דילוג לתוכן העיקרי

שמיני | בחירת ישראל ומאכלות אסורות

קובץ טקסט

פתיחה

נושא הטעמים של איסורי האכילה חוזר ונשאל לאורך שלוש פסקאות במדרש ויקרא רבה. כל אחת מהפסקאות עונה באופן אחר לאותה שאלה – מה משמעותם של הציוויים על מאכלות אסורות?
במהלך שיעורנו השבוע נעיין בראשונה מתוכן, המתייחסת להבחנה בין ישראל לאומות העולם:
רבי שמעון בן יוחי פתח: "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים" וגו' (חבקוק ג, ו).
מדד הקדוש ברוך הוא בכל האומות ולא מצא אומה שהיא ראויה לקבל את התורה אלא ישראל. ומדד הקדוש ברוך הוא בכל הדורות ולא מצא דור הראוי לקבל את התורה אלא דור המדבר.
מדד הקדוש ברוך הוא בכל ההרים ולא מצא הר שתשרה שכינה עליו אלא הר המורייה.
מדד הקדוש ברוך הוא בכל עיירות ולא מצא עיר שיבנה בה בית המקדש אלא ירושלם.
מדד הקדוש ברוך הוא בכל ההרים ולא מצא הר שתינתן עליו תורה אלא הר סיני.
מדד הקדוש ברוך הוא בכל הארצות ולא מצא ארץ שהיא ראוייה לישראל אלא ארץ ישראל, הה"ד "עמד וימודד ארץ".
"ראה ויתר גוים" (שם). רב אמר: התיר דמן התיר ממונן. התיר דמן, "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז). התיר ממונן, "ואכלת את שלל איביך" (שם כ, יד).
רבי יוחנן אמר: הקפיצן לתוך גהנם, כמה דאת אמר "לנתר בהם על הארץ" (ויקרא יא, כא).
רבי הונא רבה דציפורי אמר: התיר זונים (=חגורה) שלהם, הה"ד "מוסר מלכים פתח ויאסור אזור במתניהם" (איוב יב, יח).
עולא ביראה בשם רבי שמעון בן יוחי: לאחד שיצא לגורן וכלבו וחמורו עמו, הטעין לחמורו חמש סאין ולכלבו שתים. והיה אותו הכלב מלחית (=מתלונן).[1] העביר ממנו אחת והיה מלחית, שתיהן והיה מלחית. אמר ליה: טעון לית את טעון ואת מלחית (=אתה לא טעון ואתה מתלונן?). כך אפילו שבע מצוות שקיבלו עליהן בני נח כיון שלא יכלו לעמוד בהן עמדו ופרקום על ישראל.
אמר רבי תנחום בר חנילאי: לרופא שנכנס לבקר שני חולים, אחד יש בו כדי לחיים ואחד אין בו כדי לחיים. זה שיש בו כדי לחיים, אמר ליה: דבר פלוני ודבר פלוני לא יאכל. וזה שאין בו כדי לחיים, אמר להם: כל דבעי הבו ליה (=מה שתרצו תקחו לעצמכם). כך אומות העולם שאינן לחיי העולם הבא, "כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט, ג). אבל ישראל שהן לחיי העולם הבא, "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ (ויקרא יא, ב).
                                             (ויקרא רבה יג, ב).
הדרשה מורכבת משלושה חלקים:
  1. דרשה משמו של רבי שמעון בר יוחאי
  2. דרשות על "ראה ויתר גוים"
  3. שני משלים.

 

