33 האר"י (ב) – בירור הניצוצות

  • הרב אוריאל עיטם
בשיעור הקודם פתחנו את עיוננו לשנה זו, שתוקדש בעזרת ה' לטעם התפילה בעולמם של החסידים והמתנגדים, ובהגותם של הראי"ה קוק, הרב סולובייצ'יק והרב יהודה לאון אשכנזי (מניטו). על מנת להבין את משנתם של רוב ההוגים שבהם נעסוק השנה, פתחנו בחזרה על יסודות מרכזיים ממשנת התפילה של האר"י הקדוש שבה כבר עסקנו בשנה שעברה, כיוון שהיסודות שהציב השפיעו השפעה עמוקה על רבים מהבאים אחריו. שני היסודות הללו הם בירור הניצוצות ועליית העולמות.
בשיעור שעבר עסקנו במושג עליית העולמות, והפעם נעסוק בבירור הניצוצות.
 

כל תפילה שונה מקודמתה

בקטע יסודי בדבריו, האר"י מדבר על ההבדלים בין התפילות של הימים השונים בשנה:
אמנם אין הענין כן, אמנם בכל תפלה ותפלה מתחדשים מוחין חדשים גמורים לגמרי, ואין לך כל תפלה ותפלה שלא יתחדש אז אורות חדשים לא ראי זה כראי זה. וצריך שתדע כי הנה יש הפרש גדול בין תפילות החול ובין תפילות ראשי חדשים ובין תפילות ימים טובים ובין תפילות חולו של מועד ובין תפילות השבת. וגדולה מזו כי אפילו בי"ט עצמו אינו דומה תפילות הפסח לתפילות השבועות או לתפילות הסוכות כו'. וגדולה מזו כי גם בימי החול עצמן אינו דומה תפלת יום זה לתפלת יום שלפניו, וגדולה מכולם שאפילו ג' תפילות שבכל יום ויום יש הפרש גדול בהם, ואינו דומה תפלת הבקר לתפלת המנחה או לתפלת ערבית. סוף דבר שאין לך תפלה מיום שנברא העולם עד לעתיד לבא שתהיה דומה לחברתה כלל ועיקר.
וטעם הדבר הוא, כי הנה כבר ביארנו כי כל התפילות הם כדי לברר הבירורים שיש באותם הז' מלכים שמתו. והנה בכל יום ויום ובכל תפלה ותפלה מתבררים בירורים וניצוצים מחודשים מה שלא נתבררו עד אז, והנה כמו שהבירורים הנבררים בכל תפלה אינם דומים לבירורים שבתפלה האחרת, כי אותם הבירורים הראשונים כבר נתבררו אז בתפלה הראשונה, ועתה בתפלה האחרת מתבררין ונתקנים בירורים אחרים מחודשים ואינם הראשונים עצמם, ואם כן כפי ערך הניצוצות המתבררין באותה התפלה כך יהיה אז ערך המוחין שימשכו בזו"ן (= זעיר אנפין ונוקבא) ובמה שלמעלה מהם. וכעין דבר זה היה בענין המשכות האורות בק"ש, כי אין ק"ש בעולם שתדמה לחברתה לסיבה הנזכרת. וזהו הטעם שנצטוינו תמיד להתפלל תמיד ג' פעמים ביום ולקרות ק"ש פעמים ביום, ואם ביטל אחת מהם נקרא מעוות לא יוכל לתקון. והטעם הוא לפי שבכל תפלה ותפלה ובכל ק"ש וק"ש מתבררין בירורים מחודשים ונמשכים ג"כ מלמעלה מוחין חדשים מה שלא נעשה לעולם בשום תפלה או ק"ש אחרת.
               (ספר עולת תמיד – שער כללות התפילות).
אנו יודעים שבימים מיוחדים יש הוספות שונות לתפילה, אבל לפי האר"י התפילות השונות מעידות על ההתרחשות העמוקה ששונה ממש מיום ליום. ההבדל אינו רק בין חג ליום חול: התפילות משתנות לא רק מחג לחג, אלא אפילו בין יום ראשון ליום שני יש הבדל, ולא רק בשיר של יום אלא במה שמחוללת התפילה כולה. מה ההבדל בין תפילות החול הדומות? האם נבנה משהו מכלל התפילות?
מסביר האר"י שהסיבה לכך שפעולת כל תפילה שונה מחברתה היא שכל תפילה באה לברר בירור בעולם, וכל בירור הוא חדש ואינו זהה למה שהתברר בתפילות הקודמות. כאן מתעוררת השאלה: מה היחס בין הסבר זה ובין ההסבר הקודם, שביאר את ההבדלים בין ימי החול השבתות והמועדים? אם בכל תפילה מתרחש בירור חדש מפני שהבירורים הקודמים התבררו כבר, למה היה צורך להקדים ולדבר על ההבדלים בין תפילות החול, השבת והמועדים  מצד אופיים של הימים? תחילה עלינו להסביר את מערכת המושגים שעומדת בבסיס מושג הבירורים והאר"י עובר לדבר עליה – מיתת המלכים.
 

