עיון בפרשה על פי המדרש -
שיעור 28
אמור | מצוות העומר
קובץ טקסט
מצוות הבאת העומר למקדש
בחוויה של חג הפסח בימינו, מצוות הבאת העומר למקדש נותרת בגדר רעיון או זכרון רחוק. דבר זה נכון גם ביחס לבאי בית הכנסת ובית המדרש בתקופתם של אמוראי ארץ ישראל במאה השלישית עד החמישית. שתי מצוות – מצות הבאת העומר במקדש בט"ז ניסן ומצות ספירת העומר – נכרכו זו בזו. אולם בעוד מצות הבאת העומר נדרשת בספרות מדרש האגדה הארצישראלי בפנים רבות, מצות ספירת העומר לא נדרשת כלל.[1] נראה לתלות את העיסוק הרב במצוות הבאת העומר במקדש במגמה להנכיח את המימד החסר של המקדש לבאי בית הכנסת ובית המדרש בתקופתם של אמוראי ארץ ישראל לדורותיהם.
במדרש ויקרא רבה מוקדשת פרשה שלמה למצוות הבאת העומר למקדש.[2] נעיין בדרשה האחרונה המופיעה בה:
א.
רבי יוחנן אמר: לא תהא קלה בעיניך מצות העומר,
שבזכות מצות העומר ירש אברהם אבינו את הארץ.
הה"ד (הא הא דכתיב=שנאמר) "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך" (בראשית יז, ח),
על שום "ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור" (שם, ט).
ב.
רבי שמעון בן לקיש אמר: לא תהא קלה בעיניך מצות העומר,
שבזכות מצות העומר שלום נעשה בין איש לאשתו.
הה"ד "והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה" (במדבר ה, טו).
ואיזו זו מצות העומר שהיא טעונה תנופה. בזכות קמח שעורים נעשה שלום בין איש לאשתו.
ג.
רבי אבהו אמר לה, רבי יהושע בן לוי ורבי שמואל בר נחמן ורבנן.
רבי יהושע בן לוי אמר: היא עמדה להן בימי גדעון, דכתיב: "ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין" (שופטים ז, יג).
מהו צליל? רבי לוי אמר: צלול כתיב, שהיה הדור ההוא צלול עליהן מן הצדיקים. ובזכות מה נגאלו? בזכות צליל לחם שעורים. ואיזו זו? מצות העומר.
ד.
רבי שמואל בר נחמן אמר: היא עמדה להן בימי חזקיהו, שנאמר "והיה כל מעבר מטה מוסדה אשר יניח ה' עליו בתופים ובכנורות ובמלחמות תנופה נלחם בם" (ישעיה ל, לב).
וכי יש מלחמות תנופה באותו הדור? ואיזו זו? מצות העומר, שהיא טעונה תנופה.
ה.
רבנן אמרי: היא עמדה להן בימי יחזקאל, שנאמר "ואתה קח לך חטין ושעורין ופול ועדשים ודוחן וכוסמין ונתתה אותם בכלי אחד ועשית אותם לך ללחם (יחזקאל ד, ט).
שמואל אמר: ריבה לו בשעורים.
רבי יהושע בן לוי אמר: דברים המריצים את בני מעיים.
רבי חייא בר אבא אמר: תמן עבדוה חררה וכלבא מינה לא טעמ'.
מטרונה שאלה את ר' יוסי בן חלפתא: כל צער הזה נצטער אותו צדיק, כמה עבדים וכמה שפחות יש לו והן מפסלין במאכל ובמשתה!
אמר לה: להודיעך שכל זמן שישראל בצער צדיקים מצטערים עמהם.
ו.
רבי לוי אמר: היא עמדה להן בימי המן.
כיון שראה מרדכי שהמן בא לקראתו נתיירא.
הוה יתיב ותלמידוי קמיה (=היה יושב ותלמידיו לפניו).
אמר להם: עמדו מאצלי שלא תכוו בגחלתי (=תמותו בגללי), שרשע זה בא להרגני.
אמרון ליה: מן דמיתין ומן דחיין עמך אנן (=אנו איתך במוות ובחיים).