"עמד וימודד ארץ" – הסימטריה והדיוק שבבחירה הא-לוהית

המילים "עמד וימדד ארץ" מתוך נבואתו של חבקוק נדרשים על ידי רבי שמעון בר יוחאי באופן מוחשי כבחינה מדוקדקת א-לוהית שקדמה לבחירה.[2] הבחירה מתייחסת קודם כל אל המישור האנושי – הבחירה של עם ישראל מתוך האומות והבחירה של דור המדבר מתוך כל הדורות. לאחר מכן, הבחירה מתייחסת אל מימד המקום.
הרב זאב וולף (מהרז"ו) בפירושו על אתר מצביע על הסדר המשונה בו מופיעים העניינים בדרשה, המוכתב על ידי לשון הפסוק הנדרש: "תחלה היה לו לומר מדד כל הארצות וכו' ואח"כ מדד כל העיירות, אלא על שדורש פסוק "וימודד ארץ" ע"כ אומר כל הארצות בסוף". ברם, לא ברור מתוך דבריו מהו הסדר הכולל של הבאת הדברים בדרשה.
עיון נוסף מגלה כי הדרשה בנויה משלושה צמדים של היגדים המשלימים זה את זה 1-6, 2-5, 3-4, היוצרים שלושה מעגלים שהפנימי שבהם הוא השראת שכינה במקדש בירושלים:
  1. ולא מצא אומה שהיא ראויה לקבל את התורה אלא ישראל
  2. ולא מצא דור הראוי לקבל את התורה אלא דור המדבר
  3. ולא מצא הר שתשרה שכינה עליו אלא הר המורייה
  4. ולא מצא עיר שיבנה בה בית המקדש אלא ירושלם
  5. ולא מצא הר שתינתן עליו תורה אלא הר סיני
  6. ולא מצא ארץ שהיא ראוייה לישראל אלא ארץ ישראל 
דרשתו של רשב"י מצביעה על התאמה מדויקת בין ישראל לתורתו, ובחירה מכוונת של כל המרכיבים של ההוצאה לפועל של "העניין הא-לוהי": מעמד הר סיני, דור המדבר, ארץ ישראל, ירושלים ומקדש. ההקבלה בין העם והדור להר, לעיר ולארץ מחזקת את הפרשנות שאין כאן הטלת אשמה או אחריות באומות העולם, אלא הצבעה על סימטריה וטבע פנימי. גם הביטוי "ראוי" המופיע לגבי העם, הדור והארץ צריך להתפרש במשמעות של "מתאים".[3]
 

