בחוקותי | נמשלו ישראל לגפן

במהלך שיעור זה נדון באחת הדרשות המופיעות במדרש ויקרא רבה על הפסוק "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כו, מב):

"גפן ממצרים תסיע" (תהלים פ, ט).

1 מה הגפן הזאת אין נוטעין אותה במקום טרשין אלא בולשין תחתיה ואחרכך נוטעין אותה, כך ישראל, "תגרש גוים ותטעה" (שם פ, ט).

2 מה הגפן הזאת אין נוטעין אותה ערבוביה אלא שורות שורות, כך היו ישראל חונים במדבר שורות שורות ודגלים דגלים, "איש על דגלו באותות" (במדבר ב, ב).

3 מה הגפן הזאת כל מה שאתה מפנה מפניה היא משבחת, כך הן ישראל, פנית לפניה שלשים ואחד מלך, ואחרכך "ותשרש שרשיה ותמלא ארץ" (תהלים פ, י).

4 מה הגפן הזאת נמוכה מכל האילנות, כך הן ישראל, נמוכים בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא הן עתידין לירש מסוף העולם ועד סופו.

5 מה הגפן הזאת שרביט אחד יוצא ממנה ושולט בכל האילנות, כך הן ישראל, צדיק אחד מהן יוצא ושולט מסוף העולם ועד סופו, הה"ד "ויוסף הוא השליט על הארץ" וגו' (בראשית מב, ו). "ויהי ה' את יהושע" וגו' (יהושע ו, כז). "ויצא שם דוד בכל הארצות" וגו' (דהי"א יד, יז). "ושלמה היה מושל בכל הממלכות" (מ"א ה, א). "כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות" (אסתר ט, ד).

6 מה הגפן הזאת העלים שלה מכסים אשכלותיה, כך הן ישראל, עמי הארץ מכסין תלמידי חכמים.

7 מה הגפן הזאת יש בה אשכולות גדולים ואשכולות קטנים, כך הן ישראל, יש בהן צדיקים גמורין וצדיקים בינוניים.

8 מה הגפן הזאת יש בה אשכולות גדולים ויש בה אשכולות קטנים וכל הגדול מחבירו נמוך מחבירו, כך הן ישראל, כל הגדול מחבירו בתורה נראה נמוך מחבירו.

9 מה הגפן הזאת יש בה ענבים ויש בה צימוקים, כך הם ישראל, יש בהן מקרא ומשנה תלמוד ואגדה.

10 מה הגפן הזאת יש בה יין ויש בה חומץ, זה טעון ברכה וזה טעון ברכה, כך הן ישראל, חייבין לברך על הרעה ועל הטובה. על הטובה "ברוך הטוב והמטיב", ועל הרעה "ברוך דיין האמת".

11 מה הגפן הזאת טעונה שלש ברכות, כך הן ישראל, מתברכין שלש ברכות.^[1] "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו, כד-כו).

12 מה הגפן הזאת כל השותה ממנה יין פניו מצהילות ושיניו קיהות עליו, כך הן ישראל, כל המזדויג להן סופו ליטול את שלו מתחת ידיהן כתחילה.

13 מה הגפן הזאת מתחילה היא נרפסת ברגל ואחר כך היא עולה על שלחן מלכים, כך הן ישראל.^[2] נראין מאוסין בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא הן עתידין לירש מסוף העולם ועד סופו. "והיו מלכים אומניך" (ישעיה מט, כג), "ונתנך ה' אלהיך עליון" (דברים כח, א).

14 מה הגפן הזאת עולה לשולחנן שלמלכים תחילה וסוף, כך הן ישראל, בעולם הזה והן הן לעתיד לבוא.

15 מה הגפן הזאת עולה על כל מסע ומסע, כך הן ישראל, סופרין על כל מלכו ומלכו.^[3]

16 מה הגפן הזאת מדלים אותה על גבי ארזים גבוהים, כך הם ישראל, "כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל" (תהלים פ, יא).

17 מה הגפן הזאת השומר שלה עולה למעלה ממנה ומשמרה, כך הן ישראל, השומר שלהן עומד    למעלה מהן ומשמרן, דכתיב: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכא, ד).