אמר להם: אם כן, נעמוד בתפלה ונפטר מתוך התפלה.
חסלון מן צלותהון יתיבין ועסיקין (=סיימו את תפילתם ישבו ועסקו ) במצות העומר.
אתא המן גבהון אמר להון (=בא המן אליהם אמר להם): במה אתם עסיקין?
אמרין ליה: במצות העומר שהיו מקריבין במקדש.
אמר להון: והדא עומרא מהו דדהב או דכסף (=אותו העומר הוא מזהב או מכסף)?
אמרון ליה: לא דדהב ולא דכסף ולא דחטין, אלא דשעורין.
אמר לון: ובכמן הות טמיה, בעשרה קינטרין (=כמה היה ערכו, עשרה מטבעות כבדים)?
אמרין ליה: סגין סגין בעשרה מנין (=די די בעשרה מנה [מטבע קטן בעל ערך נמוך]).
כיון דחסל מרדכי מצלותיה אתא המן לגביה, אמר ליה (=כיוון שסיים מרדכי להתפלל בא אליו המן ואמר לו):
סב לבש הדין פרפירא דנצח עומרא דעשרת מניא דילך לעשרת אלפא דקנתינריא דכספא דידי (=בוא לבש גלימת מלכות, שניצח עומר שלך של עשרה מנה לעשרת אלפים מטבעות כסף שלי) [...] (ויקרא רבה כח, ו).
חוליה א: דרשות א-ב
הדרשה בנויה משש דרשות, חמש קטנות ואחת אחרונה ארוכה, המחולקות לשלוש קבוצות: א-ב, ג-ה, ו. חמש מתוכן מופיעות משמם של אמוראי ארץ ישראל בשלושת הדורות הראשונים: רבי יוחנן, ריש לקיש, רבי יהושע בן לוי, רבי שמואל בר נחמן ורבי לוי, ואחד משמם של "רבנן".[3] שתי הדרשות הראשונות, הנאמרות מפי האמורא רבי יוחנן או תלמידו-חברו ריש לקיש, פותחות באמירה "לא תהא קלה בעיניך מצות העומר", ובכל אחד מהם מוצע הסבר אחר לחשיבותה של מצווה זו. רבי יוחנן מתייחס בדרשתו למישור הלאומי, ואילו ריש לקיש למישור הזוגי.
מפרשי המדרש נתקשו לבאר את הקשר בין הפסוקים שהביא רבי יוחנן מציווי ברית המילה לאברהם – "ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור. ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך" (בראשית יז, ח-ט), מהווים ראיה לקביעתו "שבזכות מצות העומר ירש אברהם אבינו את הארץ". רבי יוחנן בדבריו תולה את הפסוק הראשון בשני: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך", על שום "ויאמר א-להים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור", תוך יצירת יחס של התניה בין ירושת הארץ לשמירת הברית, אולם הברית האמורה בפשט הכתוב היא ברית מילה ולא מצוות הבאת העומר. הרש"ש והרד"ל על אתר קשרו דרשה זו לפסוק "וְלֹא אָמְרוּ בִלְבָבָם נִירָא נָא אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם וירה יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנו" (ירמיהו ה, כד) המובא בדרשה קודמת בעניין העומר בפרשה זו:
"א"ר אלעזר:
כתוב "ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו" (ירמיה ה, כד).
הא יהיבא הא כדו לית את צריך ליה
(= שלא יעלה על דעתך שעכשיו שה' נתן לך הכול, גשם יורה ומלקוש, שוב אין אתה זקוק לו מעתה).[4]
הה"ד (=שנאמר): "שבועות חוקות קציר ישמור לנו" (שם).
ישמור לנו מן השרב ישמור לנו מן טללים רעים.
ואלו הן? שבע שבתות שבין פסח לעצרת".
(ויקרא רבה כח, ב).
רבי אלעזר מצביע על השמירה שה' שומר על יבולם של ישראל בתקופה שבין קציר השעורים לקציר החיטים, בל תתקלקל תבואת החיטים.
