דילוג לתוכן העיקרי

תרבות של קבלת עול ומסורת דורות מול ערכי החופש

[1] 

כאשר אנו דנים בתרבות המערבית, יש לזכור, שכיום אנו עוסקים לא בתרבות המערבית המודרנית אלא בתרבות פוסט-מודרנית. תרבות זו מאופיינת בביטול מושג האמת או בריקונו מתוכן, בספקנות עמוקה, ביחסיות ערכית (שמשמעותה בעצם - ערעור המושג ערכים) ובפסימיות עמוקה. פרופ' רוזנברג עוסק בכך באריכות בדבריו[2].

הדור הצעיר שאנו מחנכים, מושפע קשות מעולם תרבותי פוסט-מודרניסטי בין אם נרצה בכך ובין אם לא. למרות הכל, אני אופטימי. אינני רוצה להתנבא, אך יש סימנים לכך שאנו נמצאים בשלב מעבר, שאולי לא יהיה כל כך ארוך.

לניתוח שפרופ' רוזנברג ערך ביחס לתרבות הנוכחית יש להוסיף, לדעתי, עוד שני מרכיבים חשובים: אורח-החיים הטכנולוגי עם עושר האפשרויות שבו, הנוחות העצומה, מרחבים של מימוש הפוטנציאל האנושי; ובניגוד מוחלט לכל אלה - היאוש הגדול שנולד מתוך מלחמות העולם. עידן האוטופיות של המאה העשרים היה גם עידן של שלוש מלחמות עולם - שלוש ולא שתיים. שתי המלחמות העולמיות והמלחמה הגרעינית שהתחילה בהירושימה ונמשכה עד קריסת ברית המועצות. מלחמה "קרה" אבל מלחמה לכל דבר. דוקא בעידן האוטופיות הגדולות הגענו למצב, שכמה שליטים יכלו להחליט להשמיד את כולנו, והיה להם הכוח לעשות זאת. היאוש הנורא הוא גם תולדה של הידיעה שאנו חיים על פי תהום - "אכול ושתֺה כי מחר נמות"[3] הפך למציאות קיומית. אכן אין אתה יודע מה עתידם של החיים, אם כמה טיפוסים במצודות שלטון רחוקות מסוגלים להשמיד הכל - אם רק ירצו או אם תעלה חמתם באפם[4].

אינני סבור שאפשר להסביר את הכמיהה לשלום (עם כל המשמעויות הטובות וגם הקשות שיש לה לפעמים, בייחוד אצלנו), את הכמיהה לחיים של אהבה, או לביטוי עצמי כלשהו, וגם את היאוש הגדול מכל אלה - ללא האימה הגרעינית.

קריסתה של בריה"מ הביאה לאנחת רווחה עצומה - נסתיימה מלחמת העולם הגרעינית. אבל אחרי זמן מה התברר, שאת האיום הזה יכולה להפעיל גם כנופיית גנבים בקזחסטן, יחד עם משטר של טרור איסלאמי. התרבות המודרנית עם כל הגילויים המדעיים שלה, עם עולם הערכים שלה ועם האידיאלים של תיקון העולם - הביאה למצב, שבו חורבן העולם הוא אפשרות ממשית. מי שקורא או שומע את השירים המתנגנים בפיהם ובגרונם של בני הנוער, מניו-יורק וקליפורניה ועד טוקיו, ייווכח במהרה ביאוש העצום שבוקע מהם, בכמיהה לסיכוי של חיים ואהבה, באיזה מובן שהוא. אינני סבור שאפשר להסביר את התופעות הללו בלי להבין את הייאוש הגדול על רקע המלחמות והאימה של המאה.

כדי לעבור מפסימיזם לאופטימיזם אני רוצה ללכת בדרך שהרב קוק התווה לנו[5]. בספר אורות בפרקי אורות ישראל כתב הרב[6]:

"אי-אפשר לאדם להפרד מדבקות האלהית, ואי-אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' אלהי ישראל."

"אי אפשר" - זו זעקת ההכרח, "אי אפשר לאדם להפרד" - שום אדם איננו יכול להיות לא אדם, ואנו לא יכולים לא להיות מה שאנחנו. מה שאנחנו - זו כנסת ישראל, והיא מחוברת לצור ישעה, אור ה' אלוהי ישראל בהכרח. וממשיך שם הרב קוק:

"אבל אי-האפשרות הזאת ההולכת ומופיעה בכל הדורות יש בה הכרח טבעי שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה."

יש כאן כפייה. אי אפשר להכחיש שכל החינוך שלנו, והחינוך לערכים ככלל, בנוי על יסוד של כפייה עמוקה ובסיסית, מפני שהוא מבוסס על מסורת והמשכיות ועל העברה מדור לדור. אתה יכול להגיע לדרגות החופש העליונות ביותר בעצמך, אך מה תעשה עם הבן שלך? הלא אנו מבקשים לגדל את בנינו ולהוליך אותם בדרך מסוימת - ויש בזה כפייה. כל מסורת יש בה כפייה. כל פעם שאנו מנסים להרפות מהלחצים כדי לא לחנוק את החבר'ה הצעירים ואנו מנסים לתת להם תחושה של חופש, של מרחב, של בחירה יותר גדולה - אנו גם ממשיכים לשדר להם יומם ולילה: תמשיכו בדרך אבותיכם, בדרך הנכונה, בדרך 'שלנו'. לפעמים הם מתקוממים ואומרים לנו, שאנחנו יכולים לדבר על חופש ככל שנרצה, אבל אנו בעצם מצפים מהם שילכו בעקבותינו, ואנו גם מצפים מהם שירגישו שהם עושים את הדברים מרצונם החופשי. לכאורה, יש כאן מילכוד.

