34 הבעל שם טוב (א) – יסודות התפילה

  • הרב אוריאל עיטם
התפילה בחסידות תופסת מקום מיוחד. היא עולם רחב ועמוק מאוד, שלא נוכל להתקרב להקיף את כולו. העובדה שספרי החסידות אינם כתובים בדרך כלל באופן שיטתי ומסודר, בייחוד אצל הבעש"ט וראשוני החסידות, מוסיפה לקושי. את עיסוקנו בחסידות יש לראות בתור פתיחת שער לתורה ייחודית זו, ולא בתור סיכום שלה. מתוך השערים שנפתח בלימוד זה, אפשר יהיה להוסיף וללמוד בהרחבה מתוך כתבי החסידות עצמם.
רבי ישראל הבעל שם טוב הוא דמות ייחודית מאוד, כפי שמשתקף כבר בשמו – "בעל שם", כלומר דמות המתוארת כבעלת יכולות ריפוי וכוחות החורגים מדרך הטבע. הוא חי בשנים ת"ס-תק"כ (1700-1760). כשרמח"ל נפטר, הבעש"ט כבר היה בשיא פעילותו, באזורים אחרים – במזרח אירופה. הבעש"ט היה מסוג הדמויות שבנו סביבן חבורה, בדומה לאר"י ולרמח"ל. אצל הבעש"ט העניין החברתי התבטא לא רק בבניית החבורה, אלא גם במבט העמוק כלפי כל יהודי ויהודי. הוא קירב את המושג דבקות לאנשים פשוטים שבכלל לא דיברו במושגים כאלה. באחד מהקטעים היחידים שכתב בעצמו, אגרת הבעש"ט, הוא מתאר כיצד עשה עליית נשמה והגיע לעולמות עליונים – כשמטרתו העיקרית שם הייתה דאגה להצלת עם ישראל. זו דוגמה שמראה על קרבת האלוקים הנדירה של הבעל שם טוב, ועם זאת על יחסו כלפי כל יהודי כאשר הוא.
הדגשים הללו באו לידי ביטוי גם בהמשך החסידות, וכל ענף בחסידות הציב במרכז אחד מהם או יותר, אבל אצל הבעש"ט הופיעו כל הדגשים הללו יחד.
עוד מאפיין מיוחד של הבעש"ט הוא היכולת להפוך את גישתו לתנועה. היו צדיקים שהייתה להם השראה רוחנית אדירה, אבל הם לא הצליחו להצמיח תנועה שתקלוט את האיכות המיוחדת שלהם ותמשיך אותה. התלמידים של הבעש"ט הצליחו לתרגם את תורתו לשיטה שאפשר שהעביר הלאה. אמנם תרמה לזה ההידבקות באישיותו של הבעש"ט, אך גם התכנים שלו כללו הדרכות קונקרטיות שאיפשרו את ההעברה הלאה.
התפילה, נושא עיסוקנו, הייתה מרכזית מאוד אצל הבעש"ט. מספרים עליו כי בשעת התפילה הוא היה כביכול בעולם אחר. לעיתים רעד על-טבעי היה אוחז בו, עד שהיה ניכר כי הוא איננו כאן. תפילתו של הבעש"ט היא כנראה התרחשות רוחנית שלא נוכל ליישם, אך נוכל לראות את ההדרכות שמסר לתלמידיו כיצד להתפלל.
לפני שנראה כיצד הבעש"ט מיישם את העקרונות שטבע האר"י (היסודות של בירור הניצוצות והעלאת העולמות), נראה את העקרונות שטבע הבעש"ט עצמו בתנועת החסידות.
 