הרש"ש מצביע על השורש שמ"ר המופיע בשני הפסוקים: "אולי יליף (=למד) שמירה שמירה מן "חוקות קציר ישמור". ברם, השמירה האלוקית על התבואה בדרשתו של רבי אלעזר זו אינה דומה לשמירה המדוברת בפסוק בבראשית, שהיא שמירת הברית על ידי האדם.
רבי דוד לוריא (הרד"ל) עומד על הקירבה בין ה"ברית" ל"חוק" המופיע בפסוק מירמיהו:
"בריתי תשמור", ואיזה? זו מצות עומר, כדדרש לעיל: "שבועות חקות קציר תשמור", על חוק שהוא ענין ברית עולם, מצות העומר וספירת ז' שבועות של חקות קציר".
פירוש זה מתעלם מדרשתו של רבי אלעזר על הפסוק, המדגישה את השמירה האלוקית הנצרכת מממטרים – "טללים רעים" – העלולים לרדת, ומפרשת את "שבועות חקות קציר" באופן אחר, על מצוות הבאת העומר וספירת העומר.
שני הפרשנים מתייחסים ישירות לפסוק ולא לדרשה הנדרשת עליה לעניין העומר, ועל כן קשה לקבל את דבריהם ככוונתו של רבי יוחנן בדרשתו.[5] רבי יעקב משה אשכנזי, בעל פירוש "ידי משה" על אתר מזהה את הברית עם העומר: "ונקראת העומר ברית כי העומר בא לבטל טללים רעים, וברית כרותה לטל שאינה בטלה לעולם". גם דבריו נראים רחוקים מלשון הדרשה.
רבי זאב וולף, בעל פירוש מהרז"ו על אתר, הוא הפרשן היחיד שלא מנסה ליצור זיקה לשונית בין מצות העומר והמילה ברית, ופירושו נוגע רק לתחום הרעיוני. הוא מציע לפרש את "בריתי" כמתייחס למצוות העומר, המיוחדת בכך שהיא המצווה הראשונה התלויה בארץ שקיימו ישראל עם כניסתם לארץ.[6]
נראה לי ללכת בדרכו של המהרז"ו בהבנת טיב היחס בין מצוות העומר והברית בדרשתו של רבי יוחנן, אולם איני רואה אחיזה בלשון הדרשה להתייחסותו למאורע ההיסטורי של הכניסה לארץ. בדבריי להלן אציג פרשנות רעיונית אחרת.
קרבן העומר הוא קרבן של ראשית תבואת השעורים, על ידו ישראל מכריזים על הכרתו בה' כמקור הטובה שזכו לה, לפני תחילת השימוש בו. כדבריו של בעל ספר החינוך מצוה שב, מצות קרבן העומר של שעורים ביום שני של פסח:
כדי שנתבונן מתוך המעשה החסד הגדול שעושה השם ברוך הוא עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה, למען נזכור חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה.
מצווה זו מבטאת את היכולת של האומה הישראלית ליצור חיבור אל ה' גם בתוך מעגל החיים השנתי הטבעי של הוצאת לחם (ושעורים) מן הארץ. בכך, היא מקבילה למסומל על ידי ברית המילה, המסמנת את העם היהודי כעם הפורץ את מעגל הטבע הדטרמניסטי, אל עבר קשר בלתי אמצעי עם אלקיו.[7]
קישור זה מקבל חיזוק מדרשה הנאמרת מפיו של בר קפרא, תלמידו של רבי יהודה הנשיא, הלומד ממצוות ערלה בצומח על הסרת הערלה באדם:
"ואתנה בריתי" וגו' (בראשית יז, ב).
רבי הונא בשם בר קפרא:
ישב אברהם ודן בגזירה שוה.
נאמר כאן ערלה ונאמר ערלה באילן.
מה ערלה שנאמ' באילן מקום שעושה פירות,
אף ערלה שנ' באדם מקום שעושה פירות.
(בראשית רבה מו, ב).
אם כן, מהותה של מצוות העומר מאופיינת על ידי רבי יוחנן כברית.