"על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי."

אנו חוזרים לפרשת גן-העדן, לניסור הפרצופים. חז"ל אומרים בגמרא[7] שהאדם הראשון נברא כאיש ואִשה צמודים זה לזה, גב אל גב, ואחר כך הם ננסרו זה מזה בתרדמה. האדם של ראשית הבריאה הוא איש ואִשה בשוויון גמור, בדבקות גמורה: "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" - "ויקרא את שמם אדם ביום הבראם"[8]. רק אחר כך הפרצופים ננסרו[9].

"ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גם לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי-עד."

ה' הביא תרדמה על האדם וניסר את הפרצופים כדי לאפשר בחירה, כדי לאפשר חופש. אין טעם בעולם שבו הבחירה היא צפויה לחלוטין. בלי חופש - אין משמעות לבריאה. אבל החופש מאפשר חטא, דעת טוב ורע, השפעת הנחש וגם הרס גמור, גם ניתוק מוחלט של שרשרת הדורות:

"האפשרויות לדבר 'גבוהה גבוהה' על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה."

הרב קוק רומז שאנחנו חיים בדור של תרדמה. הוא אומר זאת על דורו ואני חושב שנכון לומר זאת, אולי ביתר שאת, על הדור שלנו - אם כי בצורה הפוכה. הרב קוק חי בדור שבו התרבות הייתה מלאה רוח של דטרמיניזם והכרח, ודגלה בתיאוריות של תיקון העולם שהיו בנויות על ההכרח[10]. אנחנו נמצאים במצב הפוך, בו מופיע דווקא החופש בראש הסולם. אבל גם אנו בתרדמה של נסירה, וזה ההסבר לאפשרות לדבר כל כך בקלות על דבר שמד, על דבר כפירה, והייתי מוסיף - גם על דבר יאוש מוחלט. אבל -

"...תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החופשית, 'כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך'."

הנסירה מביאה גם לאפשרות לבחור באמת מפני שהיא אמת, לבחור בטוב מפני שהוא טוב ולגלות את האני העצמי של כל אחד מתוך חופש גמור. כך באדם, כך בישראל וכך גם בתורה:

"החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה התרדמית."

היה פעם מצב, שבו להיות יהודי - פירושו היחיד היה להיות בן-תורה. לא להיות בן-תורה - פירושו היה לא להיות יהודי. אי אפשר היה אחרת. הקשר הזה ניתק על ידי ההשכלה והחילון - נסירה תרדמית. לצערנו העמוק, אפשר להיות יהודי בלי תורה (קשה להוציא זאת מהפה - אבל אפשר להיות יהודי בלי תורה, זו עובדה). כיום להיות יהודי זו בחירה חפשית מלאה, כי די קל להתבולל. וכמובן, גם ללמוד תורה ולקיימה זו בחירה חפשית מלאה. החילון הפך את כולנו לאנשים חופשיים. אנו לומדים תורה ושומרים תורה מתוך חופש ולא מתוך הכרח. לא סוקלים, לא מלקים, ואפילו לא מנדים, כי אין טעם ואין אפשרות.

אפילו המשפחה שהייתה הכרח בכל הדורות, הפכה בשלושים השנים האחרונות (מאז הגלולה) לבחירה חופשית רחבה, ויש מסגרות חיים שמאפשרות לחיות בלי משפחה, עם כל מיני תחליפים מוזרים. מאידך, כל מי שמקים משפחה עושה זאת מתוך חירות, מתוך בחירה רצונית, חופשית.

לבחירה החופשית הזאת יש בהחלט מחיר כבד. בצדק, רבים מזדעזעים מן המצב הנורא: המשפחה מתערערת, ערכי תרבות נהרסים, המוסר נפגע, ויש הרגשה שהכל הולך לאיבוד. כל הדברים המוחלטים, כל הסמכות, כל האמת, עד אובדן האני[11]. אבל לדעתי יש להכיל את מושגי התרדמה והנסירה שהזכרנו גם על האובדן הכללי הזה וכנגד הייאוש שאנו פוגשים היום, שהוא האויב הרוחני הגדול, על פי הרב קוק[12]. לפי שיטתו, זהו רק שלב תרדמי, שסופו הארה שבהערה.

ומסיים הרב קוק:

"גמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, 'וכל בנייך לימודי ד' ורב שלום בניך'."

הנסירה היא שלב בדרך אל מפגש מחודש, מתוך רצון חופשי ולא מתוך הכרח (בהמשך נראה, שאין חופש גמור בלי שום הכרח כפייתי, אבל מכל מקום מדובר כיום במפגש מתוך מידה משמעותית ביותר של חופש, שלא הייתה כמוה מאז ומעולם).

