25: מהשואה ועד הקמת מדינת ישראל

  • הרב ראובן ציגלר

גורל וייעוד

"קול דודי דופק" הוא אחד החיבורים הידועים ביותר של הרב סולוביצ'יק, אך, ישנם רבים המחפשים בחיבור את מה שאין בו. יש הרואים בחיבור דוגמה ל"תיאולוגיה של השואה" – אולם, לאמיתו של דבר, טוען הרב בחיבור זה כי הבנה תיאולוגית של השואה אינה אפשרית ואף אינה רצויה. קוראים אחרים, בייחוד בארץ, רואים את החיבור כביטוי מובהק של עקרונות הציונות הדתית; אך התיאור העוצמתי של התגלות יד ה' בהקמת המדינה עלול להסיח את הדעת מכך שחזון הציונות הדתית המוצג במאמר שונה במידה משמעותית מזה הרווח בקרב מרבית הקוראים הישראלים. בין שני קטבים טעונים אלה, השואה והתקומה, נוטה ללכת לאיבוד אחד הרעיונות החדשניים והחשובים ביותר במאמר – קרי, שילובה של זהות יהודית-חילונית במסגרת השקפת עולם דתית. יחד עם זאת, מתוך המזיגה של מגוון סוגות הכתיבה במאמר – מניתוח תיאורטי ופרשנות המקרא, דרך שיח הלכתי והתבוננות סוציו-פוליטית וכלה בוידוי אישי והדרכה קהילתית – עולה נושא מרכזי אחד: ההבחנה בין גורל וייעוד, ותפקידם של אלו בחיי עם ישראל.

            הבחנה זו מורה על קיומן של שתי רמות בקיום האנושי: גורל, המישור בו האדם הוא אובייקט פאסיבי שעליו פועלים כוחות מבחוץ וחייו חסרי מטרה ומשמעות, ולעומתו ייעוד – בו האדם הוא סובייקט אקטיבי המתווה את דרכו על פי ערכים שנבחרו על ידו ואלה מעניקים לחייו תכלית וכיוון. "תעודתו של האדם בעולמו", כותב הרב, "היא להפוך גורל ליעוד; קיום מופעל ומושפע לקיום פועל ומשפיע; קיום מתוך אונס, מבוכה ואילמות – לקיום מלא רצון, מעוף ויזמה" (עמ' 12).[1] כשהוא בוחר לעשות כן, "האדם נהפך לשותפו של הקב"ה במעשה בראשית" (שם).

            בפרקים 23 ו-24 נתקלנו ביישומה של ההבחנה בין גורל וייעוד ברמת הפרט: אל לו לאדם לשאול את השאלה הפאסיבית חסרת המענה – שאלה שהיא מתחומו של ה"גורל" – "מדוע נפל בחלקי גורל כה אכזר"? במקום זאת, על היחיד להתייחס אל הסבל מנקודת המבט של "הייעוד", כך שישאל כיצד יוכל להגיב באופן מועיל לרוע שפקד אותו, ואזי ישתמש בסבל כזרז לשיפור עצמי, מוסרי ודתי. במובן רחב יותר, המעבר מגורל לייעוד, מאובייקט לסובייקט, הוא העומד בבסיס גישתו של הרב לנושא היצירה העצמית, נושא שעסקנו בו בהרחבה בפרקים הדנים בתפילה ותשובה.    באמצעות מעשים אלה, האדם בורא את עצמו מחדש והופך לאדם טוב יותר בכך שהוא מברר לעצמו מה הם צרכיו האמיתיים ומנסה לעצב את עצמו על פי הדמות האידיאלית שעליו להיות.

            במאמר "קול דודי דופק" מיישם הרב ברמה הלאומית את הקטגוריות שראינו לעיל ברמת הפרט: יצירה עצמית, גורל וייעוד, אובייקט וסובייקט. עם זאת, ברמה הלאומית באות קטגוריות אלו לידי ביטוי שונה, שכן ה"גורל" מהווה נתון בקיומו הלאומי של עם ישראל, ואי אפשר להתעלות מעליו ולנטשו.