"ראה ויתר גוים" – השלכותיה של בחירת ישראל

חלקה השני של הדרשה מתמקד בהיגד הראשון שבחלק הראשון – ש"לא מצא אומה שהיא ראויה לקבל את התורה אלא ישראל" – ודן בהשלכותיה של בחירת ישראל על יחסו של ה' כלפי האומות. שלוש הדרשות המופיעות בו מובאות לפי סדר כרונולוגי של אומריהם: רב, מן הדור הראשון של אמוראי בבל, רבי יוחנן מן הדור השני של אמוראי ארץ ישראל ורבי הונא, מן הדור החמישי של אמוראי ארץ ישראל.
בשתיים מתוך שלוש הדרשות של המשך הפסוק מחבקוק "ראה ויתר גוים", המילה "ויתר" נדרשת לעניין התרה או פתיחה; התרת דמיהם של שבעת העממים (תרתי משמע), היתר של דבר שפעם היה אסור, והתרה של החגורה (=זונין), כולם מצורת קל של השרש נת"ר.
בדרשתו של רב, משמעותה של בחירת ישראל היא ציווי התורה להחרים את יושבי ארץ כנען, על מנת למגר את תרבותם הקלוקלת ולמנוע מגע של ישראל עימה. הצו הא-לוהי מצריך את מעברם של חלק מן האומות מן העולם על מנת שהאומה הישראלית תוכל לממש את ייעודה. לא זו בלבד, אלא שהביצוע של תכנית זו בפועל מוטלת לפתחן של ישראל, אשר יוכיחו בכך את רתימתם המלאה לתפקידם ההיסטורי.[4]
דרשתו של רבי הונא מתבארת מן המשל של רבי שמעון בר יוחאי המופיע לאחריו, שה' מפקיע את הגויים מחיובם בשבע מצוות בני נח. דימוי התרת האזור הכרוך סביב המותניים המופיע בפסוק הנדרש מספר איוב מסמל את הירידה במעמדם הרוחני, והקשרו המקראי הוא הסרת ההכוונה הא-לוהית מאת האומה:[5]
מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל: מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם: מוֹלִיךְ כֹּהֲנִים שׁוֹלָל וְאֵתָנִים יְסַלֵּף: מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח: שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה: מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת: מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם: מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ: יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר:
                                              (איוב יב, יז-כה).
בניגוד לרב, הנדרש להחרמתם של עמי כנען בנקודה מסוימת בהיסטוריה, רבי הונא מצביע על המחיר שמשלמים הגויים על בחירתה של ישראל במישור הרוחני, שה' נוטל מהם את האפשרות להשתלמות אנושית על ידי שבע מצוות בני נח.[6] רבי הונא מתבונן באיכות חייהם של כלל אומות העולם ממעמד הר סיני ואילך, ורואה בהם חיים ארציים ללא הדר וללא אצילות.[7]
בדרשה השנייה של המילה "ראה ויתר גוים" המילה "ויתר" נדרשת בזיקה לצורת פִעל (פיעל) של השורש נת"ר, במשמעות של ניתור, ומכאן "הקפיצן לתוך גהנם". לעומת רב ורבי הונא, רבי יוחנן ממקד את מבטו על הגמול לנפש בעתיד שהוא מעבר לחיים בעולם הזה. אולם תוכן הדרשה מעורר תמיהה; מדוע בחירתו של ה' בישראל מחייבת את הקפצתם של האומות לגיהנם?
מכל שלוש הדרשות עולה נימה של ביקורת או אכזבה ממעשיהם של האומות. הצורך להרוג את עממי כנען נובעת מרוע אמונותיהם ודרכיהם; הקביעה "הקפיצן לתוך גהנם" מקבלת פשר בהקשר של גמול על חטא, וגם הסרת האזור וההתחייבות בשבעת מצוות בני נח מעידה על אכזבה וייאוש מן הסיכוי שיוכלו לעמוד בהם בעתיד.
גם המשלים המופיעים בחלקו השלישי של הדרשה מצטרפים אף הם אל כיוון מחשבתי זה. המשל הראשון מתוכם מתייחס במפורש לחוסר היכולת מצד האומות לעמוד בשבע מצוות בני נח. המשל השני משתמש במסקנה המתבקשת מכך, שרק ישראל יזכו לחיי העולם הבא, לצורך הסבר הציווי על מאכלות אסורות.
הקו רעיוני העולה מניתוח זה מכיל בתוכו את ההצדקה העקרונית לדברים הקשים הנאמרים על אומות העולם בדרשותיהם של האמוראים ל"ראה ויתר גוים", מכיוון שהם הביאו מצב זה על עצמם.
לאור דברים אלה, ניתן לקבוע כי הדרשות האמוראיות המשובצות בחלק השני והשלישי של הדרשה הנדונה עומדות בניגוד לדרשתו של רבי שמעון בר יוחאי כפי שנתפרשה לעיל, כמבטאת את הסימטריה והדיוק שבבחירה הא-לוהית. אם כן, יש להצביע על דרשתו של רבי שמעון בר יוחאי כיחידה תנאית עצמאית, ששובצה כאן על ידי אמוראי ארץ ישראל לצורך יצירת הדרשה החדשה המתייחסת בסופה לעניין מאכלות אסורות. הוי אומר, ייתכן שכוונתה המקורית של דרשתו של רבי שמעון בר יוחאי היא אכן כפי שהצענו לעיל, והיא הובנה באופן אחר על ידי חכמים בתקופה שונה, שהשתמשו בה לצרכם.
האם ניתן לחזור ולפרש את דרשתו של רבי שמעון בר יוחאי באופן אחר – אולי באופן שקראוה בעלי האגדה האמוראים? נציע להלן פרשנות חלופית, כך שיתאים למסר העולה מחלקיה האחרים של הדרשה. אולם, כאמור, נראה לומר כי לא זו היא הקריאה ה"טבעית" של הדרשה.
אולי הביטוי החוזר לאורכה "מדד הקדוש ברוך הוא... ולא מצא" מביע אף הוא את האכזבה הא-לוהית, כביכול, מעולם שאין בו יכולת להתחבר אל הא-לוהי, לא בגלל שזה מעבר לכוחו של העולם, אלא בגלל שהאנושות עיוותה את דרכיה והחמיצה את תכלית קיומה. לא זו בלבד, האדם טימא במעשיו את סביבתו הטבעית – ההר, העיר, הארץ – עד שגם בהם הא-לוהים לא יכול לשכון.[8]

 

