קבלה שלא במובנה המקובל

המאמר נכתב על ידי רועי הורן (מחזור ל"א) - על ספרו של בוגר הישיבה, יוסף אביב"י, "קבלת האר"י" - שלושה כרכים (הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשס"ט). הדברים התקבלו במערכת בסמוך לצאת הספר.

אוהבי חכמת הקבלה ולומדיה בוודאי ברכו "שהחיינו" לרגל צאת ספרו של בוגר הישיבה ר' יוסף אביב"י, קבלת האר"י. הספר הינו יצירה מונומנטאלית רחבת היקף, החולשת על אלפי כתבי יד ומאות ספרי קבלה, ומבקשת להציג לעיני המעיין את מלוא שיעור קומתה של קבלת האר"י. אם יורשה לי מעט להפריז, אומר שרק מפעלו של הרמב"ם בכינוסו ובעריכתו המופתית את כל תורה שבעל פה לספרו הגדול "משנה תורה" יעלה בהיקפו על מפעל עצום זה של אביב"י.

אקדים ואומר שאיני כדאי להעריך נכונה את איכות הספר, ואף לא לחזות נכונה את עומק השפעתו לעתיד על עולם הקבלה ועולם מחקר הקבלה. שוחחתי לאחרונה עם אחד מבכירי חוקרי הקבלה, שעם הוצאת הספר לאור אץ לו לביתו של המחבר שבשכונת שערי חסד הירושלמית לקנות את הספר. אותו הפרופסור סיפר, שסרב לבקשת אחד מכתבי העת הידועים לבקשתם לכתוב ביקורת על הספר, בטענה שאין כיום בנמצא אדם המסוגל לבקר ספר זה, שכן אין מי ששולט בכתבי קבלת האר"י יותר מהמחבר עצמו. ואם כן, בוודאי שאין כותב שורות אלו רואה עצמו כמי שמסוגל לבקר באופן מעמיק את היצירה שלפנינו, ואין שורות אלו אלא בבחינת סקירה והעלאת הרהורים הנלווים לקריאתי בו.

מוסכם על הכל כי האר"י (האשכנזי, או שמא: הא-לוהי, ר' יצחק) לוריא היה גדול המקובלים בכל הדורות. יצירתו הקבלית מרהיבה ביופייה, ועמוסה לעייפה בפרטים ופרטי פרטים. את תורתו החל להגות ולהעלות על הכתב בשנות התבודדותו על נהר הנילוס במצרים. בהגיעו לצפת (בשנת 1570) - והוא בן 37 בלבד - הרכינו בפניו זקני צפת את ראשם, ובאו לשמוע מפיו סודות עליונים, כמו גם 'תיקונים' אישיים לנשמתם. מדהימה במיוחד העובדה כי רוב תורתו נאמרה רק בשנתיים הבודדות בהן לימד בצפת. אך שנתיים אלו היו קריטיות ביותר, מבחינת ההגות הקבלית בפרט וההגות היהודית בכלל, שכן בהן נאמרה התורה שעתידה שחולל מהפכה גדולה בחייהם של יהודים רבים האמונים על תורת הקבלה, וגם בחייהם של פשוטי העם שינקו מהודה. תקופה קצרה זו סיפקה אינספור סיפורים על אישיותו המופלאה, סיפורים שנאגדו לספרות שבחים עניפה.

אלא שדווקא השאלה הפשוטה - מהי תורת האר"י, מה בדיוק אמר לתלמידיו שבצפת, ומהי תורת האלוהות שאותה ביקש לשרטט, היא שאלה סבוכה ביותר, ועל מדוכה זו יושב המחבר זה שלושה עשורים.