השואה ומדינת ישראל

            "קול דודי דופק" דן בשניים מן האירועים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל: השואה, שבמהלכה נרצח בשיטתיות כשליש מעם ישראל; ושובה של הריבונות היהודית בארץ ישראל אחרי כאלפיים שנות גלות, בדמותה של מדינת ישראל. כאשר "קול דודי דופק" הוצג לראשונה, בדרשה שנישאה בשנת 1956, היו שני אירועים אלה טריים עדיין בזיכרונם של הנוכחים: השואה הסתיימה ב-1945 ומדינת ישראל הוקמה ב-1948 .

            לאור סמיכות אירועים מכריעים אלו בחייה של האומה, כמעט התבקש חיפוש הקשר ביניהם. בקצוות הקשת האידיאולוגית היו כאלה שראו קשר סיבתי ישיר בין שני האירועים. האדמו"ר מסאטמר, למשל, גרס כי השואה ניחתה על עם ישראל כעונש אלוקי על חטא הניסיון להקים מדינה ריבונית לפני בוא המשיח, וכי את הצלחת המפעל הציוני יש לתלות בסיטרא אחרא – כוחות הרשע המטפיזיים.[2] בקצה השני של המחנה הדתי, האמין הרב צבי יהודה קוק כי השואה הייתה "ניתוח" אלוקי הכרחי כדי לגדוע את הקשר של היהודים אל הגולה ולהביאם אל ארץ ישראל, כחלק מתהליך בלתי נמנע של תחייה לאומית וגאולה משיחית.[3]

            הרב סולוביצ'יק אינו מספק הסברים סיבתיים ואינו מציע השערות מטפיזיות באשר לסיבה שהקב"ה הביא לאירועים אלו.[4] לדעתו, השכל האנושי המוגבל אינו מסוגל לרדת לחקר דרכי ההשגחה העליונה. השאלה היחידה שהאדם יכול וצריך לשאול את עצמו היא כיצד עליו לפעול בנסיבות חייו הנתונות. הרב מדגיש כי חשוב להגיב כראוי לא רק לרע אלא גם לטוב; אנו חייבים לא רק בגאולת הרע שנפל בחלקנו אלא גם בהעלאת הטוב שזכינו בו:

היהדות העמיקה את הרעיון הזה [של השימוש בסבל למטרת תיקון עצמי] בצרפה את עניין תיקון הסבל והעלאתו עם תיקון החסד והעלאתו. חסדי ה', אומרת היהדות, אינם ניתנים לאדם מתנת-חינם; הם מחייבים משהו; הם אוצרים בקרבם תביעה מוסרית-הלכתית לאדם המתענג עליהם. אמנם השפעת החסד באה מידו הפתוחה, הגדושה והרחבה של הקב"ה, אבל אין היא מתנה ללא שיור או ללא תנאי; אין היא דורון מוחלט. השפעת-טובה היא תמיד בבחינת מתנה על תנאי – על מנת להחזיר – או לזמן. כשהקב"ה נותן לאדם עושר ונכסים, השפעה וכבוד – על המקבל לדעת איך להשתמש בהם, איך להפוך את המתנות היקרות לכוחות-יצירה פוריים, איך לשתף את הזולת בשמחתו וגדולתו, איך לגמול חסד עם חסדי-ה' הנובעים ובאים אליו ממקור אין-סוף (15). 

              בפנייה אל קהל מאזיניו, יהודים אמריקאים שומרי מצוות, שאל הרב תוך שהוא מכליל את עצמו בין הננזפים: האם הגבנו באופן ראוי כאשר אחינו שנלכדו באירופה נזקקו לעזרה? מאחר שלא נענינו לקריאה כפי שנדרש מאיתנו, האם למדנו משהו מכישלון זה? כעת, משהקב"ה העניק לנו מתנה פלאית בדמותה של מדינת ישראל, האם נחמיץ שוב את ההזדמנות, לא ניענה לקריאה וניכשל שוב? איננו יכולים לדעת מדוע התרחשה השואה, אומר הרב, אך יכולים אנו לדעת במה היא מחייבת אותנו – לסייע לאחינו היהודים באשר הם, ולנצל את ההזדמנויות שהקב"ה מציב בדרכנו.