נוסח הדרשה השנייה, מפיו של רבי שמעון בן לקיש, כפי שהוא מופיע לעיל, קשה. הפסוק המובא על קרבן הסוטה: "והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה" (במדבר ה, טו), לא מתייחס באופן מפורש להבאת העומר, והאזכור של הנפת העומר במשפט שלאחריו "ואיזו זו מצות העומר שהיא טעונה תנופה" אינו מובן בתוך ההקשר.[8] נראה להסביר כי קרבן השעורים של הסוטה היא הקושרת אל מצוות העומר, שאף היא משעורים.[9] לגבי מעשה התנופה, קרבן הסוטה אף הוא מונף בידי הכהן: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ה, כו). השעורים ומעשה ההנפה הם האלמנטים המשותפים המחברים בין שתי המצוות.
דרשתו של ריש לקיש מתייחסת, כאמור, לתחום הזוגי: "לא תהא קלה בעיניך מצות העומר, שבזכות מצות העומר שלום נעשה בין איש לאשתו... בזכות קמח שעורים נעשה שלום בין איש לאשתו".
רבי מרדכי יפה בעל פירוש יפה תואר על אתר מסביר את "איש ואשתו" המוזכרים בדרשה כמשל לכנסת ישראל וה', המשקמים את מערכת היחסים השוררת ביניהם על ידי מעשה הבאת העומר.[10]
וריש לקיש אמר כי העומר בא לקשר את ישראל לאביהם שבשמים וכמו שמצאנו במנחת קנאות הבאה מן השעורים ותכליתה לקרב את האשה כשרה לבעלה ולהרחיק את הנטמאה.
על פי דבריו, דרשתו של רבי שמעון בן לקיש, כמו דרשתו של רבי יוחנן, סובבת סביב נושא הקרבה בין עם ישראל לאביהם שבשמים. רבי יוחנן מתייחס להתמודדות עם השכחה של הברית והייעוד האלוקי של ישראל מתוך השחיקה של השגרה והטבע, ואילו ריש לקיש מתייחס לצורך בהחזרה של מימד האמון בתוך הקשר אחרי משבר.[11]
יש לשאול האם נכון להוציא את דרשתו של ריש לקיש מפשוטה ולפרשה כמשל, כאשר ניתן לפרשה כפשוטה ולא כמשל, כפי שאציע להלן. היכולת הנתונה בידי האומה ישראלית לחזור ולבטא את עצם הקשר הקיים בינה לבין אלוקיה במעשה הבאת העומר, סוללת את הדרך לשיקום התא המשפחתי הפגוע, על ידי החזרה אל נקודת הראשית שלו.[12] זו המשמעות הטמונה בקרבן השעורים המופיע בשני המקומות. היחידה הגרעינית של האומה – איש ואשתו – שהיא חוסנה ויסודה, זוכים להתערבות אלוקית ישירה, על מנת שתוכל לצמוח מחדש.
על פי דרך זו, דרשותיהם של רבי יוחנן וריש לקיש מתייחסות לשני מישורים שונים – המישור הלאומי של ירושת הארץ והמישור הפרטי של הנישואין – כאשר שני המישורים מוארים מכוח הקשר בין ה' לעמו.
חוליה ב: דרשות ב-ה
הדרשה השלישית, של רבי יהושע בן לוי, תולה את הישועה הניסית ממדין בימיו של השופט גדעון במצוות הבאת העומר. גם כאן, כמו בדרשתו של ריש לקיש, הקישור אל העומר הוא באמצעות מוטיב השעורים, אשר מסמלים מחד את הקשר הבסיסי הקיים-עדיין בין ישראל לבין אלוקיו, ומאידך את בגידתם בו בנהייתם אחר עבודה זרה.[13] בכך, מצב דורו של גדעון מקביל למצבה של האשה הסוטה, המביאה את קרבן השעורים.