מדוע איננו יודעים מהי תורת האר"י עצמו? הסיבה לכך הינה כפולה. רוב תורת האר"י נאמרה בעל פה. לאחר מותו המפתיע פתח בכיר תלמידיו, ר' חיים ויטל, במפעל העלמת סיכומי תורת רבו. אף את ספרו שלו, עליו עמל 20 שנה, בו הוא מסכם את שיטת רבו - עץ חיים - לא נתן לאיש להעתיק, ואף ציווה לגנזו בבית הקברות. אלא שהמקובלים האחרים, בצפת וברחבי העולם לא עמדו מנגד, והחלו להפיץ סיכומים שונים של תורת האר"י, שהגיעו אליהם בדרכים שונות ומשונות. ספרו של ר' חיים ויטל עצמו הודפס רק כ-100 שנה (!) אחר כתיבתו. עד אז מאות כתבי יד של רבדים שונים בתורת האר"י הופצו, לצד סיכומים ועריכות שונות. תורת האר"י הופצה קרעים קרעים, תוך סתירות רבות בינם ובין עצמם. אף ספרו של ר' חיים ויטל נערך שוב על ידי בנו, וטושטש הקו הברור (עליו הקפיד ר' חיים) בין דברי האר"י לדברי התלמיד. ואף זו: האמנם מה שכתב ר' חיים ויטל, בכיר תלמידי האר"י, היא המשקפת נאמנה את תורת רבו? האם העריכה של דברי הרב הינם רק סידור דבריו באופן מסוים, או שמא העריכה עצמה הינה כבר פרשנות? האם לכך התכוון האר"י, או שמא ישנה דרך נוספת להבין את דבריו?

אביב"י, מגדולי המומחים בעולם כיום לכתבי יד קבליים, הקדיש שני כרכים עבים לשאלה יסודית זו, תוך ניפוי דברי האר"י מתוך מאות ספרים ואלפי כתבי יד. המפתיע הוא, שעל אף שמדובר בכתיבה עמוסת פרטים - הקורא חש בטוח ונינוח בעת הקריאה, בשל העריכה המהודרת והקפדנית, ואולי אף בשל הגופן החגיגי שנבחר לספר. מאבני בניין אלו, שבוררו בשני הכרכים הראשונים, הקים אביב"י בכרך השלישי - אריח על גבי לבנה - את תמונת האצילות האלהית כפי שסרטטהּ האר"י עצמו (לטענת המחבר, כמובן), בלא תוספת תלמידיו. כך מתקבלת תמונה בהירה של קבלת האר"י, שכל המבקש להכנס בשעריה יכול לפסוע בה בבטחה. מעין מה שעשה הרב שטיינזלץ לתלמוד הבבלי ולספר התניא, שתי יצירות מופת החתומות בפני מי שאיננו מכיר את מושגיהם, עשה כאן אביב"י לתורת האר"י: הקורא החרוץ יצא נשכר מקריאת ספרו, גם אם לא הגיע מצויד קודם לכן בידע נרחב בחכמת הקבלה. עד עתה, אדם מן היישוב שחפץ לבוא בשערי הקבלה - נזקק לספריהם של חוקרי הקבלה, שנמנו באופן עקבי עם הציבור שאיננו שומר מצוות. כעת, לראשונה נמצא ספר שנכתב בידי יהודי ירא שמיים.

הבקיא בדברי החוקרים יאמר שספר זה יצא מאוחר מדי, שהרי חכמת האר"י נחקרת באקדמיה כבר עשרות רבות בשנים. אולם, למען האמת אין הדבר כן. ביצירות מפתח אחרות ביהדות - התנ"ך, המשנה, התוספתא, התלמוד וכיו"ב, עמלו החוקרים רבות על מנת לברר את הנוסח היסודי של הטקסט, טרם שבאו לחקור את משמעותו. בקבלת האר"י, לעומת זאת, כיוון שלא היה מי שיברר את הנוסח, קפצו החוקרים לברר את המשמעות טרם שבררו את הנוסח המקורי. לפיכך, דומני שמחקר קבלת האר"י ידום עתה לכמה שנים, קודם שיעכל את אופן ההצגה החדש של תורת האר"י.

שני חידושים מהותיים טמונים בכרך השלישי, המסרטט לפרטים את עולם האצילות האלוקי כפי שהאר"י עצמו אמרו. האחד, בטענה שהאר"י לא מסר לנו תיאור אחד של עולם האצילות, אלא שני תיאורים מקבילים. אלו 'שתי הבחינות', כפי שמכנה אותן אביב"י. האר"י מסר שתי תורות, שני תיאורים שונים של כל עולם האצילות, לכל תיאור מהלך משלו וטרמינולוגיה משלו. המחבר מראה כי האר"י עצמו נתן מפתח זה לפענוח תורתו, אלא שבעוד שהאר"י אמר זאת רק על סוגיה אחת, אביב"י מבקש להחיל זאת על תורת האר"י כולה. זו טענה רדיקאלית למדי, שלא מצינו כמותה במפורש בדברי המקובלים שלמדו את תורת האר"י. כך פותר אביב"י לפי דרכו את הסתירות הרבות בתורת האר"י, אשר לא ניתן לפותרן בטענה שמדובר בשתי תקופות שונות בהרצאת הדברים בפני התלמידים. טענתו מועמדת לדיון ביקורתי ועולם הקבלה כמו גם עולם מחקר הקבלה מוזמן ליטול את הכפפה ולבחון טיעון כבד משקל זה.

