דרכי התמודדות עם הייסורים לאור היהדות | 1

            
בפרק הקודם ראינו כיצד הפיק הרב סולוביצ'יק ממפגשו האישי עם המוות שתי תובנות משמעותיות. דבר זה עשוי להביא את הקורא לחשוב שניתן להפיק תובנות כאלו וליישמן רק בנסיבות הטרגיות והנואשות ביותר – אך לדעתי התכוון הרב סולוביצ'יק שמסרים אלו יהיו רלוונטיים גם במצבים קיצוניים פחות. ואכן, ניתן לשמוע הדים למסרים אלו גם בתורות ובמאמרים אחרים של הרב סולוביצ'יק ושל ההולכים בדרכו.

הימים הנוראים ולקחי הייסורים

            הלקחים מן הייסורים רלוונטיים במיוחד למפגש השנתי שלנו עם הדין – כלומר, הימים הנוראים. בימים אלו האלוקים מחליט בנוגע לגורלנו במהלך השנה החדשה: "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון".

            לדוגמא, כאשר גילה הרב סולוביצ'יק שחלה בסרטן, חש בדידות רבה שגרמה להתמוססות הקשרים החברתיים שלו. בה בשעה הביאה אותו בדידות קיצונית זו לעמוד בלב שלם אל מול בוראו. דבר זה יכול לסייע בהבנת מנהג שרבים נבוכים לגביו: מדוע מתחילים אנו את יום הכיפורים, היום הנורא והנשגב ביותר של השנה, בהצהרה פרוזאית וקצת טכנית על התרת נדרים ב"כל נדרי"?  חוסר-התאמה זה גרם לרבנים מסוימים, כדוגמת הרב שמשון רפאל הירש, להרחיק לכת עד כדי כך שביטלו את אמירת "כל נדרי" בקהילות שלהם.

            תובנה אחת שהפיק הרב סולוביצ'יק מן הייסורים – תובנת הבדידות – מבהירה את התפיסה שבבסיס "כל נדרי" ומעניקה לאמירת התפילה משמעות חדשה. ביום הכיפורים מתייצב האדם לפני קונו ומבקש ממנו שנת חיים – אך איזו זכות יש לו לאדם לבקש זאת מהקב"ה, אם לא התחייב בלב שלם וללא הסתייגות לשרת אותו? אם האדם כבול על ידי חובות והתחייבויות חיצוניים, אם הוא שבוי בידי תשוקותיו ושאיפותיו, אם הוא משועבד לדעת הקהל – הרי שהוא עדיין משרת "אלוהים אחרים", ואינו יכול להתייצב לפני האלוקים. רק כיצור חופשי ומשוחרר יכול האדם להקדיש את עצמו באופן בלעדי לשירותו של הא-ל. משום כך, אין אנו יכולים להיכנס ליום הדין מבלי שנצהיר שכל שבועותינו וכל התחייבויותינו בטלות ומבוטלות, ושרק לאלוקים יש תביעה עלינו. למצב זה אנו מגיעים באמצעות ההצהרה כבדת המשקל של "כל-נדרי".[1]

            המימד השני שהייסורים פותחים בפנינו הוא מה שהרב סולוביצ'יק מכנה "אי-קיום" או "האיִן" - דהיינו, היות האדם בן-תמותה. מהרגע שבו האדם חדל לתפוס את עצמו כבן-אלמוות יכול הוא לאמוד את שליחותו הייחודית בחיים ולראות את מקומו ביחס להגשמתה. הרב סולוביצ'יק דן בעריכת חשבון נפש ייחודי זה – המתמקד במשימת חייו של הפרט – בהקשר של המפגש הטראומטי עם המוות. לעומתו, תלמידו הרב אהרן ליכטנשטיין מוצא את הדרישה לחשבון נפש כזה משובצת בתוך לוח השנה שלנו. אם על האדם לשוב מחטאיו במהלך השנה כולה, שואל הרב ליכטנשטיין, מדוע יש צורך במצווה המיוחדת של תשובה במהלך עשרת ימי תשובה? הרב ליכטנשטיין מציע "שאם בדרך כלל האדם בוחן את חטאיו המסוימים במסגרת הווייתו הרוחנית, הרי שבין ראש השנה ליום הכיפורים ישנו חיוב לבדוק את אותה ההוויה עצמה".[2]

            במילים אחרות, בדרך כלל מתנהל אדם בחייו עם מטרות וערכים מסוימים, ולאורך הדרך מנסה לתקן פגמים אישיים שאותם גילה. עם זאת, באופן רגיל אין האדם מעמיד למבחן את ההנחות והתפיסות המנחות אותו בדרכו. עשרת ימי תשובה מחייבים בדק בית יסודי מסוג זה. במקום להתמקד בעבירות מסוימות, על האדם לשקול מחדש את עצם דרכו וכיוונו בחיים.