עבודת הבירורים בתפילה

בתפיסה הרווחת העולם נוצר יש מאין. בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ – הכוונה שלא היו כלל שמים וארץ, ואז אלוקים ברא אותם. תורת הסוד מסבירה את הבריאה אחרת, ומתארת תהליך הופעה והשתלשלות מהאלוקות, מדרגה אחר מדרגה משמימיות לארציות, עד שנוצר העולם כפי שאנו מכירים אותו.
המשך פרק א בבראשית, מבריאת האור ואילך, ממשיך לכאורה את תהליך הבריאה שהתחיל בבריאת השמים והארץ, אך הפסוק השני נראה חריג: "והארץ היתה תהו ובהו". לא ברור מה מקומו של פסוק זה במהלך הבריאה.
האר"י מסביר שהארץ היתה לתהו ובהו. התרחשה בה שבירה. אלוקים ברא את העולם, אבל העולם קרס והפך לתהו ובהו. התרחשות זו נקראת בזוהר "מיתת המלכים" (והיא נרמזת בסוף פרשת וישלח, בתיאור מלכי אדום שמלכו ומתו) ובדברי האר"י גם שבירת הכלים. זהו עולם התוהו שמתואר בזוהר (ומופיע כמה פעמים גם בדברי הרב קוק). הפסוקים הבאים, המתארים את התהליך שמבריאת האור ואילך, מתארים בעצם את בנייתו של עולם התיקון, המתקן את העולם הראשון שחרב והפך לתהו. כשמעיינים היטב בדברי האר"י מבינים שאין הכוונה לתאונה, העולם לא קרס בגלל טעות או כישלון, אלא כך קרה במכוון למען מגמה אלקית. מכל מקום, נוצרה מציאות שבנויה משברי כלים, ובתוכם ניצוצות אלוקיים רבים מאוד. בששת ימי הבריאה אלוקים מתקן את השבירה תיקון בסיסי – בורא את עולם התיקון, אך שאר מלאכת התיקון הוטלה עלינו. השלמת התיקון היא תפקידו של האדם מסוף בריאת העולם ועד היום.
אחת הזירות המרכזיות של התיקון מתרחשת בתפילה. כל תפילה דולה ניצוצות קדושה מבין שברי הכלים, והם עולים ומעוררים מציאות חדשה למעלה. לכן בכל תפילה מתרחש בירור חדש. ההתרחשות המתוארת בדבריו פועלת אמנם בעולמות העליונים, אך ננסה להבין זאת גם באספקלריה של מה שמתרחש על הקרקע, בתפילה שלנו.
עבודת העלאת הניצוצות מתרחשת היכן שיש שברי כלים. בתורה, למשל, נוכל לומר אולי שאין שברים אלא רק אורות. בתפילה עולים המשברים שלנו, הבעיות שלנו ושל המציאות הסובבת אותנו (כולל החסרונות המהותיים של כלל המציאות ושל העולמות כולם), ועמם אנו עומדים לפני ה'. זו כבר עבודה של בירור ניצוצות – לוקחים את השברים שבחיים ומפגישים אותם עם הקדוש ברוך הוא. התפילה היא הרגע שבו כל מה שעובר עלינו בחיים מקבל משמעות, הוא נעשה חלק מהעמידה לפני ה'. איננו מתמודדים עם אירועים מקריים באופן נקודתי, אלא מעלים את כולם למפגש הזה. כל מרחב החיים הופך לחלק מהתפילה, כולו הופך לחיים של שליחות, למשימה גדולה של תיקון. כשאנו חיים את חיינו באופן הזה, ממילא זה משפיע גם על כל העולמות.
האר"י מתאר את המתרחש בעולמות העליונים, אבל התרחשות זו נובעת מכוח התפילה של המקובל כאן, מכוח התהליך שהוא עובר בתפילתו.
 