אעיר רק שהמונח 'שתי בחינות' מוכר לכל בוגר ישיבת הר עציון משיעוריו של הרב מרדכי ברויאר ז"ל. הרב ברויאר, כידוע, מפרש את הסתירות המרובות שבספרי בראשית ושמות על פי רעיון 'שתי הבחינות': התורה עצמה דיברה בשני קולות, ומסרה שני תיאורים של אותו האירוע, כיוון שרק כך (לדעת הרב ברויאר) ניתן לתת תיאור שלם יותר של המציאות. אביב"י עצמו טרח רבות על שיטתו של ר' מרדכי ברויאר, ואף הוציא קונטרס קטן בנושא, במהלכו קשר בין היתר את שיטת שתי הבחינות של הרב ברויאר לתורת הקבלה. בספר שלפנינו אימץ אביב"י את מתודת שתי הבחינות, זיהה בקפדנות את שתי הבחינות המתרוצצות בדברי האר"י עצמו, וניסח ואת תורת הא-לוהות הלוריאנית על פי השיטתיות הטרמינולוגית המאפיינת כל בחינה. את השאלה התיאולוגית כבדת המשקל - כיצד "אחד דיבר א-לוקים שתיים זו שמעתי", דהיינו: מהי ההשלכה של שני תיאורים של האל, שאינם עולים בקנה אחד, על עולם המחשבה הדתי וההרגשה הדתית, אשאיר פתוחה, וכל מבקש ה' (האמון כמובן על תורת הקבלה) מוזמן לבוא לתת דין וחשבון תיאולוגי-אקזיסטנציאלי על רעיון מרחיק לכת זה.

החידוש השני הינו העזתו של אביב"י לעסוק בשאלה הקשה ומעוררת המחלוקת בדבר משמעות תורת האר"י. האר"י סרטט לפרטי פרטים את עולם האצילות האלוקי, אך לכאורה לא טען שמדובר במשל או במשמעות שישנה מעבר לעצם התיאור. אכן מקובלים שונים דוגמת הרמח"ל או הרב אשלג פרשו את תורת האר"י כמשל לרעיונות שונים. אביב"י משנס מותניו אף בשאלה זו ומפרש את תורת האר"י על פי שתי בחינותיה, לשתי תכליות שונות. לטענתו, זוהי המשמעות המקורית לה ייעד האר"י את תורתו, וכל המקובלים שפרשו את נמשל תורתו בדרכים אחרות סטו ממנה. הרגיל בספרי מחקר הקבלה לשווא יחפש בספר זה טרמינולוגיה לועזית מחקרית - כגון 'תיאוסופיה', 'תיאורגיה',  'אקסטזה', 'קונטמפלציה' וכל כיוצא בזה. אביב"י מפרש את משמעות תורת האר"י במושגים עבריים בלבד, כגון 'גילוי', 'שפע' וכיוצא בזה. דבר זה מצטרף למגמות הקיימות כבר במידה מועטה בשדה המחקר האקדמי, בדמות חוקרים כגון רון מרגולין ובועז הוס. חוקרים אלו טוענים (כל אחד ונימוקו עימו) שאין להקיש מתורה מיסטית זו לאחרת, וממילא המושגים הנ"ל השגורים תדיר במדעי הדתות מכסים יותר ממה שהם מגלים - היינו מסווים את האופי הייחודי שיש לתורה מיסטית ספציפית זו. אביב"י מרחיק לכת עוד יותר - ניסיון ל'תרגום' (שהוא ודאי גם פירוש) של קבלת האר"י על טהרת העברית היפה בלבד. ככלל, אביב"י לא מעמיד את מושא מחקרו בפרספקטיבות רחבות יותר - האר"י על רקע תקופתו (חוקר הקבלה גרשום שלום דן למשל בקבלת האר"י על רקע גירוש ספרד), על רקע תורות מיסטיות שונות או על רקע נושא כמו מגדר, נושאים שכמובן מעסיקים מאוד את החוקרים ואביב"י לא כלל לא נותן דעתו על כך. נראה ששתיקתו בעניין זה קשורה לעמידתו של אביב"י אל מול קבלת האר"י, השונה מהותית מעמדתו של החוקרים: אין קבלת האר"י עוד יצירה בין שאר היצירות שיוצרים אנשים בעלי שאר רוח, אלא מדובר בתורה, תורה ה' ממש.