"דודי דופק!"

            הדימוי המרכזי בו משתמש הרב לקוח משיר השירים. הרעייה ואהוב ליבה הדוד, שניהם חולי אהבה, מחפשים זה את זה – אך המפגש חומק מידיהם. המסורת היהודית פירשה את המגילה באופן אלגורי, כמשל ליחסים בין האדם ואלוקיו, או כמשל ליחסים בין עם ישראל ואלוקיו.[5] החיבור וביקשתם משם עוסק בפרשנות הראשונה, ואילו "קול דודי דופק" בפרשנות השנייה. בהתאם לפרשנויות השונות, נקודת המוצא של וביקשתם משם היא חיפוש העלמה אחר דודה, בעוד "קול דודי דופק", כפי שמלמדת הכותרת, מתמקד בחיפוש הדוד אחר הרעיה.

            ב"קול דודי דופק" מדגיש הרב כי אין אנו יודעים מדוע מסתתר הדוד (כמו בשואה), אך עלינו לפתוח את הדלת כשהוא (האלוקים) מתדפק עליה. אין ספק, ממשיך הרב ואומר, כי הקמת המדינה הוא אירוע על-טבעי – זוהי מתנת ה' לעם ישראל, הזדמנות שניתנה מלמעלה, קול נקישות הקב"ה על דלתותינו:

לפני שמונה שנים, בעצם ליל-בלהות מלא זוועות-מאיידנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי-גז וכבשנים; בליל של הסתר-פנים מוחלט... – בליל זה גופו צץ ועלה הדוד. הא-ל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים ויסורי-גיהינום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה עטופת-אבל, נולדה מדינת ישראל! (עמ' 23).

            נקישות הדוד על דלת הרעיה – קריאתו של הקב"ה לעם ישראל – באות לידי ביטוי בשישה היבטים משמעותיים, ואפילו פלאיים, בהקמת מדינת ישראל:

1.      ההיבט המדיני: "מבחינת היחסים הבין-לאומיים לא יכחיש אף איש, שתקומת מדינת ישראל, במובן פוליטי, היתה התרחשות כמעט על-טבעית. רוסיה וארצות-המערב תמכו יחד ברעיון ייסודה של מדינת ישראל" (עמ' 23).

2.      ההיבט הצבאי: "חיל ההגנה הקטן של ישראל ניצח את צבאותיהן העצומים של ארצות-ערב" (עמ' 24).

3.      ההיבט התיאולוגי: "כל טענות התיאולוגים הנוצרים, שהקב"ה נטל מכנסת ישראל את זכויותיה בארץ ישראל, ושכל ההבטחות בנוגע לציון וירושלים מתייחסות במובן אלגורי אל הנצרות והכנסייה הנוצרית, נתגלו בפרהסיא, על ידי יסוד מדינת ישראל, כטענות-שקר, שאין להן שום עיקר ושורש" (עמ' 24‑25).[6]

4.      התבוללות: "רבים מהמתנכרים לשעבר קשורים עתה למדינה העברית בקשרי-רגש גאים על השגיה הכבירים. הרבה ... שרויים בפחד טמיר ודאגה בשל משבר העובר על מדינת ישראל... סימן טוב הוא ליהודי כשאינו יכול להתעלם מיהדותו... בעצם העובדה, כי שם ישראל נישא על שפתיים, יש בה משום הזכרה ליהודי הבורח כי אי-אפשר לו לנוס מן כנסת ישראל שבה 'הסתבך' מלידתו" (עמ' 26).

5.      הגנה עצמית: "בפעם הראשונה בתולדות גלותנו הפתיעה ההשגחה את שונאינו בתגלית המרעישה, שדם יהודי אינו הפקר!" (עמ' 26).

6.      מקלט: "יהודי הנס מארץ-אויב יודע עכשיו כי יכול הוא למצוא מקלט בטוח בארץ-אבות. זוהי תופעה חדשה בדברי-ימינו" (עמ' 28).

פותחים את הדלת?