בדרשה הרביעית, האמורא בן הדור השלישי, רבי שמואל בר נחמן, מוצא בלשון "תנופה" המופיעה בתיאורו של הנביא ישעיהו את ההצלה הנסית של ירושלים ויהודה מידיו של סנחריב מלך אשור בלילה הראשון של חג הפסח, רמז למצוות העומר שעמדה להם באותו הדור:[14]
הִנֵּה שֵׁם ה' בָּא מִמֶּרְחָק בֹּעֵר אַפּוֹ וְכֹבֶד מַשָּׂאָה שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת. וְרוּחוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף עַד צַוָּאר יֶחֱצֶה לַהֲנָפָה גוֹיִם בְּנָפַת שָׁוְא וְרֶסֶן מַתְעֶה עַל לְחָיֵי עַמִּים. הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל. וְהִשְׁמִיעַ ה' אֶת הוֹד קוֹלוֹ וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה בְּזַעַף אַף וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד. כִּי מִקּוֹל ה' יֵחַת אַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּה. וְהָיָה כֹּל מַעֲבַר מַטֵּה מוּסָדָה אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' עָלָיו בְּתֻפִּים וּבְכִנֹּרוֹת וּבְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה נִלְחַם בָּם.
(ישעיהו ל, כז-לג).
את הביטוי "תנופה" יש לפרש בהקשר זה במשמעות של רוח סערה, כלומר שה' יעשה באויביו מלחמה ברוח סערה.[15] על פי פשוטו של מקרא, שאלתו של הדרשן: "וכי יש מלחמות תנופה באותו הדור? ואיזו זו?" קשה מאד, שהרי בדיוק כך הייתה הישועה הניסית מכף אשור. אם כן, נראה לומר שכמו בדרשתו של רבי יוחנן, רבי שמואל בר נחמן, שהיה תלמידו, אינו בא לדרוש את הפסוק, אלא להעביר מסר רעיוני. אולם מהו המסר? האם גם דורו של חזקיהו – שחז"ל אפיינוהו כדור שבו "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה"[16] – רואה עצמו כעמו של ה', אבל לא מצליח להתנתק מן התרבות האלילית הסובבת? הנה דבריו של הנביא בנבואה הקודמת לבשורת הישועה הניסית מידי אשור:
כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת ה': אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת: סוּרוּ מִנֵּי דֶרֶךְ הַטּוּ מִנֵּי אֹרַח הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל ...
(ישעיהו ל, ט-יא).
בהמשך, הנביא מתאר את תגובתו של העם לישועה הניסית על סנחריב: "וְטִמֵּאתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ וְאֶת אֲפֻדַּת מַסֵּכַת זְהָבֶךָ תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ" (ישעיהו ל, כב). או אז יתעשת העם וירחיק עצמו מפולחן הפסילים.
הדרשה החמישית מתמקדת באחד מן המעשים הסמליים שנצטווה אליהם יחזקאל הנביא במהלך פעילותו כנביא. הדיון המתפתח בין האמוראים מצביעים על עוגת השעורים כמזון בהמה (שמואל) או אף גרוע מכך (רבי חייא בר אבא) המזיק לגוף (רבי יהושע בן לוי) וגורם לבזיונו של הנביא,[17] אולם המסר המרכזי העולה ממנה הוא האמור בפתיחה במטבע המשותף: "היא (מצוות העומר) עמדה להן בימי יחזקאל". מעשה האכילה הוא מעשה של התקיימות, של המשכיות החיים; ישראל בגלות בבל אחר חורבן בית המקדש ממשיכים להתקיים, אולם ברמת קיום נמוכה בהרבה. על כן, הנביא מצטווה לערב שעורים במזונו.[18]
חוליה ג: דרשה ו
כאמור, הדרשה השישית מהווה חלק שלישי בתוך היחידה המדרשית הנידונה.[19] יש לראות באחידות הסגנון המופיעה גם בה "היא עמדה להן בימי המן" את טביעות אצבעותיו של עורך ויקרא רבה אי שם במאה ה- 5-6.