ב'מוסר הקודש' מדבר הרב קוק באריכות על ההכרח ועל החופש[13]. אני רוצה להיעזר כאן רק בקטע קטן (סוף קטע כ"א):

"ובכל זמן של עליה גדולה, קודמת ירידה כזו, הגורמת לשאוב ממבוע העליון מכל עליון, שממנו הכל נטהר, וחוזרים אחר כך הדברים למקומם בכל הדר קודשם." [אורות הקודש, כרך ג', עמ' כז].

כשמופיע חיזיון שלילי מאוד - יש לחפש בו את הניצוץ הגבוה מכל, שסופו להתגלות. כשנחרב עולם שלם של תרבות וערכים, כמו העולם הקלאסי ויחד עִמו גם העולם המודרני עם כל מה שהוא הצמיח, הרי שחרבה גם השלילה שלו[14]. זו פרשת דרכים רוחנית. יש פה קריסה של העולם הקלאסי והמודרני על ערכיו החיוביים אך גם על כלי המשחית שלו ודרכי ההשחתה, ומכמה פנים קשה להצטער על כך. אמרתי פעם בפני תלמידות, בבי"ס דתי שנחשב מודרני ופתוח, שאנו חיים באחת המאות החשוכות ביותר בתולדות האדם (הדבר גרם סערה, ולא יכולתי להמשיך בדבריי עוד כעשר דקות). אמרתי להן, שאנו חיים במאה של סטאלין וסיביר, של הירושימה והפצצה הגרעינית ושל כבשני אושוויץ. זו המאה שלנו, וכל השאר - הערות שוליים. התגובות היו קשות מאוד, כי ערערתי להן את הערך הגדול שעליו הן מתחנכות - הנאורות, הקידמה. כשהייתי בן שש עשרה קראתי סדרת מאמרים של אליעזר ליבנה ז"ל, איש מקורי ומעניין, שכתב ב'הארץ' תחת הכותרת: "קדימה, אל הדינוזאור". בתקופה המודרנית צמחו כמה מפלצות היסטוריות כעין דינוזאורים, והדינוזאורים האלו קרסו ברובם, ולאחרונה - ברית המועצות, משטר של כפירה בעיקר ושל אכזריות ודיכוי, אויב היהדות והציונות.

אך לא רק בקריסה של הדברים הרעים שבמודרניות יש מן החיוב. עם כל הסכנות הקשות לערכי משפחה וחברה ומוסר יש גם משהו טוב בזה שהערכים החיוביים של המודרניזם קורסים, מפני שהרבה מאוד אלילים מתנפצים. זה משאיר מרחב פתוח להתמודדות חופשית דווקא עם אמונה עמוקה, מתוך פסימיות עמוקה, ומתוך תקווה עמוקה לא פחות.

ציינתי לעיל, שהתופעה הקרויה "פוסט-מודרניזם" לא יכולה להיות יותר מאשר שלב מעבר. היו תקופות כאלה בתולדות העולם: הסופיסטים באתונה, לדוגמה, היו שלב מעבר בין פילוסופיית הטבע לבין סוקראטס, אפלטון ואריסטו. הם טבעו הגדרות, שלפיהן אין שום אמת ואין שום סמכות ושום עיקרון קבוע. יש רק כושר נאום ושום דבר אינו נכון מצד עצמו. הם היו אולי הראשונים שדיברו בצורה זו. צורת מחשבה כזאת אופיינית גם לשלב המעבר שבו אנו חיים.

אחת הסיבות לכך שהתקופה שלנו חייבת להיות שלב מעבר, לפי דעתי, נעוצה בנקודת עומק של הפילוסופיה האכּסיסטנציאלית - אותה אני בוחן בהשוואה לתורתו של הרב קוק - נקודת האני העצמי[15]. האופטימיות שלי נובעת מתוך התבוננות בתרבות הנוכחית דווקא מנקודת מבט זו. החוויה העמוקה של תרבות עכשווית פוסט-מודרניסטית בנויה על הקצנה חריפה, אכּסיסטנציאלית, של האני האישי, האינדיווידואלי, המנותק מכל שורש ומכל זיקה כללית. אל מול גישה כזאת יעמוד מכל עבר הקיר החוסם של מהות האדם, שמבוטא בצורה כל כך חריפה בקהלת: "הבל הבלים הכל הבל"[16]. יסוד העולם הזה, יסוד החיים, טמון בגזרת המוות, והיא מכתיבה את ההסתכלות בפני המוות כמפתח החיים. עובדה זו, היות ימי האדם קצובים, יוצרת צל שאי אפשר להתעלם ממנו בחוויה הקיומית של האדם הבודד בתרבות המערבית.