"התיר זונים שלהם" – קיום מצוות התורה

נשוב אל המשלים המופיעים בחלק השלישי. תפקידם בתוך הדרשה הוא ביאור והרחבה של כוונתו של רבי הונא בדרשתו ש"התיר זונים שלהם". המשל הראשון מתאר שני בעלי חיים שמעמיסים עליהם מטען, אולם רק החמור הוא בהמת משא, ואילו הכלב לא אמור כלל לשאת משאות.[9] הנמשל הוא שמצוות התורה הן טבעיות לישראל, לעומת הגויים שלא בנויים לעמוד בקיומן. מצד זה, המשל ממשיך את הקו הרעיוני של דרשתו של רבי שמעון בר יוחאי על "עמד וימודד ארץ". אין זה פלא, אפוא, שאף הוא נאמר משמו.[10]
יש לשאול מהי נקודת הזמן אליה מתייחס המשל. לכאורה, משל זה והבא אחריו שתיהם מתייחסים לנקודת הזמן של מתן תורה; יחדיו, הם מציירים תמונה בה נתינת התורה לישראל מהווה סיום של עידן מבחינתם של אומות העולם. מבריאת האדם, הייתה לאומות העולם הזדמנות לממש את צפיותיו של ה'. עם נתינת התורה לישראל, אפשרות זו עולה בתוהו.
ברם, ניתן לקרוא את המשל אחרת, כדגם אידאי של שותפות בין ישראל לאומות העולם בנשיאת דבר ה' בעולם, לעומת המציאות בפועל בה אומות העולם נטשו את הזירה. על פי דגם זה, קבלת התורה על ידי ישראל אינה במקום האומות, אלא לצידם – ואינה נקודת סיום, אלא נקודת התחלה. בו בזמן שישראל קבלו תורה (במשל, משא של חמש כנגד חמש חומשי תורה), אף אומות העולם מקבלים עליהם משא קטן יותר (המשל נוקט במספר שתיים, ואיני יודעת מה משמעותו כאן), ויחד היו יכולים להצעיד את ההיסטוריה האנושית לקראת תיקונה.[11] קריאה זו משלבת בין ההתאמה הטבעית בין ישראל לתורה לבין האפשרות שאומות העולם יהיו שותפים לתהליך של תיקון עולם.  
לאורך המשל חוזר עניין חוסר הנחת של אומות העולם: "היה מלחית". תלונותיהם בעת נשיאת המשא הוא מובן, אך מדוע המשיכו תלונותיהם משהועברה משאם אל ישראל? נראה לומר שהם לא שלמים עם נטילת משא המצוות מהם. בין אם נפרש שהאומות רוצות את מעמד הבכורה הרוחנית בלי העול, או שאינם מסוגלים לקבל את עלבון דחייתם, או שיש להם צער אמיתי בהתרחקותם מה' – הם ממשיכים להתעסק עם חסרונם של המצוות, ועם יורשיהם, שהם ישראל.[12]
המשל השני נאמר מפי רבי תנחום בר חנילאי, אמורא ארצישראלי בן דורו של רבי יוחנן. משל זה בנוי על גבי שתי הנחות יסוד: ההנחה הראשונה היא שאומות העולם לא יזכו לחיי נצח, לעומת ישראל, ואילו השנייה היא שמי שיזכה בחיי נצח יקבל ציווי. נקודת החיבור ביניהם נעוצה במאמץ הנדרש לשם קיומו של הציווי: ההבחנה בין מין למין, בין אסור למותר, בין טמא לטהור.
לעומת המשל הראשון המדגיש את מימד העול והקושי בקבלת הציווי הא-לוהי, משל זה עומד על כוחם המרפא. הצגתם של ישראל ואומות העולם כחולים משקף את הצורך של האנושות בתיקון. ברם, רק לישראל תינתן אפשרות של תיקון באמצעות ההתאמצות בקיום מצוות התורה.[13]
הסיפא של המשל השני מנגיד את איסורי מאכלות אסורות שבסוף פרשת שמיני להיתר של אכילת בשר לבני נח אחרי המבול: "זה שיש בו כדי לחיים, אמר ליה: דבר פלוני ודבר פלוני לא יאכל. וזה שאין בו כדי לחיים, אמר להם: כל דבעי הבו ליה (=מה שתרצו תיקחו לעצמכם). כך אומות העולם שאינן לחיי העולם הבא, "כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט, ג). אבל ישראל שהן לחיי העולם הבא, "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ (ויקרא יא, ב)". האם רבי תנחום בר חנילאי רואה בכל בני נח כבר עם יציאתם מן התיבה אנושות "שאין בה כדי לחיים", וכל עניינה להצמיח מתוכה את עם ישראל – ממש כעין תורת הגרעין והקליפה שבספר הכוזרי?
הבחירה לשמוע אל הצו הא-לוהי לא לאכול את מה שהתורה אסרה מן החי מהדהדת את הציווי הגן עדני על האדם לא לאכול מעץ הדעת: "וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ..." (בראשית ב, טז-יז). כך עולים ישראל במעלות הזהירות והקדושה עד שהם זוכים לממש את עצמיותם כ"ישראל שהן לחיי העולם הבא".
 
