25 צו: מועט המחזיק את המרובה

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

נס במימד המקום

התורה מתארת את רגע הלבשתם של אהרן ובניו את בגדי הכהונה בידיו של משה כמאורע ייצוגי ופומבי, לעיני כל ישראל:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת:  וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיֹּאמֶר כמֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת:  וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם: וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ: וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים: וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם.
                                                            (ויקרא ח, א-י).
מדרש ויקרא רבה רואה רגע זה כנס במימד של המקום:
"ואת כל העדה הקהיל אל פתח אהל מועד" (ויקרא ח, ג).
אמר רבי אלעזר: כל ישראל ששים ריבוא ואת אמר "אל פתח אהל מועד"?
אלא זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט במרובה.
                                             (ויקרא רבה י, ט).
בהמשך הדרשה מובאות שבע התרחשויות שבהן החזיק המועט את המרובה:
דכוותה (=כמו) "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד" (בראשית א, ט). בנוהג שבעולם אדם מפנה כלי מלא לתוך כלי ריקן, או שמא כלי מלא לתוך כלי מלא. העולם כולו מלא מים במים, ואת אמר יקוו המים? אלא זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט במרובה.
דכוותה "קחו לכם מלא חפניכם" (שמות ט, ח). אמר רבי הונא: לא דמי הדין דחפין להדין דקמיץ, הדין דחפין תרין בהדין דקמיץ, ארבע חופנין תמניא קומצין. (=אינו דומה זה שממלא את חופניו לזה שממלא כף ידו בלבד. זה שחופן מחזיק פי שניים ממי שקומץ. ארבע חפנים הם שמונה קמצים). נמצאת חופנו של משה מחזקת שמנה קומצין, ואת אמר "וזרקו משה השמימה" (שם ט, ח) בבת אחת? אלא זה אחד מן המקומות כול'.
דכוותה "ארך החצר מאה באמה" (שמות כז, יח). אמר רבי יוסי ברבי חלפתא: ארך החצר מאה באמה וכל ישראל עומדין בתוכה? אלא זה אחד מן המקומות כול'.
ודכוותה "ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע" (במדבר כ, י). אמר רבי חנן: כמין כברה היית וכל ישראל עומדין עליה, זה אחד מן המקומות כול'.
ודכוותה "ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה ושמעו את דברי ה' אלהיכם" (יהושע ג, ט). רבי חוניא אמר: שמן בין שני בדי ארון. רבי הונא אמר: זקפן בין שני בדי ארון, רבנן אמרין: צימצמן בין שני בדי ארון. "ויאמר יהושע בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם" (יהושע ג, י), ממה שהחזיק בין שני בדי ארון תדעו כי אל חי בקרבכם.
אף בירושלם כן דתנן: "עומדין צפופין ומשתחוים רווחים". מהו רווחין? רבי ישמעאל בר אוניא בשם רבי אחא: רווח ארבע אמות בין כל אחד ואחד, אמה לכל צד, כדי שלא יהא כל אחד ואחד שומע קול תפילתו שלחבירו.
אף לעתיד לבוא כן, דכתיב "בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים (ירמיה ג, יז). רבי יוחנן סליק למישאל בר' חנינא אשכחיה דעסיק בהדין פסוקא (=הלך לשאול את רבי חנינא, מצא שהוא עוסק באותו הפסוק) "בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה'" וגו'.
אמר לו: רבי, וכי ירושלם מחזקת אותן?
אמר לו: הקדוש ברוך הוא אומר האריכי אפתיי (= הרחיבי) וקבלי אוכלוסייך. הה"ד (הא הא דכתיב = שנאמר) "הרחיבי מקום אהלך" (ישעיה נד, ב). למה? "כי ימין ושמאל תפרצי וזרעך גוים יירש וערים נשמות יושיבו" (שם נד, ג).
                                                           (שם).
 