התמודדותו של מרדכי עם המן משקפת את הקיום היהודי בגולה, הנתון למזימותיהם של שונאי ישראל הקמים אליה בכול דור. המהפך הפתאומי שמרדכי מתוודע אליו – שהמן צריך להוליכו ברחבות העיר ולחלוק לו כבוד מלכים – עוד לא מסיר את הסכנה הכללית המרחפת מעל ראשם של היהודים; אבל המן כבר מבין את משמעותו. הקיום היהודי השואב ממעיינות הנצח על ידי לימוד התורה מאפשר לה לחדול את כל הקמים אליה. נושא הלימוד הוא קרבן העומר – אותו קרבן המבטא את החיבור של עם ישראל אל אלוקיו, מעל ומעבר לטבע ולמזימות אנוש. כך, "ניצח עומר שלך של עשרה מנה לעשרת אלפים מטבעות כסף שלי".
יחידת המדרש – מבט על
בעל יפה תואר על אתר רואה ביחידה מדרשית זו אוסף של הסברים על חשיבותה של מצות העומר, שאין ביניהם חוט מקשר: "שלא יאמר אדם למה הטריח הקב"ה את בני ישראל להביא את העומר אשר לכאורה אין טעם נשגב במצוה זו. לכן אמרו כי אם תתבונן היטב במצוה זו תמצא טעמים שונים". לאור עיוננו נראה לומר כי ממבט כולל על שש הדרשות המרכיבות את הפרשה עולה כי חמש מתוכן מתייחסות לאפשרות המשך של מצב קיים, לנוכח איום המסכן את קיומו. ריש לקיש מתייחס להמשכו של הבית הפרטי, ושאר האמוראים בדרשות שלאחריו מתייחסים להמשך קיומו של עם ישראל בארצו ובגולה. לעומתם, בדרשה הראשונה רבי יוחנן מתייחס לכינונה של תקופה חדשה המהווה הגשמה של הבטחה קודמת של ה' לאבות האומה.
זכות העומר עומדת להם לישראל על פני הזמן, בהתקיימותה של האומה הישראלית מכוח בריתה עם אלוקיה. על ידי ההעמקה של הזהות העצמית, נזכה להתרומם אל היכולת לרשת את הארץ ולהיאחז בה מחדש, תוך מימוש ייעודנו בה.[20]
[1] עיקר ההרחבה הרעיונית סביב ספירת העומר מופיעה לראשונה בתורת הנסתר ובדברי ראשונים. ראו זוהר, רעיא מהימנא אמור צז, ע"א; מורה הנבוכים ג, מג; דרשות ר"י אבן שועיב יום ראשון של פסח.
[2] פרשה כח. ראו מקבילה בפסיקתא דרב כהנא ח.
[3] בראשיתו של סעיף ג' מופיע משפט פתיחה לסעיפים ג-ה: "רבי אבהו אמר לה, רבי יהושע בן לוי ורבי שמואל בר נחמן ורבנן", אולם בהמשך לא מופיע כלל שמו של רבי אבהו, ומופיעים שמותם של רבי יוחנן, ריש לקיש, ורבי לוי.
[4] ראו ויק"ר מהד' מרגליות כ"ב עמ' תרנב הערה 5.
[5] רבי אלעזר הוא כנראה רבי אלעזר בן פדת, תלמידו של של רבי יוחנן. לפי הקרבה הכרונולוגית ניתן לטעון שרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הכירו את דרשתו של רבי אלעזר, אולם מן האמור לעיל נראה נכון לפרש את דרשתו של רבי יוחנן באופן אחר. נקודה אחרת שיש לשקול בעניין זה היא משמעות עריכתה של פרשה זו במדרש ויקרא רבה כפי שהיא נמצאת בידינו, ואכמ"ל.
[6] ראו שם ויהושע ה, ג-יב: "וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת [...] וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". הוא מציין שמצוות המילה והפסח קוימו כבר במצרים. במדרש בראשית רבה מו, ח מופיעה דרשה מקבילה לדרשתו של רבי יוחנן, רק ביחס למילה ולא לקרבן העומר: ""ונתתי לך ולזרעך אחריך" (בראשית יז, ח). רבי יודן אמר חמש [...] אם מקבלין בניך את המילה יכנסו לארץ, ואם לאו אין נכנסין לארץ. רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי אבין ברבי יוסי: כתוב "וזה הדבר אשר מל יהושע" (יהושע ה, ד). דבר אמר להם יהושע ומלן. אמר להם: ומה אתם סבורין, שאתם נכנסין לארץ ערלים? כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: "ונתתי לך ולזרעך אחריך" וגו' על מנת "ואתה את בריתי תשמר" ".
