32 האר"י (א) – עליית העולמות

  • הרב אוריאל עיטם

מבוא

בשנה שעברה עסקנו בטעם התפילה אצל חכמי ישראל, מרבי סעדיה גאון ועד לרמח"ל. השנה נעסוק בעזרת ה' בטעם התפילה בעולמם של החסידים והמתנגדים, ובהגותם של הראי"ה קוק, הרב סולובייצ'יק והרב יהודה לאון אשכנזי (מניטו). אולם על מנת להבין את משנתם של רוב ההוגים שבהם נעסוק השנה, עלינו לפתוח בחזרה על יסודות מרכזיים ממשנת התפילה של האר"י הקדוש שבה כבר עסקנו בשנה שעברה, כיוון שהיסודות שהציב השפיעו השפעה עמוקה על רבים מהבאים אחריו. שני השיעורים הראשונים יוקדשו לחזרה על דברי האר"י, והדבר יאפשר גם למצטרפים חדשים לצאת עמנו למסע שבו נצעד בשנה זו.

 

יסודות התפילה בדברי האר"י

אנו נכנסים אל עולם התפילה של האר"י דרך שני קטעים מדברי הרב הנזיר בקול הנבואה, המסכמים את דברי האר"י על התפילה:
האדם צריך לעבוד ולתקן העולם במעשה ובדבור. העבודה זו תפלה, לתיקון העולם. בכל יום ובכל תפלה, מתבררים בירורים חדשים, מה שלא נתבררו. באים מוחין חדשים, ואחר התפלה חוזרין ומסתלקין. אמנם כללות העולמות אינם עולים עד ביאת המשיח ב"ב.
                            (קול הנבואה עמ' רמ, פרק סט).
צריך להעלות העולמות ממטה למעלה, ומתקשרים עולם התחתון בעולם העליון ממנו, עד שנמצאים כל העולמות יחד קשורים בעולם האצילות, בעת שמתפללים תפלת י"ח בעמידה, ואח"כ צריך להוריד מעילא לתתא.
בכל יום, מן תחלת התפלה עד ברוך שאמר הוא עולם העשיה. ומברוך שאמר עד יוצר אור הוא עולם היצירה. ומן יוצר אור עד תפלת י"ח הוא עולם הבריאה. וכל העמידה הוא עולם האצילות.
                           (קול הנבואה עמ' רמא, פרק עא).
הקטע הראשון מדבר על בירורים הנעשים בעת התפילה, והקטע השני על העלאת העולמות שמתרחשת בתפילה. אלה המושגים הראשיים שטובע האר"י בנושא התפילה – בירורים, ועליית עולמות.
 

עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה ועשייה)

נפתח בביאור מושג העולמות. אנו פוגשים כאן בדברי האר"י את אחת ממערכות המושגים היסודית ביותר בדבריו: המציאות בנויה במבנה של ארבעה עולמות, המכונים ארבעת עולמות אבי"ע – אצילות, בריאה, יצירה, עשייה.
המקובלים לימדו כי למעלה מכל העולמות הנבראים קיים עולם האצילות, עולם שאינו נפרד מהעולם האלוקי אלא מבטא אותו. עולם האצילות הוא העולם ש"אצל" הבורא, הוא מקושר אליו. עולם זה הוא עולם הספירות, המידות של הקדוש ברוך הוא; בדומה לתכונותיו של אדם, שמשקפות אותו אף על פי שאינן הוא, כך הקדוש ברוך הוא מתגלה דרך הספירות. אי אפשר להפריד בין האדם ובין תכונותיו, או בינו ובין שמו, ועוד יותר מכך אצל הקב"ה.
המקור לשמותיהם של עולמות אבי"ע הוא הפסוק: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיהו מג, ז). "כל הנקרא בשמי ולכבודי" – אלו הספירות שהן שמותיו של הקדוש ברוך הוא, והן מתגלות אחר כך בעולמות הבריאה היצירה והעשייה שהם כבר נפרדים מהקב"ה.
מקור נוסף למושגים אלה הוא פרשת הבריאה, שם מופיעות הבריאה, היצירה והעשייה. פרשת בראשית מתחילה ממושג הבריאה, "בראשית ברא א-להים" (בראשית א, א). בהמשך הפרק הראשון של התורה מופיע מושג זה עוד פעמים אחדות, ובאופן בולט בהקשר של האדם: "ויברא א-להים את האדם בצלמו" (שם, כז). בשאר תיאורי פרשת הבריאה עצמה מופיע בעיקר מושג העשייה, "ויעש א-להים". בפרק ב המתאר גם הוא מזווית נוספת את התהוות המציאות, מופיע הביטוי "וייצר ה' א-להים את האדם" (פסוק ז). אך אין בזה די; ביטוי לקשר עמוק יותר בין הקדוש ברוך הוא ובין העולם מופיע לאחר מכן בהתהוות האדם - "ויפח באפיו נשמת חיים". על ביטוי זה אומר הזהר "מאן דנפח מדיליה נפח". הנשמה אלקית, היא נאצלת מהקדוש ברוך הוא ובזה שייכת לעולם האצילות.
המושגים שונים זה מזה במשמעותם: בריאה היא יש מאין; יצירה מולידה דבר חדש מתוך דבר קיים; עשייה היא פעולה בתוך המציאות הקיימת שאינה בהכרח חידוש. היא יכולה להיות לדוגמה סידור, עירוב, או הרכבה של חפצים שונים יחד. במילים אחרות: אצילות היא אין, בריאה – יש מאין, יצירה – יש חדש מיש, עשייה – יש שאינו חדש. אם כן, מה שמתרחש בפרשת בראשית הוא קודם כל בריאת עולם חדש, ואחר כך בעיקר סידור של הברואים כאשר הם כבר קיימים. בהמשך, אצל האדם, מופיעה גם רמה נוספת - האצלת נשמה בתוך האדם, שמבטאת את עולם האצילות. קביעה זו שלאדם יש נשמה אלקית (ובזה היא שייכת לעולם האצילות), מופיעה כבר בדברי הרמב"ן שהיה מראשוני במקובלים. 
לפי זה כל ארבעת הממדים האלה, שמופיעים בפרשת הבריאה, אינם מתארים את רגע הבריאה בלבד, אלא גם את ההווה. ארבע ההתרחשויות האלו מצויות בכל רגע ורגע.
 

