
א.
"אלה פקודי המשכן" וגו' (שמות לח, כא).
זש"ה "איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה" (משלי כח, כ).
את מוצא כל מי שהוא נאמן, הקב"ה מביא ברכות על ידיו.
ומי שאינו נאמן ואץ להעשיר, לא ינקה.
ד"א "איש אמונות". זה היה משה.
על כל הדברים שנעשו נזכר עליהם, והיו מתברכות על ידיו. למה, שהוא נאמן.
"ואץ להעשיר", זה קרח, שהיה לוי וביקש עוד ליטול כהונה גדולה.
ד"א "איש אמונות רב ברכות", זה משה, שנעשה גזבר לעצמו.
ואעפ"י שהיה גזבר לעצמו, היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם,
שנאמר "אלה פקודי המשכן".
                                    (תנחומא בובר פקודי א).
הדרשה שלפנינו הינה פתיחתא, במהלכה הפסוק "אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה" (משלי כח, כ)  נדרש בשלושה אופנים שונים. בדרשה הראשונה, "איש אמונות" נדרש כ"איש נאמן", והמילה "רב" נדרש כמתייחס לה', והיא קושרת באופן כללי בין תכונת הנאמנות לזכות שתבוא ברכה על ידו.
הדרשה השנייה מתייחסות אל דמותו של משה, ויש לראותה כיישום של הכלל שנקבע בדרשה הראשונה בתוך המציאות של בניית המשכן: נאמנותו של משה במעשה כלי המשכן מביא לברכה בעשייתם.
ברם, כוונתה של הדרשה לא ברורה, וכן ניסוחה: "על כל הדברים שנעשו נזכר עליהם, והיו מתברכות על ידיו. למה, שהוא נאמן". נראה לומר כי חלקו הראשון של המשפט – "על כל הדברים שנעשו נזכר עליהם" – משקף את סגנון הכתוב לאורך פרשת פקודי, בה מעשה כל אחד מכלי המקדש המוזכרים מסתיים, לא פחות משבע עשרה (!) פעמים במהלך הפרשה כולה, במילים "כאשר צוה ה' את משה". חציו השני של המשפט – "והיו מתברכות על ידיו" – נראה כמתייחס לתיאור התורה להבאתם של העם את המשכן אל משה אחרי שכלתה כל המלאכה, והם זוכים לברכתו: "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (שמות לט, מב-מג).
אולם עדיין יש לשאול, במה באה לידי נאמנותו של משה? לפי הפשט, נאמנותו באה לידי ביטוי במסירה המלאה של ציווי המשכן, מפי הגבורה אל העם. הסבר אחר הוא על פי ההקבלה בין "איש האמונות" למשה ובין "אץ להעשיר" לקרח. נאמנותו של משה בהקשר זה מתייחסת לישרותו המוחלטת של משה ביחס לשפע התרומות שהגיעו לידיו מן העם לצורך בניית המשכן.
הדרשה השלישית אף היא מתייחסת לדמותו של משה, ורואה את נאמנותו בכך שלמרות היותו ממונה יחיד על תרומות המשכן, "היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם". כלומר, היא אינה מתייחסת לתכונה מתכונותיו של משה, אלא מצביעה על אופן התנהלותו עם כספי ציבור, המאופיינת במה שקרוי בלשון ימינו "שקיפות". כך, הפתיחתא חותמת בחזרה אל הפסוק "אלה פקודי המשכן" המתפרש עתה כ"חשבונות המשכן", הנערכים לעיני כל העם בתום הבנייה. 
הפסוק ממשלי נדרש כבר במדרשם של אמוראי ארץ ישראל במשמעות של יושר בנוגע לכספים באופן המקביל לדרשה השנייה בפתיחתא שלעיל:
כתיב "איש אמונות רב ברכות" (משלי כח, כ), זה יעקב, "ואץ להעשיר לא ינקה" (שם), זה עשו [...] אין כתיב כאן אלא "לא ינקה", זה עשו הרשע שנתחתן ביהודית ובשמת ומחלת, להרבות עושר שאין לו נקוי עולמים.
                                (בראשית רבה וילנא פב, ב).
"וילקט יוסף את כל הכסף" וגו', הדה היא (=הוא זה) "איש אמונות רב ברכות" (משלי כח, כ).
                                   (בראשית רבה כתב יד וינא צה, יד).