            הרב ליכטנשטיין מציע שבמקום להמתין עד שאסון או פורענות יביאו את האדם לבחינה מקיפה של המטרות והאידיאלים שלו, מוטב להיעזר בימים הנוראים, ולראותם כהזדמנות לתשובה רדיקאלית.[3] הרב סולוביצ'יק, לעומת זאת, סובר שהייסורים הם אלו הכופים על האדם להעריך את שליחותו בחיים. עם זאת, הגדרתו של הרב סולוביצ'יק את המושג "ייסורים" אינה מוגבלת לצורתם החמורה ביותר, כדוגמת כאב או מוות. בשל הגדרתו הרחבה של המושג "ייסורים", עליה נרחיב את הדיבור בהמשך, דבריו בנושא זה כוללים את "הימים הנוראים" וגם את שמעבר להם – בתחומים הרחבים יותר של החוויה האנושית.

משבר עומק

          אכן, המסה "מן הסערה" מייעדת לייסורים תפקיד משמעותי בחיים הדתיים, אולי מן המשמעותיים ביותר שניתן למצוא בתולדות המחשבה היהודית. עם זאת, אם נקרא את המסה "מן הסערה" בהקשר של שתי המסות המופיעות אחריה בספר, מסות שהיו חלק מאותה סדרת הרצאות,[4] ההתרשמות הזו מתמתנת קמעה. על פי הרב סולוביצ'יק, "משבר עומק"[5] גם הוא תופעה של ייסורים, והמצב הרצוי הוא שכל אחד יהיה מודע ל"משבר של עומק" הנמצא ביסוד הווייתו.

            משבר שטחי, כדוגמת מחלה או אסון טבע, גלוי לכל, ולפיכך מהווה צורה מובנת של ייסורים. משבר עומק הוא חוויה פרטית וייחודית שעל האישיות הבוגרת לבחור מרצונה החופשי להתמודד איתה. משבר זה נובע מהבנת הסופיות שלנו: "חוסר השלמות של חווייתנו הקיומית בכל הרמות מושרש בטבעו של האדם ובייעודו. הוא יצור נברא, וככזה הוא חלק ממציאות סופית – והסופיות היא בלתי מושלמת, פגומה וספוגה בסתירות ובחוסר היגיון" (מן הסערה, עמ' 163).[6]  כל מה שאנו חושקים בו מוגבל בסופו של דבר על ידי האנטיתזה שלו, כך שאף אחד מניצחונותינו איננו מושלם: החיים מוגבלים על ידי המוות, ידע על ידי בורות, יופי על ידי כיעור ומוסריות על ידי רוע.

            למרות שאין באפשרותנו להשיג את השלמות, יכולים אנו להקל מעלינו את עול הייאוש הנובע מהכרה זו, וזאת על ידי "שנקדש את אי השלמות הזו כקורבן לא-להים... מוצאים אנו כבוד והדר לא בטירוף שבמיצוי כוס הכיבוש עד תומה, רק כדי לעבור לשתיית כוס נוספת, אלא בכיבוש עצמנו ובנתינת עצמנו; בביקוש אחר מעשה ההיטהרות, אחר הגאולה שבהחזרת קיומי שלי אל בעליו, אל הא-להים; בהקרבה ההרואית" (שם). ניתן להגיע ל"הקרבה" זו בשתי דרכים: "תחילה, ברמת החוויה הסובייקטיבית, כמודעות עצמית למשבר המוצאת את ביטויה בתפילה; שנית, ברמה האובייקטיבית, כהחלטה של הקרבה" (עמ' 165). בפרק אודות תפילה והקרבה דנו בדרך הראשונה – קבלתנו את תלותנו המוחלטת באלוקים. הדרך השנייה מתייחסת ליכולתנו לקבל על עצמנו הגבלות אלוקיות, ובכך לקדש את כל מעשינו – נושא שפיתחנו בדיון במאמר "צירוף".

            המשבר שעל פני השטח ומשבר העומק אינם המקורות היחידים לייסורים אנושיים. הרב סולוביצ'יק מאמין שבכל פעם שדבר מה מונע את מימושו של הרצון – עצם החוויה של תחושת תסכול ומוגבלות היא-היא צורה של ייסורים. משום כך, וכתוצאה מהדרישה הדתית להבלגה ולהקרבה, מרחיק הרב סולוביצ'יק לכת ומצהיר ש"הפעולה הדתית בעיקרה חווית סבל היא"![7] דת פירושה שימת רצון אלוקים לפני רצוני, או הכנעה לפני הא-ל.[8] לאור זאת, ברור מדוע הרב סולוביצ'יק אומר כי "נפשי בוחלת בכל אלו הדרשות הסובבות סחור, סחור לנושא אחד: שמירת המצוות טובה לעיכול המזון, לשינה מתוקה, לשלום המשפחה ולעמדה חברתית".[9] קיום המצוות אמנם מיטיב עמנו, אך הוא בראש ובראשונה מעשה של צייתנות לאלוקים ומענה לקריאתו.[10] 

