24 ויקרא: משה ובת פרעה

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

 

הדרשה: מבנה ומסר כללי

פרשיותיה הראשונות של מדרש ויקרא רבה עוסקות בדמותו של משה רבינו, בעקבות פתיחתה של ספר ויקרא בתורה: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א).[1] ויקרא רבה א, ב-ג הינן שתי יחידות מדרש המהוות יחד פתיחתא ארוכה ומורכבת, הבנויה מדרשות של  שני פסוקי מקרא – אחד מספר הושע ואחד מספר דברי הימים:
"רבי אבהו פתח: "ישובו יושבי בצילו יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון" (הושע יד, ח).
"ישבו יושבי בצלו", אילו הגרים שהן באין וחוסין בצילו שלהקב"ה.
"יחיו דגן", נעשו עיקר כישראל.
היך דאת אמר (=כפי שאתה אומר): "דגן בחורים ותירוש" (זכריה ט, יז).
"ויפרחו כגפן", כישראל,
היך דאת אמר: "גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה" (תהלים פ, ט).
ד"א, "יחיו דגן", בתלמוד.
"ויפרחו כגפן", בהגדה.
"זכרו כיין לבנון".
אמר הקדוש ברוך הוא: חביב עלי שמותן שלגרים כיין נסך שקרב על גבי המזבח לפניי.
ולמה נקרא שמו לבנון, על שם "ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג, כה).
תני רבי שמעון בן יוחאי: למה נקרא שמו לבנון, שמלבין עוונותיהם שלישראל כשלג.
הה"ד (=שנאמר): "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיה א, יח).
רב טביומי אמר: על שום שכל לבבות שמחין בו.
הה"ד: "יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון" (תהלים מח, ג).
ורבנן אמרו: על שום "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מ"א ט, ג).
*
רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי ורבי חמא אבוה דרבי הושעיה בשם רבי:
לא ניתן ספר דברי הימים אלא לידרש.
"ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי סוכו ואת יקותיאל אבי זנוח אלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד" (דהי"א ד, יח).
"ואשתו היהודיה", זו יוכבד. וכי משבטו שליהודה היתה, והלא מלוי היתה, ולמה נקרא שמה "היהודיה"? על שום שהעמידה יהודים בעולם.
"ילדה את ירד", זה משה. רבי חננא בר פפא ורבי סימון. רבי חננא אמר: ירד, שהוריד את התורה מלמעלה למטה. ד"א, ירד, שהוריד את השכינה מלמעלה למטה. אמר רבי סימון: אין לשון ירד אלא לשון מלוכה. היך מה דאת אמר, "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ" (תהלים עב, ח). וכתיב "כי הוא רודה בכל עבר הנהר" (מ"א ה, ד).
"אבי גדור". רבי חונא בשם רבי אחא אמר: הרבה גודרים עמדו להן לישראל וזה היה אביהן שלכולן. "ואת חבר", שחיבר את הבנים לאביהם שבשמים. ד"א, חבר שהעביר את הפורענות מלבוא לעולם. "אבי סוכו", זה היה אבי שלכל הנביאים שהיו סוכין ברוח הקודש. רבי לוי אמר: לשון ערבי הוא, בערביה צוחין לנביא סכוייא.
