הערה בשולי הדברים
אחד מהיסודות העמוקים ביותר של קבלת התורה והשתלשלותה הוא כבוד תלמידי חכמים. כבוד זה נובע הן מצד התועלת המרובה שאנו יונקים מקיומם של תלמידי חכמים בתוכנו, מהתורה שהם מלמדים אותנו ומההלכה שהם פוסקים לנו והן מהערך הסגולי של מציאותם. למעלה מזאת מצוי הכבוד העצום ורגשי ההוקרה והתודה של תלמידים לרבותיהם. עם כל אלה הגעתי למפגש עם ראשי הישיבה.
אצל רבים משומרי המצוות מתחלפים כל אלה בתלות מוחלטת. העיצוב המוזר שניתן בדורנו ל'אמונת חכמים' מתפרש כחובת איבוד העצמיות, ביטול המחשבה האוטונומית עד כדי חובת שיעבוד אבסולוטית. זהו טשטוש מושגים מוחלט. ישותו העצמית של כל ברוא בצלם, של כל עובד אלוקים, אינה ניתנת לחילופין או להמרה ואדם אינו יכול להסיר את האחריות מעל כתפיו.
המפגש עם ראשי הישיבה ביטא יותר מכל את שקיבלנו מהם. העובדה שהתנהל דו-שיח שנמשך שעות, ההקשבה ההדדית והמחלוקת שעלתה לקראת סוף המפגש היא מן השיעורים המיוחדים ביותר שקיבלנו בישיבה. אותו ניווט עדין בין כיבודם של ראשי הישיבה לבין הבעת העצמיות, בין האזנה קשובה לבין מחלוקת עמוקה, הוא מן המסובכים ביותר. על שיעור נפלא זה מבקש אני להוסיף תודה על תודה לראשי הישיבה. ערכו של מפגש שכזה הוא בתביעה הנולדת מתוכו לכל אחד ואחד לבחון מחדש את ערכיו ודרכו לאור הדברים שנשמעו ולנוכח מידת הבנתם אצל שומעיו. הויכוח לא נסתיים, ואף לא היה אמור להסתיים, בשכנוע הדדי.
המפגש היה לדידי שיעור כפול. שיעור בעיצוב נכון של יחסי תלמידים ורבותיהם, ושיעור שתכליתו הבהרת העמדות השונות. טוב יעשו מכנסי הכינוס אם ימשיכו במתן אפשרות לקיומם של שיעורים נוספים מעין זה שניתן לנו.
"בתוך המשפחה" אני מבקש להוסיף נקודה נוספת, רגישה יותר. אחת התוצאות המובהקות של דרך הלימוד הישיבתית, ה"לא הלכתית", היא חוסר תחושת האחריות לחומר הנלמד. השימוש בסברות, העלאת אפשרוית שונות, לימוד שאין לו נפקא מינה הלכתית, אי קיום בחינות, ריבוי "דפים" - כל אלה עשויים להוביל עמם מעוף ומרחב, מסגרת נפשית רחבה אך גם מסוכנת. ניתן להגיע מתוכה לאיבוד הרגישות הנדרשת מן ההקפדה המדוקדקת של כל מה שנאמר, לאובדן האחריות הדרושה ל"סגירת" נושא (גם אם מופשט הוא), לפרישה רחבת היקף של דברים שאינה מלווה באמירה משמעותית.
אני כשלעצמי סבור שאחד הנזקים הגדולים ביותר שקרו לתורה בדורנו ומרחיק, יותר מכל, את השפעתה על האישיות הוא שיטת ה"ווארט", לאמר: ניתן לומר הכל, להלביש לפסוקים כל תוכן שעולה על הדעת, לבטא דברים שלא שערום אבותינו, להמציא ולהעלות טענות, ואין צורך שהפירוש יהיה גם אמתי. העיקר שיהא יפה, נעים, מחניף ומקובל. התביעה לתורת אמת אינה מוחלטת. כיוון שכך, קיימת הקרנה מתמדת של חוסר החשבת דברים נכונים ומחייבים והסתפקות בהעלאת השערות רופפות מבחינה תורנית לחלל האוויר.
תופעה זו בולטת בעיקר באותם "מפגשי רבנים" המוכרים היטב לחלק מן הציבור: דיבור שאינו ממוקד, שליפה מן המותן (וללא הכנה יתירה) של תורות כלליות, מקיפות, כלל עולמיות, וכל אלה ב"חמש דקות בלבד". לצערי, התחושה היא שגם אנו לוקים בתסמונת זו. במקום קיום החובה לדבר על הנושא בצורה בהירה, בלשון רהוטה, במהלך בעל חוט שדרה יציב ובמסגרת הזמן שהוקצב מתפרסים הדברים והופכים לשיעור "כללי", שאינו ממוקד כלל. משהו מתחושה זו ליווה אותי, לאחר מעשה, עם סיום הכינוס.
כבוגרי הישיבה, מוטלת עלינו התביעה להנהיג את העקרונות הנזכרים בכל כינוס ומפגש. בעולם שבו זמנו של אדם יקר מפז, והעקרונות אותם הוא נושא ברמה ושעליהם הוא דן חשובים ביותר, חלה חובת זהירות מיוחדת שיהיו הדברים הנאמרים בעלי משמעות. דומני, שגם לאחר הכינוס טרם מיצינו חובה זו. אני מרשה לעצמי להעלות נושא זה "במסגרת המשפחה". דומני שממימושו - הלכה למעשה - יצאו נשכרים הן עולם הרבנות והן עולם החינוך.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)