            לאורן של התפתחויות פלאיות אלה, אין ספק שנדרשת תגובה הולמת מצידו של עם ישראל. אם להשתמש בדימוי מתוך שיר השירים – על הרעיה לחדול מלהתמהמה, לקום מיצועה ולפתוח את הדלת. אך מהי משמעותה של "פתיחת הדלת" במונחים קונקרטיים?

לאור התפתחות המאמר עד כה, נראה כי התגובה הטבעית לקריאה האלוקית היא עלייה לארץ ישראל – השתקעות בארץ ושותפות פעילה בבניין המדינה ובעיצוב אופייה. ואמנם, נראה כי זו המסקנה אליה מגיע הרב בתחילה (עמ' 29‑31). למרות זאת, התגובה הראויה אותה הוא מציע בהמשך דבריו היא גיוס כספים למען המדינה וסוגי סיוע נוספים. עד סוף המאמר מודגשות דווקא דרישות מינוריות-יחסית אלו, ולא הקריאה הדרמטית יותר לעלייה והשתקעות בארץ.[7]

            אין ספק כי תפנית זו בדברי הרב, מקריאה לעלייה לארץ לקריאה לפעילות פילנתרופית וסיוע, קשורה בחלקה להבנתו של הרב את קהל מאזיניו. הוא חש כי מעטים בקרב יהודי אמריקה, אפילו האורתודוקסים מביניהם, ישושו לעזוב את חייהם הנוחים כדי להיות חלוצים בארץ ישראל רווית המלחמות, הנאבקת על קיומה. יתירה מזאת, במקום אחר הוא מציין כי אין לתלות את חוסר ההיענות לקריאה לעלייה לארץ רק בטעמים של נוחות, אלא שיש לייחסה להיעדרה של החוויה הדתית. אפילו בקרב הצעירים לומדי התורה באמריקה בא לידי ביטוי היחס לארץ ישראל בעיקר ברמה ההלכתית-עיונית, וחסר לצעירים אלה המימד הרגשי – הקשר לארץ האבות ול"געגועי הדורות" ("על אהבת התורה", עמ' 418). הרב סבר כי למרות שבהחלטה לעלות לארץ כרוכים שיקולים רבים, הרי שבראש ובראשונה זוהי החלטה שצריכה להיעשות ממניעים אידיאליסטיים הנגזרים מערכי התורה. בראיון שערך עימו כתב העיתון "מעריב" בשנת 1975 אמר הרב:

באמת, טועים אנשי הממשלה והסוכנות. כדי לעורר אנשים לעלייה לא צריך להגיד להם: "עלו! ואם תישארו בגלות – אתם נתונים בסכנה כמו יהודי גרמניה לפני עלות היטלר לשלטון." לא כך. צריך לחנך ולהורות דרך-חיים שתוביל אותם לארץ ישראל. דבר זה אנחנו עושים. 

במעשה זה רואה כבוד הרב שליחות ציונית לאומית?

זוהי שליחות התורה וההשגחה.[8]

            למרות האמור לעיל, לא ניתן להתעלם מכך שהעלייה אינה נושא מרכזי בכתבי הרב – אפילו לא בדרשותיו מדי שנה בפני ועידת ה"מזרחי" בארה"ב. השאלה המתבקשת היא מדוע, על אף קריאתן המהדהדת של "שש הדפיקות", לא עלה הרב סולוביצ'יק עצמו לארץ. עד כמה שאלה זו היא כה בלתי נמנעת אנו למדים מהמקרה הבא: לאחר שיעור בו למדו תלמידי תיכון בישראל את "קול דודי דופק", שש שנים לאחר צאתו לאור, הם ביקשו מהמורה שלהם, גב' מרים שילה, להפנות את השאלה אל הרב עצמו. המכתב הגיע אל הרב כשהיה שרוי באבלות על אשתו. וכך ענה הרב:

אני מודה לה על דבריה, ואני מקבל את תוכחתה ברצון. אמנם חטאתי לארץ הקודש. הנני בין המפגרים. מובן, שהרבה גורמים בלתי תלויים בי עיכבוני. בכל זאת איני מבקש אמתלא, ואין אני מלמד סנגוריה על עצמי. אשמתי, והקולר תלוי בצווארי. אשתקד החלטנו, אני ורעייתי ז"ל, לבוא ארצה ולעשות שמה כשישה חודשים, כדי לראות את הארץ ואת העם היושב בה. אולם, רבות מחשבות בלב אדם, אירע מה שאירע, ורבות אנחותיי ולבי דווי![9]