"יקותיאל", רבי לוי ורבי סימון. רבי לוי אמר: שעשה את הבנים מקוין לאביהן שבשמים. אמר רבי סימון: בשעה שהקהו בנים לאל במעשה העגל, "אבי זנוח", בא משה והזניחן מאותה עבירה. הה"ד ויזר על פני המים וגו' (שמות לב, כ).
"אלה בני בתיה בת פרעה". רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: אמר לה הקדוש ברוך הוא לבתיה בת פרעה, משה לא היה בנך וקראת אותו בנך, אף את לא את בתי ואני קורא אותך בתי, "אלה בני בתיה".
"אשר לקח מרד", זה כלב. רבי אבא בר כהנא ורבי יהודה בר סימון. רבי אבא בר כהנא אמר: זה מרד בעצת מרגלים וזו מרדה בעצת אביה, יבוא מורד ויקח את המורדת. רבי יהודה ברבי סימון אמר: זה הציל את הצאן וזו הצילה את הרועה, יבוא מי שהציל את הצאן ויקח מי שהצילה את הרועה.
עשרה שמות נקראו לו למשה: ירד חבר יקותיאל אבי גדור אבי סוכו אבי זנוח.
רבי יהודה בר' אילעאי אמר: אף טוביה הוא שמו, הה"ד "ותרא אתו כי טוב הוא" (שמות ב, ב), טוביה הוא.
רבי ישמעאל בר אמי אמר: אף שמעיה היה שמו. אתא רבי יהושע ברבי נחמיה ופריש הדין קרי (=הפסוק הזה): "ויכתבם שמעיה בן נתנאל הסופר מן הלוי לפני המלך והשרים וצדוק הכהן ואחימלך בן אביתר" (דהי"א כד, ו). "שמעיה", ששמע אל תפילתו. "בן נתנאל", בן שניתנה לו תורה מיד ליד. "הסופר", שהיה סופרן שלישראל. "מן הלוי", שהיה משבטו שללוי. "לפני המלך והשרים", זה מלך מלכי המלכים הב"ה ובית דינו. "וצדוק הכהן", זה אהרן הכהן." אחימלך", שהיה אחיו של מלך. "בן אביתר", בן שויתר הקדוש ברוך הוא על ידיו מעשה העגל.
רבי תנחומא בש' רבי יהושע בן קרחה ורבי מנחמיה בשם רבי יהושע בן לוי: אף לוי היה שמו על עיקר משפחתו, "הלא אהרן אחיך הלוי" (שמות ד, יד).
ומשה, הרי עשרה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: חייך, מכל שמות שנקראו לך איני קורא לך אלא בשם שקראתה לך בתיה בת פרעה. "ותקרא שמו משה" (שמות ב, י).
"ויקרא אל משה" (ויקרא א, א).
                                           (ויקרא רבה א, ב-ג)
חלקה הראשון של הדרשה עוסק בנושא הגרים בכלל, ואילו חלקה השני עוסק בהצלתו של משה בידי בת פרעה. הדרשה קושרת בסופה בין נושאים אלה לראשיתה של פרשת ויקרא באמצעות ההקבלה בין לשון הכתוב "ויקרא אל משה", לקריאתה של בת פרעה למשה בשם עת מצאתו על היאור: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה" (שמות ב, י).
לכאורה, הקישור בין שני פעלים שכיחים כל כך נראה מאולץ. כך גם ציון קריאתו של ה' אל משה בשם זה במקום זה בתורה, אחרי שמשה נקרא כך לאורך כל ספר שמות. נראה שכל עניינה של הדרשה בעצם הקישור בין דמותה של בת פרעה בשעת משייתה את משה מן היאור לדמותו של משה בכניסתו אל המשכן. אולם לשם מה קושרת הדרשה ביניהם?

