24: בגרות בוגרת ובוגרים

  • הרב משה מאיר

בגרות בוגרת ובוגרים / הרב משה מאיר

מושג ה"בוגר" קנה לו שביתה בעולמנו. "יום בוגרים", "שבת בוגרים", "עלון בוגרים", "קרן בוגרים" ועוד היד נטויה. דומה, שאם ננסה להגדיר את המושג נמצא, כי המשמעות הניתנת לו היא, בקירוב, זו: אדם ישב בשנות נעוריו בישיבה, קנה חכמה ודעת והאיר נפשו במאור שבתורה. עברו ימים והוא יצא מבית המדרש והרי הוא שרוי בעולם אשר רוח אין בו, וכל מקור חיותו מאותו עולם, אשר הוא לו בוגר, עבר. באים כל אותם מפעלי "בוגרים" למתוח חוטים ולקשר קישורים בינו ובין אותו עולם עבר למען לא ייבול ולא יימק.

"בוגר" לא מצינו בעולם ההלכתי, "בוגרת" - כן. על ידי שרטוט קוים למושג ה"בוגרת" נביע את ביקורתנו על מושג ה"בוגר" ונציע אלטרנטיבה לדמותו הרצויה של האדם, אשר בימי נעוריו למד בישיבה.

משל משלו חכמים באישה: פגה, בוחל, וצמל. פגה - עודה תינוקת. בוחל - אלו ימי נעוריה. בזו ובזו אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. צמל - כיוון שבגרה, שוב אין לאביה רשות בה (נדה ה, ז).

הדימוי לשלבי הבשלת התאנה מורה על תכלית התהליך - הקטיף בו ניתק הפרי מהענף, מהגזע ומהשורשים, או בעולם הבוגרת - "שוב אין לאביה רשות בה".

תהליך ההבשלה אפשרי בשני מסלולים. המסלול האחד הוא תהליך השינוי בגוף הנערה. כך נשנה שם במשנה ח:

איזהו סימנה? [על פי רש"י במשנה מדובר בסימני בוגרת בניגוד לרמב"ם המעמיד בסימני נערה] רבי יוסי הגלילי אומר: משיעלה הקמט תחת הדד. רבי עקיבא אומר: משיטו הדדים. בן עזאי אומר: משתשחיר הפיטומת. רבי יוסי אומר: כדי שיהא נותן יד על העוקץ והוא שוקע ושוהא לחזור".

המסלול השני לתהליך ההתבגרות הוא משך הזמן, שאינו תלוי בשינויי הגוף. "הבת שתים עשרה שנה ויום אחד עם הבאת שתי שערות עד שישלמו שישה חודשים היא נערה... ומשישה חודשים ואילך נקראת בוגרת אפילו לא הביאה סימני בגרות" (מאירי קידושין עט, ע"א).

להורותך, שיש העובר תהליך התבגרות עצמי, המבשיל פירותיו ומנתק אותו מעצו. אך גם מי שלא עבר תהליך שכזה, ובעצמותו הרי הוא נער וילד, אינו יכול לעמוד בפני גזירת הזמן, התובעת ממנו את ההתנתקות ואת העמידה, ולו, בעל כורחו, בפני עצמו.

לדעתו של כותב שורות אלה, ההתרפקות על ימים עברו וטיפוח מושג ה"בוגר" - במשמעותו הראשונה - הינם תהליכים שאינם בריאים. אדם צריך להתפתח מבחינה רוחנית כל ימי חייו ולא לראות את תקופת לימודיו בישיבה כתקופת פריחה שאין עוד אחריה. תנאי הכרחי לכך הוא ההתנתקות מהישיבה, שאינה סותרת, כמובן, את הכרת הטובה על כל העושר אשר מצאנו בה ועל אשר למדנו בה, כיצד לא לשקוט על שמרינו ולהוסיף לכת עד בלי די. אם לא ננהג כך, קיימת סכנה שתתפתח שכבת בוגרים שבעה ומרוצה מעצמה, הנידונה לניוון רוחני.

חובת ההתנתקות מוטלת הן על הבוגרים עצמם והן על מחנכיהם, כדי שלא יהו בבחינת "המשהא ביתו בוגרת" (ראה סנהדרין עו, ע"א). אופי המפגשים הממשיים או המפגשים שבכתב, בין האנשים שלמדו פעם בישיבה ובין המלמדים בה, צריך שיהא כמיפגש שבין אדם לחבירו, שאין בו התרפקות על העבר ולא החייאת זיקת מורה ותלמיד, אלא שיתוף בעולם הרוח העכשוי שיש בו כדי להפרות את שני הצדדים. אם יטען הטוען כי מערכת שכזאת מנותקת ממצב העניינים הממשי, בו רבים מלומדי העבר שקעו עד צוואר בעולם המעשה, ועולמם הרוחני אכן התנוון, נענה לו - טבעה של מערכת ציפיות שהיא מגשימה את עצמה. אם נצפה מלומדי העבר להתנהג כעוללים, לבוא, להתרפק ולינוק ממעייני קדם הם יעשו כך. כך קל יותר. אם נתבע מעצמנו להיות חיים הנושאים את עצמנו, יש סיכוי, שלמרות הקושי נוכל ונעמוד. את יכולת העמידה וההליכה הזאת יש בכוחה, בזכותה ובחובתה של הישיבה לתבוע מבניה גם אם רחקו ברבות השנים ממקור יניקתם.