*

לעיון נוסף: ויקרא רבה והמכילתא

במדרש הלכה של תנאים מצוי גלגול מוקדם של הדרשה הנדונה, בו נדרש אותו הפסוק מחבקוק לעניין נתינת התורה לישראל:[14]
ד"א "אנכי ה' אלהיך" [...]
ולפיכך נתבעו אומות העולם בתורה,
כדי שלא ליתן פתחון פה להם כלפי שכינה לומר:
אלו נתבענו כבר קיבלנו עלינו.
הרי שנתבעו ולא קבלו עליהם [...]
נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם, מקבלים אתם עליכם את התורה?
אמרו לו: מה כתיב בה?
אמר להם: לא תרצח.
אמרו לו: זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר "ועל חרבך תחיה" (בראשית כז, מ) [...]
וכשבא אצל ישראל [...] פתחו כלם פיהם ואמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.
וכן הוא אומר: "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים"  (חבקוק ג, ו).
 
אמר רבי שמעון בן אלעזר:
אם בשבע מצות שנצטוו בני נח, שקבלו עליהן אינן יכולין לעמוד בהן,
קל וחומר למצות שבתורה.
משל למלך שמנה לו שני אפטרופסין.
אחד ממונה על אוצר של תבן, ואחד ממונה על אוצר של כסף ושל זהב.
זה שהיה ממונה על התבן נחשד,
והיה מתרעם על שלא מנו אותו על אוצר של כסף ושל זהב.
וזה שהיה ממונה על הכסף ועל הזהב אמר לו:
ריקה (=תיאור גנאי), בתבן כפרת, בכסף וזהב על אחת כמה וכמה.
והלא דברים קל וחומר.
ומה אם בשבע מצות שנצטוו בני נח לא יכלו לעמוד בהם,
על אחת כמה וכמה בכל המצות שבתורה.
        (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו מסכתא דבחדש ה).
נעמוד על מספר קווי דמיון ושוני בין שני המקורות בראשי פרקים. בדרשה האנונימית המופיעה בחלקו הראשון של המכילתא, מפורש שמתן תורה זו אופציה גם בשביל האומות, כפי שעלה מתוך הקריאה המוצעת במשל של רבי שמעון בר יוחאי המובא במדרש הנידון.   
במכילתא אין ביטוי לרעיון שראינו במדרש ויקרא רבה, ששבע מצוות בני נח הותרו עבור האומות עקב אי עמידתם בהם. לעומת זאת, מופיע בו רעיון אחר שלא נמצא בדרשה הנדונה, שאומות העולם יכלו או רצו לקבל את התורה.
משלו של רבי שמעון ברבי אלעזר שונה באופן מהותי מן המשלים המופיעים בדרשה האמוראית, אולם הוא מקביל למשלו של רבי שמעון בר יוחאי שם בהצגה של אומות העולם כמתלוננים ושל ישראל העונים להם ומעמידים אותם במקומם.
ככלל, מן המכילתא עולה עמדה חיובית יותר כלפי אומות העולם לעומת הדרשה הנדונה.
 
מוזמנים להמשיך להעמיק ולעיין במכילתא. אשמח אם תשתפו אותי ברעיונותיכם.
שבת שלום!
 
 
 
 
 
 
 