 

חלק ראשון: גרים

ניגש לניתוח של הדרשה. בשל אורך הדברים, נדון בכל אחד מן החלקים בנפרד, ואחר כך  נייחד את הדיבור על המסר הכולל העולה ממנה משניהם.
החלק הראשון של הדרשה פותח בדרשתו של רבי אבהו, תלמידו של רבי יוחנן את הפסוק "יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן" (הושע יד, ח), על מעמדם האיתן של גרי הצדק בתוך עם ישראל. הגרים ה"יושבים בצילו של הקב"ה" זוכים לא רק להסתפח על נחלת ה', אלא להיות "עיקר כישראל", כלומר שנקלטים בגוף האומה הישראלית ונהפכים לחלק אורגני ממנה.
האות ח' במילה "יחיו" בפסוק מתחלף בדרשה ל"ה", והצירוף "יחיו דגן" נדרש כ"יהיו עיקר", כדגן שהוא עיקר מזונו של אדם. הפסוק המובא כראיה לכך שהגרים הם עיקר כישראל "וְהוֹשִׁיעָם ה' אֱלֹהֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּצֹאן עַמּוֹ כִּי אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת עַל אַדְמָתוֹ. כִּי מַה טּוּבוֹ וּמַה יָפְיוֹ דָּגָן בַּחוּרִים וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת" (זכריה ט, טז-יז) מצביע על "דגן בחורים ותירוש ינובב בתלות" כ"יופיו וטובו" – כלומר, תמצית פארו, או "עיקרו" של העם או הארץ.[2] הביטוי "יפרחו כגפן" בפסוק הנדרש מהושע מבטא את הלבלוב והברכה להם זוכים הגרים בהיותם מכלל ישראל, כמו ישראל עצמם המכונים "גפן".[3] הדרשה מביאה אפשרות דרשנית נוספת ל"יחיו דגן ויפרחו כגפן": "דבר אחר, "יחיו דגן", בתלמוד. "ויפרחו כגפן", בהגדה", המעבירה את תחום הצלחתם של הגרים אל תחום שהוא כולו "עיקר" בעולמם של חכמים, הוא תחום בית המדרש.
נעיין באופן בו דרש רבי אבהו את הצלע הרביעית של הפסוק מהושע "וזכרו כיין לבנון": "אמר הקדוש ברוך הוא: חביב עלי שמותן שלגרים כיין נסך שקרב על גבי המזבח לפניי. ולמה נקרא שמו לבנון, על שם "ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג, כה)". המילה "לבנון" בפסוק "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" (דברים ג, כה) נדרשת כבר בספרות התנאים כמתייחסת לבית המקדש:
"אעברה נא ואראה... את הארץ הטובה" זו ארץ ישראל, "ההר הטוב הזה" זה הר המלך, "והלבנון" זה בית המקדש, שנ' "פתח לבנון דלתיך" (זכריה יא, א), וכתיב "והלבנון באדיר יפול" (ישעיה י, לד)
     (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דעמלק ב).
רבי אבהו משתמש בזיהוי זה, ודורש את "יין לבנון" כיין שמביאים בשעה שמקריבים על המזבח שבבית המקדש. המילה "זכרו" בפסוק מהושע מקביל ל"שמותן שלגרים" בדרשה, וכך נוצר הדימוי "חביב עלי שמותן שלגרים כיין נסך שקרב על גבי המזבח".
הוראתו המקורית של הביטוי "יין נסך" בספרות חז"ל הוא יין שנסכו לעבודה זרה, אולם הוא מתייחס גם ליין של גוי, שנאסר לישראל. יין זה ודאי אסור בניסוך על המזבח. מהי, אם כן, כוונתה של הדרשה?
רבי אבהו עושה שימוש במינוח הלכתי בתוך דרשה רעיונית, תוך שרטוט מצב שלא יכול להתקיים הלכה למעשה. דרשתו מתייחסת לתהליך המופלא שעבר הגר מן היותו גוי, עד לחיבורו אל עם ישראל וחסותו תחת כנפי השכינה. בהיותו גוי הוא בחינת יין נסך, שמתוקף תהליך זה הוא קרב על המזבח. מעתה, ההתייחסות לשמות מורה כי כל אחד ואחד מן הגרים חביב לפני המקום באופן אישי.[4] 
בנקודה זו מסתיימת דרשתו של רבי אבהו. לאחריה, מובאות עוד דרשות תנאיות ואמוראיות של המילה "לבנון", אשר כולם נסובים על הזיהוי של "לבנון" כבית המקדש. הדמות המאוחרת ביותר המופיעה בחלק זה של הדרשה הוא רב טביומי, אמורא בבלי בדור החמישי, תלמידו של רבא, שעבר לארץ ישראל.

 