מניסיוני אני יודע, שאין אפשרות לדבר עם בני נוער בלי לומר את האמת הפשוטה והטבעית: אני ואתם וכולנו נמות, ואין דבר יותר בטוח מזה. מתי, איפה ואיך - אנחנו לא יודעים, אבל נמות כולנו - כפרטים, כ'אני' אינדווידואלי קרוע מכל האינסוף האלוהי, קרוע מעץ האבות - נמות. הדבר ברור והכרחי. אבל, משפחה - לא בהכרח מתה, תרבות - לא בהכרח מתה (היא יכולה למות, אך לא מוכרחה למות), דת - יכולה למות אך לא בהכרח מתה, עמים - יכולים למות אך לא בהכרח מתים. כל דבר שעובר מדור לדור - יכול לחיות, יש לו סיכוי לחיות. הפרט הקרוע משרשרת הדורות כמו העלה הקרוע מן העץ כמו הפרח המנותק - נובל. שים אותו בעציץ, תן לו עוד מים - עוד שבוע עוד שבועיים - לבסוף הוא יבול.

אל מול המוות העלוב והעצוב של כל פרט, אין מענה לזרמים שמטפחים את הפרט. לעולם רוחני של תרבות אינדווידואליסטית-קיומית אין יכולת לתת תשובה למצוקה הקיומית ביותר והעמוקה ביותר של האדם, למצוקת החידלון. אי אפשר לתת לאדם משמעות ותקווה ללא המשכיות. בתורתו של הרב קוק, לעומת זאת, עצמיותו של האדם אינה מנותקת מכל הסובב אותה. האני המיוחד, השם הפרטי של כל אדם, נמצא בזיקה עמוקה אל מערכות כלליות יותר של משפחה, עם, אנושות וכו'. האדם נושם וחי את אישיותו מתוך קשרי גומלין אל עולמות רוחניים כלליים שמקיפים אותו, ומעניקים משמעות גם לקיומו האישי והמיוחד לו.

אנו חוזרים לאותה הכרה, שגם הפרפרים והצמחים יודעים אותה אף כי בידיעה גולמית, שעל כן הם עוסקים כל הזמן בהישרדות. שרשרת החיים היא ההכרח היותר גדול. איזו כפייה יכולה להיות יותר גדולה מאשר העובדה שהולידו אותנו בלי לשאול אותנו? הרי איש לא נולד בעקבות החלטתו החופשית, ושום בקשה שלא למות בעולם הזה עוד לא נענתה, וזו הכפייה הגדולה ביותר שיש בעולם. שום חופש שבעולם, לא יבטל את עוצמת ההכרח, מאחר שהלידה היא כפויה והמוות הוא כפוי, ומפני שהחיים בעצמם תלויים במהותם בהמשכיותם. החיים פורחים עם החופש, אך מבוססים על ההכרח, ורק קיומו והמשכו של ההכרח הכפוי מאפשר לחופש להופיע.

במפגשים עם צעירים וצעירות, דתיים ולא דתיים, בכל הזדמנות, אני לא מדבר אִתם לא על עַם וארץ, ולא על מצוות, אמונה ותורה, לפני שביררנו ביחד מה זה 'לחיות'. האם 'לחיות' - רק האני הפרטי בלבד, או להיות חלק משרשרת הדורות ולהתחבר מרצוני, מתוך הזדהות פנימית חיה, עם השרשרת (ובאילו מובנים). אם אני לא מחובר עם השרשרת - אני מיועד למות, לחלוטין! יש צעירים שאומרים בפירוש: "השרשרת לא מעניינת", מעניין אותם רק אני, כאן ועכשיו. עם צעירים שחושבים כך - אי אפשר לדבר, לא על עַם, לא על ארץ, לא על תורה ומצוות ולא על אמונה וערכים. אבל לא כל הצעירים חושבים כך. תמיד יש כאלה, גם בחברה החילונית ביותר, שמסכימים ומבינים, שבלי שרשרת דורות - אין חיים. עם ההסכמה הזו - כבר עברנו את התהום, יש לנו בסיס משותף, יש עם מי לדבר ועל מה[17].

השלב הבא הוא החיבור עם ארון הספרים היהודי. כאשר אני מחזיק ספר של הרב קוק, למשל, ולומד בו, אני משוחח עם הרב קוק והוא מדבר עִמי. זה לא רק לימוד, זה קשר של חיים. הרב קוק חי וקיים בבית המדרש ובנשמות תלמידיו כבניו, רק גופו קבור בהר הזיתים. לעמוד בפני הספרייה היהודית פירושו להתחבר לשרשרת הדורות, לא במובן הגנטי אלא במובן הלימודי והרוחני - הרב קוק חי וקיים, מדבר עִמנו ואנחנו משוחחים אִתו. כל פעם שאני פותח וקורא בפירושי רש"י, נכנס לחדר יהודי בן כאלף שנה וכשאנו קוראים ולומדים את אביי ורבא נכנסים אלינו יהודים בני אלף וחמש מאות שנה; הם מדברים אִתנו ואנחנו מדברים אִתם וזו חוויית חיים. זה לא רק לימוד שכלי רציונאלי, שהוא באמת רעיון של הדור הקודם. הדור הצעיר רוצה קודם כל לחיות מתוך חופש, וצריך להראות לו את הדרך לחיות, את המפגש עם שרשרת הדורות ואת הדרך למצות את המפגש המופלא בין כפייה לחופש ולחיות מתוך בחירה חופשית מירבית.