מבנה הדרשה

הדרשה שלפנינו בנויה כשאלה ותשובה, שלאחריה מובאים דוגמאות נוספות המוכיחות את נכונותה. כך, מנויים כאן שמונה התרחשויות של "מועט המחזיק את המרובה" לאורך התנ"ך, מבריאת העולם ועד לעתיד לבוא. באף אחת מתוכן, נדמה כי הדרשה לא באה לענות על קושי בפשט הכתוב, ושניתן היה לקרוא את הפסוקים המובאים כפשוטן, בלי להיזקק למימד של נס. נעיין בפסוקים המובאים בה לפי סדר הופעתם בדרשה, על מנת לעמוד על דבריהם של חכמים.
לפי הפסוקים מויקרא ח' המובאים לעיל, ה' מצווה למשה להקהיל את העם על מנת שיהיו עדים למעשה ההלבשה של אהרן ובניו. גם אם כולם עומדים פתח אהל מועד, דבר זה לא יתאפשר בדרך הטבע. רק על ידי יצירה של מצב בו "המועט מחזיק את המרובה" יוכלו כל העם לצפות בנעשה. כך, ניתן לטעון כי ה"פתרון" הניסי המוצע בדרשה אינו רחוק כל כך מן הפשט. ייתכן עוד כי לשון הפסוק "ואת כל העדה הקהיל אל פתח אהל מועד" נקראת באופן מילולי-ציורי, שהעם כולו עמד בפתח.
הדוגמא הראשונה המובאת לאחר מכן מתייחסת לבריאת העולם. הקושיה על הקושי "לפנות כלי מלא לתוך כלי מלא" בנויה על אמירתם של חכמים שהעולם היה "מים במים" לפני תהליך הצבת הגבולות שבה היה כרוך מעשה הבריאה, ולא על פשט התורה.[1] כך, חכמים כביכול יוצרים את הצורך בנס של "מעט המחזיק את המרובה". ברם, גם בלי הדימוי של היציקה אל תוך כלי מלא, המאמר האלוקי "יקוו המים אל מקום אחד" הוא פלאי. אם כן, בשני מקרים שהתייחסה אליהם הדרשה, חכמים הנכיחו בדבריהם מציאות ניסית שהייתה כבר קיימת או נצרכת מתוך המצב, על מנת להדגישה.
ההתרחשות השלישית (הדוגמא השנייה) המובאת בדרשה מתייחסת למכת שחין. גם כאן, בקריאה של הפרשה לא היינו עומדים על מעשה הניסים הכרוך בפעולת הזריקה של הפיח השמימה. מכת שחין, כמוה ככל מכות מצרים, הוא נס גלוי מובהק. הדרשה גילתה לנו עוד פן בניסיותה של מכה זו.
בדוגמא השלישית (ההתרחשות הרביעית), מידות חצר המשכן לכשעצמן לא מצביעות על נס; רק ההצבעה על כך שהחצר לא תכיל את כל ישראל מלמדת על הצורך בה ועל קיומה.
ההתרחשות המדוברת בדוגמא הבאה מקבילה למעשה הלבשתו של אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים. גם במי מריבה, ה' מצווה את משה לאסוף את העם להיות עדים לנס, והתורה משתמשת  בשרש קה"ל: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (במדבר כ, ח-יא). אף לשון התורה "ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע" ניתנת לקריאה מילולית שכולם עמדו על פני הסלע ממש – "מועט המחזיק את המרובה" מפורש.
הדוגמה הבאה במדרש מתייחסת לנס חציית הירדן: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גֹּשׁוּ הֵנָּה וְשִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם... וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ בְּמֵי הַיַּרְדֵּן מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד" (יהושע ג, ט-יד). הקריאה לגשת אל הארון נדרשת באותה צורה כמו במי מריבה ובשבעת ימי המילואים, שכל ישראל הוכנסו באורח ניסי בין בדי הארון.[2]
הנס שבמקדש היו "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" הוא אחד מניסי המקדש המפורשים במסכת אבות.[3] הנס במימד המקום משליך על האפשרות של התייחדות האדם עם אלוקיו בתוך ההמון. בדוגמא זו, כמו זו שלאחריה, המגמה של "מועט המחזיק את המרובה" משתנה מעט ומתייחסת לא רק למקום קטן המחזיק ציבור עצום או מים עצומים, אלא להרחבה של המקום המצומצם מעבר לגבולות הרגילים המוקצבים לו. כך, המרחב של זמן ההשתחוויה חורג מטווח העמידה, וירושלים לעתיד לבוא, אליה מתקבצים כל הגויים, פורצת ימינה ושמאלה.[4]
בעקבות דברים אלה ניתן להצביע על מטרה חינוכית מובהקת העולה מן הדרשה. ההצבעה על התרחשויות בהם "מועט מחזיק את המרובה" במהלך הדרשה אמורה לחדד את ההבחנה שלנו במימדים של נס שאינם נקלטים בתודעתינו במבט ראשון. גם בתוך מציאות של נס, אפשר שלא עמדנו על כולו. הדרך שסוללת עבורנו הדרשה בהכרה שלמה יותר של גילוי פועלו של ה' במציאות היא על ידי המעשה של דרשת הכתובים. הרובד הראשוני של הפשט מספר את הסיפור הכללי; ככל שנדייק במילים עצמם, באופן הסיפור, כך תפתח בפנינו אפשרות של הכרה מדויקת יותר של דרכיו. מילות כתבי הקודש מכילות בתוכן את פעימות החיים, ומי שיסתפק בקריאה כללית או במטאפורה לא יזכה להכירן.
לאחר שעמדנו על המגמה הכללית של הדרשה, נתמקד בעוד תובנות העולות מניתוח ההתרחשויות המופיעות בה. ראשית, ההתרחשויות המובאות בדרשה לאחר השאלה והתשובה מופיעות בסדר כרונולוגי, מבריאת העולם ועד הגאולה העתידה; בריאת העולם מאופיינת בהתכנסות וצמצום של איתני הטבע לתוך תבניות וגבולות, ואילו הגאולה העתידה מאופיינת בקודש הפורץ את הגבולות התוחמים ומתרחב החוצה. שתי נקודות זמן אלו מהוות מסגרת לנושא הדרשה, ומעידות עליה כמסמנת תהליך. 
ההתרחשויות שבדרשה מתחלקות לקטגוריות שונות. השחין, מי מריבה ויהושע מתייחסים למצב שלפני נס. קטגוריה נוספת היא המקדש, הכוללת בתוכה את שבעת ימי המילואים, גודל חצר המקדש וההשתחוויה. שבעת ימי המילואים ויהושע מתייחסים שניהם אף להתחלה של תקופה חדשה: שבעת ימי המילואים מהווים תקופת חניכה לקראת כניסתם של אהרן ובניו לתפקיד הכהונה, ויהושע עומד בפתחה של הכניסה לארץ ישראל. כל אלה סובבים סביב הציר של גילוי שם ה' בעולם – באופן ניסי, במקדש ובהתפתחות ההיסטורית של העולם מתקופה לתקופה. ראשיתה של הבריאה בהתגלות היוצרת את הטבע, ואחריתה בגילוי מלכות ה' באמצעות שלטונם המתפשט של ישראל.
 