חלק שני: משה ובת פרעה

הדרשה שלפנינו בנויה אף היא מאמרותיהם של תנאים ואמוראים מתקופות שונות, ומוזכרות בה לא פחות מאשר ששה עשר חכמים: ארבעה תנאים (רבי, רבי יהודה בר עילאי, רבי יהושע בן קרחה, רבי אחא), ששה אמוראי ארץ ישראל מן הדור ה-3-4 (רבי סימון, רבי אבא בר כהנא, רבי לוי, רבי יהודה ברבי סימון, רבי יהושע דסיכנין ורבי יהושע בר' נחמיה) ושלושה חכמים השייכים לדור הביניים בין תנאים לאמוראים (רבי יהושע בן לוי, רבי חמא, רבי הושעיה). הדמות המאוחרת ביותר המופיעה בדרשה הוא רבי תנחומא, מחשובי אמוראי ארץ ישראל בדור השישי.[5] לפי זה, יש לקבוע כי הפתיחתא כולה, על שני חלקיה, כפי שהיא מופיעה במדרש ויקרא רבה, גובשה בצורתה הסופית בסוף התקופה של המדרש הקלאסי, סמוך לדורו של רבי תנחומא.
במהלך הדרשה הפסוק "וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד" (דהי"א ד, יח), המופיע בתוך רשימת היחס המסובכת של כלב בן יפונה (בדהי"א ד, טו-יח) יוצא מפשטו, תוך הסתמכות על הכלל האמור מפיו של רבי יהודה הנשיא "לא ניתן ספר דברי הימים אלא לידרש". הדרשה מזהה את בניה של בתיה בת פרעה ימים עם דמותו של משה, ודורשת את שמותם באופן שיתאימו אליה; לדוגמא: " "אבי גדור"...  הרבה גודרים עמדו להן לישראל וזה היה אביהן שלכולן. "ואת חבר", שחיבר את הבנים לאביהם שבשמים". בהמשך, היא מצביעה על שתי אימהותיו של משה – האם הביולוגית והאם המאמצת-מצילה, תוך הדגשת הבחירה האלוקית בשם שהוענק לו על ידה של השנייה מתוקף מעשה ההצלה.[6]
לפי הדרשה, עשרת שמותיו של משה הם: ירד, חבר, יקותיאל, אבי גדור, אבי סוכו, אבי זנוח, טוביה, שמעיה, לוי ומשה. הדרשה מעוצבת סביב תבנית המספר עשר, המעיד על שלמותו של משה.[7] עניין אחר העולה מתוכה הוא הזיהוי של בעלה של בתיה בת פרעה ככלב. נראה לומר כי בעקבות ההדגשה של נישואיה של בתיה בפסוק הנדרש – "אשר לקח מרד" – יש לומר כי עצם נישואיה עם בן ישראל מאשר את התגיירותה של בת פרעה והתקבלותה אל תוך עם ישראל. הזיהוי של מרד ככלב מאפשר להצביע על מוקד אפיונה של בתיה בת פרעה בעיניהם של חכמים: כמורדת בסביבתה הטבעית במעשה ההצלה, ובתוצאה של פועלה, שהיא הצלתו של משה.
מעשה הצלתה של בת פרעה הוא נקודה של אור בתוך ממלכת החושך של גלות מצרים. היא מגלה ופועלת ברובד האנושי הפשוט של הרחמים, של הראיה של היחיד הסובל, בלי הקשר של לאום ושייכות אתנית או היררכיה משעבד-משועבד. קשר בסיסי זה, שעליו העולם עומד, מגולם בהתקשרות של הנסיכה אל תינוק המועמד לכלייה. היא יוצאת מגלולי אביה, ממעמדה, משיוכה האתני ומתחברת אל משה דרך הרחמים. יכולתה לראות את היצור החי שמולה כסובייקט ולא כאובייקט יונקת מן המקום הנשי-אימהי, המעניק חיים לעולם. בכך, בת פרעה ממשיכה את פועלן של המיילדות והיולדות העבריות, ובדיוק בנקודה זו מצטרפת אף היא אל העם היהודי. בספר דברי הימים היא מופיעה בשושלת השבטית בתפקיד האימהי הקלאסי – בתוך שושלת היוחסין של עם ישראל; המדרש "מוציא אותה מפשוטה" ומתמקד בנקודת הראשית של חיבורה לעם ישראל, בהצלה של משה.
 

קריאה לאהבה וחמלה

מוטיב השם שזור לאורך הפתיחתא כולה. החל מ"שמותן שלגרים", דרך ריבוי שמותיו של משה, קריאתו של ה' את בת פרעה בשם בתיה, ועד לבחירתו של ה' בשם "משה" שניתן על ידה. ניתן להוסיף לכך את עצם העובדה שבת פרעה, המופיעה כ"בת פרעה" בספר שמות,[8] זוכה לשם בספר דברי הימים. ההתייחסות לשמות הגרים מורה כי כל אחד ואחד מן הגרים חביב לפני המקום באופן אישי.
עשרה שמותיו של משה מצביעים על שלמות דמותו והנהגתו. השם בתיה מראה את כוחן של מעשים לקרב אדם לה', ואילו בחירתו של ה' בשם "משה" מלמדים את ערך דמותו של משה, ערך החמלה ופעולת ההצלה למען הזולת. נראה לי לומר כי היסוד המשותף לכל ההופעות של השם כאן הוא לא רק בהיותו ביטוי למהות נעלה, אלא בהיותו ביטוי של התייחסות של סובייקט אל סובייקט. מאמרו של רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי בדרשה: "אמר לה הקדוש ברוך הוא לבתיה בת פרעה, משה לא היה בנך וקראת אותו בנך, אף את לא את בתי ואני קורא אותך בתי, "אלה בני בתיה" " משמשים דוגמא נאה לעניין זה.
כאן מגיעים אנו אל סיומה של הדרשה, ולשאלת הקשר בין הקריאה של ה' אל משה ברישא של ספר ויקרא ולקריאתה של בת פרעה למשה בשם. נדמה כי דבריהם של חכמים כאן מכוונים על מנת לבסס בתוכנו את התודעה כי הקישור של האלוקי אל העולם שלנו מתאפשר דרך הרחמים והראייה של הזולת כסובייקט. להבדיל, גם קריאתו של ה' השכן באהל הבנוי בידי אדם אל בחירו להיכנס אליו לפני ולפנים היא קריאה שיש בה אהבה וחמלה ואינטימיות.
חמלה אנושית כלפי הזולת מפתחת בו, במי שהיטיבו עמו, אוצרות של שפע כפי שחסדה וחמלתה של בתיה בת פרעה אפשרו את קיומו של משה. דרשה זו מביעה כביכול את הכרת הטוב של ה', לא של משה עצמו, אלא של התורה – כלפי אותם אנשים שבזכות אנושיותם, האנושות כולה זוכה להגיע למימוש הפסגות של עצמה.
 