זו מטרה של הנסירה התרדמית, אם אני מבין כהלכה את מה שהרב קוק מלמד אותנו[18]. בשאלת ההכרח והחופש - בגלל הטכנולוגיה, בזכות הדמוקרטיה ובצל המחאה נגד המלחמות - אנו עומדים כיום יותר ויותר מול החופש, אבל זה לא משנה את ההתייחסות העקרונית. אנו מוקירים ואוהבים את מרחבי החופש, מבלי להינתק מן הכפייה וההכרח שביסוד החיים:

"היושר הוא הדבר היותר עיקרי בההויה, העיגולים הנם טפלים לו, כלומר חופש החיים, החופש המוחלט מצד מקור ההויה, ... זהו הכל ... בתוך העיגולים עצמם, בתוך חֻקי ההויה המוכרחים, בתוך חֻקי הברזל האיתנים, שאינם משתנים בפעולתם על גוי ועל אדם יחד, הפועלים את טובם על כל הרעים, ומקדיחים בצד הבוער שלהם גם את הטובים והישרים, בתוכיות פנימיות רק היושר הולך ופועל, הנם הולכים לתכונת היושר ובשבילו. ההכרה המוסרית השלמה כשהיא מתגברת הרי היא מפלשת את נתיבה מבעד כל החֻקים החוצצים, והם מבריקים בתוך העלטה ההכרחית המדומה את אור החופש המוסרי." [הראי"ה קוק, אורות הקודש כרך ג', עמ' כד-כה]

אם אנחנו נתבצר רק בעמדת השלילה כלפי כל מה שקורה כעת בעולם, לא נוכל לנצח בשום פנים, וספק גם אם נוכל לבנות חומה איתנה. אני רוצה לחזור אל דברי הרב קוק במאמר 'הדור' ובאורות התחיה[19], שבדרך ההתנגדות והמלחמה אפשר להשיג הישגים מסויימים, אך אי אפשר לנצח, כי אין כיבוש ברוח.

"ואם לפעמים יהיה לו צורך במלחמה, יראה גבורה אחרת ולגמרי אחרת, כי לא יכבוש את שום כוח מכוחות נפשו שיהיו אסורים וכלואים שלא יעשו מאומה, כי אם יקחם, ישעבדם בחבלי אדם ובעבותות אהבה אל הטוב ואל היושר, אל מרומי המגמות היותר נשאות, שהם הינם החפצים האלהיים. ואז יצא מכלל עבדות ויהיה בן חורין..." [הראי"ה קוק, מתוך מאמר 'הדור', אדר היקר ועקבי צאן עמ' קיב ]

רק בעמידה על הנקודה הרוחנית שמזינה את הדור הזה ובאימוץ הטוב שגנוז בה, אפשר להשיג ניצחון רוחני.

צריך לדבר עם הצעירים של היום על חיים ומוות, ומתוך זה לחתור לשאלה כיצד יכול יהודי להביט למלאך המוות בעיניים ללא מורא, מפני שהוא חי חיים מלאים ולא מאויימים, מפני שהוא מחובר לשרשרת דורות חיה.

רעיון זה היה הרבה יותר מובן בימיו של הרב קוק. האופטימיות שלו בנויה, בין השאר, על שרשרת הדורות כדבר ברור ומוסכם. היום עצם המשך החיים אינו מובן מאליו, אלא נתון בעימות רוחני ובוויכוח עמוק. אבל אפשר, לדעתי, להוציא מתוך ההכרח את החופש ומתוך החופש את ההכרח (דהיינו, את נקודת המפגש העמוקה שבין כפייה לחופש), ולהאיר את אופק החיים, לדחות כליל את מחלות הייאוש והדיכאון ולהרוות את הצימאון לקשר של חיים.

"כל פעם שהלב דופק דפיקה רוחנית באמת, כל פעם שרעיון חדש ואצילי נולד, הרינו מקשיבים, כמו קול מלאך ה' דופק, נוקש על דלתי נשמתנו, מבקש שנפתח לו את פתחנו, למען יופיע אלינו בכליל הדרו.

וכל מה שנפגשהו ברוח יותר משוחררה, בלב יותר טהור, ברגש יותר איתן ונערץ, בחשק יותר פנימי ורציני לאהבת היותר נשגב, היותר מכובד ומרומם, ככה המון נשמות מאוצלות אלינו יופיע, ויזריח בנגהו את חשכתנו.

ומשאנו ומתננו עם העולם הרוחני, האוביקטיבי, ילך הלוך והתחדש, והיחשים ילכו ויתחזקו, ההרגל יפעל עלינו לישב דעתנו במנוחה ובצלילות הדעת, וכשרון ההופעה, השריד מגדולת הוד הנבואה, יחל לפעם אותנו, ויביא לנו בכנפיו מרפא.

בטוחים נהיה מכל הזיה, מכל רשעה, מכל שקר, שאפשר להדמיון להעליב אותנו בהם, אם נחזיק בחזקה בעץ החיים של תורת אבות, בנועם מוסרה, במצותיה ופקודיה בכל ארחות החיים, ביחשנו הנאמן לאדם הכללי, למשפחה ולאומה, לחיים ולכל משאלותיהם.