 
[1] מתנות כהונה על אתר ממפרש את המילה "מלחית" כדרך רביצה. מרגליות במהדורתו של ויקרא רבה מפרש "מלחית" כנושם תכופות בכבדות; ראו: מהדורת מרגליות כ"א עמ' רע"ה הערה 2.
[2] העיון בפסוק בהקשרו מראה כי הוא מתייחס להתגלות על הר סיני: "אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה. לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו. עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ" (חבקוק ג, א-ז).
[3] השוו מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי בב"ר יב, ב, ממנו עולה תפיסה דומה: "אמר רבי שמעון בן יוחי: משל למלך בשר ודם שבנה פלטין והביריות נכנסין בתוכה ואומרים אילו היו העמודים גבוהים היתה נאה, אילו היו הכתלים גבוהים היתה נאה, אילו היתה תיקרה גבוהה היתה נאה, שמא יבוא אדם ויאמר אילו היה לי ג' עינים או ג' רגלים אתמהא, "את אשר כבר עשהו" אין כת' כאן אלא "את אשר כבר עשוהו" (קהלת ב) כביכול מלך מלכי המלכים ברוך הוא ובית דינו ממנים על כל אבר ואבר משלך ומעמידך על תיכנך "הוא עשך ויכוננך" (דברים לב, ו)".
[4] ראו הציווי לשאול על מחיית עמלק בשמו"א טו.
[5] פשטם של פסוקים אלה לא עוסקים בישראל אלא בעם סתמי, והפסוק הנדרש כאן מתייחס בדרשה לכל אומות העולם חוץ מישראל.
[6] האבנט הוא אחד מן הבגדים המיוחדים לכהנים. ראו ירמיהו יג, יא: "כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם ה' לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת". ראו: בראשית רבה לו, כג על משמעות ההתכסות בבגד או הורדתו בהקשר של שכרם של שם ויפת בכסותם את אביהם. קיימת סימטריה בין הקבלה של שבע מצוות בני נח לאחר המבול למוסריותם של חלק מבניו של נח, הבאה לידי ביטוי במעשה הכיסוי. 
[7] נראה לי לבחון את דבריו של רבי הונא כמתייחסים (גם) לאימפריה הרומית. מעניין לציין כי בזמנו אימצה האימפריה הרומית את הנצרות כדת מדינה.
[8] על דרך דברי נבואתו של ירמיה על חטא עבודה זרה: "הֲרָאִיתָ אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל הֹלְכָה הִיא עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְאֶל תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְנִי שָׁם ... וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף אֶת הָאָרֶץ וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הָעֵץ" (ירמיהו ג, ו-ט); כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱ-לֹהֶיךָ יְהוּדָה" (ירמיהו יא, יג). ראו עוד ב"ר לא, ז: " "הנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו, יא). רבי הונא ורבי ירמיה בשם רב כהנא: אפילו שלשה טפחים שמחרישה שולטת בארץ נמחו".
[9] דימוי הכלב מופיע בספרות חז"ל ביחס לאומות העולם או עמלק בפרט.
 [10]עובדה זו מחזקת את הטענה האמורה לעיל, כי דרשת רבי שמעון בר יוחאי באה להצביע על התואם בין ישראל לתורה.
[11] ההעברה ההדרגתית של המטען מן הכלב אל החמור – אחת ולאחר מכן עוד אחת – מסמלת את רצונו המקורי של ה' שגם אומות העולם יקבלו עליהם מצוות.
[12] הקשר ביניהם, הממשיך גם לאחר שהאומות כבר לא שותפים, בא לידי ביטוי בעצם תגובתם של ישראל  על תלונותיהם של האומות: "אתה לא טעון ואתה מתלונן?".
[13] כאן ברור שצריך לפרש שמתן התורה לישראל מהווה נקודת ציון סופית במעבר מן האפשרות של תיקון אוניברסלי אל עבר תיקון האנושות על ידי ישראל.
[14] ראו גם ספרי דברים שי"א: "דבר אחר, "בהנחל עליון גוים" (דברים לב, ח). כשנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל עמד וצפה ונסתכל, שנאמר "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים" (חבקוק ג, ו), ולא היתה אומה באומות שהיתה ראויה לקבל את התורה אלא ישראל. "יצב גבולות עמים" (שם)". כמו כן ראו מקבילה נוספת של דרשה זו בבבלי בבא קמא לח, ע", שם מופיעים שלוש דרשות על "עמד וימודד ארץ": "א"ר אבהו, אמר קרא: עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל. רבי יוחנן אמר, מהכא: הופיע מהר פארן, מפארן הופיע ממונם לישראל ... א"ר מתנה: עמד וימודד ארץ ראה וכו' - מה ראה? ראה שבע מצות שנצטוו עליהן בני נח ולא קיימום, עמד והגלה אותם מעל אדמתם ...  ומאי משמע דהאי ויתר לישנא דאגלויי הוא? כתיב הכא: ויתר גוים, וכתיב התם: לנתר בהן על הארץ, ומתרגם: לקפצא בהון על ארעא. מאי דרב יוסף? דא"ר יוסף: עמד וימודד ארץ ראה וכו' - מה ראה? ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן להם".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)