מלוא כל הארץ כבודו

יסוד היסודות של החסידות הוא "מלא כל הארץ כבודו", "לית אתר פנוי מיניה" (לא נעסוק כאן בהבדלים המסוימים שיש בין שני ביטויים אלה). יסודות אלו מלמדים כי העולם כולו מלא נוכחות אלוקית.
אחת ההמחשות הידועות ליסוד זה היא משל החומות. המשל מובא בכמה מקורות, ונראה שהקדום ביותר הוא בספר דגל מחנה אפרים, מאת נכדו של הבעש"ט:
משל מאא"ז זלל"הה למלך שעשה מחיצות רבים באחיזת עינים זו לפנים מזו וגם סיבוב מן כותל וכותל נהרות וגם חיילות רבים מבוהלים וגם דובים ואריות ושאר חיות מבוהלים בכדי שיראו מגשת אליו... ואור המלך מאיר בכל העולמות וכבודו מלא את הארץ, רק הכתלים והסבובי' הם המסתרים את פני המלך והא באחיזת עינים. וכרוזים יוצאים כל מי שיבוא אל המלך יתן לו המלך עושר וכבוד ויהיה שר אצלו עומד בהיכלו. ומי הוא שאינו רוצה בזה, רק כשבא לחומה ראשונה ורואה כמה ארכה וגבהה ושאר דברים המבהלים לבבות בני אדם, נסוג לבבו אחור. ויש מהם שהולך כמה חומות זו לפנים מזו, ושם יש שרים נכבדים ממונים מאת המלך מפזרים ממון רב לבוא לפנים מן החומות, ולפעמים אחרי רואו שיש לו כל הון יקר וכבר מצא ידו ואוצרות ממון נסוג אחור. אע"פ שראה כבר שהלך כמה חומות ונהרות ואין שם פגע רע ואין מים ואין חומה, מ"מ אחר אשר כל חומה וחומה גבוה ורחבה מראשונ' ואיומה כדי להבהיל יותר שלא יקרב מי שירצה אל המלך. אבל לבן המלך אשר מעיו המו אל אביו, וגם רחמי אב על הבן לקרב אותו לאור פניו... כשבא לחומת ולנהרות וחיילות ודובים וכל המבהילים ומסתירים את פני המלך תמה עצמו למאוד, מה זה מלך רחמן כמותך כרחם אב על בנים תסתיר עצמ' בהסתרות כאלו ואנה אני בא, וצועק א-לי א-לי למה עזבתני, ובכח לבבו הבוער והנשבר לבוא אל אביו מוסר עצמו ודוחק עצמו בכחו לדלג על החומות ונהרות ומפזר כל הונו לחיילות הסובבים שמה. ובראות אביו געגועיו ומסירות נפשו ושוועתיו עלה באזני אביו המיל' והסיר האחיזות עינים הללו וירא אין שם חומה ולא שום מסך מבדיל רק ארץ מישור וגנות ופרדסים והכל עונג ומשרתי המל' עומדים בלבושי יקר וכל מיני מזמרים עומדים והמל' יושב על כסא מלכותו והארץ האירה מכבודו... ויאמר המל' קום בני חביבי, ויושט לו שרביט הזהב אשר בידו ויחזקהו וילבישהו הודו ואורו ולבושו וכתרו נתן בראשו, ואמר לו לא למענ' ועליך עשית את כל זאת רק למען נסותך ולדעת את אשר בלבבך יראתך ואהבתך אלי... והנמשל מובן...
                                     (דגל מחנה אפרים, הפטרת תבוא).
"הנמשל מובן", חותם הדגל מחנה אפרים. בפשטות, הכוונה היא שהעולם כולו הוא אחיזת עיניים. נדמה כאילו המציאות חוסמת בעד הופעת האלוקות, אך ככל שנפשיט יותר את המציאות מלבושיה – נגלה יותר את האלוקות שקיימת ומסתתרת בתוכה.
 