 
 
 
 
 
 

[1] הצורה "ויקרא אל משה" מופיעה בשני נקודות שיא של ההתגלות אל משה, בהשראת שכינה על הר סיני במעמד הר סיני ובהשראת שכינה במשכן: "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן (שמות כד, טז); וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א).
[2]    בפירושו על פסוק זה, רבי אבהו מבין את הפסוק כמתייחס לבחורים ולבתולות, ואילו שם מפרש את הפסוק כמתייחס לתנובתה של ארץ ישראל. שתי אופני הדרשה מופיעים גם בבראשית רבה סו, ג: "מטל השמים זה המן ... זזי, "ורב דגן" אילו הבחורים, שנ' "דגן בחורים" (זכריה ט יז), ותירוש אילו הבתולות שנ' "ותירוש ינובב בתולות" (שם שם) [...] ד"א, "מטל השמים", זה המקרא, "ומשמני הארץ", זו משנה, "ורב דגן" זה תלמוד, "ותירוש", זו הגדה.
[3] ייתכן להצביע על הקבלה בין ישראל, שהיו גרים במצרים, לאותו גר, ששניהם זוכים לפרוח כגפן.   
[4] היחס החיובי, ואפילו הנלהב כלפי תופעת הגרים בספרות חז"ל העולה מדרשתו של רבי אבהו אופיינית למקורות ארצישראליים. השוו מאמרו של רב חלבו המופיע בבבלי יבמות מז ע"ב: "קשין גרים לישראל כספחת". יהודית בסקין, חוקרת ספרות חז"ל, מסבירה את ההתייחסות האוהדת של תנאים לדמותה של רחב על רקע תופעת ההתגיירות של רומאים ורומאיות משכילים בעקבות חשיפתם ליהדות ברחבי האימפריה. בידינו מימרא נוספת של רבי אבהו בנושא גרים, המופיעה ברות רבה ג, ה-ו: "אמר רבי אבהו: בוא וראה כמה חביבין גרים לפני הקדוש ברוך הוא. כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי," \ותלכנה שתיהן עד בואנה בית לחם" " (רות א, ט).
[5] זהותם של שניים מן החכמים המוזכרים מוטלת בספק: רבי חננא בר פפא ורבי ישמעאל בר אמי.
[6] השוו את האמור במקור זה על בתיה בת פרעה לכלה רבתי ג, כג: " שבעה נכנסו בחייהם לגן עדן, אלו הן, סרח בת אשר, ובתיה בת פרעה, חירם מלך צור, עבד מלך הכושי, אליעזר עבד אברהם, ובן בנו של ר' יהודה הנשיא, ויעבץ, ויש אומרים אף ר' יהושע בן לוי [...] ובתיה בת פרעה, דכתיב ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בתיה בת פרעה, אמר הקדוש ברוך הוא איני קורא למשה אלא בשם שקראתו, שנאמר ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה; הוא שדוד אומר ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים, יקחני, ותשלח את אמתה ותקחה, מלמד שנוסף באמתה עד שהגיע לתיבה, ימשני ממים רבים, כי מן המים משיתיהו; אמר הקדוש ברוך הוא הואיל וזאת הביאה ישועה לישראל והוצאתן לחיים, הרני מאריך לה בחיים עם ישראל, כרתי עם אבותיכם ברית, והם בהלכות אבותיהם, זאת שבאת ועזבה מלכות בית אביה, ונדבקה בם, אני משלם לה". יש לציין שמסכת כלה רבתי הוא מקור מאוחר יותר.
[7] ניתן היה לדרוש את השמות באופן אחר, כגון למנות את "חבר אבי סוכו" כשם אחד. גם הדרישה של "הלוי" כשם מורה על השאיפה ליצור תבנית של עשר. 
[8] ראו שמות ב, ה-י.