שני מופעיו של הפסוק במדרש בראשית רבה הם ביחס למצבים בהם אחד מאבות האומה היה מופקד על רכוש אדונו, ונהג בו ביושר מופתי. כתוצאה מכך, הם מתברכים מפי עליון. 
על פי דברים אלה, ניתן להצביע על אופן התפתחותן של הדרשות והרעיונות הגלומים בהן: הפתיחתא בתנחומא בובר שנדונה לעיל עשתה שימוש בדרשה קדומה על הפסוק ממשלי, תוך שילובה בפתיחתא חדשה בה נדרש פסוק זה בפנים חדשות. מושג הנאמנות מקבל פרשנות אחרת בכל אחת מן הדרשות.  
משמעותה הבסיסית של המילה אמונה כמתייחסת ליושר עולה מירמיהו: "וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא  יָדָעוּ נְאֻם ה' " (ירמיהו ט, ב). בפסוק זה, האמונה היא ניגודה של השקר. ברם, מובנו ההלכתי של מושג הנאמנות קרוב יותר למשמעותו בדרשה השלישית במדרש תנחומא בובר כאן, שהוא כלפי הציבור. 
אין ספק ששתי המשמעויות של הנאמנות קשורות זו בזו. רק אדם ישר בתכלית יזכה בנאמנות מצד הציבור המונהג על ידו.
שתי הדרשות הבאות ממשיכות לתאר את אופן התנהלותו של משה עם העם בבניית המשכן.
ב.
"אלה פקודי המשכן".
זש"ה (=זה שאמר הכתוב) "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים" (מ"ב יב, טז).
זה דורו של יואש המלך, שהיו עושין באמונה.
שנו רבותינו: מי שהיה נכנס לתרום הלשכה, לא היה נכנס לא בפרגוד חפות, ולא בפונדיה, שאם יעשיר יאמרו משל לשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות, כדרך שהוא יוצא ידי שמים, שנאמר "והייתם נקיים מה' ומישראל" וגו' (במדבר לב, כב).
ומשה היה גזבר לעצמו על מלאכת המשכן.
בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה "ועשו לי מקדש", אמר משה לכל בני ישראל: "זה הדבר אשר צוה ה', קחו מאתכם תרומה" וגו' (שמות לה, ד-ה). אמר רבי יוחנן: לשני בקרים הביאו לכל המשכן והותירו. "ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' והמלאכה היתה דים" וגו' (שם לו, ו-ז).
אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עשינו את כל המלאכה של משכן והותרנו, מה נעשה ביותר? אמר לו: לך ועשה בהן משכן לדברות. הלך ועשה משכן לדברות. כיון שבא ליתן חשבון, אמר להן כך וכך יצא למשכן, וביותר עשיתי משכן העדות, שנאמר "אלה פקודי המשכן משכן העדות". מהו "משכן משכן"? שתי פעמים...
                                    (תנחומא בובר פקודי ב).
הדרשה מתייחסת לנושא חלוקת המשאבים המיועדים לבניית המשכן ולצורך בהצגה של אופן חלוקתם בפני הציבור. משה פועל על פי הדיבור הא-לוהי, תוך שיתופו של העם בסופו של התהליך. מה שמובא בתור "שנו רבותינו" הוא פראפראזה של המשנה בשקלים (ג, ב): "אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע, שמא יעני ויאמרו: מעון הלשכה העני. או שמא יעשיר, ויאמרו: מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות, כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב) ואומר: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג, ד)". מקור זה מתאר את ההתנהלות התקנית הנדרשת בכל דור, לעומת דורו של יואש שהיה מיוחד במינו, אך אין הוא משקף את הנורמה או מהווה מודל לחיקוי. "פקודי המשכן" – דין וחשבון על אופן ויסות וניהול המשאבים שנודבו לצורך בניית המשכן – מופיע בה כניגוד לאמון העוור, ה"אמנה" של בדק הבית בימיו של יואש.
ג.
"אלה פקודי המשכן". כל מה שהיה משה עשה, היה עשה על ידי אחרים.
שנאמר: "עבודת הלוים ביד איתמר" (שמות לח, כא).
לא עשה אלא משנגמרה מלאכת המשכן.
אמר להם: בואו ואעשה לפניכם חשבון.
נתכנסו כל ישראל.
עד שהוא יושב ומחשב, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, שעשה ווים לעמודים.