            אך זהו, כמובן, אינו הסיפור כולו. יהיה זה סביר לשער כי הרב הרגיש שבהקמת מפעל תורני אדיר בארה"ב הוא תורם משמעותית לחיזוקה של האורתודוקסיה שם, ויהיה זה מסוכן ובלתי אחראי מצידו לנטוש את צאן מרעיתו ולהותירם ללא הנהגה. למרות שבראיון המובא לעיל מעיד הרב כי הוא מעודד לעלייה, הרי שתלמידו המובהק הרב צבי שכטר מציין כי הוא לא עודד לעלייה רבנים ומורים אשר הוכיחו את יעילותם בחינוך בקרב הקהילות בגולה.[10] זהו אכן המסר העולה מחתימת מכתבו של הרב אל מרים שילה, המחנכת בבית ספר התיכון בגבעת וושינגטון, אשר תלמידיה תמהו על כך שהרב נשאר בארה"ב:

גם אני, יהודי פשוט, בלשון רבנן דיבנה (ברכות יז ע"א) הייתי אומר: אני מלמד – והרבה העמלים עם הציבור בשדה החינוך התורני מלמדים, אני מלאכתי בעיר ניו-יורק הגדולה, במוסד רב תלמידים – והם מלאכתם בגבעת ואשינגטון או במושב אחר במוסד מצומצם בכמותו. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים. מלאכת כולנו מוקדשת לטיפוח ערכי היהדות, מסורת אבות ותורת רבותינו, בעלי הקבלה וחכמיה.[11]

            ברור כי מסר המאמר "קול דודי דופק" אינו מתמצה ב"שש הדפיקות", ועל מנת להבין את עמדתו של הרב בכללותה יש להעמידה בהקשר רחב יותר. בפרק הבא נבחן את החיבור בהמשכו, בו מציג הרב את תפיסתו לגבי בריתות הגורל והייעוד, ונבחן את השלכותיה לגבי בסיס הזהות היהודית בימינו. על רקע זה נוכל, בפרק 27, להבין לעומקה את טבעה של מחויבותו רבת הפנים של הרב אל מדינת ישראל.

 

לעיון נוסף

1.      "קול דודי דופק" : במקורו היה החיבור דרשה ביידיש שנשא הרב ב"ישיבה יוניברסיטי" בשנת 1956 לרגל יום העצמאות של מדינת ישראל. הרב סולוביצ'יק הוציא לאור גרסה עברית של החיבור ב-1961, שזכתה להדפסות חוזרות רבות – בין היתר בתוך דברי הגות והערכה, עמ' 9‑55. רבות נכתב על חיבור זה, כמו למשל בסימפוזיון שנערך בכתב העתTradition, לכבוד "יובל לקול דודי דופק" (39:3, סתיו 2006, עמ' 15‑96).

2.       התמודדות עם השואה: לגבי העמדות המנוגדות במחנה הדתי – הרבי מסאטמר ומנגד הרב צבי יהודה קוק – ראו פרקים 2 ו-3 בספרו של אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים: משיחיות, ציונות, ורדיקליות דתית בישראל (תל אביב, 1993). לסקירה של הגישות בציונות הדתית לגבי הקשר בין השואה ותקומת המדינה, תוך התמקדות בדעותיו של הרב יהודה עמיטל, ראו משה מיה, עולם בנוי וחרב ובנוי: הרב יהודה עמיטל לנוכח זיכרון השואה (אלון שבות, תשס"ב), עמ' 42‑73. לגבי השאלה המסקרנת כיצד הבינו הוגים יהודים דתיים את השואה בזמן התרחשותה, ראו מנדל פייקאז', חסידות פולין: מגמות רעיוניות בין שתי המלחמות ובגזרות ת"ש-תש"ה (ירושלים, 1990); אליעזר שביד, בין חורבן לישועה (תל אביב, 1994); אסתר פרבשטיין, בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה (ירושלים, 2002). לסקירה רחבה של הגישות באורתודוקסיה לשואה, תוך כדי התרחשותה ובמבט לאחור, ראו בקורס המקוון של הרב תמיר גרנות, "שואה ואמונה", באתר של בית המדרש הוירטואלי ע"ש ישראל קושיצקי של ישיבת הר עציון. מבחר כתבים מפרי עטם של הוגים אורתודוכסיים ואחרים ניתן למצוא בספר Wrestling with God: Theological Responses during and after the Holocaust, eds. Steven Katz, Shlomo Biderman, Gershon Greenberg (Oxford, 2007).