צהר תעשה לתיבה

הפסקה הבאה שנראה לקוחה מספר בעל שם טוב על התורה, שהוא ספר הבנוי מדברי הבעש"ט שנאספו ממקורות שונים. באופן כללי, הבעש"ט לא כתב ספרים, ותורות בשמו מובאות רק בספרים שכתבו תלמידיו. הליקוטים הרבים ביותר מופיעים בספר בעל שם טוב על התורה, ושם, בפרשת נח, מובאת חטיבה שלמה ושמה "עמוד התפילה", שבה נאספו דבריו העוסקים בתפילה.
שמעתי ממורי זלה"ה הן בסדר הלימוד הן בתפילה אם הוא מבין פירוש המלות בתפילה ומבין פשט ההלכה בלימודו אז מקשר מלכות שהוא דיבור אל הבינה שהוא מחשבה, ודברי פי חכם חן: (תולדות יעקב יוסף ריש פרשת ואתחנן דף קע"ו ע"ג).
                         (בעל שם טוב על התורה, עמוד התפילה עו).
בפסקה זו אומר הבעש"ט עיקרון שנראה בסיסי: המחשבה צריכה ללוות את הדיבור בתפילה. מושגים אלה, המחשבה והדיבור, מובאים רבות אצל המגיד ממזריטש, תלמידו של הבעש"ט. הוא משייך את הדיבור לספירת המלכות ואת המחשבה לספירת הבינה. אולם גם בלי להרחיב במשמעות הדברים, העיקרון נראה פשוט – כשמתפללים צריך לחשוב על מה שאומרים. עד כאן נראה שאין חידוש, כל מי שידבר על עניינה של התפילה יסכים לזה. בפסקאות הבאות נראה כיצד גישתו של הבעש"ט בנוגע לתפילה שונה לחלוטין מכל ההדרכות המוכרות.
אחת הפסקאות המשמעותיות של הבעש"ט בנושא התפילה פותחת בפסוק "צהר תעשה לתיבה":
צוהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה וגו'. ריב"ש ע"ה אמר, צוהר תעשה לתיבה, שתהיה התיבה שאדם מדבר בתורה ובתפילה מצהיר, כי יש בכל אות עולמות ונשמות ואלהות, ועולים ומתקשרים ומתיחדים זה עם זה, עם אלהות, ואחר כך מתיחדים ומתקשרים יחד האותיות ונעשה תיבה, ואחר כך מתיחדים יחודים אמיתיים באלהות, וצריך האדם לכלול נשמתו בכל בחינה ובחינה מהנזכר ואז מתיחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול עד אין שיעור, וזהו תחתיים שניים ושלישיים וגו', דהיינו עולמות ונשמות ואלהות, תלת עלמין אית ליה וכו' (זוהר ח"ג קנ"ט א), וצריך לשמוע בכל תיבה מה שאומר, שהשכינה עולם הדיבור (שם ר"ל א) מדברת והוא שושבינא לה, צוהר, שתצא בבהירות, ולעשות נחת רוח ליוצרו, וצריך אמונה גדולה לזה, דהשכינה נקראת אמונת אמן (שם ט"ז ב) ובלא אמונה נקרא חס ושלום נרגן מפריד אלוף (משלי ט"ז, כ"ח), ואל אמה תכלנה מלמעלה, היינו אמא, או יש לומר אחר שיצא התיבה מפיו אין צריך לזכור אותה להלן, והענין שלא יראה שהולכת למקום גבוה, דוגמא שאין יכול לראות בשמש, וזהו תכלנה מלמעלה, ובמה אתה יכול לעשות כן, בא אתה וכל ביתך אל התיבה היינו בכל גופך וכוחותיך תבוא אל התיבה: (צוואת הריב"ש דף ח' ע"ב, ובספר אור תורה)
                                                                  (שם, טו).
בדרך כלל האותיות נתפסות בתור סימנים, שאם מצרפים אותם באופנים המוסכמים, נוצרים צירופים בעלי משמעות. לעומת זאת, הבעש"ט מורה דווקא לפרק את המילים לאותיות כדי לעמוד על העומק הפנימי שלהן, "כי יש בכל אות עולמות ונשמות וא-להות".
אנו מכירים אמירות קודמות יותר בסגנון זה, שלפיהן האותיות של לשון הקודש הן הרבה יותר מסתם סימנים מוסכמים כמו בשפות אחרות; ועדיין, בדרך כלל ההבנה היא שכאשר האותיות יוצרות מילים ומשפטים, משמעותו של המשפט גדולה ממשמעותן של האותיות כשלעצמן. את התובנה העומדת בבסיס דברי הבעש"ט, אפשר לדמות לשולחן למול חלקי העץ המרכיבים אותו – המבט הפשוט הוא שיש חשיבות כלשהי לחלקים, אבל השולחן הוא בעל הערך השלם; אולם בעיני מי שמביט על השולחן בתור חפץ שמורכב מאטומים ומולקולות, החלקיקים המרכיבים את השולחן הם בעלי אנרגיה עוצמתית הרבה יותר. זהו המבט של הבעש"ט, שמזהה את האנרגיה באטומים של התפילה, באותיות.  אם הנשמה מסוגלת להסתכל כך על התפילה, התפילה מקבלת איכות אחרת לגמרי, שהמפגש עימה מביא למתפלל אושר ושמחה.
יסוד נוסף שמופיע כאן הוא ההקשבה. כשאדם מתפלל הוא צריך להפעיל את השמיעה, כיוון שהשכינה מדברת מגרונו. זהו חידוש מפתיע. במקרה הטוב, אם אדם מצליח לכוון בתפילה, הוא זה שאמור לדבר עם השכינה, וכאן מתברר שהשכינה היא המדברת. נשוב ליסוד זה בהמשך.
בתפילה יש אור כלשהו. "צהר – שתצא בבהירות". התפילה צריכה להיות בהירה ומאירה. הפסקה מסתיימת בהדרכה: "בכל גופך וכוחותיך תבוא אל התיבה". זו הדרך ליישם את מה שנאמר בפסקה: להיכנס לגמרי אל תוך התפילה, עם כל הכוחות. לא רק להיות בריכוז גבוה, אלא לבוא "בכל גופך ובכוחותיך" – כל כולך, כולל אפילו כוחות הגוף. גם זו הדרכה שאינה מצויה לפני הבעש"ט.
 