אמר להם: "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים" (שם לח, כח).
באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן.
ומי גרם לו? על ידי שישב ופייסן,
"אלה פקודי המשכן".
 
ולמה עשה עמהם חשבון, והקב"ה מאמינו,
שנאמר: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב, ז),
ומשה אמר בואו ועשו עמי חשבון?
אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו,
שנאמר: "והיה כבא משה האהלה" וגו' (שמות לג, ט)
"והיה כצאת משה אל האהל וגו' והביטו אחרי משה" (שם, ח).
ומה היו אומרים?
רבי יצחק אומר: לשבח היו אומרים. אשרי יולדתו של זה, כל ימיו הקדוש ברוך הוא מדבר עמו, כל ימיו הוא משולם להקב"ה, "והביטו אחרי משה" וגו'.
ורבי חמא אמר לגנאי. היו אומרים: ראה צואר, ראה שוקים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים. וחבירו משיבו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?
כיון ששמע משה כך, אמר להן: חייכם משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון.
שנאמר: "אלה פקודי המשכן" וגו'.
                                    (תנחומא בובר פקודי ד).
לדרשה זו שני חלקים. חלקה הראשון עוסק בתיאור האמון שזוכה לו משה מצד העם בניהול משאבי המשכן. אמון זה נובע משני גורמים: עבודת הצוות שנקט בה משה – "כל מה שהיה משה עשה, היה עשה על ידי אחרים. שנאמר: "עבודת הלוים ביד איתמר" (שמות לח, כא)", והשקיפות – עריכת דין וחשבון פומבי וכן, שאינו מטייח ואינו מסתיר טעויות. כך, "עד שהוא יושב ומחשב, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, שעשה ווים לעמודים. אמר להם: "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים" (שם לח, כח). המשכה של הדרשה: "באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן" מדגיש את כוחה של התנהלות זו בקניית אמונו המוחלט של העם. כמו בדרשה הקודמת, משמעות "פקודי המשכן" כאן היא "עריכת חשבון המשכן".
חלקה השני של הדרשה עוסק בעצם הצורך של משה לנהוג בדרך זו. השאלה נגזרת מרמתו האישית העילאה, המוצגת בעדותו של ה' על משה "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז). מוטיב הנאמנות המופיע כאן לא ביחס למשה או לעם, כבדרשה הראשונה לעיל, אלא ביחס לה', מדגיש את הפער הבלתי ניתן לגישור השורר ביניהם.
מתוך הדרשה ניתן לקרוא את עדותו של ה' על משה "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" לא רק בהקשר של הקרבה  המיוחדת אליה הגיע משה ביחס לה', אלא בהוראה של מי שבונה את המקדש באמונה.
התשובה הניתנת בדרשה על הצורך בשקיפות כלפי העם מתייחסת לצרות העין ולחשדנות הקיימים בציבור ביחס למנהיגיהם. חשדנות זו היא קולה של הניסיון האנושי-היסטורי לגבי חוסר יכולתם של מנהיגים לעמוד בפיתויים המזדמנים למי שמופקד על קופת הציבור. זו מקורה של הציניות הבוקעת מלשון דבריו של האמורא רבי חמא: "היו אומרים: ראה צואר, ראה שוקים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים. וחבירו משיבו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?". ההצגה של דברים קשים אלה על משה בתור דו-שיח בין שניים מחדדת את ההבחנה שזה דוגמא לשיח הרווח בציבור, ולא מחשבותיו של אדם אחד בעל מידות שפלות. הביטויים החריפים המופיעים בהיגדו של רבי חמא מציירים תמונה בוטה של חוסר אמון ביכולתו של משה להתרומם מעל לחולשות אנוש מצויות כאשר מדובר בכסף. 
 

בין סיום להקמה

הנושא השני העולה במדרש (פסקאות ד-ה להלן) הוא יחסו של העם לפי משה במהלך התקופה שבין סיום הבנייה להקמתו בתאריך א' בניסן.
ד.
ויביאו את המשכן אל משה וגו' (שמות לט, לג).
זש"ה(=זה שאמר הכתוב) "תאלמנה שפתי שקר הדוברים על צדיק עתק" (תהלים לא, יט),
מדבר במשה.
בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לעשות משכן, מיד אמר להם: "קחו מאתכם תרומה לה'" (שמות לה, ה), והיה משה עסוק במשכן.