ומכאן ל'כיפה' המבצבצת מדי פעם מן דפיו של המחקר. לכאורה לפנינו ספר הכתוב בסטנדרטים הגבוהים ביותר של עיון ביקורתי. ברם השקפתו האמונית של המחבר באה לידי ביטוי ברחבי החיבור - ואציין נקודה אחת חשובה למדי. אביב"י מציין אישים שונים כפרשני האר"י, כגון הרש"ש, בעל הלשם, הרמח"ל ועוד. בתוך רשימה מכובדת זו נזכרים אף הרש"ז מלאדי (מייסד חסידות חב"ד) והרב קוק. האם הגדרת שני האחרונים כפרשני תורת האר"י ממצה את עמדתם כלפי תורה זו? מסופקני. הן הרב קוק והן הרש"ז מלאדי כמובן כיבדו מאוד את תורת האר"י ואף השתמשו בה, אך התורה שיצרו הינה שונה כל כך עד שהגדרתם כ'פרשנים' רחוקה מלקלוע. ומדוע אם כן אביב"י מבקש להגדירם כך? אשאיר שאלה זו פתוחה.

ומן הספר אל הסופר. בניגוד לחוקרים האקדמאים של התלמוד שהיו לרוב בוגרי ישיבות, חלוצי מחקר הקבלה היו באופן מסורתי אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות. לעומתם אביב"י הינו בוגר ישיבת ההסדר הר עציון ודווקא בין כתליה החל לפסוע את צעדיו הראשונים בלימוד הקבלה (אביב"י מודה לראש הישיבה - הרב יהודה עמיטל - על סבלנותו המיוחדת). לכאורה, לפנינו מקרה ראשון בו מחקר הקבלה מתברך בחוקר שצמח מערוגות הציונות הדתית. אלא שאביב"י מסרב באופן עקבי לשתף פעולה עם האקדמיה הרשמית ולהחשב ל'חוקר קבלה'. את מאמריו לא פרסם בבמות אקדמיות ואת ספריו לא פרסם בהוצאות אוניברסיטאיות. ככל הנראה הוא מאמין שלא האוניברסיטה הינה המקום הנכון ללמוד וללמד בו קבלה (בניגוד גמור לרוחות עכשוויות באקדמיה, המבקשות להפוך את פקולטות הרוח לבית יוצר לנבואה, וד"ל). אביב"י אמנם מכיר את מחקר הקבלה האקדמי, ואף מפנה אליו מעט לאורך ספרו, אך הפניותיו בעיקר לצורך הפרכת טענות בכירי חוקרי הקבלה. למרות שאביב"י לא רואה עצמו כחלק מעולם האקדמיה (ושמא דווקא בשל כך) לפחות פעמיים התנהל פולמוס נגדו על גבי העיתונות החרדית ואף על קירות השכונות הקדושות. אלא שגלישה קלה באינטרנט תלמד שלא כל החרדים סומכים ידיהם על מחוללי הפולמוס נגדו, ומי שהגיע ל'יד בן צבי' בימים הראשונים בהם הספר ראה אור וראה מי הם הקונים של ספר זה יבין מיד את גודל המרחק בין העמדה ה'רשמית' החרדית (אם ישנה כזו) לבין המתחולל בשטח.