חשיפת האלוקות בתפילה

נסכם את היסודות שראינו בפסקה זו: 1. לבוא אל התפילה "בכל גופך וכוחותיך"; 2. שהתבה תהיה מצהירה ומאירה; 3. לייחד ולקשר את האותיות; 4. עולמות-נשמות-אלוקות שיש בכל תיבה; 5. כשהאדם מדבר בתפילה השכינה היא שמדברת דרכו. חמשת היסודות הללו נובעים בעיקר מהיסוד הראשי שהזכרנו – הפשטת המציאות מלבושיה כדי לפגוש את הנוכחות האלוקית, ונרחיב בזה מעט יותר.
התפילה לפי הבעש"ט אינה אוסף של מילים שצריך להגיד, אלא סערת נפש שצריכה להתחולל באדם. ללא סערת הנפש הזו, גם אם אדם אמר את כל מה שהיה עליו להגיד, את עיקר התפילה הוא החמיץ. התפילה היא עבודה שבלב, התרחשות ליבית. התפילה לוקחת את האדם מהצרכים האישיים שלו למישור מופשט יותר, חי יותר, ששייך למפגש עם האלוקות הנוכחת. בזאת למעשה, היא מקלפת שכבה חיצונית אחת של המציאות, וחושפת מעט מן הפנימיות של העולם.
הדרישה לבוא אל התפילה בכל הכוח קשה ליישום, כיוון שאי אפשר להיות במלוא הכוחות לאורך תפילה שלמה. לכן בהכרח צריך לדעת כיצד לכוון את הכוחות, באילו חלקים של התפילה לרכז אותם. כפי שאי אפשר להתחיל נסיעה ברכב בהילוך חמישי, גם את התפילה אי אפשר להתחיל בשיא הכוחות, אלא צריך להתקדם צעד אחרי צעד. חייב להיות תהליך הדרגתי של כניסה לתפילה. יש פסקאות הדרכה רבות של הבעש"ט על הצורך בהשקעת "אנרגיה" שונה בשלבים שונים בתפילה, לא בכל התפילה אפשר וצריך להיות ב"גדלות". בחלקה נכון יותר להיות ב"קטנות". בתחילת התפילה האדם אינו אמור להתפלל בדבקות גדולה כמו בקריאת שמע ובתפילת העמידה. דוגמה אחרת היא מנחה של יום כיפור, שבה צריך להתפלל ב"קטנות" כדי לא לבזבז את הכוח לפני תפילת נעילה. מצב הקטנות אינו דיעבדי, אלא צורך הכרחי כדי לשמור כוחות לחלקים המשמעותיים יותר של התפילה. המעבר בין הקטנות לגדלות ממחיש את ההתרחשות בתפילה: כשהאדם מתמלא בבערה פנימית, הוא מרגיש שמשהו קרה תוך כדי התפילה. הוא חש תחושה של "ותשאני רוח", משהו נושא ומרומם אותו בתפילה. תחושה זו משקפת את הנוכחות האלוקית בתפילה.
גם היסוד של הארת התיבות, "שתהיה התיבה שאדם מדבר בתורה ובתפילה מצהיר", מתקשר לחשיפת האלוקות בתפילה. כשאדם מתפלל הוא אינו מוציא מפיו תוכן אלא אור. הוא חותר אל ההארה הרוחנית. המחלה הגופנית שהאדם מתפלל כדי להרפא ממנה, למשל – היא רק מחיצה; כשמפרקים את המילה לאותיותיה, ומגלים את האור האלוקי שמאחוריה, חושפים יותר את האלוקות. חיבור של התיבות למשפט מעניק להן כוונה מסוימת, ואילו פירוק של התיבות מפשיט אותן ומגלה את האור שבהן. האותיות הן הדרך לצאת מתוך המסגרות המוגבלות של התוכן, מתוך המשמעויות האנושיות הסופיות, אל העולם האינסופי. כל אות היא אור. זהו שער לדיבור בשפה מופשטת ופנימית יותר, בשפת הלב.
הסולם של עולמות-נשמות-אלוקות גם הוא תנועה במסלול הזה. התנועה מתחילה בעולמות הממשיים על כל מה שכלול בהם, מתקדמת פנימה אל הנשמות שהן המהויות הרוחניות, ובדרך הזו חושפים את האלוקות.
לאחר שראינו את יסודות התפילה של הבעש"ט, נראה כיצד משתלבים בהם עקרונות היסוד שהציב האר"י.