החוויה הדיאלקטית של החיים

            ההחלטה הבוגרת לעמוד פנים אל פנים מול משבר העומק הטמון בקיום האנושי יכולה להוביל אל "החוויה הדיאלקטית של החיים".[11] הרב סולוביצ'יק משתמש במילה "חוויה" בדרך מסוימת מאוד, ומבחין בינה לבין תחושה או מצב רוח. הרב אומר, לדוגמא, שמשבר של עומק איננו "מצב רוח של תבוסה ואומללות, אלא ... חוויה שבה נתקשרו בקשר בל יינתק התיזה והאנטיתזה, השלילה והחיוב" (עמ' 172). תחושה או מצב רוח הם תגובה רגשית מיידית וכמעט אינסטינקטיבית לגירוי ש"נעדרים ממנה התובנה האינטלקטואלית, תפיסה אינטואיטיבית של ערכים נעלים והכוונת האנרגיה הרוחנית אל הערוצים הראויים" (שם). החוויה, לעומת זאת, נבנית באופן מודע על ידי בחירה של רגשות רצויים או מתאימים. האדם יכול לקחת מסה של מצבי רוח מעורבים זה בזה וחסרי צורה, לברור מתוכם את הלא-רצויים, להציב את הנשארים בתוך מערכת רחבה יותר של ערכים וכך לעצבם "לכלל חוויה נפלאה, הספוגה גם ביציבות ובתחושת כיוון" (עמ' 173).

            בהתאם לכך, מציין הרב סולוביצ'יק שהיהדות אינה רואה בעין יפה מצבי רוח בתחום הדת, כגון זה המתבטא בהמרת דת פתאומית. לעומת זאת, היהדות מתייחסת אל החוויה הדתית כאל פרי של התפתחות פנימית ממושכת:

היהדות מגלה עניין בחוויה דתית המשקפת את האישיות האמיתית, את תנועות הנפש העמוקות ביותר; היא מחזרת אחר חוויה הנובעת ממעורבות של אמת בהוויה הטרנסצנדנטלית, מחשבון נפש וממימוש עצמי איטיים וזהירים, מתפיסה אינטואיטיבית עמוקה של ערכים נצחיים ומהבנת הייעוד והפרדוכס האנושיים, מלילות אומללים וחסרי שינה של ספק וספקנות קודרים ומימים זוהרים של השראה, מהיקרעות בין כוחות מנוגדים ומניצחון וזכייה בחירות (עמ' 173 174).

היהדות אינה מנסה אפוא לפתות את האדם באמצעים חיצוניים מושכי לב ומקסימים – כמו חללים חשוכים, זכוכית צבעונית, מנגינת עוגב – מכיוון שאלה יוצרים רק מצב רוח בן חלוף.

בעוד שמצבי רוח כפופים לעיקרון הסתירה – לדוגמא, אדם אינו יכול להיות במצב רוח של שמחה ובמצב רוח של עצב בעת ובעונה אחת – החוויה, כאשר היא נבנית כהלכה, יכולה להכיל דיכוטומיות. דבר זה הוא המאפשר את החוויה הדיאלקטית שבה דוגלת היהדות. כאשר שואל הרב סולוביצ'יק, בדומה לשאלה הנשאלת במדרש תהילים (ק"ב, א), כיצד יכול דוד המלך, במזמורי התהילים, לכנות את עצמו הן "מלך" והן "עני", עונה הרב שמודעותו הקיומית של דוד מכילה בתוכה את שני קטבי הקיום: ניצחון ותבוסה, הדר וענוה. 

חוויית החיים היא דו-ערכית, משום שהקיום עצמו משופע בדיכוטומיות ובסתירות... המודעות הקיומית חייבת לשקף את מציאות היומיום ולא מצבים אידיאליים. על כן אין היא צריכה לשקף רק אחד או שניים מן ההיבטים הרבים, אלא את כלל ההרפתקה האנושית, הכוללת חיוב וגם שלילה, ניצחון וגם הפסד (עמ' 179).

על כל אדם להיות ישר ובוגר דיו על מנת להודות כי הוא גם מלך וגם עני, גם מרומם וגם מושפל, גם נשגב וגם סופי. זהו היבט מרכזי ב"חוויה הדיאלקטית של החיים".

***

בשיעור הבא נמשיך לדון במודעות הדיאלקטית, תוך עיון במאמר "תיאוריה של רגשות", ועל ידי כך נעמוד על יתרונותיה של מודעות זו. לאחר שנבחן כיצד מיישם הרב את גישתו לעולם הרגש בדיונו אודות סוגיית אנינות ואבלות, נדון בקשר שבין משבר ליצירה ונראה כיצד עשוי לימוד נושאי המוות והייסורים להיות מעשה מזכך ומעשיר.

 

לעיון נוסף:

1.      ההתמודדות עם הייסורים במחשבה היהודית: ראו  Jewish Perspectives on the Experience of Suffering, ed. R. Shalom Carmy (Northvale, N.J., 1999).