 



[1] מידע ביבליוגרפי על "קול דודי דופק" מופיע בלעיון נוסף, 1. מספרי העמודים מתייחסים להדפסת המאמר בספר דברי הגות והערכה.

[2] הרב יואל טייטלבוים, ויואל משה, מהדורה שנייה (ברוקלין, תשכ"א), 122‑125.

[3] הרב צבי יהודה קוק, שיחות הרב צבי יהודה על המועדים, כרך א', ערך הרב שלמה אבינר (ירושלים, תשס"ו), 230‑249. לגבי סאטמר, הרב צבי יהודה קוק ומגוון הגישות בקרב הציונות הדתית לגבי הקשר בין השואה והקמת המדינה, ראו לעיון נוסף, 2.

[4] כאשר הרב סולוביצ'יק מתייחס לשואה כ"הסתר פנים" (עמ' 23 ,25 ו-29), אני סבור כי הוא משתמש במונח על מנת לתאר כיצד אנשים תופסים וחווים את האירוע, ולא כהסבר תיאולוגי לאי-התערבות אלוקית. אמנם, ישנם הוגים שאכן משתמשים במושג הסתר פנים כבסיס תיאולוגי להבנת השואה. ראו לדוגמא: הרב אליעזר ברקוביץ, אמונה לאחר השואה, תרגם אביב מלצר (ירושלים, תשס"ו), והרב נחום (נורמן) לאם,“The Face of God”, בתוךTheological and Halakhic Reflections on the Holocaust, eds. R. Bernhard Rosenberg and R. Fred Heuman (Hoboken, 1992), pp. 119-136.

[5] הרב דן בשתי הפרשנויות לשיר השירים ומקורותיהן בוביקשתם משם, עמ' 119‑121, הערה 1. מעניין לציין כי הוא מצביע על כך שהפרשנות הקבלית לשיר השירים משלבת את שני המוטיבים.

[6] לתיאור מפגשיו של הרב עצמו עם מיסיונרים ראו:The Lord is Righteous in All His Ways: Reflections on the Tish‘ah be-Av Kinot, ed. R. Jacob J. Schacter (Jersey City, 2006), pp. 158-160.

[7] מאמר זה של הרב דן בקריאתו של הקב"ה לאומה ובתשובה הלאומית ההולמת. מכאן שהוא אומר שעל העם "לפתוח את הדלת" באמצעות הוצאה לפועל של פרויקטים לאומיים, כמו למשל יישוב הנגב. על המחנה הדתי לקחת על עצמו פרויקטים קהילתיים כגון הקמת קיבוצים דתיים, בנייה עבור עולים דתיים והקמת רשת בתי ספר דתיים. ניתן לטעון כי כל עוד המדינה והקהילה נוטלים על עצמם את ביצוע הפרויקטים האלה, יכול הפרט להיות שותף במפעל הלאומי באמצעות תרומות, או שהוא יכול להפנות את מרצו לאפיקים בעלי ערך אחרים, כמו חינוך יהודי. אף על פי שייתכן והדברים תואמים את הלך מחשבתו של הרב – עדיין אין בכך, לדעתי, כדי לפתור את סוגיית העלייה לארץ. 

[8] איש על העדה, מכתב 45, עמ' 260.

[9] שם, מכתב 43, עמ' 251.

[10] הרב צבי שכטר, נפש הרב (ירושלים, תשנ"ד), עמ' צח.

[11] איש על העדה, מכתב 43, עמ' 251‑252.