ואף על פי כן אביב"י אף שוחט כמה 'פרות קדושות', היקרות לאמון על תורת הקבלה באופן נאיבי. אמנם חוקרי הקבלה כבר עמדו על נקודה זו, אך כשהיא באה מפי אדם כאביב"י היא מקבלת גושפנקא מאיכות אחרת. מוסכמה ידועה בעולם הקבלה המסורתי הינה שקבלת האר"י מקורה בגילוי אליהו, שכן אין אנו מוצאים לה סמך בקבלה הקדומה. אביב"י מראה שטענה זו אינה עומדת בביקורת, שכן עיון בספריו המוקדמים יותר של האר"י, אלה שכתב עוד קודם בואו למצרים, מלמד כי האר"י למד את תורתו ממאמרים סתומים בספר הזוהר. אכן, אחר הגיעו לצפת ובהרצאתו את תורת בפני התלמידים, נקט במינוח חדש, הנראה כאילו בין לו סמך בקבלה הקדומה. ברם לטענת אביב"י המינוח נשתנה אך הוא מתאים למשנתו הראשונה אותה כתב במצרים, כפירוש על ספר הזוהר כאמור. פרה קדושה אחת, המקודשת הן במחקר הקבלה האקדמי והן בקרב המקובלים שעיקר משמעות קבלת האר"י טמונה במשמעות הצמצום, שהוא גם המינוח הרווח ביותר לכל מי ששמה של קבלת האר"י הגיע לאוזנו. אביב"י טוען שאין לחפש את משמעותה במונח זה, שהוא שולי ביחס לכל תורת האר"י ואף שולי ביחס לכתבים אחרים של האר"י שהמקובלים והחוקרים לא נתנו אליהם את דעתם דיו. טענה זו, כך אני מניח, תהא קשה ביותר לעיכול הן בעולם המחקר והן בעולם המקובלים. שכן, עולם המקובלים מתאפיין בשמרנות יתירה שהרי הוא עוסק (לשיטתו) בקיום העולמות פשוטו כמשמעו, וטענה לפיה בארבע מאות השנים האחרונות המקובלים לא כיוונו נכונה את כוונותיהם לפי שלא הבינו את משמעות תורת האר"י כיאות ולא סרטטו נכונה את עולם האצילות האלוהי, תהא קשה מנשוא. ולא זו אף זו: רוב המקובלים היום, המכוונים כוונותיהם על פי כוונות האר"י, הולכים בדרכו של רבי שלום שרעבי (הרש"ש, ראש ישיבת המקובלים בית אל במאה ה-18). הרש"ש עצמו אמר כי הוא מחוייב אך ורק לדברי האר"י ולא לדברי ר' חיים ויטל. ברם מחקרו של אביב"י מראה כי גם הרש"ש 'הלך שולל' אחר אופן הצגתו של ר' חיים ויטל את דברי האר"י. האם תלמידי הרש"ש יאמרו היום כי יש ללמוד מחדש את דברי האר"י? מסופקני. מה גם, שלמרבה האכזבה, אביב"י כמעט ולא נוגע בסוגיית הכוונות (כמו גם בסוגיית הגלגולים) בכתבי האר"י.

ומכאן לשאלה - האם ספר זה ישפיע על עולם הקבלה. רוב העוסקים היום בקבלה הינם מקרב הציבור החרדי, ולכאורה קשה להאמין שיקבלו על עצמם חידושים מרחיקי לכת בתחום רגיש זה, וכל שכן כשהמחבר איננו נמנה על מי שצמח בישיבותיהם. עם זאת, יודעי דבר מבינים שלפחות אחד מראשי המקובלים הפועלים כיום עיין היטב בספרו הקודם של אביב"י ("בניין אריא"ל"), נטל משם חידושים, ופרסמם כחידושיו שלו. סביר להניח שגם רעיונות מן הספר שלפנינו יחלחלו ברבות הימים לישיבות המקובלים, שכן החומות הלכאורה גבוהות ובצורות בין עולם המחקר לעולם המסורתי אינן אטומות כל כך. ואם אכן כן, ולספר זה תהא השפעה של ממש על עולם הקבלה המסורתי, הרי שלפנינו תהא עובדה פרדוקסאלית - דווקא בלב ליבה של ההוויה החרדית תהא השפעה של אדם דתי שאיננו נמנה על זרם זה, וזאת עוד קודם שהציבור החרדי מוכן להטות אוזן לפסקי הלכה או סתם חידושי תורה אחרים המגיעים מן הציבור הדתי לאומי.

האם לספר זה יהיה קוראים אף בקרב מי שאיננו מנוי על שתי הסיעות - המקובלים או החוקרים? נראה שעם עליית קרנה של עולם המיסטיקה על שלל הופעותיו, ייתכן ויהיו לא מעט אנשים שישנסו מותניים ויכניסו ראשם ללוע האר"י. האם דבר זה 'טוב' לעולם הדת, או שמא יש להטות אוזן לאזהרת הקדמונית לבל כל איש יהין לגעת בתורת הסוד? נראה ששאלה זו תמשיך לנסר ב'חלל הפנוי' של יהדות זמננו.