ועם זה אין אנו צריכים כלל להיות כבולים בכבלים החברתיים, שהם מחניקים את הרוח העליונה החפשית, שהם מחללים את הקודש, הבא מעולם העליון, מעלמא דחירו, אשר שם דרור נתן לשרעפים, חירות מוחלטה לשאיפה, חופש גמור לנטית הרצון, וליצירה. וכגודל החופש כן תגדל הקדושה, כה יתרוממו החיים. 'ואני בה' אעלוזה, אגילה באלהי ישעי'.

יצייר לו כל אחד באמת ובתמים מה שנשמתו מראה לו, יוציא את תנובתו הרוחנית מן הכח אל הפועל, בלא שפתי רמיה, ומניצוצות כאלה אבוקות אור יתקבצו, ויאירו את כל העולם מכבודם, מחלקי אמת פנימית כאלה האמת הגדולה תופיע. [הראי"ה קוק, אורות הקודש כרך א' עמ' קסה-קסו]

אפשר ליישם את הדרך הזאת בצורה עמוקה ופשוטה גם יחד, בחינוך כמו ביצירה. אפשר להגיע לנקודת המגע העמוקה והעדינה הזו שבסתר הנשמה, בין כפייה לחופש, ולהביא לכלל הזדהות נפשית ורוחנית עם הכרח בסיסי, שמתגלה כחופש במהותו הפנימית הנשמתית, שעה שממצים את החיים ומשמעותם מתוך בחירה, הזדהות וחירות.

שאלות ותשובות

שאלה

הרב קוק נפטר כחמש שנים לפני השואה, האם הוא בכלל רלוונטי כיום?

הרב יואל בן-נון:

מי בכלל יכול להיות רלוונטי אם לא הרב קוק?! אף על פי כן, השאלה הזאת מעסיקה אותי שנים. אותה הארת האורות שפרצה בתרס"ד, כאשר דרכה רגלו של הרב קוק בארץ הקודש והתחייה, האם היא יכולה לעמוד ולהאיר בחושך הגדול של המאה הזו? אני מאמין שכן, אבל רק אם נותנים את הדעת גם להבדלים העצומים בין דורו לדורנו, ודווקא על פי שיטתו, שיש אור גנוז גם במעמקי החושך. החושך הוא הדבר המפעם באמת במחאה, ביאוש, בזעם, בניכור, בכל מה שזועק וצועק בתרבות של עכשיו: באומנות דיס-הרמונית, לא יפה, זו שמתכוונת להיות לא יפה ולא הרמונית ולא ערכית - וצועקת את זעקת הרוע וכלפיו.

אינני יכול לשפוט את התרבות העכשווית רק לפי התכנים המקולקלים שיש בה, מבלי לחזור ולשנן לעצמי באיזו מאה אנו חיים, באיזו אימה. רק כך אפשר להתייחס אל הצדדים הקשים והמופקרים שיש באומנות ובתרבות, אל החיבור שלה לשלילה ולרוע. אנחנו מדברים פה כל כך יפה על החיבור של אוֹמנות עם ערכים חיוביים, בתור שפה וכלים ויכולת. אבל אי אפשר להתעלם מן הרוע, מן הזעם, מן התסכול והניכור ומהחיבור הנפוץ למדי של התרבות והאומנות דווקא אליהם, כמייצגי 'האמת האוטנטית' של תקופתנו, תקופת המלחמות הטוטאליות וסכנת ההשמדה המרחפת.

מקובל עלינו, מה שאמר ישעיהו בנבואתו, שהקב"ה "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע"[20]. נכון שצריך להינתק מן הרע וצריך להילחם ברע וצריך לבנות את הטוב מתוך הרע - וודאי שכל זה נכון. וודאי גם שרוב בני האדם אינם בנויים להילחם עם הרוע כשלעצמו וגם לא רוב הדורות. אבל יש אנשים כאלה ויש דורות כאלה, שלא יכולים שלא להתמודד עם הרוע כשלעצמו ולהוציא מתוק מעז. להתמודד עם הרוע פירושו להתמודד לפני הכל עם שאלת החיים והמוות - שהיא שאלה אוניברסאלית[21]. אינני חושב שאפשר לגשת אל הדור בלי להישיר מבט אל שאלת החיים והמוות ובלי להתמודד עם השאלה - מה זה "לחיות". כאשר נשוב לקיים "ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך"[22], מתוך אמת פנימית, רק אז נוכל לשוב גם לערכי הטוב, בכללות החברה והתרבות.

שאלה:

הנחת, שבין חיים ומוות אדם יבחר בחיים. אבל אני שואל שאלה קשה מבחינה חינוכית: מה קורה כשאתה מדבר עם בני נוער והם אומרים לך - "נבחר מוות מחיים"? כוונתי הן לדברים כפשוטם, והן לאלה שיאמרו שהם מעדיפים עולם שיש בו הנאה וסיפוק, גם אם לאחר זמן משמעותו מוות, מאשר את עולם החיים הנמשכים לעד, שאתה מציע, אשר מטיל הרבה מגבלות, קשיים ובעיות על חיי ההנאה העכשוויים.