אמר רבי חנינא:
ששה חדשים היה עסוק במשכן, ג' חדשים עשו אותו, וג' חדשים קיפלו אותו.
אעפ"י כן היו מתלוננים עליו ואומרים:
הרי נעשה המשכן, לא היה אומר שהוא משרה שכינתו אצלינו?
והקב"ה נתכוון שיעמד המשכן בחודש שנתבשר אברהם אבינו ביצחק.
לא עשה (=משה).
אלא כיון שהגיע החודש, אמר לו הקדוש ברוך הוא:
"ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד" (שמות מ, ב).
באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא: "תאלמנה שפתי שקר".
אותם שהיו מתלוצצים אחר המשכן, התחילו טוענים אותו ובאין כל אחד ואחד במלאכה.
שנאמר: "ויביאו את המשכן אל משה".
                                     (תנחומא בובר פקודי ו).
דרשה זו משקפת ההתמודדות נוספת של משה ביחס לעם, לא במישור של אמינות ביחס לכסף, אלא ביחס למסוגלותו בתחום הרוחני של השראת שכינה על המשכן העומד בקרב מחנה ישראל. עניין זה משתקף גם בדרשה שלאחריו:
ה.
"ויביאו את המשכן".
זש"ה  "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" (משלי לא, כה)
[...] דבר אחר, "עוז והדר לבושה", זה משה, "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו" (שמות לד, כט).
"ותשחק", אלו ליצני ישראל שהיו מתלוצצים אחר משה, לומר:
אפשר שהשכינה שורה על מעשה ידיו של משה?
לא עשה.
אלא כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא להקים את המשכן, התחיל שוחק עליהם,
"ותשחק ליום אחרון".
אמר להם: הביאו שנקים את המשכן.
התחיל כל אחד טוענים ובאים אצלו.
                                     (תנחומא בובר פקודי ז).
משה מחכה בסבלנות עד שיגיע הזמן, בינתיים העם מלעיג ומפקפק. אופן ההצגה של העם בדרשה מזכיר את חטא העגל, בו הוא לא עמד בזמן של המתנה, ללא עשייה מוגדרת.

 

אחרית דבר

מצד אחד, הדרשות שנדונו במהלך השיעור על הדינמיקה השוררת בין העם למשה בבניית המשכן  מאירים את דמותו כדמות מופת של אמינות ושקיפות לנוכח הציבור. מצד שני, הם "מלבישים" על הסיפור האידיאלי של בניית המשכן את הקטנוניות האנושית הנמצאת בכל ציבור בכל הזמן ובכל מקום.
מדוע עושה זאת המדרש? נראה לומר כי יש בכך רווח חינוכי משמעותי: בניית המשכן הופכת ממשית ואפשרית בתוך המציאות האנושית הרגילה. גם יהודים רגילים של בית הכנסת, שיש בהם טרדנים, ספקנים וצרי עין  יכולים – עם מנהיג ראוי – לבנות משכן ולזכות להשראת שכינה. 
"וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו" (ישעיהו יא, ה). בימים אלה, בהם נושא ההנהגה ונקיות כפיה נדון מעל כל במה, הצורך במנהיג כמשה זועק עד השמים.
*
במהלך פרשיות ספר שמות למדנו להכיר מעט מדרכיו של המדרש המאוחר. בעיוננו במדרש תנחומא בובר, מדרש תנחומא הנדפס ומדרש שמות רבה עקבנו אחר התפתחותו של ז'אנר מדרשי ארצישראלי חדש, הבנוי על מסורת חכמים שקדמה לו ומוסיף כיוונים חדשים הייחודיים לו. נזכיר אחדים ממאפייניו הבולטים: הירידה לפרטים של דינמיקה בין אנושית בתוך סיטואציה שמסופר עליה בתורה באופן כללי ו"מילוי חורים" בסיטואציה אנושית ולאומית שבין ישראל לעמים; שזירה של מסורות קודמים עם דרשות חדשות (פרשת ויקהל); הרחבה של עיסוק בשאלות שנוסחו קודם לכן ועיסוק בשאלות חדשות שלא נשאלו בספרות המדרש הקדום (פרשת כי תשא: מה מקור קרני ההוד של משה?).
בשבוע הבא נעבור אי"ה לעסוק במדרש ויקרא רבה, במסגרת העיון בפרשיות ספר ויקרא.