[7] ראו רמב"ן לבראשית יז, א. וכן ראו מלבי"ם שם: "זאת בריתי אשר תשמרו, המול לכם כל זכר, ר"ל שמצות המילה אינה רק כריתת בשר הערלה, רק שעם כריתת בשר הערלה תמולו גם ערלת האוזן וערלת השפה וערלת הלב, כי כ"ז שהערלה בבשר היא מתפשטת בכל הגויה בין על כח הלב והמחשבה בין על כח הדברי בין על השמיעה לדברי ה' ומצותיו, וע"י הסרת הערלה עפ"י מצוה חוקיית שחקק ה' תסירו כלל הערלה ותמולו לכם היינו לעצמכם [...] כי יסיר קליפת החומר וחשכתו, וחייתו באור תראה, ובזה יתקיים הברית האלהי להיות לכם לאלהים, וערלת החומר לא תבדיל ביניכם לבין אלהיכם". מתוך לשון הכתוב בראשיתו של פרק י"ז בבראשית, שם המילה "ברית" מופיעה פעמים רבות, עולה כי היא מתייחסת לעצם הקשר, ורק אחר כך לציווי על מעשה הברית, ראו שם.
[8] נוסח זה הוא נוסח הפנים של מהדורת מרגליות של מדרש ויקרא רבה, המיוסדת על כתב יד לונדון, בריטיש מוזיאום, מס' 340. בארבעה כתבי יד אחרים (כת"י אוקספורד, קטלוג נויבואר 147 ו2335, כת"י פריז 149 וירושלים 245) חסר המשפט האחרון של הדרשה: "בזכות קמח שעורים נעשה שלום בין איש לאשתו", ובדפוסים הראשונים ובכת"י פריז חסר גם המשפט שלפניו "ואיזו זו מצות העומר שהיא טעונה תנופה". תופעת ההשמטה של משפטים שנראים מיותרים, מסורבלים או בלתי מובנים שכיחה בכתבי יד, והנוסח המוקשה מוחזק לרוב כנוסח המקורי.
[9] בציווי על קרבן העומר לא מפורש שהיא משעורים, ראו ויקרא כג, ט-טו. הבאת העומר מן השעורים היא הלכה למשה מסיני, ראו רמב"ם, הל' תמידין ומוספין פ"ז, הי"א ומהר"י קורקוס שם.
[10] נראה שכך גם פירש ידי משה על אתר, ראו שם.
[11] הדימוי של כנסת ישראל המזנה אחר עבודה זרה בחטא העגל כאשה סוטה מופיע במדרש במדבר רבה פרשה ט, מד-מח. בסעיף מט שם הדרשן מרחיב עקרון זה לגבי עבודה זרה בישראל לדורות.
[12] בתוך תהליך זה, שתיית המים המאררים מחזירים את האמון הבסיסי בין בני הזוג.
[13] עם ישראל בדורו של גדעון מגדירים את עצמם כעמו של ה', אך נוהים גם אחר עבודה זרה. ראו שופטים ו, ח-י; יג; כה-לב.
[14] השרש נו"ף מופיע גם בפסוק כח: "וְרוּחוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף עַד צַוָּאר יֶחֱצֶה לַהֲנָפָה גוֹיִם בְּנָפַת שָׁוְא".
[15] עיינו דעת מקרא ישעיהו שם, כ"א, ירושלים, תשמ"ד, עמ' שכו-שכז.
[16] בבלי סנהדרין צד ע"ב.
[17] ראו מפרשי מדרש על אתר.
[18] לאור דרשה זו, יש לשאול האם יש עוד פרשיות או ארועים לאורך התנ"ך בו מופיעים שעורים, והאם הם מצטרפים למשמעות המוצעת כאן.
[19] ראה ראשית המאמר.
[20] מאמר זה נכתב בימים של ירי מסיבי של טילים מכיוון עזה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)