ומה תענה לנער שישאל: "גם אם נאמר שהחיים באמת מחייבים להתחבר לשרשרת דורות, למה אני צריך להתחבר לשרשרת שלך ושל סבא שלך? למה אני לא אתחבר לשרשרת התרבותית של ג'ון לנון או של מוחמד, או למה לא אקים שרשרת דורות משל עצמי?"

הרב יואל בן-נון:

יסוד ההנחה שלי הוא אכן, שבין מוות וחיים בוחרים בחיים, כי זו הבחירה הטבעית, הנורמאלית. אין שום ספק, שברוב רובם של בני האדם מפעם יצר החיים. יש לפעמים אנשים או אפילו דור שנמצאים במצב לא טבעי, או אפילו של חולי, והם מבקשים חידלון ל"ע, אבל לרוב האנשים במצב נורמאלי יש חפץ חיים עמוק והם בוחרים בחיים. אם הם יעמדו באמת בבחירה בין מוות וחיים הם יבחרו בחיים.

אמנם ברור, שצריך להתמודד ולטפל בקטעים שאנשים מעדיפים בהם את המוות. אני רוצה להקדים ולומר, שבכל שיטה חינוכית תמיד עומדת השאלה מה לעשות עם אותו בן שאומר: "לא רוצה", "אי הכי לא בעינא". דווקא בעניין מוות וחיים, חפץ החיים לרוב עושה את שלו, אבל יש מצבים של העדפת המוות ואני מסכים שזה מצב מסוכן. אישי ולפעמים גם כללי, ושם צריך להחיות לבבות נדכאים, ולקדמם בעבותות אהבה.

מצב כזה עלול להיווצר באותו רגע אחד, שבו אדם או דור עומדים באמת מול המוות בעוצמה כזו, שההתמודדות הזו כפויה עליהם. אם הם אינם מסוגלים לעמוד בה מתוך חפץ פנימי, אזי הם אינם יודעים את נפשם, ואולי המוות נבחר להם מחיים. הדרך המעמיקה לפתרון בעיה זו היא בהרחבת נקודת המבט - כלומר לכלול בתודעתך את המבט אל המוות, פנים אל פנים ללא מורא, במובן העמוק של "חיים עד העולם" - בלשונו של הרב קוק. צריך להשתחרר מן הדיכוטומיה הגוזרת שיש מוות מול חיים - ובחרת בחיים. החיים כוללים בתוכם את היכולת להתגבר ולהתעלות מעל המוות[23]. אם אני מצליח להעמיק עם אדם עד לנקודה זו, והוא מקבל את זאת בהפנמה, כבר אין לי חשש, ואני יכול באמת לומר לו: "תבחר אשר תבחר", ולסמוך עליו בבחירתו.

מניסיוני, בלי להתמודד עם שאלת-תהום זו אי אפשר להתמודד עם שאלות הדור הזה. שאלת החיים והמוות עומדת בתודעה של כולם, צעירים ומבוגרים, ובאה לידי ביטוי בחוויות שהם חווים וביצירה שהם יוצרים. אין דרך רוחנית אלא להתמודד במישרין עם חוויות הדור. קֺהלת עשה זאת בדרכו, במידת הדין, והרב קוק בדרך ההפוכה, שהיא עומק מידת הרחמים[24], ויש במקרא גם זה וגם זה.

ברגע ששואלים אותי את השאלה השנייה (וזהו הרגע שאליו אני חותר): "בסדר, קיבלתי, לחיות פירושו להתקשר אל שרשרת חיים, אבל אני (אולי) לא רוצה להתחבר לשרשרת שלך, אני (אולי) רוצה שרשרת אחרת"; ברגע זה כבר עברנו את התהום, כי עצם ההתחברות של האני הפרטי לשרשרת החיים והדורות היא הקושי העקרי העומד בפנינו. הקושי העצום הזה לא היה כה חריף בדור של הרב קוק מסיבות רבות. בזמנו היה קצת יותר ברור שחפץ החיים הוא התערות בגוף האילן, אבל היום זה לא מובן מאליו וצריך לבנות מהיסוד. צריך להסביר לנער ולנערה שניצבים לפנינו מה פירוש 'לחיות', מפני שבתודעתם עומדים חיי הרגע של ה'אני הפרטי המנותק' - 'כאן ועכשיו', וזה באמת המוות בשורשו ובהתגלמותו. אזכיר כאן את המדרש המפורסם: "הרשעים במיתתן ובחייהם קרואין מתים... שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת, ואינו מברך מעריב ערבים"[25]. הם לא רגישים, לא מגיבים, אדישים לנפלאות ההוויה, לא מתחברים ולא משתלבים עם הבריאה ולא עם שום דבר אחר.

אחרי שנתגבר על הקושי העיקרי של עצם ההתחברות לשרשרת החיים, ההתמודדות עם השאלה לאיזו שרשרת ראוי להתחבר היא קלה יותר. ראשית, הרוב המכריע נולד במשפחה, יש לו הורים והוא שייך לשרשרת אנושית זו או אחרת, ובדרך כלל בתוך עם ישראל. המעטים, שאין להם שרשרת טבעית, ברובם, באמת, מחפשים בכל כוחותיהם הורים רוחניים, ואשרי מי שזוכה למצווה זו. שנית, ברגע ששואלים את השאלה כך, נוכל לחזור ולהשתמש בכל מה שיש לנו, בכל חכמת החיים ובכל האור שבאמונת אבותינו, ויתרונה של השרשרת היהודית רבת הדורות והכח כה עצום עד שהוא יעשה את מלאכתו מעצמו.