18 מה הגפן הזאת נישענת על גבי הקנה, כך הן ישראל, נשענים בזכות תורה שהיא נכתבת בקנה.

19 מה הגפן הזאת נסמכת על גבי עצים יבישים והיא לחה, כך הן ישראל, נסמכין בזכות אבותן אפעלפי שהן ישנים, "וזכרתי את בריתי יעקב" (ויקרא כו, מב).              (ויקרא רבה לו, ב).

דרשה זו היא פתיחתא הבנויה על הרחבה של המטאפורה של ישראל כגפן, המופיעה בתהילים (פ, ט). בדרשה תשע עשרה תכונות שונות של הגפן הנדרשות לעניין מאפייניהם של ישראל; רובן עוסקות בגידולו ובעבודות הנדרשות לשם כך, חלקן באפיונים כלליים. לפי סדר הופעתן, הן מתייחסות לנטיעתה של הגפן (1-2), תכונות עצמיות פיזיות שלה – גובה, צורת עלים ועוד (3-8), תוצרתה (9-10, 14), ברכתה (11), ניגודים הקשורים בגידולה ובשימוש בה (12-13) ודלייתה (16, 18-19).

מן העיון בעניין הנדרש לגבי ישראל בכל אחת מן התכונות המוזכרות, ניתן לחלק את הדרשות כאן באופן שונה, לפי הנושאים הבאים:

(1-3) שלש דרשות על ראשית ההתישבות בימי יהושע.

(4-5) שתי דרשות על מצב האומה ביחס לאומות העולם.

(6-9) ארבע דרשות על מצבה הפנימי של האומה: עמי ארצות, תלמידי חכמים וצדיקים.

(10-11) שתי דרשות על היחס בין ישראל לבין ה': מצד ה' ומצד העם.

(12-15) ארבע דרשות על היחס בין ישראל לאומות.

(17-19) שלוש דרשות על הגורמים לנצחיותה של האומה: שמירה אלוקית, תורה וברית אבות.

על פי חלוקה זו, הדרשות מתחלקות לשש קבוצות, בתוכן יש הקבלה בין הראשונה לאחרונה, בין השניה לחמישית, ובין השלישית לרביעית:

הקבוצה הראשונה מתייחסת לעבר, ימי כניסתה של עם ישראל לארצו בתקופתו של יהושע. הקבוצה השישית ממשיכה על ציר הזמן אל תוך העתיד, תוך הבטחה שנצח ישראל לא ישקר בזכות ההשגחה האלוקית, שמירת התורה וברית אבות. קבוצות 2,5 מתייחסות ליחסי הגומלין עם אומות העולם, כאשר הקבוצה השנייה מתייחסת יותר לעבר, ואילו הקבוצה החמישית פונה אל העתיד. שתי הקבוצות האמצעיות בדרשה – קבוצות 3,4 – צופות אל התוך, אל המצוי באומה פנימה: האנשים המרכיבים אותה, והאופן בו הם מתייחסים למובא עליהם, המלמדת על אמונתם הגדולה בה'. 

לצורך הרחבה של העיון בדרשה נעיין במזמור פ בתהילים:

לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר: 

רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה: 

לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ:  אֱ-לֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: ה' אֱ-לֹהִים צְבָאוֹת עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ: הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ:  תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ: אֱ-לֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה:

גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ: 

פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ: 

כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל: 

תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ: 

לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ: 

יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה: 

אֱ-לֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת: וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ: שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ: תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ:  וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא:  ה' אֱ-לֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: 

מטאפורת הגפן מתחילה במזמור מן היציאה ממצרים עד לכניסה לארץ והשגשוג בה, ועוברת למעשה ההפקרה של הגפן על ידי ה', המאפשרת לה להיפגע בידי כל החיות. בדומה למזמור, גם הדרשה יוצאת מראשית פעולת הנטיעה של עם ישראל בארצו, ועוברת אל המצב בו ישראל נתונים בתוך מערכת יחסים עם אומות העולם. ברם, במקום תיאור האימה של הצרות העוברות על ישראל בידיהם של האומות, הדרשה היא מליאת תקווה ומצביעה על מעמדה הרם בעתיד, ואף, לפרקים, בהווה.