מדרשים מקבילים

דרשה זו מופיעה גם במדרש בראשית רבה ה, ז בסדר שונה, כפי שמוצג בטבלה שלהלן:
ויקרא רבה
בראשית רבה
הלבשת אהרן ובניו בגדי כהונה בשבעת ימי המילואים
המים בבריאת העולם
המים בבריאת העולם
מי מריבה
מכת שחין
מכת שחין
גודל חצר המשכן
גודל חצר המשכן
מי מריבה
יהושע לפני מעבר הירדן
יהושע לפני מעבר הירדן
השתחוויה בירושלים
השתחוויה בירושלים
הרחבת ירושלים לעתיד לבוא
הרחבת ירושלים לעתיד לבוא
 
 
 
בכל אחד מן החיבורים, הדרשה מתחילה בעניין המדובר באותו ההקשר. בויקרא רבה ההקשר הוא סיפור הלבשת אהרן ובניו בבגדי כהונה ומשיחתם ואילו בבראשית רבה ההקשר הוא הפסוק "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה..." (בראשית א, ט). בעוד מדרש ויקרא רבה שומר על סדר כרונולוגי בדוגמאות, במדרש בראשית רבה מי מריבה מופיע שני, בסמוך למים בבריאת העולם. שני החיבורים הם התוצרים הקלאסיים של מפעלם הדרשני של אמוראי ארץ ישראל בתחום האגדה עד למאה החמישית, ויש חומרים רבים המופיעים בשניהם.[5]
 
 
 
 
 
[1] ראו ירושלמי פ"א, ה"ב.
[2] רבי דוד לוריא בפירושו לבראשית רבה ה, ז מצביע על הופעות של שרש זה במשמעות של התאספות בתנ"ך, בשמו"א יד, לח ודהי"ב כט, לא.
[3] אבות ה, ה.
[4] בדרשה זו מצטרף לפסוק מירמיה המורה על ההתכנסות, הפסוק מישעיה המורה על ההתפשטות: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה': הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ" (ישעיהו נד, א-ד).
[5] שאלת היחס בין המקורות (האם שניהם שאלו ממקור שאינו לפנינו או שאחד מהם היווה מקור לשני) היא שאלה מחקרית שלא תדון כאן.