נשוב לשאלה שבה פתחנו: בדברי האר"י אנו רואים שיש הבדלים בין תפילות הזמנים השונים, ובנוסף יש הבדל בין כל תפילה לחברתה כיוון שבכל פעם אנו מבררים בירור אחר. למעשה אלו שתי אמירות – יש הבדלים בין סוגי התפילות לפי אופיו השונה של כל זמן (חגים שונים, ימים שונים בשבוע), והבדל שישנו ממילא בין כל תפילה לזו שלפניה מעצם עובדת היותה חדשה. לפי ההסבר השני, מדוע יש צורך בהסבר הראשון? אם בכל יום מתחדש בירור שלא היה אתמול, איזו משמעות יש להבדל בין ימות החול לשבת, או בין המועדים לשאר ימות השנה, הרי ממילא גם כל יום חול שונה מחברו?
 

המסגרת הכללית והבירור הפרטי

המשך הדברים מיישב את קושייתנו, ועשוי לחדד לנו את העיקרון שבו אנו עוסקים.
כי הנה כבר ביארנו כי כל התפילות הם כדי לברר הבירורים שיש באותם הז' מלכים שמתו. והנה בכל יום ויום ובכל תפלה ותפלה מתבררים בירורים וניצוצים מחודשים מה שלא נתבררו עד אז, והנה כמו שהבירורים הנבררים בכל תפלה אינם דומים לבירורים שבתפלה האחרת, כי אותם הבירורים הראשונים כבר נתבררו אז בתפלה הראשונה, ועתה בתפלה האחרת מתבררין ונתקנים בירורים אחרים מחודשים ואינם הראשונים עצמם, וא"כ כפי ערך הניצוצות המתבררין באותה התפלה כך יהיה אז ערך המוחין שימשכו בזו"ן ובמה שלמעלה מהם.
                                                           (שם).
בכדי להבין זאת, נדמיין את עצמנו נכנסים אל ארמון גדול מלא חדרים שאותו אנחנו צריכים לתקן. ביום הראשון ניכנס אל החדר הראשון, ונתקן חלק ממה שבתוכו, את החלק שמיועד לפעם הזו, ורק ביום ראשון הבא נחזור לחדר זה להמשיך לתקנו. ביום השני נעבור לחדר השני, ונתקן גם בו את התיקונים הדרושים, וכן הלאה. ביום שבת אנחנו נמצאים בקומה אחרת לגמרי של הארמון ומטפלים במה שדורש שם טיפול, ונחזור לשם בשבת הבאה להמשיך. כל זמן הוא מרחב, כל מועד וסוג הבירורים שלו. ההבדל בין שתי האמירות הוא למעשה ההבדל בין כללים לפרטים: מצד המסגרת הכללית – יש מרחב של תיקון שבו אנו מצויים בימי החול, מרחב של תיקון בשבת וכן הלאה; אבל מה אנחנו עושים בתוך כל מרחב, מהם הפרטים שאנחנו מתקנים בכל מסגרת זמן, זה משתנה מיום ליום. תפילת שחרית השבת תהיה דומה מבחינת המסגרת הכללית לשחרית של השבת שעברה, אבל בתוכה אמורה להתחולל התרחשות חדשה. זו דרך אחת להבין את היחס בין שתי האמירות.
 

