תגובה
* בגליון האחרון של עלון הבוגרים, פורסם מאמרו של ד"ר יהודה פרנקל , המתייחס בעיקר לדרכה, למצבה ולבכיה של הציונות הדתית בעקבות הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. בדברים הבאים הנני מבקש להעיר את הערותי למאמר זה.
א.
מאמר הנכתב בלשון רבים הינו בעייתי הואיל ולא תמיד ברור את מי מייצג כותב המאמר. האם הוא דַבָּרה של כלל הציונות הדתית, או שמא הוא דברם של בוגרי ישיבת "הר עציון" בלבד? אני מגדיר את עצמי גם כציוני דתי וכבוגר ישיבת הר עציון, והריני להודיע בשער בת רבים כי איני מסכים לתיזה שהוצגה במאמר, למעט האסמכתאות והציטוטים (אציין כי הערתי הערה זאת לד"ר פרנקל, והוא הודה בפני כי בכך אכן שגה. מודה ועוזב ירוחם).
ב.
אם זכיתי לרדת לעומקו של המאמר, הרי שהוא קובע שהציונות הדתית צריכה להחליט האם היא מקבלת עליה באופן חד משמעי, טוטלי ובלתי חוזר את כל כללי המשחק הדמוקרטי אם לא. הדמוקרטיה, על-פי הכותב, הופכת לערך עליון ומקודש מאין כמוהו אשר מפניו ראויים להידחות ערכים חשובים אחרים, "קדימויות" ו"עדיפויות" בלשון כותב המאמר.
טוען כותב המאמר, כי הברירה היא אחת: או שותפות ושלמות עם העם או הצטרפות למחנה החרדי (מחנה זה כנראה אינו שייך לעם). גם כאן הריני להודיע, כי הברירה, כפי שהיא מוצגת במאמר, אינה מקובלת עלי כלל וכלל.
אף לא אחד ישלח אותי לזרועותיהם של החרדים אך ורק מפני הטעם שאיני רואה עין בעין את "קדושתה" של הדמוקרטיה כפי שרואה אותה כותב המאמר. האם אנשי "ארץ ישראל השלמה" החילוניים (גנדי, רפול, שרון), השמים את חזון ארץ ישראל השלמה כיום בראש פעילותם – האם הם גם מוגדרים "כחרדים" במובן השגור של המלה? האם גם הם פוגעים בשלמות העם? האם גם הם לא עם? ומי כן העם? (העבודה? מרץ? מימד? דראושה?)
הדמוקרטיה אינה קדושה. היא אך רק מכשיר חשוב באיכות חיינו וצריך להלחם לקיומה ולחיזוקה. אך מכאן ועד היותה הערך החשוב ביותר – רחוקה הדרך.
כותב המאמר, בהתיחסותול דמוקרטיה, שוגה במאמרו שגיאה אותה הוא מייחס לאלה שמייחסים קדושה לסנטימטרים ולמטרים. זוהי אותה ראיה פשטנית וצרה שאינה רואה את מכלול הדברים, וקובעת שהיא מחליטה מה עומד בראש סדר העדיפויות שלה ולאחר מכן – הכל נחשב בעיניה כזניח ובר זילזול.
ג.
קשה לי לייחס חשיבות גדולה להליך דמוקרטי כה גורלי וחשוב הנשען על חודו של קול או שניים – כאשר בטלויזיה נראה ח"כ טאלב א-סנע יושב "במזרח" של אסיפת החמאס בעזרה, ולמחרת הוא יושב בכנסת ישראל בירושלים, מצביע ומכריע בקולו על עתיד ארץ ישראל.
דמוקרטיה צריכה גם לדעת להגן על עצמה מפני תהליכים אוויליים ובלתי אפשריים מהסוג דלעיל, וגם הדמוקרטיה צריכה לנכש מחצרה עשבים (שוטים?) אשר גדלים להם שם בשופי.
ד.
האפולוגטיקה המזוכיסטית העומדת בבסיס המאמר אינה מקובלת עלי. כל רוצח דמו בראשו. אך, התאווה הגדולה שבמאמר לאמץ את הרוצח בחוזקה לחיקנו ולומר לו "אחינו אתה, עד כמה אנו מתביישים בך!" אינה במקומה.
כפי שאני מתרשם, (וכך גם עולה מחוות דעת של המומחים, עמיתיו של כותב המאמר), הרי הרוצח אינו אוויל ואינו מטומטם. הוא עשה מה שעשה מתוך הכרה ברורה וצלילות דעת. אך כותב המאמר מייחס לו, מתוך גישה פטרנליסטית וידענית, דברים שהוא עצמו אינו מייחס לעצמו, היינו השפעה האוירה והשפעות רבנים. מכאן, ועד לחרחורי מדון וריב ומחול שדים וציד מכשפות בתוך מחנה הציונות הדתית הדרך קצרה ביותר.