מהלך התפילה – מעולם העשייה לעולם האצילות

את ארבעת העולמות מקשר האר"י לשלבי התפילה, כפי שמופיע בעקבותיו בסידורים רבים בנוסח עדות המזרח. מברכות השחר עד "ברוך שאמר" נמצאים בעולם העשייה; בפסוקי דזמרא בעולם היצירה; בקריאת שמע וברכותיה בעולם הבריאה; בתפילת עמידה בעולם האצילות.
בתוך דברי האר"י, אין הסבר שמסביר מדוע כל קטע בתפילה שייך לעולם שהוא מקביל לו. כיוון שההסברים אינם גלויים, אפשר לחשוב שיש כאן עיסוק בפעולות טכניות – אומרים חלקים ממשפטי התפילה ופועלים באמצעותם בעולמות עליונים. אולם בעומק, הפעולות הנראות כטכניות הן רק הצד החיצוני, ובפנים מתחוללת התרחשות רוחנית עמוקה מאוד ובעלת משמעות.
דברי האר"י נשגבים ועליונים, אבל ננסה לפענח לפחות משהו מהמבנה הזה. נתחיל מברכות השחר. לפי הגמרא, ברכות השחר אמורות להיאמר תוך כדי עשיית הפעולות הרגילות של הבוקר. מברכים כשקמים מהמיטה, מברכים כשמתלבשים, מברכים כשנועלים נעליים וכן הלאה. רק בהמשך עברו ברכות אלו לבית הכנסת. הברכות האלו שייכות למעשים ועל כן לעולם העשייה. סדר הקרבנות שייך גם הוא לשלב זה של התפילה, וגם הוא מתאר עשייה.
לאחר מכן באים פסוקי דזמרא, שהם פרקי שירה. שירה היא יצירה. בשלב זה אנו מתבוננים על העולם בעיניים של שירה, דרך שירתו של דוד המלך. שירה היא משהו חי, משהו שנוצר ומתהווה. אנחנו עדיין באותו עולם שבו היינו בברכות השחר, אבל מחליפים את המשקפיים, ולא מסתכלים עליו דרך תיאורים מעשיים אלא דרך שירה. פסוקי דזמרה מדברים על המציאות הקיימת, אבל מתארים כיצד הקדוש ברוך הוא מצמיח אותה ויוצר בתוכה. כך התפילה עוברת ממבט של עשייה למבט של יצירה.
הברכה הראשונה של קריאת שמע עוסקת בעיקר בבריאת העולם. הברכה השנייה של קריאת שמע מייצגת גם היא בריאה, כיוון שהיא עוסקת בהופעת התורה – שגם היא בריאה שחודרת לעולם. גם את יציאת מצרים המתוארת בברכה השלישית אפשר לראות כסוג של בריאה. ניסי מצרים העידו באופן מקיף וכולל כי יש בורא ומנהיג לעולם (ראה למשל בדברי הרמב"ן שמות יג, טז). כאן אנו מתבוננים כבר על הבריאה ופוגשים לא רק את היצירה בתוך המציאות, אלא אף את פעולות החידוש של הקדוש ברוך הוא יש מאין. חידוש העולם, חידוש התורה, חידוש הגאולה.