הזמן המחזורי והקווי

אך אפשר להבחין בין הכללים לפרטים באופן עמוק יותר. לפי אפשרות זו, האמירות אכן שונות במהותן: ממבט אחד אנו חוזרים על אותן תפילות, וממבט שני כל תפילה היא חדשה לגמרי. את ממד הזמן אפשר לתפוס בשתי דרכים – מעגלית וקווית, תנועה מחזורית החוזרת על עצמה מול התקדמות תמידית קדימה. מבחינה מסוימת אנו חווים את המחזוריות – בסוף כל שבוע אנו מוצאים את עצמנו שוב בשבת, ובסוף כל שנה יגיע מחדש ראש השנה, ולפעמים אנו חווים את ההתקדמות למקומות שבהם לא היינו אף פעם. ביום ההולדת, למשל, אפשר להרגיש את שני הצדדים; אנו נמצאים ביום שהיינו בו גם בשנה שעברה, אבל הפעם בגיל שאליו הגענו רק עתה. מבחינה מעגלית התפילות של כל השבתות שוות, מכיוון שכל שבוע הוא מעגל שלם שבו נמצאת השבת. כל התפילות של פסח שוות, וכל התפילות של סוכות שוות, מפני שמעגל המועדים חוזר על עצמו מדי שנה. מבחינה מסוימת אנו מוצאים את עצמנו בכל פעם באותו סוג של עבודה. מבחינה אחרת, אנו מצויים כל הזמן בהתקדמות – ובממד קווי זה מתרחשים הבירורים, בכל יום בירור חדש שלא היה מששת ימי בראשית.
בכל יום מתחיל מעגל חיים חדש, ואנו פותחים אותו בתפילה. זו ההתרחשות המחזורית, בכל פעם אנחנו מתחדשים באותו אופן, באמצעות תפילה דומה. לעומת זאת בהתרחשות הקווית, בכל תפילת שחרית יש ניצוצות אחרים שצריך לתקן ולהעלות הנוגעים ליום הייחודי שבו אנו נמצאים, שמעולם לא היה ולעולם לא ישוב, עד להשלמת כל התיקונים וביאת המשיח. שתי ההתרחשויות הללו מתרחשות במקביל, באותן תפילות.
למעשה, ההתרחשות הקווית היא הציר ההיסטורי, תנועה ארוכה של התקדמות העולם. תפיסה זו עומדת ביסודו של הראי"ה קוק, בין השאר בדבריו על התפתחות העולם (אורות הקודש ב, התעלות העולם; ועוד). האמון שלו בהתקדמות של העולם אינו סתם בשל אופי אופטימי, אלא מסקנה מתפיסתו של האר"י שהעולם כולו נע לקראת השלמתו, משבירה לתיקון, ובכל יום מתוקנים עוד ניצוצות בדרך אל התיקון השלם.
שני הממדים הללו מקבילים לשני הטעמים המוכרים של תפילת העמידה, המופיעים בגמרא – תפילות כנגד תמידין ותפילות כנגד אבות. התפילה המקבילה לקרבן התמיד היא תפילה קבועה, התרחשות שחוזרת על עצמה בכל מעגל חיים של יום.  לעומת זאת, האבות שייכים להתרחשות הקווית, הם הפותחים את מסלול ההתקדמות שסופו בביאת המשיח. אברהם אבינו הוא נקודת הזינוק של התהליך, ויעקב כבר מסמן את היעד הסופי, "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", אחרית הימים.
 

מעגל ההתרחשות היומי

כאמור, שני הממדים נוכחים בתפילה שלנו, כיוון שאנחנו עדיין בתהליך. בימי דוד ושלמה, למשל, כמעט לא היה צורך בהתרחשות הקווית, כיוון שכביכול לא היה חוסר. המציאות השלמה איננה מייתרת את הצורך בתפילה, אלא שהתפילה המרכזית בה היא המחזורית. במקום אחר האר"י אכן כותב שלפני הפירוד בין פרצופי הזכר והנקבה, קודשא בריך הוא ושכינתיה, לא היה צורך בעבודה של בירורים. נוסח ה"לשם ייחוד", המציין מפגש בין הקדוש ברוך הוא ושכינתו, מכוון לחזרה למצב מעין זה.
ננסה מעט לפרט מהי ההתרחשות החוזרת בכל מעגל. כל מעגל מתחיל מהלילה – כשהאדם ישן, במובן מסוים הוא נולד מחדש. הוא דומה לתינוק, שבמשך רוב היממה ישן, ואף שכלפי חוץ לא רואים בו שינוי – זה הזמן שבו מתחוללים בו תהליכי צמיחה. תפילת ערבית מכינה אותנו להתרחשות הזאת, לשיבה אל נקודה הראשית. בבוקר אנו מתעוררים מחדש, ותפילת שחרית נותנת לנו שפע ליום הבא שלפנינו. תפילת מנחה, לדברי האר"י במקום אחר, באה לשמר את מה שהשגנו בתפילת שחרית. זו הסיבה שמנחה קצרה הרבה יותר – את עיקר העבודה עשינו בשחרית, ובמנחה אנו צריכים רק לחזור לשם. לשחזר את החלומות שחלמנו בבוקר, את השאיפות שקצת התרחקנו מהן בסבך של היום – אך לא מאוחר לחזור אליהן שוב. בערבית אנו סוגרים את היום בתנועה לקראת הראשית הבאה.
בכל יום אנו חיים בתוך ההתרחשות המעגלית-מחזורית החוזרת על עצמה מחדש, וגם נוטלים חלק בתוך ההתרחשות הקווית, החותרת לקראת התיקון העתידי של ימות המשיח.
 
בשעור הבא נעבור כבר לעולמה של החסידות, וננסה לגלות איך היא פיענחה את שתי הסוגיות שהבאנו מהאר"י בשיעור הקודם ובשיעור זה: סוגיית עליית העולמות וסוגיית בירורי הניצוצות.