תיאור הגפן, באמצעיתו של המזמור, נתון בין שתי תפילות שתוכנן בקשת ישועה. התפילה השנייה ממשיכה את מוטיב הגפן, תוך קריאה לה' "אֱ-לֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת". מה ה' אמור לראות? הוא אמור לראות את דבקותה של כנסת ישראל בו ית' בכל מצב ולמרות הכול: "וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא"; ועל כן "ה' אֱ-לֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה". יסוד זה בא לידי ביטוי בדרשה, בנכונותם של ישראל לברך על הרעה כפי שמברכים של הטובה. 

אם כן, הדרשה מקבילה למזמור (ומהווה המשך לו) בכך שבשניהם יש התבוננות – ראייה – של מה שקיים בגפן – בישראל. הלמידה השקטה על תכונותיה של ישראל בתוך מציאויות שונות בהם האומות שולטות בכיפה מגלה את איכויותיה המיוחדות.

שלוש מן הדרשות המקבילות בין הגפן לבין ישראל (1, 3, 16) בנויות על פסוקים מתוך מזמור פ:

מה הגפן הזאת אין נוטעין אותה במקום טרשין אלא בולשין תחתיה ואחרכך נוטעין אותה, כך ישראל, "תגרש גוים ותטעה" (שם פ, ט).

מה הגפן הזאת כל מה שאתה מפנה מפניה היא משבחת, כך הן ישראל, פנית לפניה שלשים ואחד מלך, ואחרכך "ותשרש שרשיה ותמלא ארץ" (תהלים פ, י).

מה הגפן הזאת מדלים אותה על גבי ארזים גבוהים, כך הם ישראל, "כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל" (תהלים פ, יא).

שלושת הפסוקים המובאים הינם עוקבים בתוך המזמור ומתארים את היאחזותם של ישראל בנחלתם בארץ מימות יהושע: "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ. פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ. כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל" (פ, ט-יא). ברם, הדרשה הפרידה בין שני הפסוקים הראשונים לפסוק י"א, "כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל", ושיבצה את האחרון בסוף הדרשה (16). בכך, היא הפקיעה את הפסוק האחרון מהקשרו ומובנו הפשוט, כמתייחס לשגשוגה של האומה בארצה. כיצד, אם כן, כיצד יש להבין את הדרשה "מה הגפן הזאת מדלים אותה על גבי ארזים גבוהים, כך הם ישראל, "כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל", במקומה החדש?

נראה לעמוד על פירושה של הדרשה מתוך בחינה של ההקשר החדש בו היא נתונה – בין שתי הקבוצות האחרונות בדרשה: הדרשות על ישראל ביחס לאומות העולם והדרשות על הסיבות לנצחיותה. הקבוצה שלפניה (12-15)  מדגישה את מוטיב העליה: "מה הגפן הזאת מתחילה היא נרפסת ברגל ואחר כך היא עולה על שלחן מלכים... מה הגפן הזאת עולה לשולחנן שלמלכים... מה הגפן הזאת עולה על כל מסע ומסע...". מבחינה זו, דרשה 16 מהווה להן המשך ("מדלים אותה על גבי ארזים גבוהים"); אולם היא שונה מהן בכך שהגובה אליו מגיע הגפן מיוחס למי שמדלה אותה. בכך, היא מתחברת לדרשה שלאחריה על "מה הגפן הזאת השומר שלה עולה למעלה ממנה ומשמרה", המתייחס לה', ולכל הקבוצה האחרונה הסובבת סביב מקורות יניקתה וסוד קיומה, שהן מעבר לה. על פי דברים אלה, נראה לפרש כי דרשה 16 מתייחסת למעלתה-סגולתה של האומה, מכוח היותה אומתו-בחירתו של ה'. 