האמירה שתפילת עמידה שייכת לעולם האצילות היא אמירה משמעותית, שמשנה את ההסתכלות שלנו כלפי מהותה של תפילה זו. על פיה בתפילת העמידה אנחנו מצויים כביכול אצל הקדוש ברוך הוא. כיצד משתקפת קביעה זו בתפילה? השלב בתפילה שבו המילה "אתה" נוכחת במיוחד הוא תפילת העמידה, שכל ברכותיה חותמות ב"ברוך אתה ה'", וארבעת ברכותיה הראשונות גם פותחות בה (ברוך אתה, אתה גבור, אתה קדוש, אתה חונן). אנו פונים בה ישירות אל הקדוש ברוך הוא. מי שניגש לתפילת עמידה מתוך עמדה של בקשות בלבד, וכולו אומר רק "אני, אני, אני", עשוי להחמיץ את ההתרחשות המיוחדת בתפילה – אשר פונה שוב ושוב אל "אתה, אתה, אתה".
ייתכן שמתרחשת בתפילת העמידה מהפכה עמוקה יותר. בסוף תפילת העמידה באה ברכת "המחזיר שכינתו לציון". בשלב זה כבר לא ברור האם אנו עדיין מבקשים בקשה בשביל עצמנו, או בשביל הקדוש ברוך הוא, ששכינתו תשוב להתגלות. העמידה הנפרדת שלנו מול הקדוש ברוך הוא הולכת ומיטשטשת, ונוצר שילוב ואיחוד בין הבקשות שבשבילנו ובין הבקשות שבשבילו.
מהלך התפילה משנה את מבטנו על העולם. מה שנראה לנו לפני התפילה כאוסף של מעשים הופך ליצירה. אפשר להסתכל על פסל שעושה כל מיני מעשים בחומר הגלם שלו, ולראות בהם פעולות טכניות, עד שמתגלים תווי ההיכר של הפסל – והוא כבר הופך בעינינו ליצירה אמנותית. המעשים מתגלים כיצירה. אחר כך אנו נחשפים לחידוש שביסוד המציאות - לבריאה. רק לאחר שלושת שלבים אלו, נעלה מהמציאות אל מפגש עם הקדוש ברוך הוא בתפילת העמידה. בתפילת העמידה אנו עומדים לפניו ממש, נמצאים "אצלו" בעולם האצילות.
כל המהלך הזה מכניס אותנו עמוק פנימה, ואחרי תפילת עמידה באים שלבי היציאה החוצה, שלושה שלבים של חזרה אל המציאות.
את החלק הבא אחרי תפילת העמידה – תחנון ונפילת אפיים, משייך האר"י עדיין לעולם האצילות, ורק מאשרי ואילך מתחילה התנועה בחזרה. זה מפתיע מעט, כיוון שבתפילת העמידה עומדים מול ה', ואילו נפילת אפיים נראית אחרת באופייה. אפשר להסביר שבתחנון אנו ממשיכים את הבקשות, ומ"אשרי" ואילך אנו חוזרים לעסוק בשבחים. אפשר לשבח מישהו בלי לעמוד מולו, אך בקשה דורשת נוכחות של מי שממנו מבקשים.
האר"י מתאר גם את מבנה סופה של התפילה:
באומרינו אשרי יושבי ביתך עד תפלה לדוד אנו מורידין השפע מן האצילות אל הבריאה ואין הכונה להוריד עולם הבריאה בעצמו, וכן עד"ז עד אין קדוש כה' כי אין בלתך כי אז אנו מורידין השפע מיצירה לעשיה, ואח"כ בעלינו לשבח אז יורדין העולמות הנזכרים כל אחד במקומו.
(שער הכוונות – דרושי תפילת השחר, דרוש א).
עליית העולמות, עד לאצילות שבה אנו בתפילת עמידה, מחוללת יצירה של שפע, ומתפילת אשרי והלאה הולך השפע ויורד מעולם לעולם עד שמגיע לעולם העשייה. השפע שמגיע לעולם – הוא הפרי היומיומי של עבודת עליית העולמות שבתפילה.