[1] המאמר פורסם לראשונה בחוברת "תוך וקליפה בתרבות מערבית" (בעריכת עמרם ינאי ומאיר מוניץ), מכללת הרצוג להכשרת מורים ליד ישיבת הר עציון, תשנ"ו.

[2]. פרופסור שלום רוזנברג, "פוסט-מודרניזם - פרספקטיבה יהודית" בחוברת הנזכרת לעיל בהערה 1, עמ' 33.

[3]. ישעיהו כ"ב, יג.

[4]. הדבר מזכיר את דברי חז"ל במסכת אבות (פרק ב, משנה י): "שוב יום אחד לפני מיתתך" - היות שאין אתה יודע מתי תמות, עשה תשובה בכל רגע ורגע, מפני שאינך יודע האם הרגע הבא יהיה בכלל. בימינו מאמר זה קיבל משמעות גלובלית.

[5]. ראוי לציין, שדברים אלה של הרב קוק היו מכוונים למציאות שונה מזו בה אנו עוסקים. עם זאת, אפשר לדעתי ללמוד מהם גם על ימינו שלנו.

[6]. אורות-ישראל פרק א' פסקה יג.

[7]. עירובין יח, ע"א.

[8]. בראשית א', כז; ה', ב.

[9]. הצלע על פי קבלת רבותינו היא צד כמו "צלע המשכן" הצפונית מול הדרומית, או צלעות המזבח (שמות כ"ו, כ, כו, כז; כ"ז, ז), ולא אחת מן הצלעות המפנות מקום לרחם, כמו בתפיסה הנוצרית. חז"ל מדברים על שני פרצופים שננסרו.

[10]. מדובר בעיקר (אם כי לא רק) בסוציאליזם ובקומוניזם, שתפיסת עולמם מתבססת על פי רוב על ראייה מטריאליסטית של המציאות. מנקודת מבטם, המציאות מתנהלת על ידי חוקיות טבעית נוקשה, וגם החברה מתפתחת על פי הכרח דטרמיניסטי-היסטורי.

[11]. במאמרו של פרופ' רוזנברג (לעיל הערה 1), יש תיאור נרחב של תהליכי אובדן אלה.

[12]. עיין באורות התשובה פ"ח.

[13]. אני מציע לכל מי שרוצה להעמיק בעניין לעיין ב'החוק והחופש העליון', אורות הקודש כרך ג', עמ' יז-לו.

[14]. תנועת חב"ד לא שגתה בעיקרון כשהיא ראתה בקריסת הקומוניזם סימן ל'עולם חדש' ולפריצת דרך משיחית. וראה דבריו הקשים והנחרצים של הרב קוק ב'המלחמה' פרקים ח-ט (אורות עמ' טו-טז). הדברים נשארים נכונים גם לאחר הסתלקותו של הרבי מליובביץ' לגנזי מרומים.

[15] . עיין במאמרו של הרב חנן פורת בחוברת הנזכרת בהערה 1, שעוסק בהרחבה בנקודה זו.

[16]. קהלת א', ב.

[17]. ועדיין נשארה פתוחה השאלה (כפי שניסחה לי פעם את הדברים תלמידה בכיתה י"א): "אבל איך 'אנחנו' ו'אתם' נתחבר על אותה שרשרת דורות עם כל ההבדלים שבינינו?".

[18]. ראוי להעיר כאן שוב, שאני נוטל את הפרשנות של הרב קוק, שנבנתה כלפי המודרניות, ומיישם אותה על הוויה אחרת, על דור חדש, פוסט-מודרני. כך אני חושב שצריך לעשות כתלמידים מובהקים - ליישם ולא רק לצטט ולפרש.

[19]. אדר היקר ועקבי צאן עמ' קז-קטז; אורות התחיה פ"ב, אורות עמ' נא.

[20]. ישעיהו מ"ה, ז.

[21]. הרב קוק, בספר אורות, מרבה להעיר על כך שמצד אחד האנושות הכללית מנשמת אדם הראשון היא התשתית הקודמת לכל ההופעה הישראלית, ומצד שני בה גם נקודת האחרית. ואברהם, אב המון גויים, ששייך בנשמתו לכל משפחות האדמה ולא רק לישראל, דווקא בו אנו חותמים במגן אבות - מגן אברהם (ועיין למשל באורות ישראל פרקים ה' וח').

[22]. דברים ל', יט.

[23]. הרוצה להעמיק בעניין יעיין ב'חיים עד העולם' אורות הקדש ב', עמ' שעא-שפו.

[24]. ראה 'התעלות העולם' פ"ב, אורות הקודש ב', עמ' תקיז.

[25]. דברים רבה וזאת הברכה פרשה א ד"ה ויאמר ה' אל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)