נשווה בין מוטיב העליה המופיע בקבוצה החמישית (12-15) למוטיב הנמיכות המופיע בקבוצה השנייה והשלישית של הדרשות: "מה הגפן הזאת נמוכה מכל האילנות, כך הן ישראל, נמוכים בעולם הזה..." (דרשה 4), "מה הגפן הזאת יש בה אשכולות גדולים ויש בה אשכולות קטנים וכל הגדול מחבירו נמוך מחבירו, כך הן ישראל, כל הגדול מחבירו בתורה נראה נמוך מחבירו" (דרשה 8). אם כן, אחרי ההתייחסות הראשונית לכניסתם של ישראל לארץ בימי יהושע, מהלך הדרשה בכללותה היא מן הנמוך אל הגבוה – מהלך של גאולה. בציר הלאומי, מהלך זה יתממש. הצבענו לעיל על מבנה הדרשה, ועל כך שהגרעין הפנימי של הדרשה כולה מתייחס להוויה הפנימית של האומה. בתוככי האומה פנימה, נמיכותם של תלמידי החכמים מצביעה על ענווה המעידה על גדלותם שאינה צריכה תיקון.^[4]

הדימוי של ישראל כגפן, שהיין העשוי מפריו משמח לבבות ועולה על שולחן מלכים, נותן מקום להתפתחות ולצמיחה. תהליכים רבים עוברים על הגפן עד שהיא מממשת את ייעודה. אמוראי ארץ ישראל, מחברם ומסדרם של הדרשות במדרש ויקרא רבה, מצביעים על הברכה שבגפן בהווה וביין שיצא ממנה בעתיד, על המשמעויות הטמונות בתכונותיה ומאפייניה ותרומתן להבנה של פלא קיומה של האומה הישראלית לאורך ההיסטוריה.

 

מזמור פ פותח וסוגר בתיאור מצבו העלוב של עם ישראל הנרדף והסובל בידי אויביו, בצירוף הקריאה אל ה' לישועה. הדימוי של עם ישראל כגפן בליבו של המזמור אינו יחידאי, אולם אופן הופעתו שונה, בכך שאין בו אזכור של חטא. נשווה למשל הכרם בספר ישעיה:

אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן:  וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:  וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי:  מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:  וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס:  וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר:  כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה.

                                               (ישעיה ה, א-ז).

המזמור מתהילים מדגיש את ראשיתה של יצירת העם ביציאת מצרים ואת התפתחותה במקומה החדש לעומת מקום נטיעתו; כך גם מופיע בו דימוי של גפן יחידה לעומת כרם שלם בישעיה.  

ישעיה אינו מתייחס לגפן יחידה אלא לכרם שלם. לעומת תהילים שמתייחס לגפן, ישעיהו מתייחס לכרם. לעומת התיאור בתהילים שמתחיל בהבאת הגפן, נטיעתה במקום הנבחר, ולאחר מכן העזיבה; בישעיהו הנביא מופיע מימד נוסף – הכרם שלא הניב את הפרי המשובח והראוי ביחס לטיפול וההשקעה שהושקע בו. הפקרת הכרם היא תוצאה של הפרי המאכזב. משל הכרם בישעיה דומה לאופן בו קרא התנא רבי יהודה את הפסוק "כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ" (דברים לב, לב) שבפרשת האזינו:

"כי מגפן סדום גפנם". רבי יהודה דורשו כלפי ישראל, רבי נחמיה דורשו כלפי אומות העולם. רבי יהודה אומר: וכי מגפן סדום אתם או ממטעתה של עמורה אתם, והלא אי אתם אלא ממטע קדש שנאמר "ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת" (ירמיה ב, כא).

                                        (ספרי דברים לב, כח).

התנאים נחלקו למי מתייחסת הגפן: המחלוקת בין החכמים משקפת אימביוולנטיות בפסוק. לפי רבי יהודה ישראל היא הגפן.

אכזבתו, כביכול, של ה' מישראל מהדהדת בפסוקי נבואה שונים:

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה"

                                                (ישעיהו ז, כג).

"נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי [...] עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים עַל שְׂדֵי חֶמֶד עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה"

                                                (שם לב, ט-יד).

"כֹּה אָמַר ה' מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ [...] וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה"

                                             (ירמיהו ב, ב-כא).

"כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם הֵמָּה בָּאוּ בַעַל  פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם"

                                                   (הושע ט, י).

לעומת הפסוקים המובאים כאן, במזמור פ בתהילים אין חטא. לכן זה מקור מתאים לדרוש את הפסוק המדבר בברית עם זרעם של אבות האומה, גם כאשר הם לא נוהגים כנדרש.

 

לנוכח דרשה זו עולה שאלה בדבר אופן התייחסותם של אמוראי ארץ ישראל אל עולם הטבע. העיון בדבריהם לרוחב ספרות המדרש הארצישראלי מגלה כי קיימות דרשות נוספות העוסקות באומה ישראלית, תוך דימוייה לעצי פרי.^[5] נעיין להלן בבבלי חולין צב ע"א, שם מובאות דרשות תנאים ואמוראים על הגפן:

"ובגפן שלשה שריגים" (בראשית מ, י).

אמר רב חייא בר אבא אמר רב: אלו ג' שרי גאים היוצאים מישראל בכל דור ודור, פעמים ששנים כאן ואחד בארץ ישראל, פעמים ששנים בארץ ישראל ואחד כאן...

רבא אמר: אלו שלשה שרי גוים שמלמדים זכות על ישראל בכל דור ודור.

תניא, רבי אליעזר אומר: גפן - זה העולם, שלשה שריגים - זה אברהם יצחק ויעקב, והיא כפורחת עלתה נצה - אלו האמהות, הבשילו אשכלותיה ענבים - אלו השבטים.

אמר לו רבי יהושע: וכי מראין לו לאדם מה שהיה? והלא אין מראין לו לאדם אלא מה שעתיד להיות! אלא: גפן - זה תורה, שלשה שריגים - אלו משה ואהרן ומרים, והיא כפורחת עלתה נצה - אלו סנהדרין, הבשילו אשכלותיה ענבים - אלו הצדיקים שבכל דור ודור...

רבי אלעזר המודעי אומר: גפן - זה ירושלים, שלשה שריגים - זה מקדש, מלך, וכהן גדול, והיא כפורחת עלתה נצה - אלו פרחי כהונה, הבשילו אשכלותיה ענבים - אלו נסכים...

רבי יהושע בן לוי... גפן - זו תורה, שלשה שריגים - זה באר, עמוד ענן, ומן, והיא כפורחת עלתה נצה - אלו הבכורים, הבשילו אשכלותיה ענבים - אלו נסכים.

רבי ירמיה בר אבא אמר: גפן - אלו ישראל, וכן הוא אומר: גפן ממצרים תסיע, שלשה שריגים - אלו שלשה רגלים שישראל עולין בהן בכל שנה ושנה, והיא כפורחת עלתה נצה - הגיע זמנן של ישראל לפרות ולרבות, וכן הוא אומר: ובני ישראל פרו וישרצו, עלתה נצה - הגיע זמן של ישראל ליגאל...

אמר רבי שמעון בן לקיש: אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה - אלו בעלי בתים, אשכולות שבה - אלו תלמידי חכמים, עלין שבה - אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה - אלו ריקנים שבישראל.

שתי הדרשות האחרונות המופיעות במקור זה מתייחסות לאומה הישראלית בכללותה ולמהלך גאולתה, ושתיהן נאמרות על ידי אמוראי ארץ ישראל.^[6] דרשותיהם של תנאים ושל האמורא הבבלי רבא המופיעים בו מתייחסות למימד אחד מסוים מתוך המכלול.

לאור עיוננו בדרשתם של חכמים על הגפן במדרש ויקרא רבא ובבבלי חולין, יש לשאול האם האפיון שהצבענו עליו אכן מייצג מגמה קיימת בדרשותיהם של אמוראי ארץ ישראל. אם כן, הרי שיש להעמיק בה ולברר את מאפייניה, היקפה ומשמעותה.

 

 

 

---