כלפי מי אנו מקפידים כל כך להתבייש ולהכות על חטא? אם כלפי עצמנו, הרי שהכאה על חטא באופן כה חזק עשויה גם להרוס את בית החזה ללא כל צורך (על דרך הדימויים הרפואיים הרבים השזורים באותו מאמר). לעניות דעתי, אף לא אחד ממנהיגי הציונות הדתית ורבניה לא העלה בדעתו שמישהו יעשה מעשה כה נפשע. כיום, לאחר מעשה, מנסים ליחס לכל אחד השפעה זו או אחרת וכל עם הארץ (אלמנה, שרים, עיתונאים ושוטרים) הופך להיות חוקר ולמדן מופלג בענייני רדיפה, מסירה ופולסא דנורא, ומייחס את הרצחו של רבין לדברים מיסטיים ורוחניים, כשבימים כתיקונם מתייחסים לדברים אלה בשאט נפש, ובבוז רבתי.
ואם מכים אנו על חטא כלפי החילוניים – עם כל הכבוד להם – הרי שלאור השנאה וההסתה שיצאה לאור עם רצח רבין, ברור לי שכל מה שנעשה בכל תחום לא יעלה ולא יוריד. אנו שנואים ודחויים ורצח רבין רק העלה את הדברים על פני השטח ונתן לגיטימציה לאומרם בפה מלא ובראש חוצות, דבר הנותן כנראה סיפוק למזוכיסטים שבמחנינו, הרצים למחנה המסית ונותנים בידם חומרים וכלים להסתה ולהלקאה.
ה.
עברו-חלפו להם הימים בהם היינו פועלים מתוך רצון של "למצוא חן" בעיני אחינו החילוניים, שותפינו לבניה ולעשיה הציונית. אנחנו כיום כאן, לטוב ולרע, בכל שדרות וריקמות החיים. בצבא, באקדמיה, בישיבה, במדע, בפוליטיקה, במסחר, בכלכלה, בהתיישבות, במשפט – ואפילו בכלא. אין לי כל רגשי נחיתות ואין לי גם רגשי עליונות ופטרונות. אני חי את חיי במדינה, כשאני בונה לי את עולמי ואת חיי כהבנתי, וכפי שהמדינה הדמוקרטית מאפשרת לי.
אני חלק אינטגרלי ממדינת ישראל, לא פחות מח"כ טאלב א-סנע וד"ר אחמד טיבי המסתכלים אלי בגובה העיניים ואומרים ועושים כל מה שהם חושבים, ועל זכותם זו נלחמים אבירי הדמוקרטיה התוקפים אותנו ודורשים שנישבע שבועת אמונים לדמוקרטיה.
ו.
השלילה שבה מתייחס כותב המאמר לקידושם של גבולות, סנטימטרים וגרגרים אינה במקומה. מקורה ושורשה של השלילה נובע, לדעתי, מתוך תפיסתו הפוליטית של כותב המאמר, אך מכאן ועד לזלזול המשתמע בקדושת הארץ הדרך רחוקה.
ראשי הישיבה שליט"א העירו כבר על הקלות הבלתי נסבלת ל הויתורים ועל השמחה המיותרת שליוותה את נסיגת צה"ל משטחי יו"ש, המכונה כיום בשם "ההיערכות מחדש".
ז.
הזלזול המשתמע שאותו רוחש המחבר "למטרים ולגרגרים" וודאי גם הביא אותו במאמרו לקרוא למערת המכפלה – "מסגד" (עמ' 48, בסוף הפיסקה הראשונה). לפי טרמינולוגיה זו וודאי שגם הכותל יהפוך בעת הקרובה להיות קיר חייץ למסגד עומר והדרך להפיכת ירושלים המזרחית לבירת פלשתין – סלולה.
גם השפעתו של אברום בורג, שמתח קו ישיר מטהרן לאוניברסיטת בר אילן ניכרת באותה פיסקה במאמר. אם אלו מקורות ההשפעה על כותב המאמר מוטב היה לדברים שלא היו נכתבים כלל וכלל.
טרמינולוגיה אינה דבר זניח והיא מושפעת מהשקפת עולם. אין לי כל ספק כי השפעת תפיסת העולם הפוליטית של המחבר, היא שהביאה אותו להשתמש בביטויים מעין אלו ולהרעיף על ראש הממשלה המנוח ביטויים של הערכה והוקרה אשר אני, למשל, חולק עליהם מכל וכל. העובדה שהמנוח נהרג בנסיבות איומות לא תהפוך אותי, ולא הפכה אותי, למוקירו של המנוח. המציאות מוכיחה עד כמה השקפת עולם משפיעה על בחינת דברים ועד כמה השפעתה קשה על אוביקטיביות.
את המאמר, שהתפרסם בעלון שבות בוגרים מס' 8 בשנת תשנ"ו, מאת בן-ציון ליפשיץ (מחזור ח')
* תגובה למאמרו של ד"ר יהודה פרנקל , שפורסם בעלון שבות בוגרים, גליון ח' (טבת תשנ"ו).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)